למזג לשל המדע

שאלה 1

א. 1. כן 2. לא 3. כן 4. לא 5. לא

ב. 1. אינדוקטיבי 2. אינדוקטיבי 3. אינדוקטיבי

![[Pasted image 20250309121210.png]]

שאלה 2

א. 1. שקרי. מדובר בטעות נפוצה, הסקה מן הפרט אל הכלל יכולה להיות הן דדוקטיבית הן אינדוקטיבית. דוגמה דדוקטיבית: א. ישנו פריט בקבוצה א ב. קבוצה א' כוללת פריטים ההבדל האמיתי בין דדוקציה לאינדוקציה היא ביחס בין ההקדמות למסקנה: בטיעון דדוקטיבי תקף, המסקנה נובעת בהכרח מההקדמות, באופן של נביעה לוגית מונוטונית; בטיעון אינדוקטיבי חזק, ישנה סבירות גבוהה שהמסקנה אמתית אם ההקדמות אמתיות.

1. אמתי זו דרךינ אפשרית להגדיר את האינדוקציה: באינדוקציה, אנחנו נשענים על הצטברות של תצפיות נקודתיות כדי להשליך בסבירות גבוהה על כלל האוכלוסיה הרלוונטית - כלומר, אם במדגם מייצג של אוכלוסיה נתונה, תכונה מסוימת עלתה כשכיחה, אנו נשענים על עקרון האחידות של הטבע על מנת להניח ששאר הפריטים באוכלוסיה הם דומים לאלה שנכללו במדגם, ולפיכך שיש חוזק אינדוקטיבי חזק לטענה שגם הם מקיימים תכונה זו.

2. שקרי זוהי ההגדרה של טיעון דדוקטיבי; בטיעון אינדוקטיבי, המסקנה אינה מתחייבת מההנחות, אבל אם הן אמתיות, ישנה סבירות גבוהה שגם המסקנה אמתית.

ב. 1. אינו מביע משפט זה מביע את החולשה הכללית של טיעון אינדוקטיבי לעומת טיעון דדוקטיבי, אך זוהי לא החולשה שבגרעין בעיית האינדוקציה של יום. את החולשה הזו ניתן לקבל כמגבלה מובנית של שיטת הדדוקציה, ובכל זאת לראות בה כשימושית; בעיית האינדוקציה של יום באה לטעון שהטענה לפיה טענה אינדוקטיבית יכולה לקיים 'חוזק אינדוקטיבי' ולגלות לנו דבר מה בכלל בדבר הסבירות של תצפיות עתידיות בהסתמך על תצפיות עבר.

1. אמיתי המשפט מבטא את הפגם שיום מזהה בהצדקה של עקרון אחידות הטבע כמושג סינתטי: אם עיקרון אחידות הטבע אינו אנליטי, מפני שאנחנו יכולים להעלות בדמיון שלנו עולם שאינו אחיד בצורה זו, האפשרות הנורת היא שמדובר בטענה סינתטית, המתייחסת למצב עניינים מקרי במציאות החיצונית לנו. במקרה כזה, הטענה בעד עקרון אחידות הטבע תהיה שבניסיון העבר שלנו, הטבע נהג לפי אותם הכללים, ולכן ניתן לשער בחוזק אינדוקטיבי חזק שכך יהיה גם בעתיד. המעגליות שבטענה היא בכך שאנו נאלצים לפנות לעיקרון אחידות הטבע - העקביות של תוצאות בתצפיות חושיות, על סמך אותו העיקרון בדיוק - ולכן אנו חוטאים ב-'הנחת המבוקש' והטיעון שלנו אינו תקף.

2. אמיתי המשפט נוגע באותו נושא כמו משפט 2: על מנת שהסקה אינדוקטיבית תהיה בעלת משמעות (תבטא חוזק אינדוקטיבי באופן עקבי), עלינו להניח את עקרון אחדות הטבע. עקרון אחדות הטבע אינו מוכח כטענה סינתטית, משום שהוא אינו הכרחי, ולכן ניתן להוכיחו אך ורק כטענה סינתטית. כאשר מדובר בטענה סינתטית, אנחנו יכולים לטעון שניסיון העבר יעיד בעקביות על נסיון העתיד רק אם נסתמך מראש על עקרון האינדוקציה, כלומר, נניח את עקרון אחידות הטבע במובלע.

3. אמיתי אכן, טענה שנעזרת במדגם על מנת לבסס קביעה שהיא נכונה סטטיסטית באשר לאוכלוסיה הרלוונטית לעולם לא תהיה נכונה בהכרח, כדרכו של טיעון דדוקטיבי. ההחלה של תוצאות מדגם על האוכלוסיה המיוצגת נשענת על חוזק אינדוקטיבי: כלומר, אם המדגם אכן מייצג את האוכלוסיה, ובהנחה שפריטים באוכלוסיה הם דומים זה לזה מהבחינות הרלוונטיות וש-'אחדות הטבע' מבטיחה שתכונות דומות יולידו תוצאות דומות, ניתן לשער בסבירות גבוהה שתוצאות המדגם נכונות לגבי כלל האוכלוסיה. עם זאת, קביעה זו לא מחייבת שהתוצאות יהיו נכונות לגבי כל פריט באוכלוסיה, ו-"יוצאים מן הכלל" הם אפשריים.

ג. לפופר 3 השגות עקרוניות מול האנליזה הפסיכולוגית של יום: 1. 'דמיון' איננו אובייקטיבי אלא תלוי הקשר, שפה, נטיות סובייקטיביות 2. לעתים, הגורם לשיפוט המקדים שלנו אינו הישנות (דפוסים בטבע) אלא ההתקבעות שלנו להרגלים, שפוגעת בתשומת הלב שלנו לפרטים חדשים 3. לעתים קרובות אין צורך בהישנות או בהתרגלות על מנת לפתח דפוסי מחשבה - הטראומה הופכת לדפוס לאחר מקרה בודד.

הקדמה

(על בעיית האינדוקציה)

• הפרק יעסוק בהיסקים אינדוקטיביים, שהם אבן יסוד בחשיבה מדעית המטרה של היסק אינדוקטיבי הוא להסיק חוקים כלליים ממקרים פרטיים האינדוקציה היא "המנוע" של המחקר המדעי, ויש לשים לב שמדובר בהסקה של חוקים כלליים - ניבוא של מאורע בודד בעקבות תצפית עבר הוא הסקה 'מהפרט אל הפרט'

  המשמעות של אינדוקציה בלטינית היא 'להכניס משהו מהחוץ פנימה' ויש למילה משמעויות שונות בתחומים שונים: - בפסיכיאטריה זהו המצב שקודם למצב ההפינוטי - בחקר העוברים, היא גירוי שגורם היווצרות של רקמות - במתמטיקה, זו שיטה של הוכחה (סוג של דדוקציה) - באלקטרוניקה, זוהי טעינה מרחוק של אובייקט מוליך חשמל ('השראה') - אנחנו נעסוק במובן הפילוסופי של המושג

• סוגי טיעונים: טיעון דדוקטיבי נמדד לפי תקף/לא תקף טיעון אינדוקטיבי נמדד לפי חוזק אינדוקטיבי (חזק או לא חזק) המשמעות היא שטיעון יכול להיות או תקף או חזק, או אף אחד מהם.

• מושגי יסוד בלוגיקה: בקצרה כי בדיוק סיימתי קורס על זה:

  • טיעון הוא אוסף של טענות, כאשר אחת (המסקנה) אמורה לנבוע מהאחרות (ההנחות)
  • משפט הוא טענה אם ורק אם הוא נשא אמת: החוברת מזכירה דברים מעניינים שבטח שכחתי מלוגיקה: יש הסבורים שנשא אמת הוא כל משפט חיווי (ברלין בירת גרמניה) יש הסבורים שזה משפט חיווי בהקשר הנתון שלו (ברלין בירת גרמניה כיום) יש הסבורים שנשאי אמת הם אובייקטים פסיכולוגיים: מחשבות או שיפוטים, שהמילים שלנו רק מביעות יש הסבורים שהם אובייקטים מופשטים, שהם התוכן של המשפט המביע את הטענה (הטענה היא התוכן והאובייקט המופשט) עבורנו זה כל משפט שיש לו ערך אמת - כלומר שיש לו ערך T/F וודאי - גם אם אינו ידוע (למשל "יש חייזרים") - זהו ההבדל בין טענה אמיתית (במובן שהיא באמת טענה) לבין טענה מאומתת (שערך האמת שלה בפועל אומת)
  • חוק השלישי היוצא קבוע שכל משפט הוא או T או F ולא שום דבר שלישי/לא אף אחד מהם
  • טענה מורכבת היא טענה שערך האמת שלה הוא פונקציה של מס' טענות פשוטות (בעלות ערך אמת עצמאי)
  • משפטים עמומים ('פרדוקס הערימה') הם כאלה שלא ברור אם יש להם ערך אמת וודאי או לא - "אהוד הוא קירח" תלוי מאוד בכמה שיער אנחנו מתחילים להגדיר 'קירח'.
  • דטרמיניזם לוגי הוא עמדה פילוסופית שאפיינה למשל את אריסטו, לפיה, לכל משפט שהוא נשא אמת יש בהווה ערך אמת קבוע, שעשוי להיות לא ידוע לנו. אנחנו לא יודעים אם נשרוד את המלחמה, אלא שב-'מציאות' הלא-אנושית, למשפט "נשרוד את המלחמה" כבר יש ערך אמת שמבטא את האמת הדטרמיניסטית שתתגלה לבסוף. העמדה למעשה גוזרת דטרמיניזם כללי, לפיו הכל ידוע מראש ובהכרח, על סמך התאוריה לפיה לכל טענה יש כבר ערך אמת קבוע מראש.
  • נביעה לוגית מתקיימת רק בטיעון דדוקטיבי: כידוע, נביעה היא הסקה על סמך שקילות לוגית, באופן שמשמר את ערך האמת. לכן, טיעונים דדוקטיביים הם גם מונוטוניים. בטיעון אינדוקטיבי, המסקנה אינה 'נובעת' אלא מסתברת (בסבירות גבוהה) מהנחות הטיעון.

מעניין: יש הטוענים שיש קשר בין ערך האמת של טענה לבין הידיעה שלנו. ניכנס לזה בוויכוח בין ריאליסטיים ואנטי-ריאליסטיים

עוד על דדוקציה ואידנוקציה

• דדוקציה לעומת אינדוקציה: בדדוקציה, המסקנה נובעת בהכרח מההנחות, בעוד בטיעון חזק אינדוקטיבית, ייתכן מצב בו ההנחות אמתיות והמסקנה שקרית, אך מצב זה הוא הפחות סביר.

  בדדוקציה, אמיתות ההנחות משרה סבירות (גבוהה) על המסקנה, אך עדיין ייתכן שתהיה שקרית כשההנחות אמתיות. למשל: "רוב החתולים שמנים; פיצי היא חתולה; לכן פיצי שמנה " הוא טיעון שעשוי בסבירות גבוהה להיות אמיתי - אך ייתכן שפיצי אינה נופלת בכלל.

  לכן, מובן שרק דדוקציה היא 'מונוטונית': נזכיר, מונוטוניות היא מצב בו טיעון אמיתי לעולם לא יהפוך לשקרי (אי אפשר 'לפגוע בנביעה של המסקנה מההנחות') אם נוסיף אליו הנחות אמתיות (ההנחות אינן אמתיות או שקריות, הן פשוט הנחות, אבל הכוונה היא שבמצב חדש בו כל ההנחות אמתיות, כולל התוספות, הטיעון יישאר אמיתי אם הוא היה אמיתי כאשר רק חלק מההנחות היו אמתיות.)

  לטיעון כמו "אני ילד; כל ילד הוא קטן; לכן אני קטן" אי אפשר להוסיף שום טענה שתהפוך אותו לשקרי. (להוסיף סתירה עצמית יהפוך את כל ההתניה לשקרית, ולכן את המסקנה לאמתית גם כך).

  לעומת זאת, לטיעון אינדוקטיבי אפשר בהחלט לשנות את החוזק באמצעות הוספת טענות. אם לחזור לדוגמה הקודמת: "רוב החתולים שמנים; פיצי היא חתולה; פיצי שייכת למרבית קבוצות המיעוט הקשורות לחתולים; לכן פיצי שמנה" הוא טיעון פחות חזק משמעותית מהגרסה המקורית שלו.

• טעות נפוצה: 'מן הפרט אל הכלל' טעות נפוצה היא בהגדרה של טענה דדוקטיבית כהסקה 'מהפרט אל הכלל' ובדדוקציה 'מהכלל אל הפרט' - אלה הן שגיאות נפוצות בלבד, ושתי הצורות אפשריות בשני הטיעונים (אני חושב שיש דדוקציה מהפרט אל הכלל, אבל בכל אופן, בטוח יש אינדוקציה מהכלל אל הפרט)

• אינדוקציה והכללה: בהרבה טיעונים אינדוקטיביים הניסיון הוא להכליל ממקרים פרטיים לכל האוכלוסיה המקרים הפרטיים נקראים בשפה המדעית מדגם מייצג, ו-'הכלל', באשר הוא, מכונה אוכלוסיה, או אוכלוסיה רלוונטית ביחס למדגם. חשוב לשים לב שהאוכלוסיה היא כל קבוצה של פריטים עם מכנה משותף אחד לפחות, ולא אוכלוסיה אנושית. ובנוסף, ש-'מדגם' הופך ל-'מדגם מייצג' כאשר הוא משקף את יחסי ההבדל המתקיימים בין פרטי האוכלוסיה בשיעורים דומים (כלומר - אם חצי מהעולם מעשן ואנחנו חוקרים השפעות עישון, אז חצי מהמדגם יהיה מעשנים).

בעיית האינדוקציה המקורית (יום)

• השאלה שמעלה נושא האינדוקציה היא: מדוע אנחנו מאמינים שזה 'נכון' לבצע השלכה אינדוקטיבית? במילים אחרות: מדוע אנחנו חושבים שהמדגם שלנו הוא אי פעם מייצג?

• קצת על יום: כמו שאנחנו יודעים, סקוטי בן המאה ה-18, השפיע רבות על הפילוסופיה ו-'עורר מתרדמו הדוגמטית' את עמנואל קאנט. יום היה אמפיריציסט וספקן (בעיניי גדול הספקנים) ויש לו חשיבות רבה לפילוסופיה האמפריציסטית ובפרט לזרם הפוזיטיביזם הלוגי ולזרם האמפיריציזם הלוגי.

• "אין מושג ללא רושם": האמירה המפורסמת של יום. הטענה שלו היא למעשה שמושגים יכולים להיות מוכחים או באופן לוגי או באופן אמפירי - כאשר הלוגיקה נועדה בראש ובראשונה לניתוח ופרשנות של המידע החושי. כשהוא אומר 'אין מושג ללא רושם', הוא מתכוון שהמושגים שלנו מגיעים מניסיון חושי, ושאם אין לנו רושם מתאים עבור המושג, אנחנו לא באמת מחזיקים במושג, גם אם נדמה לנו אחרת (למשל: מושגים כמו "האני", "האל" וכו' - הם חסרי פשר מבחינת יום, כי אין לנו מושג מתאים עבורם. חשוב לציין שזה לא אומר שאינם קיימים - רק שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים, או על הקיום של מה בדיוק אנחנו תוהים...) . מושגים מורכבים הם אפשריים מבחינתו, והם מורכבים ממושגים פשוטים וחושיים.

  אז מה לגבי מושגים שמוכחים לוגית? לדעתי אלה רק מושגים שמתקיימים כיחס בין מושגים חושיים, שמוגדר באמצעותם

• אמפיריציזם וספקנות: יום הוא האחרון של 'שלושת הגדולים' של האמפריציזם במאות ה-17 וה-18 (העת החדשה): קדמו לו ג'ון לוק וג'ורג ברקלי. אפשר לשים לב שכל האמפריציסטים הם אנגלים - המסורת האמפריציסטית נטועה עמוק בתרבות האנגלו-סקסית, ובמובנים מסוימים היא הגלגול הקודם של המסורת האנליטית שגם היא אנגלו-סקסית בעיקרה.

  יסוד התפישה האמפריציסטית הוא ברעיון שהאדם נולד כששכלו הוא דף חלק ('טאבולה ראסה'), חסר ידע מושגי. מקור הידע המושגי הוא בנתוני החושים - ילד רואה את הצבע הירוק, ומאותו רגע הוא מחזיק במושג של 'ירוק', ומסוגל לחשוב על דברים כ-'ירוקים' או 'לא-ירוקים'. חשובה לצורך זאת ההבדלה בין מונח למושג: המונח 'ירוק' הוא פשוט המילה שאנו משתמשים בה, ואני יכול להחזיק במונח כאשר איני מחזיק במושג המתאים - כך למשל, 'bleen' עשוי להיות צבע שלא ראיתי מעולם אך שחייזרים מדברים עליו, ואני נחטפתי, ולכן ידוע לי שיש מונח שחסר בהכרה המושגית שלי עבור צבע שאיני רואה. המושג הוא מה שמכונה מדקארט ואילך אידאה: כלומר, האובייקט המנטלי של הצבע הירוק, התפישה של ירוק כפי שהיא מתקיימת כרעיון בראשי.

  עמדה ספקנית זו הביאה את יום לשלול את מרבית מושגי היסוד של ההכרה האנושית: 'סיבתיות', 'חלל', 'זמן', 'סיבתיות' - הם כולם מושגים ללא ניסיון חושי מתאים ולכן יום מסכם את הדיון בהם במהלך דומה: "אין לנו מושג מה זה (לא רואים "סיבה"), לכן זה לא מבטא מושג כלשהו (אין דבר כזה "סיבה")." קאנט יתעורר מתרדמתו וינסה לעגן את יסודות ההכרה האנושית באינטואיציות המכוננות את עולמינו הנפשי. חשוב לציין שהדיון של יום באינדוקציה הוא משני לדיון שלו בסיבתיות.

בעיית האינדוקציה של יום

• ננסח את השאלה שלנו: "איך אפשר לדעת שמדגם כלשהו הוא אכן מייצג", במילים אחרות: "האם ניתן למצוא הצדקה רציונלית להליך האינדוקטיבי?" (כאשר ההליך האינדוקטיבי הוא היסק מקבוצת מדגם אל כלל האוכלוסיה) במילים של יום: "על שום מה מסיקים אנו מניסיון זה מסקנה מעבר לאותם המקרים בעבר שמהם היה לנו ניסיון?"

• היעדר ההכרחיות הוא לא הבעיה: טעות נפוצה היא לחשוב שהעובדה שאינדוקציה אינה דדוקציה, כלומר, שמסקנת האינדוקציה אינה מתחייבת אלא רק מסתברת היא הבעיה - שכן המשמעות היא שלמדע לעולם אינה ידיעה וודאית. זו לא הבעיה שמדובר עליה - אלא מגבלה שניתן לעקוף (המדע הפנים מזמן שכל ידיעותיו נתונות בספק). אנחנו פשוט מחפשים הוכחה לרעיון שניתן ללמוד על מה שאין לנו ניסיון ממנו, על סמך מה שכבר התנסינו בו

• חלוקת סוגי הטענות של יום: יום חילק את הטענות האפשריות (כלומר, את אופן ההצדקה של טענה כלשהי) לשתי קבוצות:

  1. הצדקה אמפירית: מסתמכת על ניסיון חושי, מצדיקה מה שמכונה 'טענות על עניינים שבעובדה' (matters of fact) - 'טענות עובדתיות'.
  2. הצדקה שכלית: פונה אל שיקולים לוגיים ורציונליים, בכוחה להצדיק מה שמכונה 'טענות על יחסים בין מושגים' (relations of ideas) - 'טענות מושגיות'.

  טענות עובדתיות הן די פשוטות להבנה: אנחנו טוענים על סמך מה שהחושים שלנו צפו בו. טענות מושגיות דורשות הבהרה: לא מדובר בידע אפריורי או בידע שמקורו בהתגלות אלוהית, אלא בידע שנובע מעצם ההגדרות של המושגים המשתתפים בטענה - למשל, המשפט "אין משולש עגול" - כדי שתהיה לו משמעות כלשהי עבורנו, הרי שמשולש הוא מצולע בעל 3 צלעות, ועיגול הוא צורה בעלת צלע אחת מעוגלת. 'צלע' היא xyz וכך הלאה, ובתחתית השורה זה כמו להגיד ש-1=1, ברור מאליו ברמה המושגית. (כוס אמא של אובסידיאן ושל לינוקס)

• החלוקה של קאנט ו-'המזלג של יום' בעקבות יום, קאנט ערך חלוקה מעט שונה של סוגי הטענות:

• טענה אנליטית וטענה סינתטית:

  קאנט הגדיר טענה אנליטית analytic proposition כטענה שעוסקת ביחסים בין המושגים המופיעים בה ואשר ערך האמת שלה נקבע מכוח המשמעות שלה בלבד - למשל "כל רווק אינו נשוי". (המשמעות משליכה על דברים בעולם, אבל מסתמכת רק על משמעות המושגים.) קאנט טען שבטענה כזו, הנושא מכיל את הנשוא

  טענה סינתטית synthetic proposition היא טענה שעוסקת במצב עניינים עובדתי בעולם והיא אמתית או שקרית בהתאם ליחסיה עם העובדות בעולם החיצון. למשל: "כל רווק גר בחיפה" קאנט טען שבטענה כזו, הנשוא חורג מהנושא. (אין קשר מלא והכרחי בין הנשוא לנושא)

  1. טענה אפריורית ואפוסטריורית: apriori proposition aposteriori proposition

  קאנט הגדיר טענה אפריורית כטענה שניתן לדעת אותה ללא ניסיון טענה אפוסטריורית נשענת על ידע נסיוני

  יום למעשה טען שכל טענה אנליטית היא אפריורית וכל טענה סינתטית היא אפוסטריורית, ולזה קרא קאנט בביקורת שלו המזלג של יום - ניתן להבין שהוא פקפק בקביעה הזו.

• טענה מקרית (קונטיקננטית) והכרחית: contingent proposition necessary proposition בניתוח של קאנט, ישנה גם הבחנה בין טענה 'הכרחית' וטענה 'מקרית -' מהלך הדיון של יום מצביע על כך שהתכוון לכלול גם את החלוקה הזו ב-'מזלג' שלו, ולכן היא חלק מהביקורת על המזלג:

  טענה הכרחית היא כזו שלא ניתן לתאר עולם אפשרי בוא איננה אמתית - למשל, שוב "לכל משולש יש שלוש צלעות" (דקארט לאו דווקא יסכים). טענה קונטיגננטית היא כזו שנכונה מכוח מצב עניינים נתון ומסוים, כאשר ייתכן גם מצב עניינים אחר בו לא הייתה נכונה - למשל "יוסיין בולט זכה במדליית הזהב".

  לבסוף מתקבלות 2 קבוצות 'על המזלג': 1. טענות מושגיות: אפריוריות אנליטיות והכרחיות 2. טענות עובדתיות: אפוסטריוריות, סיתנטיות וקונטיגננטיות וכאמור, קאנט הוגה את המזלג כדי למתוח עליו ביקורת: הוא יטען שדווקא יש טענות סינתטיות ואפריוריות (האינטואיציות/כשרי השיפוט שלנו)

• עקרון האינדוקציה לפי יום: בחזרה ליום: הוא מנסח את הטיעון בעד ההסקה האינדוקטיבית באופן הבא: "מקרים, שמהם לא היה לנו ניסיון, דומים בהכרח למקרים שמהם היה לנו ניסיון, ומהלך הטבע מתמיד לעולם בצורה אחת קבועה. הסיפה של הפסוק (על טבע העולם) דרושה מכיוון שהיא מציגה את העיקרון שעליו נשענת האינדוקציה בפועל: עקרון אחידות הטבע. (uniformity of nature)

  הסיבה לקביעה שמקרים חדשים דומים בהכרח למקרים שהתנסינו בהם, היא בהנחה שלפיה הטבע פועל על פי חוקיות אחידה בכל מקום ובכל זמן - כלומר, אם ראינו אובייקט x עם תכונות abc מגיב באופן y למצב מסוים, ניתן להניח שזהו ביטוי של חוקיות אחידה וקבועה

  למעשה, הטענה היא שבכל טיעון אינדוקטיבי, מובלעת הטענה בדבר עקרון אחידות הטבע: בטענה כמו "m מהנבדקים נמצאו a; לכן m מהאוכלוסיה הם a" למעשה מובלעת הטענה: "m מהנבדקים נמצאו a; יש חוקיות אחידה: הנבדקים שבדקנו דומים לנבדקים שלא בדקנו; לכן m מהאוכלוסיה הם a" (בסבירות גבוהה, כאשר הסבירות שזה לא כך היא נמוכה יחסית)

  הדוגמה של החוברת היא לשער איך שטיח נראה על סמך תמונה של חלק ממנו: לי קופץ לראש content aware fill של פוטושופ

~ ניסוח נוסף של אותו העיקרון הוא כזה: "כאשר אנחנו מגלים תכונה חוזרת במדגם, אנחנו מסיקים כי גילינו חוק טבע, מכאן שהתכונה קיימת בכלל האוכלוסיה" (לא ניתן שגילינו חוקיות נקודתית, העולם לא עובד ככה, הוא בנוי לפי חוקים קבועים.)

זה בעצם 1:1 המושג 'לוגוס' אצל ומאז הרקליטוס

• הוכחת חוק אחידות הטבע: לאחר שניסחנו בפירוט את ההנחות עליהן נשענת ההסקה האינדוקטיבית, נותרת שאלה אחת - האם יש הצדקה לאמונה בעקרון אחידות הטבע? אם העיקרון שקרי, הפיתרון שלנו פשוט: בכל טענה אינדוקטיבית, ישנה טענה אחת שקרית, כך שבאף טיעון אינדוקטיבי לא מתקיים מצב בו כל ההנחות אמתיות, כך שהמסקנה לעולם אינה מסתברת והטיעון אינו 'חזק' יותר מכל רצף מחשבה אחר.

  על מנת לנתח את עקרון אחידות הטבע כטענה, עלינו לבדוק לאיזה חלק של 'המזלג' היא שייכת: יום טוען כך: 1. אין הוכחה מוצלחת לכך שמקרים שאין לנו מהם ניסיון אכן דומים למקרים שיש לנו מהם ניסיון: זאת מפני שאנחנו יכולים לדמיין עולם שבו זה לא ככה (עולם כאוטי או בעל חוקים משתנים). 2. הסיבה לכך היא שאם אנחנו יכולים לדמיין 'מושג ברור' של משהו - הרי שהוא אפשרי. 3. לכן, הטיעון עבור עקרון אחידות הטבע הוא מקרי ולא הכרחי 4. ולכן, ההוכחה בדבר עקרון האחידות של הטבע אינה אנליטית אלא סינתטית בלבד (לפי 'המזלג')

  ה-'דמיון' שיום מדבר עליו קשור הדוקות לניתוח מושגי: פנתר וורוד אמנם לא קיים, אך אנחנו יכולים לדמיין עולם שבו יש פנתרים וורודים, ולא תהיה זו סתירה מושגית או תפישתית. לעומת זאת, לא ניתן לדמיין עולם שבו הלביאה היא זכר, משום שלביאה בעצם הגדרתה היא נקבה, ובעולם כזה הזהות שלה תהיה סתירה עצמית.

  גבולות ה-'דמיון' היומיאני הם אנליטיים, מושגיים - אני אוהב ובעד, לחבר את זה ל-'מחשבה כשלעצמה'.

  מבחן הדמיון סובל מכמה בעיות:

  1. מדובר ביכולת פסיכולוגית: כל אחד מאיתנו יכול להצליח או להיכשל בלדמיין דבר מה, ורק האדם עצמו יכול להעיד על כך (לא מסכים, זו לא הכוונה של יום בעיניי, ה-'דמיון' הוא האופק המושגי ולא הדמיון הדימויי שלנו)
  2. ישנם דברים שקיימים מושגית אך קשה או בלתי אפשרי לדמיין: למשל מצולע של 10,000 צלעות... טענה זו לא מפריכה את יום שכן היא רק אומרת שלא את כל מה שאפשרי מבחינה אנליטית, ניתן לדמיין. יום טוען שאם ניתן לדמיין, הרי שהמושא הוא בהכרח אפשרי.
  3. בציורי אשליה כגון זה של מאוריץ קורנליס, אנחנו מעלים על הדעת ועל הנייר מציאות בלתי אפשרית גם טענה זו היא לא באמת הפרכה: יום מתכוון שאיננו יכולים לדמיין דברים שהם בגדר סתירה לוגית. בציורי אשליה, הסתירה היא פיזיקלית - חוקי הפיזיקה אינם מתנהגים כמו במציאות שלנו. עם זאת, זו לא סתירה לוגית לדמיין עולם שבו מים זורמים כלפי מעלה, למשל. (מים יבשים זו סתירה לוגית...)

  בעקבות הניתוח לפי 'המזלג', יום פונה לבחון את עקרון אחידות הטבע כטענה סינתטית: הוכחת אחידות הטבע על סמך ניסיון החושים היא לכאורה פשוטה: לכולנו יש נסיונות שונים עם חלקים שונים במציאות שלנו, ונסיונות נוספים שמצביעים על כך שהחוקים שהכרנו בניסיון העבר שלנו ממשיכים להתקיים ולחול, על כן הם קבועים. ליוצאי דופן יש במרבית המקרים הסברים, ובכל אופן, הניסיון מלמד כי ברוב המוחלט של המקרים הטבע אחיד. לכן, ההיסק האינדוקטיבי שלנו הוא כי ברוב המוחלט של המקרים, (חוזק אינדוקטיבי גבוה) הטבע אחיד. עם זאת, כפי שנכתב, זהו לבסוף היסק אינדוקטיבי - כלומר, בנינו טיעון מעגלי: - הצדקנו את ההסקה האינדוקטיבית באמצעות עקרון אחידות הטבע - הצדקנו את עקרון אחידות הטבע באמצעות הסקה אינדוקטיבית משמע, לא בלבד שזהו טיעון מעגלי, זהו כשל לוגי מסוג 'הנחת המבוקש' (begging the question)

  זוהי הזדמנות טובה להזכיר ש-begging the question זה לא 'דורש לשאול את השאלה' אלא 'מניח את המבוקש'!!!

  נסיונוות רבים להפרכת הבעיה של יום נהגו, רובם לא עומדים בניסוח של בעיית האינדוקציה החדשה! עם זאת, נכיר בהמשך שניים מהם.

• האנליזה הפסיכולוגית לאינדוקציה: יום לא הסתפק בהפרכת האינדוקציה, אלא נתן גם חשבון על המקום המרכזי שלה בחוויה האנושית, על אף הבעיה. 'מסכת טבע האדם' מציג את האנליזות המושגיות שלו הן בצורה של אנליזה פילוסופית למושגים (philosophical analysis) הן בצורה של אנליזה טבעית (natural analysis) - שהוא ניתוח פסיכולוגי של המושג הפילוסופי. בעצם, יום מבחין ב-'שניות' (כפילות) של המושגים, ולכן מכפיל גם את האנליזות: עבורו, כל מושג קיים הן כמושג פילוסופי 'מופשט', הן כתופעה אנושית או חברתית שיש לנתח את ההתהוות שלה (במובן הזה הוא ללא ספק פרוטו-ניטשאני).

  האנליזה הטבעית של בעיית האינדוקציה נשענת על חוקי האסוציאציה של יום - כלומר, ניתוח הדרכים בהן אסוציאציות מתהוות בראשינו. המושג העיקרי שרלוונטי לדיון הוא דומות (similarity): המעבר האסוציאטיבי מרושם חושי למושג/אידאה - האופן בו המעבר מתבצע הוא: - אנחנו מבחינים בשתי קבוצות של דברים בעלי מכנה משותף - אנחנו מבחינים במכנה משותף ביניהן כך, המעבר מתבצע מדברים מסוג אחד לדברים מסוג אחר - באופן שאינו רציונלי בהכרח ולעתים אינו רציונלי בתכלית. למשל: הקישור בין מראות של גובה לבין פחד הגבהים (מחשבות על נפילה ומוות) עשוי להיות עוצמתי מאוד גם מבלי שהוא מוצדק (יכול להיות שאנחנו מביטים ממקום בטוח מאוד בגובה)

  חוקי אסוציאציה נוספים הם: חוק הסמיכות: מתחלק לסמיכות במקום ולסמיכות בזמן; ניסיון הקשור למקום או לזמן מסוימים מעורר בנו אסוציאציות השייכות למקום או לזמן. חוק הסיבתיות: אם נראה אירוע שיכול להיות סיבה לאירוע אחר, או אירוע שיכול להיות תוצאה של אירוע קודם, אנחנו נסיק אסוציאטיבית שמדובר בתרחיש של סיבתיות (סיבה-תולדה)

  עבור יום, בני אדם כפופים מבחינה פסיכולוגית לחוקים האלה בדיוק כפי שהחומר כפוף לחוקי הפיזיקה. כלומר, הלך המחשבה האינדוקטיבי הוא טבעי לנו לחלוטין על אף שאינו רציונלי או לוגי - ההיסק האינדוקטיבי אינו לוגי כלל, אלא כלל פסיכולוגי כפוי. (כפירה גדולה ברציונליזם: במהותינו, איננו רציונליים).

  ביסודו של הכלל הפסיכולוגי נמצא בסופו של דבר, פשוט ההרגל: אנחנו רגילים להניח את אחידות הטבע ולכן הרוח שלנו מבצעת את ההנחה הזו אוטומטית. זהו לא פיתרון לבעיה אלא ניתוח של הסיבות והמאפיינים שלה בפועל. (גודמן דווקא טען שכאן טמון הפתרון - נלמד) לחזרתיות של דפוסים מסוימים, שהופכת להרגל, נקרא בשפתו של יום 'הישנות' (מלשון 'שני', הופעה חוזרת.)

• הביקורת של פופר על האנליזה הטבעית: קארל ריימונד פופר הוא מהחשובים בפילוסופיה של המדע. הוא מסכים מאוד-מאוד עם יום וטוען שהוא הוכיח מעל לכל ספק, שאין הצדקה רציונלית לאינדוקציה. הוא קרא לסלק את המתודה האינדוקטיביסטית מהמדע והתיימר לבסס מדע של דדוקציה בלבד.

  לפופר שלוש השגות מול האנליזה הטבעית (ההסבר הפסיכולוגי) של יום:

• בגדול, פופר תוקף את הטענה לפיה הישנות בטבע (חזרתיות) היא הגורם לדפוסים הפסיכולוגיים שלנו:

• 'חוק הדומות האסוציאטיבית': פופר שולל את מושג 'הדומות' שביסוד החוק האסוציאטיבי הראשון של יום; הוא טוען שדמיון אינו קטגוריה קונקרטית, אלא הוא עניין של פרספקטיבה, ותלוי בהקשר הרחב: בסובייקט, בתרבות שלו, בשפה שלו, בזווית ההסתכלות שלו, בזמן וכו'. (מי אמר שתהום דומה יותר לתהום אחרת מאשר לשמיים? האם ברווז כחול דומה יותר לברווז סגול או לצב כחול? אין על כך תשובה.) (זאת ועוד: בעברית, כל גוון שנקרא 'סגול' דומה לגוון אחר של 'סגול'; אם באנגלית שמותיהם שונים, דובר האנגלית לא יחשוב ככה!) המשמעות היא שלא ניתן לדבר על 'הישנות' של דברים דומים, אלא רק של דברים דומים בעיננו.

זוהי הביקורת העיקרית והחשובה ביותר, מפני שהיא מקשה על עצם היכולת לבסס מושגים כלליים: אני מכנה חיות מסוימות בעלות דמיון מסוים בשם 'נמרים', וקובע שלכולם יש דבר דומה שנכנה 'שיניים'. אלא שהדמיון הוא רק בעיניי - כל נמר שונה מזולתו בהיבטים שאני פסקתי שאינם רלוונטיים להיותו נמר. וכך גם עם השיניים. אדם אחר יכל לשים את הדגש על אותם הבדלים, ולראות דמיון גדול יותר דווקא בין חלק מהנמרים ו-חלק מהעופות. לקבוצה הזו הוא יקרא 'נמרים'. אותו אדם יטען - לא לכל נמר יש שיניים, ואף יטען שאני חושב אחרת, מפני שבכל מצב שבו ראיתי נמר בלי שיניים, החלטתי מראש שלא מדובר בנמר..

דוגמה נוספת היא בתצפית חושית רגילה: אני שמתי לב שבכל פעם שהמים מגיעים ל-100 מעלות, הם רותחים. אלא ש- אני החלטתי שהמקרים שלי הם 'אוכלוסיה מדגמית' - כלומר פרטים שיש ביניהם דמיון רלוונטי: אני החלטתי שהפעלת הקומקום, ההליכה חסרת הסבלנות שלי ברחבי המטבח, התיון שהנחתי כבר בספל - אינם רלוונטיים לאירוע שאני מכנה 'הגעה ל-100 מעלות'.
רוצה להגיד: זה לא שאני רואה "את אותו האירוע מוביל לאותה התוצאה", אלא שאני החלטתי מראש שכל אירוע שמוליד את התוצאה הוא אותו אירוע מהבחינה הרלוונטית, בעוד שאירוע אחר (הנחתי תיון בספל בלי להדליק את הקומקום) אינו אותו אירוע מהבחינה הרלוונטית.

אבל מה לגבי 'צמצום'? כלומר, להגיד שיש אינספור משתנים, אבל יש כמה שתמיד יגרמו לתוצאה מסוימת? התשובה: מי אמר שכל הדלקה של הקומקום היא אותו אירוע? אני מכנה אותם זהים מהבחינה הרלוונטית, אבל הבחינה הרלוונטית היא פשוט האופן שבו התרגלתי להמשיג - ולא לצפות. יתכן שבכל פעם שאני לוחץ על הקומקום, אני עושה את זה באופן אחר, אבל רק כשאני רואה את האור נדלק (את התוצאה) אני מתייחס לאירוע כזהה להדלקה מוצלחת של הקומקום - בעוד שלמעשה, כאשר אני "לא מצליח להדליק את הקומקום", אני מצליח, והסיבה האחרת והאמתית לרתיחת המים פשוט אינה מתקיימת.

1. טיעון נוסף של פופר הוא שלעתים ההרגל נובע מהאוטומטיות שלנו, מה-'הישנות' של מעשינו, ולא מ-'הישנות' בעולם החיצון: כאשר אנחנו מבצעים פעולה בחזרתיות לאורך זמן, אנחנו נוטים "להתנתק" מהביצוע שלה ולא לשים לב לפרטים חדשים או יוצאי דופן. כך, כשאנחנו נוהגים באותו כביש כל יום, נפסיק לשים לב לכך שהוא משתנה והופך שונה מעצמו - נראה לנגד עיננו רק את מקומו בדפוס התנהגות קבוע שלנו, וכך הוא יישאר קבוע עבורנו. רוצה להגיד: אין צורך שהעולם יחזור על עצמו כדי שנפרש אותו כחזרתי. אנחנו חזרתיים והמקום של העולם בחיינו הוא חזרתי - לכן אנחנו נוטים להניח את אחידות הטבע.

2. טיעון אחרון - יש דפוסי מחשבה שמקורם באירוע יחיד: לא תמיד יש צורך בהישנות על מנת שנפתח הרגל. מה שיקרא לימים אירוע טראומתי הוא אירוע יחיד המשאיר באדם רושם עמוק מאוד, שמשפיע על התנהגותו בעצמו. למשל: ילד שנוגע באש, נכווה, ויותר לא יגע בה לעולם.

3. בהמשך: בעיית האינדוקציה החדשה של גודמן, הדיון של קווין בנושא.

4. לפני זה: שתי הגנות רלוונטיות על שיטת האינדוקציה

שאלה 6

H - כוכבי הלכת נעים במסלול אליפטי וגם הדינוזאורים נכחדו בעקבות שינויי אקלים e - כוכבי הלכת נעים במסלול אליפטי T - הדינוזאורםי נכחדו בעקבות שינויי אקלים

תצפית e נובעת דדוקטיבית מ-H, היפותזה T נובעת מהיפותזה H. לכן לפי עקרון האישוש העקיף, תצפית e מאששת את היפותזה T.

שאלה 7

H - חוק סנל אמיתי e - קרקור צפרדעים T - הצפרדעים מקרקרות או שחוק סנל אמיתי

תצפית e מאששת את היפותזה H והיפותזה T נובעת מהיפותזה H, כך שתצפית e מצדיקה את היפותזה H.

לשים לב שבמקרה הזה, ההיפותזה הראשונית היא דווקא הדיסיונקציה והחלק הבודד הוא החלק האבסורדי