אקסטה היה חוקי באמריקה עד 85
אקסטה היה חוקי באמריקה עד 85. בלונדון היה קשה להשיג, היה צריך מישהו שיביא מאמריקה, והשתמשו בו יותר לבונדינג וכיף בין חברים מאשר למסיבות. ב88 סצנת הרייב רק התחילה ללמוד על ראשים, חוויות אקסטה וכו'. הוא התחיל להיות זול יותר אבל עדיין לא זול כ"כ (20 יורו של אז לכדור). כמובן שכל המיתוסים שיכולים לצוף עלו גם הם: אלכוהול מדלל את האי-באז (נכון), ויטמין C מדלל אותו (כנראה שלא?), ממכר/לא ממכר, אפילו לא היו סגורים אם הוא חוקי. כמובן שחשבו גם שהוא הופך אותך לסוטה/גורם לאיבוד שליטה מינית. אבל ריינולדס, דרך המרואיינת, מסביר שהיה "מעט מאוד סקס שם" - האופוריה של הריקודים-על-אקסטה הייתה אינטימית, והייתה מאפשרת-מגע ואינטימיות דרך-מגע, אבל בגישה פוסט-סקסואלית ככל שהייתה דה-פרסונלית, כחוויה אחת של הבשר ושל הצלילים. הליבידו התגלגל לצורה שונה לגמרי ממיניות על רחבות הרייבים. זה חלק ממה שאפשר לקהלים להטביים, מעמד-פועלים, שחורים, לבנים וכו' להתערבב שם - לא היה את האיום של המיניות, למרות הקרבה והמגע.
Thanks to Ecstasy, all the class and race and sex-preference barriers were getting fluxed up; all sorts of people who might never have exchanged words or glances were being swirled together in a promiscuous chaos
אחד ההישגים המרשימים של הרייבים היה פירוק היריבות האזורית בלונדון, מגולמת הכי טוב ביריבות בין מועדוני הכדורגל בעיר. לא היה את זה שם.
Almost overnight, the Stanley-knife wielding trouble-maker had metamorphosized into the ‘love thug’, or as Brit-rapper Gary Clail later put it, ‘the emotional hooligan’.
תרבויות הרחוב, כלומר ההיפ-הופ, דאב, פאנק, מעמד פועלים, כדורגל - כולם הפכו שם למן "love thugs" - הרייב התגלגל בהדרגה מתרבות מיובאת של מסיבות בלאריות על אקסטה, שהביאו לבנים ממעמד הביניים למועדונים של לונדון, לכדי מטריה שאספה את כל תרבויות הרחוב (והבילוי...) הלונדוניות - תחת האהבה האופורית של האקסטזי, לאבד את עצמם בריקודים ולזנוח את האנטיגונזימים של חייהם. ריינולדס מספר שהבאונסרים במועדונים היו די "מחוברים לרחוב" (דגש חשוב: בלונדון יש הבדל בין "הרחוב" ו"המועדונים", כשבתכלס "הרחוב" היה הרבה יותר מהותי עד אז) - והכריזו שהרייבים הולכים להיות הדבר הבא מרגע שהם קלטו שאוהדים של קבוצות כדורגל שונות מבלים בהם ביחד בלי בעיות.
Before the summer of 1988, a typical night out for your average working-class lad consisted of ‘getting drunk, chatting up a bird, or having a fight with another area,’ claims Barry Ashworth. ‘Leading up to that time, it was a pretty violent period in football. And then thoughout the country everybody started necking pills, and then people started going to the terraces necked up too.’
This interface between football fanaticism, with its ritualized inebriation and hand-to-hand combat, and acid house, with its anti-alcohol bias and hippy-dippy pacifism, seems on the surface an extremely unlikely upshot. Actually, there are quite a few parallels between football and raving. In the eighties, with mass unemployment and Thatcher’s defeat of the unions, the football match and the warehouse party offered rare opportunities for the working class to experience a sense of collective identity: to belong to a ‘we’ rather than an atomized, impotent ‘I’
הממשק עם תרבות הכדורגל של עידן תאצ'ר היה לא פחות ממהותי לרייבים כתופעה תרבותית: הם היוו אלטרנטיבה פחות אלימה, פחות מחנאית ומושלהבת לאותה חוויה - הזדמנות נדירה עבור הבריטי ממעמד הפועלים (שזיינו לו את האיגודים ולקחו ממנו את המקום שלו בחברה) להרגיש חלק מקולקטיב, להתנתק מה"אני" הכבד וחסר-הכוח שלו ולהשתלב בחוויה טרנצדנציאלית.
In Among The Thugs, Bill Buford argues that the spatial organization of the football stadium – fans are shunted like cattle down narrow dark passages into packed ‘pens’ – is almost deliberately designed to generate a herd-mentality. Crammed tightly into intimate physical contact with strangers, the spectators gradually lose any sense of separate self-hood and instead melt into crowd- consciousness. As the match proceeds, the game’s rhythms of tension and release traverse the crowd-body in the form of shared, physically felt sensations: catching your breath in anticipation of a goal, then exploding in euphoria or (rather more often) sighing in anti-climax. On the rare occasion of a goal being scored, total strangers often embrace each other.
(מעבר לאלימות הבסיסית בכדורגל לעומת מוזיקה - ריינולדס טוען שהרייב פשוט היה פורמט יעיל יותר למטרות האלה: הרבה פחות אכזבה, הרבה יותר ריגוש, וכמובן שהרבה יותר מגוון...)
פסקה מהממת בעיני, על הכדורגל הבריטי של האייטיז כתרבות נאו-שבטית עם פולחן פגאני ממש, על קרבות הרחוב כחוויה שבטית, ועל הטרנספורמציה של האנרגיות האלה דרך הרייב: Like a sort of avant-garde of football fandom, the thugs evolved ways of intensifying the game’s sensations of tribal unity. In Buford’s account, by the mid-eighties football hooliganism was a neo-pagan cult of sacrificial violence, complete with shamanic warrior-priests (called ‘generals’), tribal markings (team or star player tattoos, instead of cabbalistic symbols) and rituals of selfintoxication. Like Viking berserkers, hooligans use alcohol, chanting, and sprinting en masse, to generate a mob-will. The result is a collective adrenalinsurge that propels them over the brink between normality and running amok. Buford describes his own experience of participating in one street battle as a Dionysian transport: time slows down, perceptions become ultra-vivid, there’s an access to ‘an experience of absolute completeness’. The thugs themselves talk of these exalted moments using the language of drugs (‘the crack, the buzz, and the fix’) or spirituality (‘it’s a religion, really’). In 1988 – 9, soccer hooligans discovered that E offered an even better buzz than the adrenalin-and-endorphin rush of hand-to-hand combat, and they temporarily gave up their carefully strategized confrontations. Instead of gouging each other in the face with broken glasses, supporters of rival teams fraternized in pubs after the match, scored drugs off each other, and trooped off to raves.
ספר מעניין: Irvine Welsh’s novel Marabou Stork Nightmares: tells the story of a thug who is transformed into a New Man thanks to E and rave. But, as Welsh has pointed out, when the MDMA-buzz inevitably faded in the early nineties, many hooligans reverted to their old, tried-and-true techniques of getting a rush.
גלי-סטלה כמשהו לא רק יומי/שעתי, אלא תקופתי בחיים - זה רעיון מעניין שגם אני צריך להיות מודע לו. אם חוליגנים יכלו להיות ב"באז", למעשה, שנים מחייהם (בלי לשנות באמת דפוסים).
87 היה ה"סאמר אוף לאב" המקורי, מתי שמסיבות האיביזה באמת פרחו בלונדון. 88 היה ‘The Second Summer Of Love’, שם התחילה הפריחה האמתית של תרבות הרייב (שכדי להדגיש, ניגנה אז בעיקר היפ-האוס לונדוני/"אסיד האוס", ביחד עם המגוון האקלקטי ששאבו מהתקלוט הבלארי). בשביל הסקנד סאמר אוף לאב, הקטע המאוד נפוץ של "הוליגן שהפך ללאב-ת'אג" היה הסמל של התרבות ושל האקסטה כסם-קסם. ‘The Second Summer Of Love’: the heartless hoolie turned loved-up nutter was proof that Ecstasy really was a wonder drug, the agent of a spiritual and social revolution. Flooded with idealism and will-to-belief
Flooded with idealism and will-to-belief, some members of the first Ecstasy generation were latching on to ideas about spirituality and the New Age, struggling to articulate the overwhelming Ecstasy-induced feelings coursing through their nervous systems. ‘A lot of people were born again,’ marvels Mark Moore. ‘They gave up their relatively normal lives, ’cos they thought “Why am I doing this shitty job?” You got all these people suddenly deciding to go off and travel. People I’d known for years were suddenly dressing all ethnic and getting spiritual. The whole New Age thing surged forward.’
כמובן שהגילוי החדש והטרנספורמטיבי של האקסטה קיבל בשלב מוקדם מאוד ביטוי בצורה של משיכה לניו-אייג', גילוי עצמי וכו'.
back-to-the-sixties/dawning of the Age of Aquarius imagery
ריינולדס מציין שבשביל הרבה מאוד מהקהל כל החרא הזה היה פוסט-אירוני/טונג אינ צ'יק - סמלים של הדוניזם ולא של משמעות רוחנית עמוקה - אבל האקסטה נגע עמוקות בהרבה אנשים ושינה אותם.
a man was a man, nobody actually speaks. The way you communicated was literally by your force, by acting macho. And all of sudden, you started saying things to people that you would never ever have said . . . “I loooove you!” ’ MDMA was a miracle cure for the English disease of emotional constipation, reserve, inhibition. And it wasn’t just about telling your friends you loved them, it was about telling people who weren’t your friends you loved them!
ריינולדס מדגיש, וזה חשוב, שמעבר לאווירה הכללית, המסר באיך שפעלו הרייבים הרייבים, שהיה כמובן אחווה, חופש ואהבה -והמשיכה האסתטית לניו-אייג' שבשביל חלק גדול הייתה גם רצינית, הרייבים לא היו תנועה חברתית פוליטית. הם לא היו קשורים לשום מחאה או מאבק ולא ייצגו אף אחד פוליטית, לא היו להם אספירציות פוליטיות ובטח שלא התארגנויות משום סוג. זו הייתה תרבות ריקודים/בילוי שבמובנים רבים הייתה קאונטר-קאלצ'ר - היא נולדה כאלטרנטיבה למציאות התאצ'ריסטית של האייטיז וכדרך להתנגד/להתגבר עליה - בעצם הרעיון של לאבד את האינדיבידואל, לחשוב אחד על השני, לדבר ולחוות ולחיות - אבללל - המסיבות היו בסופו של דבר צורה של הדוניזם (מזוהה מאוד עם קפיטליזם כמובן), וחשוב לזכור שכדור אקסטה היה יקר מדי עבור שכבה גדולה של צעירים ממעמד הפועלים - היה סינון אקטיבי שברר אנשים לתוך הסצנה החל ממעמד מסוים... ריינולדס מסכם שאפשר לראות ברייבים את הרוח של האייטיז (מטיריאליזם, חמדנות, תחרות, אנוכיות/יחידות) בכך שהיה צורה של מטיריאליזם רוחני, משיכה חמדנית וחסרת-עומק לחוויות אינטנסיביות, במקום לכוח או רכוש.
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-03-16 21:56:06 --- Updated: 2024-10-21 10:50:15