THE ORB
"turn on, turn in, turn off, drop off (משהו כזה) פרק קצר שריינולדס מקדיש לעוד תופעת פוסט-רייב בתחילת הניינטיז, לצד APHEX TWIN, THE BLACK DOG וAUTECHRE. כמן המשך לתופעת הTERRA TECHNO עם THE SPIRAL TRIBE וכל הדודז, כלומר ההשקה בין תרבות הרייב המיינסטרימית לתרבויות היפיז וניו-אייג' שהתבססו בבריטניה עוד בשנות ה-60. THE ORB הם שני יוצאי פוסט-פאנק שהקימו להקה עם הרבה אירוניה פוסט-פאנקית ושיווקה את עצמה במודע כרייבים למי שלא מחפשים לרקוד וכאלה, ולחילופין כמוזיקת ניו אייג' לאנשים שהם באמת מורדים ומחפשים להרחיב את האופקים שלהם, לא סתם STUCK UP YUPPIES. החיבור שלהם לAPHEX TWIN הוא בכך שהם רכבו על אותו גל חדש שהוא התחיל לפתח, בשם AMBIENT TECHO - לא מספיק שהוא עשה IDM והאוס שלא מיועד לרחבת הריקודים, עכשיו נוצר גל של האוס שהוא ממש אנטי-רחבה, כמעט אנטי-האוס במובן שהוא לא תובע את התגובה הפיזית, הוא משהו לחוות ולהתפלא ממנו. ריינולדס תוהה אם "הם באמת יכולים לנשק את השמים עם הלשון בלחי". דווקא אחלה מוזיקה - הם מצליחים, כמו שהוא אומר, לשלב COSMIC ROCK/PSYPROG עם POST-PUNK וRAVE CULTURE/ACID HOUSE בצורה מאוד מוצלחת, כמו פופ של חייזרים או ממציאות אלטרנטיבית עם סופר-גרופ מיינסטרימית של כל מסוממי הסבנטיז.
מה שכן, בעקבות THE ORB מתחיל טרנד שלא נקרא בדיוק AMBIENT HOUSE, אלא AMBIENT DUB - בדיוק החיבור בין מה שהוא כרגע BLEEP&ASS/BREAKBEAT HARDCORE - כלומר האלמנטים של הDUB (והברייקים אבל ניחא), עם ווייב אמביינטי ולגמרי לא רייבי. - DIGI-DUB.
הטענה של ריינולדס היא שהשילוב של AMBIENT DUB רק נשמע מגניב, אבל רוב הלהקות שבאו אחרי THE ORB היו מאוד גרועות, סתם מקצבים מהולים במלא אפקטים "רטובים", הדים וכו', בלי הרבה עניין. הולדת הLO FI המשעמם היא בסצנת הAMBIENT HOUSE/DUB הבריטית ללא ספק. הוא מתאר ביופי גדול את ה"מרחק והקרבה" שהמיקמייסטרים בדאב הג'מייקני העצימו אצל נגנים חיים, לעומת החיוורות והריחוק הגדול של הצליל הAMIBENT DUBי. נשאלת השאלה: למה רטיבות, הדים וכו', מאפיינים של מוזיקה מתחת למים - הם מאפיינים של נוסטלגיה/אמהות, של GAIA? ריינולדס מזכיר את התאוריה המופרסמת של ג'ויליה קריסטבה: https://en.wikipedia.org/wiki/Julia_Kristeva על האמא-החסרה, כל הרעיון של הרחם כאוטופיזה שהכל ממודל עליה, ואם לקחת בחשבון את העובדה שאנחנו שומעים ברחם הרבה לפני שאנחנו רואים ברחם, אפשר להבין את הנוסטלגיה הגדולה שבאקוסטיקה "מימית".
In Civilisation and Its Discontents, Freud wrote of a long-lost selfless self, the phase of primary narcissism in which the infant does not distinguish between itself, the mother and the world. ‘Originally the ego includes everything . . . the ego-feeling we are aware of now is . . . only a shrunken vestige of a far more extensive feeling – a feeling which embraced the universe and expressed an inseparable connection of the ego with the external world.’ Both dub and ambient attempt a magical return to this diffuse but majestic self-withoutcontours, the ‘royal we’ of the infant/mother symbiosis, or the lost kingdom of the womb. In Rastafarian reggae, though, this lost god-self is identified with Jah, a righteous paternal principle; nostalgia becomes anticipation, the dream of returning to the promised land, Zion. By comparison, ambient music – like its ancestor, psychedelia – tends to be feminine-identified, expressing its homesick longings through imagery of pastoral tranquility, oceanic bliss, childhood, and the celestial. Where roots reggae is spiritually militant, ambient music is an aural pacifier.
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-06-23 17:16:12 --- Updated: 2024-10-21 10:50:15