לוקחים הפסקה מלונדון ועוברים להסתכל על מנצ'סטר
עכשיו לוקחים הפסקה מלונדון ועוברים להסתכל על מנצ'סטר - עיר שהייתה תמיד עיר הפופ השניה של בריטניה, אבל בתקופת הפוסט-פאנק של הלייט סבנטיז/ארלי אייטיז הייתה ויותר אפורה ואנטי-פופית, עם הרכבי פוסט-פאנק כמו הבאזוקס, ג'וי דיביז'ן, דה פול (מארק אי סמית'). עם הכניסה של הרייבים לאופנה, היא הפכה מיד ל"מאדצ'סטר" - עיר הבירה של רייבים 24/7. היא הייתה מיועדת להביס את האפור המוריסי המעונה לטובת שמחה בלתי-פוסקת של "ביסקוויטי דיסקו" (אקסטה) - הייתה לה אוכלוסיה בוהמיינית גדולה (הרבה סטודנטים לאמנויות ולרוח), קהילה להטב"ית שניה רק לשל לונדון בגודלה, וקרבה להרבה מרכזים עירוניים/פרבריים. היו בה הרבה מפיצי/מבריחי סמים והקרבה גם לא הזיקה. החבר'ה של ניו-אורדר/ג'וי דיביז'ן ממש דרכו בעסקי הרייבים: The Haçienda was founded and funded by New Order and the boss of their record label Factory, Anthony H. Wilson: a sort of Northern equivalent to punk svengali Malcolm McLaren, and fuelled by a similarly potent mix of neosituationist pranksterism and bottom-line interest in generating cash from chaos. The nightclub’s name was inspired by the situationists’ utopian slogan ‘The Haçienda Must Be Built’
במנצ'סטר היו אוכלוסיות מגוונות, מעבריינים בצפון ועד ללהטבים ובוהמיינים כאמור, ובשנים האלה (89-90) מנצ'סטר לא רק הייתה הבירה של הרייבים מבחינת כמות מועדונים והיקף הקטלות בהם, אלא גם מבחינת מגוון סגנוני של רייבים, מבלאריק עד להארדקור המוני, מאסיד-טרופרז עד לגוד-ווייבס: In July 1988, The Haçienda started a Wednesday night event called Hot with a Balearic feel. On the first night, there was a swimming pool and sun lamps; punters danced in beach wear. Then, with Pickering and new DJ Graeme Park on the decks, Friday’s long-established Nude became the mental night. As the fervour for acid house swelled, weekday nights at The Haçienda followed, with names like Void and Hallucienda. Rival clubs like Thunderdome and Konspiracy opened, attracting a rougher audience from the more working class North Manchester. Here the soundtrack was harder: ‘like punk, almost . . . real Acid stormtrooper stuff,’ according to Martin Price from local house crew 808 State
Throughout the North West of England, clubs sprang up that modelled themselves on the Madchester vibe
כל צפון-מערב אנגליה התחילו לחקות דווקא את הסגנון של המועדונים במנצ'סטר: מסיבות ארוכות מסוגים שונים לאורך כל השבוע, עיצובים קונספטואליםי אובר-דה-טופ, והתאמה חסרת-פשרות לקהל היעד/החוגגים.
Blackpool had Frenzy, Stoke-on-Trent had Delight, and Liverpool stepped into the fray when its own Haçienda-scale megaclub, the 2400 capacity Quadrant Park, went house in early 1990. In October that year, ‘Quaddie’ opened Britain’s first weekly legal all-nighter, called The Pavilion and located in the basement below the main club. And as with the London house scene, the demand for raves spilled out into the countryside of Lancashire and Cheshire, in the form of illegal parties like Joy, Live The Dream and Blastoff, often held in abandoned mills
למעשה, ב89-90 קורה במטרופולינים הקטנים יותר של בריטניה אותו תהליך שקרה בלונדון - מועדונים מצליחים מאוד במרכזי הערים, וזליגה של הקהל הענק למסיבות מחתרתיות ולא-חוקיות באיזורים נטושים מחוץ לעיר: באלה, חוות ושטחים חקלאיים במקום מחסנים וחללי תעשיה.
ככה בעצם נראית הפריצה המאסיבית מחוץ ללונדון ופרבריה, וההתגבשות של מגמה כלל-ארצית בבריטניה, שההשפעה שלה גם חצתה את הים.
בשלב הזה (89) מתהווה גם האופנה של הרייברים, התפתחות של אופנת ה"סקאליוואג"/"פריבוי", שהיא אופנה של "קאזו'אלים" (אוהדי כדורגל שהתלבשו יקר והלכו מכות עם אוהדים אחרים) שהתפתחו מעבר ליוקרה ומותגים לכיוון של ג'ינסים, דנים, וכל מה שלוס-פיט וגזעי להבנתי. האופנה שלהם התחילה ללכת לכיוון של צבעים זוהרים, נוחות-מעל-הכל, ולהתערבב עם ערכים של רייבים בכללי. השילוב הזה בין תרבויות הכדורגל וההאוס השפיע גם על הכדורגל, ריינולדס מזכיר שיש מי שקוראים לעונת הכדורגל של 89' "חורף האהבה", גביע לאומי הרבה פחות אלים מבד"כ, עם הרבה מהקהל על אקסטה, הופך את הפולחן הקבוצתי ליותר הומו-ארוטי, מבוסס אהבה וחברות, ובקיצור - הופך את היציע להיות כמו-רייב. the ‘scally’ (short for scallywag) was strictly speaking a Liverpudlian archetype. The Mancunian counterpart was the Perry boy, named after their Fred Perry shirts. The Scally/Perry look began on football terraces as early as 1984, when ‘casuals’ – hooligans into expensive designer-label fashion and vicious confrontations with followers of rival teams – started to wear flared jeans and jumbo cords. Mancunian clothing emporiums like Joe Bloggs started making 24- inch flares and their even more voluminous denim counterpart, ‘parallels’. By 1989, the scallydelic wardrobe encompassed anything baggy (hooded tops, longsleeved shirts, old cricket hats) and brightly hued (pastel or lilac coloured Kickers and Wallabees, psychotropic patterns). This penchant for flower-power garishness reflected the scally’s twin tastes for Pink Floyd-style acid rock and acid house; loose-fitting clothes were better for dancing, gaudy colours looked good when you were tripping. These ‘acieed casuals’ stopped wearing T-shirts with ostentatious designer-logos in favour of ones emblazoned with Madchesterpatriot slogans like ‘And On The Sixth Day God Created Manchester’, ‘Woodstock ’69, Manchester’89’, ‘This Is Not Manchester This Is A Trip’, or band T-shirts like the Inspiral Carpets’ infamous ‘Cool As Fuck’series. Thanks to the benign influence of E and ‘draw’ (marijuana), the 1989 – 90 football season became what academic Steve Redhead called ‘the Winter of Love’, celebrated in chants like ‘Oh! we’re all blissed up and we’re gonna win the cup.’ Violence on the terraces dropped dramatically, with many fans taking E during matches to heighten the homosocial camaraderie and rowdy sentimentality. That summer New Order sneaked the cheeky line ‘E is for England’ into their World Cup song ‘World In Motion
There are other connections between football and pop music. Both are traditional escape routes for glory-hungry working-class jack-the-lads, and both offer possibilities for male bonding through shared passion for something ‘objective’ (and therefore legitimate). Football and rock also enable the cultivation of connoisseurship: facts, figures, changing line-ups, discographies. One medium for all this partisanship and pride-in-knowledge is the fanzine.
לאפקט הלאומי הזה של הרייבים, כמגמה פוסט-תאצ'ריסטית בין היתר (למרות שכזכור הרבה מהמאפיינים שלה לגמרי תאצ'ריסטיים), הייתה גם השקה לתקווה לאומית אמורפית, פרה-פוליטית, ולפופטימיזם/בריטפופ של ראשית הניינטיז בבריטניה: Ecstasy had catalysed an invincible feeling of change-is-gonna-come positivity, which was seemingly substantiated by events across the world like the downfall of Communism in Eastern Europe. Surfing these energy-currents of idealism and expectation, bands like The Stone Roses and Happy Mondays gave the new mood a focus, and to varying degrees articulated the Madchester attitude.
עד כמה שאני מבין, ריינולדס טוען שמנצ'סטר מהותית כנקודת השקה בין הפופ/רוק שיתחיל בתקופה הזו (89) לבין הרייבים ומהפיכת האקסטה, ומדבר ספציפית על הלהקה "הפי מאנדייז" כמי שתפסה את רוח התקופה, שהייתה תאצ'ריסטית, אבל צאצא בלתי-לגיטמי של התאצ'ריזם - שיבוש בתוכנית ע"פ ההגדרות שלה עצמה, טו-ריאל-פוליטיק. (מעמד הפועלים לא למד להקים מיזמים ולחסוך, אלא לרמות, לעקוף, להסתנן, לעקוץ וכו'). ריינולדס כתב מצוין, שווה לקרוא: ‘We’re Thatcher’s children.’ So Shaun Ryder, the Happy Mondays ‘singer’, was wont to claim. The Conservative leader’s assault on the welfare system and the unions was intended to train the working class in the bourgeois virtues of providence, initiative, investment, belt-tightening and holding out for the long term dividend. But a significant segment of working class youth in Britain responded to the challenge of ‘enterprise culture’ in a hand-to-mouth, here-andnow way; not by becoming opportunity-conscious but criminal-minded. The result was not so much a black economy as a blag economy, where survival depended on having an eye for the quick killing and being a fast talker. Eager to participate in the late eighties Thatcherite boom but excluded by mass unemployment, these kids resorted to all manner of shady money-making schemes: bootlegging (fake designer clothes, bootlegged records and computer games), organizing illegal warehouse parties and raves, drug dealing, petty theft, and fraud of all kinds (benefit fraud, credit-card fraud). Others claimed social security while raking in cash-in-hand doing short-term, no-security work. It was from this lumpen-proletarian milieu that the Happy Mondays emerged. The truth was that the band and its ilk were Thatcher’s illegitimate children: an unintended outcome, and operating on the wrong side of the law.
קטעים כדי להבין קצת לגבי האפי מאנדייס אם ארצה לחזור אליהם: Although rough-and-ragged, the Mondays sound – a cross between The Fall and fatback funk – fit fairly well into the Factory tradition of arty, angsty white dance. Squirrel was produced by ex-Velvet John Cale, Bummed by Martin Hannett, who had shrouded Joy Division and A Certain Ratio in the mausoleum-reverberant Factory sound.
‘Lazy-Itis’ proposed a dole-age revision of psychedelia: ‘I think I did the right thing / In slippin’ away.’ Absenting themselves from productivity, from the obligation to make something of themselves, Ryder and Co just drifted: wasted youth who whiled away the days shooting rats with air rifles, going on trips to Europe to find flash clothes, and tripping, period. A haphazard accretion of hallucinactory images and crooked insights. Ryder’s lyrics were like a guttersnipe version of cut-up: phrases that lodged in his head while stoned in front of the TV, the drivel of acid-casualty mates. Where The Fall’s Mark E. Smith penned oblique observations of Northern underclass grotesquerie, Shaun Ryder’s drivel was more like the id of the lumpen-proletariat speaking its bloody mind aloud.
By 1989, the Mondays had picked up a following of Ecstasy-guzzling love thugs. ‘Everyone in the place was on E and it made us look better and sound better,’ Ryder told iD some time later. ‘I know they were all on E because we used to go out in the audience selling E like T-shirts.’ (תופעה מעניינת/חדשה של קהל-חי ולהקה חיה, אבל כולם על אקסטה)
המאנדייז היו להקה שאפשר להשוות לסקס-פיסטולז, או לבאטהול סרפרז בארה"ב. היה להם חבר להקה אחד שהעבודה העיקרית שלו הייתה לקחת אקסטה ולראות איזה שטויות הוא יעשה - מן אלפרד פוגש את ג'רובי ווייט. ריינולדס מזכיר שדווקא הסטון רוזס היו הלהקה המתהווה שיותר הזכירה את הפאנק הקלאסי - להקת מעמד-פועלים, אוטודידקטתית, מחוספסת ורחובית אבל גם קצת ארטיסטית. היו להם שירים עם ליריקה מאוד כבדה על מאבק מעמדי. המאנדייז לעומתם היו הרבה יותר "מאדצ'סטר", "רייב", או הבנים-החורגים של התאצ'ריזם - פרולים חסרי דאגות או פחד, שעושים מה שבא להם בגישת הפי-גו-לאקי קיצונית, ובאופן כללי שמים זין. עם זאת, גם הסטונז וגם המאנדייז נחשבים חלק מאותו "קרוס-אובר" שהתחיל במנצ'סטר, והולידו גם את גישת החוליגן גדול-מהחיים שהבריטפופ (אואסיס...) אימץ אח"כ. הנקודה היא שהלהקות האלה היו עוד קול של "מאדצ'סטר" - גישה שהחליפה את המטריאליזם האייטיזי באופטימיזם ראוותני, זורק-זין אך גם שקוע-בעצמו. ‘Madchester’ replaced the workaholic materialism of the eighties with a new spirit, encoded in the slang buzzword ‘baggy’: loose-fitting clothes, a looseminded, take-it-as-it-comes optimism, a loose-limbed dance beat descended from James Brown’s ‘Funky Drummer’. But if there was one factor that sealed the Roses’ bond with their following, it was the band’s cockiness, proclaimed in anthems like ‘I Wanna Be Adored’ and ‘I Am The Resurrection’, and choruses like ‘the past is yours / the future’s mine’: a self-confidence that fit the turn-ofdecade positivity like a glove, and briefly resurrected a heretical notion – that being young could be fun.
In 1989, The Stone Roses spoke often of their boredom with eighties rock, and claimed that they only listened to seventies funk and house music. ‘I don’t think it’s unusual for our fans to be into dance music,’ Brown said. ‘Those dividing lines aren’t there any more. When you go to warehouse parties they play acid house and house beats, but they put Hendrix and the Beatles over the top. They’ve even started to use our stuff.’ And he put a political spin on rave. ‘That’s the thing about 1989. You see eleven thousand people dancing at a warehouse and really it’s basically that people are realizing that this is a cruel world and you’ve got to find people with similar attitudes and watch each others’ backs.’ (הרוזס בריאיון, עם ספין פוליטי על הרייב - עצם הבחירה לחגוג ככה עם זרים היא מסקנה פוליטית, שרע שם בחוץ, ושצריכים ליצור אחווה - אכן זול, "ספין" כמו שריינולדס אומר, אבל סבבה).
הרוזס ממש נהיו גיבורים תרבות במנצ'סטר 89: This local hero status went nationwide by the end of 1989, as the Roses took on the mantle of the Great White Hope, plugging into Brit-rock’s perennial, in-built demand for a four-man trad-guitar combo that Means Something, à la The Jam and The Smiths.
הסטון רוזס גם היו הרכב הבריטרוק/פופ הראשון שעשה פסאודו-רייב (והמאנדייז אחריהם) - במובן שהם עשו הופעות ענק, עם המון מקום לאנשים לרקוד וכו' - יותר רייב מהופעת רוק. גם הסטונז וגם המאנדייז איבדו את הקסם שלהם די מהר, עם זאת. " the Great Rave ’n’ Roll Swindle"
That summer, at the 1990 New Music Seminar in New York, Tony Wilson chaired a panel provocatively titled ‘Wake Up America, You’re Dead’. Here he expounded a potted history of the last three years of UK pop – Ibiza, Ecstasy, acieed, Madchester – and prophesized that the British groups would export back to White America the black dance music they’d ignored, just as the Stones and Beatles had done in the sixties. But what offended the audience of industry insiders wasn’t the way Wilson poured scorn on the US record biz for ignoring the revolutionary black music on its own doorstep, but his gleeful revelation that the Mondays were drug dealers, and the appearance of comedian Keith Allen in the guise of a Dr Feelgood who boasted of having ‘thousands’ of E tablets ‘in my hotel’.
בשלב הזה, שנת 90 כבר, בעיקר בזכות החדירה של ערכי וצלילי רייב לאמא של המיינסטרים דרך להקות בריטפופ מוקדמות (מנצ'סטר קרוסאובר ליתר דיוק), התחיל הרעיון של לייצא את התרבות בחזרה לארה"ב. צריך לזכור שזה רעיון ד הזוי - כל תרבות הרייבים היא תרבות שהתפתחה סביב צריכה של מוזיקה אלקטרונית מיובאת - אפרו-אמריקאית. אבל סוכנים בתעשיית המוזיקה התחילו לקלוט שמשהו חריג מתפתח בתוך בריטניה - התרבות הזו פיתחה הרבה מגמות שלה, חודרת למיינסטרים ומשנה את כל הדפוסים של הנוער - היא יכולה למכור בחזרה לאמריקה את המוזיקה שהיא "מתעלמת ממנה" (באמריקה יש טכנו והאוס, הארד-האוס, היפ-האוס, כאמור, עד 89-90 רוב הטראקים שחגגו עליהם בלונדון היו מאמריקה במקור - אבל הייתה להם הצלחה יחסית, עם הבלחה של "השתלטות האוס" במיד/ארלי אייטיז, כמו שקראתי כבר בפרקים המוקדמים על ההאוס, שעד 87 כבר היה נון-סצנה). האמריקאים סלדו גם מכל הרעיון של תרבות שמבוססת לגמרי סביב צריכת סמים - ומהעובדה שרוב חברות ההפצה והמועדונים היו מעורבים גם באספקת אקסטזי. באמריקה היו למסחר בסמים קונוטציות הרבה יותר אלימות - בשנת 90, הסצנה בבריטניה הייתה מאוד תמימה ולא הייתה כ"כ אלימות סביב אקסטה - מה שישתנה בקרוב מאוד ויתפוצץ לאנשי העסקים הבריטים בפרצוף, כשכנופיות במנצ'סטר יתחילו להכניס נשק לרייבים.
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-03-21 14:23:49 --- Updated: 2024-10-21 10:50:16