INTELLIGENT TECHNO
ריינולדס מקדיש עכשיו פרק לעוד תופעה של פוסט-רייב, שמתהווה בסוף 92' עם הדעיכה של הפופ-רייב/ברייקביט הארדקור (גולדן-ארה). וקודם חשוב לדבר על הסיבות לדעיכה: מעבר לתקיעות סגנונית שנוצרה על טראקים זהים של הייפ מהיר מדי וחסר יצירתיות, חשוב להגיד, ההמונים הציפו את הרייבים... כל אלה שלא ידעו מה זה להיות "הארדקור", אבל גם לא היו היפסטרים או אליטיסטים סגנוניים - התהווה מיתוס של ה"טכנו טרייסי" - פוסטמה נורמית שרק נכנסה לסצנה ולא מבינה אותה בקטע מביך. כאמור כבר איסנפור פעמים, כל מי שהחשיבו את עצמם "בעלי טעם" או מביני-אמנות טענו שההארדקור הלך רחוק מדי בהשחטה של הדטרויט טכנו הטהור, ואפילו של ההאוס של שיקאגו, הרס המשמעות, האנושיות, הרגש, הסגנון וכו'. ככה, ב92 WARP מחליטים לתת לעצמם משמעות חדשה כלייבל (אני שומע כרגע: סוויט אקזורסיט, נייטמר און וואקס, פורג' מאסטרס, טריקי דיסקו, תומאס וכו') הם התחילו את הBRITISH BLEEP/BLEEP&BASS) (חשוב להגיד: פחות ממקום אידאולוגי ויותר משיקולים מסחריים) - ביחד עם הרבה מעולם ההארדקור שמאסו בברבריות שלו, או התעייפו מהאשליה הקולקטיבית של הרייבים, הם מוציאים קומפילציה בשם ARTIFICIAL INTELLIGENCE, שמציגה לעולם רעיון חדש של "INTELLIGENT TECHNO", או פשוט "אלקטרוניק ליסטנינג מיוזיק", ELM, בניגוד לEDM - רעיון שבגדול יש לו מקום, והגיע הזמן שיקבל צורה - טכנו שלא נועד לרחבה, לחוויה הטקסית של הרייב או המועדון - אלא למאזין היחיד, על הכורסה בבית שלו. ביחד עם אלה מתהווה גם הרעיון של AMBIENT TECHNO, שלצד TRANCE TECHNO, הופך לעוד הסתעפות נונ-הארדקורית של הטכנו.
ריינולדס כמובן שונא את הרעיון, ואת כל התומכים שלו שרצו לחזור למושגים הומניסטיים וריאקציונריים של תרבות: הגאון היוצר, הנרטיב, הסגנון, המשמעות או הצורה וכו'. הוא מציין שהז'אנר הזה יפיק בטווח הארוך הרבה "פרוג-טכנו" מזוויע ומשעמם שהוא ריאקציונרי לכל דבר ביחס לאסיד האוס ולהארדקור, אבל יותר מזה, הוא "נכשל" והתפרק כי הוא היה בנוי על הדרה, על אפליה של השונה וסלידה ממנו, עם מוטו כמו "NO BREAKBEATS NO LYCRA" במועדונים. לא רק הפלביות של הנורמים (שהם במקרים רבים פשוט פרולים חסרי שיוך לסצנה תרבותית), גם האינסטורמנטציה ההיפהופית שההארדקור אימץ לא נאתה לחסידי דטרויט וWARP האופורטוניסטים: הם ראו בה כהשחטה מוזיקלית של הטכנו - וככה יצא שהדירו לא רק את כל מי שאין לו "טעם אנין" (בהתאם לכל ההטיות המערביות...), אלא את כל הקהל האפריקני מלכתחילה, שדווקא הרגיש משולב בהארדקור. לא היה משהו ספציפי נגד נשים, אבל כמובן שאניני הטעם של הELM/INTELLIGENT TECHNO פשוט היו גברים לבנים פריבילגים ברובם, כי הם קידמו את הערכים של אלה כערכים אומנותיים אוניברסליים, זה לא קשה.
בכל זאת, ריינולדס הוגן מספיק כדי להזכיר שההארדקור באמת לא היה במקום טוב בסוף 92' מבחינה יצירתית, ושהיה מקום לטרנד "צורני" או הומניסטי יותר, ובנוסף לזה לפיתוח החשוב והתקדימי של טכנו להאזנה אישית/לא למסיבות ריקודים בצורה כזו או אחרת. הוא מספר על שלושה שמות שצמחו בהווי הזה והפכו למגדירי הI-T/ELM, שהיו יוצרים מעולים וכיכבו כולם לראשונה בקומפילציה של WARP (שאני מניח שבכל זאת חשובה/חיובית, למרות שהוא מציין שלא התיישנה משהו) - APHEX TWIN, THE BLACK DOG ו AUTECHRE.
השלושה האלה סללו את הדרך ל"טכנו מאזינים", "אינטליגנטי"/אמביינטי, שהצורה העיקרית להפצה שלו היא האלבום - מסורתית, עם שמות טראקים, יוצר וכו' - אבל מבחינה מוזיקלית הפיקה לפחות בהתחלה הרבה כיוונים אוונגארדיים. הוא מספר על השלושה, לאייפקס טווין שהוא השם הכי גדול בדיעבד יש פרק שלם, והשאר מקבלים כמה פסקאות:
Autechre, ממנצ'סטר, הם צמד שמגיע מרקע "סטנדרטי" להרכי טכנו בריטיים כפי שמצוין - דטרויט טכנו, בי-בוי אלקטרו וגרפיטי - הם התחילו לייצר טכנו מאוד "גיאומטרי" או אדריכלי (אחד מהם מגיע מרקע אדריכלי), ריינולדס אומר בקטע-טוב שהוא תוהה לפעמים אם הAUT בשם שלהם בא לסמל AUTISM, כי הם מייצרים מוזיקה שלטענו "דוחה רגש", פועלת בגאומטריה צפופה ו"מושלמת", מתוחכמת ואלגנטית מבנית, כמו גרפיטי מהסוג שממיר את הטיפוגרפיה ל"משטחים גאומטריים" חסרי מבע אנושי. משווה אותם, שוב כמחמאה, לילדים חסרי מפותחות רגשית שמשחקים ב"טכנו טויז".
The Black Dog טריו, פחות אטום אמוציונלית מAUTECHRE אבל גם מאוד הרמטיים - אמרו שהם מחפשים "נשמה ממוחשבת", בטענה שהמשטרה ריסקה את ההארדקור "האמיתי", שבתורו השחיט את הקלאסיציזם הדטוירטי, ושצריך משהו חדש כדי להחזיר את הרגש/נשמה לטכנו. הוא מתאר אותם כמי שניסו לייצר מוזיקת טכנו שהיא שבטית/פראית באיזשהו מקום - הם דווקא שמרו על הרבה מהגישה הברייקביטית שההארדקור אימץ למוזיקה - הם ניסו לייצר משהו אקספרסיבי, אקזוטי, וחייזרי/רובוטי באותו הזמן, ונשמע שהצליח להם: The track trembles and brims with a peculiar emotion, a euphoric melancholy that David Toop came closest to capturing with his phrase ‘nostalgia for the future’. What The Black Dog/Balil/Plaid tracks most resembled was a sort of digital update of fifties exotica. But instead of imitating remote alien cultures, as the original exotica did, it was like The Black Dog were somehow giving us advance glimpses of the hybrid musics of the next millennium: the Hispanic-Polynesian dance crazes of the Pacific Rim, or music for discotheques and wine bars in Chiba City and The Sprawl (the megalopolises in William Gibson’s Neuromancer and Count Zero). While some of the Dog’s later work – on albums like Bytes, Parallel, The Temple of Transparent Balls and Spanners – crosses the thin line between mood-music and muzak, it’s still marked by a rhythmic inventiveness that’s unusual in the electronic listening field. With its percussive density and discombobulated time signatures, The Black Dog’s music often feels like it’s designed for the asymmetrical dancing of creatures with an odd number of limbs – not bipeds, but quintupeds or nonopeds.
פרק שלם מוקדש לAPHEX TWIN, שהמיתולוגיה שלו חוגגת אותו כCHILD PRODIGY מאיזור מבודד של בריטניה (CORNWELL, אנערף) - כמו מן יאנג שלדון, עושה ניסויים אוונגרדיים עם הפסנתר שלו בגיל 6 וכבר בונה סינתים בגיל 12, מקליט כל הזמן, מתנסה הרבה עם הפקה על חוסר שינה/ישר כשהוא קם (היפנוגוגיה/היפנומומפיה ההיפך, כשקמים). לפי איך שהוא מספר את זה, הוא נחשף לכל הסאונד של האסיד האוס בפעם הראשונה רק כשהיה כבר בן 20 ומשהו, וזה הטריף אותו כי הוא יצר צלילים/טראקים מאוד דומים לעצמו בבית, ואז חברים שכנעו אותו להתחיל להוציא דברים והוא מצא את עצמו בWARP תוך זמן קצר כדיג'יי. מספרים שלכל החברים שלו יש ערימות של קסטות שמסתובבות של חומרים לא-משוחררים, מן גאון-משוגע שלא אכפת לו יותר מהמוזיקה מרגע ששוחררה. ריינולדס מספר שאייפקס נחשב הכי גדול בזכות הוורסטיליות העצומה שלו: יש לו "קוטב" אחד של אמביינס "אינטיליגנטי", מבוסס על מקצבים מורכבים, מודולציות מדויקות וסימפוניות סינתים (כמו בלהיט הראשוני שלו Analogue Bubblebath), ו"קוטב" שני אינדסטריאלי יותר של דרונים, נויז, חזרתיות וקצב, מגולם בלהיט-הראשוני השני שלו, ‘Didgeridoo’, שבו הוא ישב שעות על לסנתז דיג'רידו, לא סימפל את 'הדרון המקורי'). בשביל להדגיש כמה הוא "פיתח הכל לבד", ולא התהווה מתוך הסצנה, קצת כמו במקרה של LTJ BUKEM, לאלבום שלו ב92 קוראים SELECTED AMBIENT WORKS VOL2 - 85-92, ואפשר ללמוד מהשם הרבה: גם על הפניה לקהל לבן/קלאסיציסטי יותר עם התגית AMBIENT לאלבום שהכיל גם קטעים מאוד נויזיים/אינדסטריאלים, "הארדקוריים" אם נעיז להגיד - וגם עם הפלקס של 85 עד 92, להדגיש שהוא יוצר מוזיקה כזו עוד מלפני שהייתה סצנה של אסיד האוס, כשחלוצי-החלוצים עוד חגגו באיביזה. לפני כל העסק הוא כבר למד הנדסת חשמל לדעתי, הוא יצא לייצר רכיבים לסינתים וכו', בהמשך יהיה ידוע גם בהופעות חיות אוונגרדיות אה-לה ג'ון קייג' (שמשווה אליו כעוד אוונט-קלאסיציסט) - מחט של פטיפון על נייר זכוכית, והרעש עובר מודוליה בעזרת בורד של גרפיקה, לא של מוזיקה (גם קייג' נתן למחטים להתחכך על חפצים לא-מוזיקליים).
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-04-10 20:20:15 --- Updated: 2024-10-21 10:50:15