הרכבים בולטים של הגולדן ארה
4/5 להזכיר, כיסינו בגדול את ההתפתחות של ההארדקור רייב כ"גל שני" של תרבות הרייב בלונדון, מסוף 89', כשהשיא הוא 90-92'. ההארדקור מתפתח מבריט-האוס/אסיד-האוס עם השפעות מכל מיני מקומות: יש את הבליפ&באס מהצפון, שבסופו של דבר הופך לטכנו ברוטליסטי בריטי, והארדקור ברייקביט בלונדון שמתחיל עם SHUT UP AND DANCE והופך עד 91' לסגנון המרכזי של ההארדקור, כשהוא משלב השפעות מהברוטליסטים, מדאב ומהיפ-הופ ומפתח סצנה של רייבים המוניים-באמת, לונה-פארקים שלמים אה-לה-פסטיבלי מוזיקה של היום.
רינולדס משווה בין הרכבים בולטים של ה"גולדן-ארה" של הברייקביט הארדקור לפוסט-פאנק בסוף שנות ה-70, כשאלטרן8 הם סלייד. הוא ממשיך ומגיעים להרכב ברייקביט הארדקור שיהפוך להרכב ביג-ביט (ברייקביט פוגש פוסט-רוק: מוזיקת ברייקביט שבנויה כמו פוסט-רוק, על ברידג'ים ארוכים, על מתח, ובסופו של דבר, מה שהופך אותה לקצת תבניתית לפעמים - התענגות על קרשנדואים), שכבר מוכר לי ואהוב עליי מאוד - THE PRODIGY - שהם דה סוויט, או טי.רקס בהקבלה לפוסט-רוק.
בגדול מסתבר שהגולדן-ארה של הרייבים, שהוא גם התקופה של מה שנקרא "ברייקביט הארדקור" (יש גם קצת לפני זה, אבל זה הגולדן-ארה גם שלו), די נהרג כשפרודיג'י הוציאו את האלבום שלהם. הם היו דגנרטים. ליאם הולט היה מוזיקאי-מחונן עם הכשרה בפסנתר קלסי ורקע כבי-בוי, והוא התחיל לשלב את הכישורים שלו כדי ליצור טראקים של ברייקביט שהיו מאוד אגרסיביים, טינאייג'ריים, כועסים-על-כלום, מותחים בלי סיבה, כמו אקשן זול (אבל כיף!). כל שאר הלהקה, לפחות בשלב של האלבום הראשון, אשכרה היו חברים שלו שעלו איתו כדי לצעוק ולהקפיץ את הקהל. האשימו אותם גם על השחטה אסתטית של המוזיקה וגם על הרס של תרבות הרייבים (כי הם היו קודם-כל להקה, עם הופעות חיות ואלבומים וקליפים - לא אקט מועדונים, מה שהיה חדש כהתהוות מתוך הרייב). בסוף באמת יצא שהם התניעו גל של מוזיקה מאוד צ'יזית וכועסת על היופי של אקסטה + סימפולים צ'יזיים מסדרות ילדים קלאסיות, קצת כמו טום&ג'רי רק יותר מוקדם בשנה-שנתיים, יותר הארדקור ופחות ג'אנגל. יצא שב92' הרייב היה במן מוות זמני - הושחט לגמרי על ידי אקטים צ'יזיים ואינפנטיליים של שרק חיפשו ברייקביט בוגלו כדי שהקהל הטינאייג'רי שלהם יוכל להתפחלץ על אקסטות, אפילו בלי הקשר של רייב - והרכבים בולטים בתקופה כמו 2BADMICE, ACEN' ALTERN8 וכו' התקשו לפרוץ את הטופ 40 מרוב שנמאס מהז'אנר. יקח עד 94' כדי ששוב יגיע לטופ של המצעדים הבריטיים להיט הארדקור - כחלק מאיזשהו גל שריינולדס מתאר כ"נוסטלגיה לרייבים".
מהנקודה הזו ב92' הקהל של הרייבים וסצנת המוזיקה הבריטית בהסכמה על דבר אחד - צריך לדחוף את הטראקים לכיוון פחות מסחרי ופחות נדוש. אז במובן מסוים פרודיג'י אשכרה הרגו את הרייב - במובן של הרגו את הגולדן-ארה, הסצנה המאוחדת פחות-או-יותר של הברייקביט הארדקור. כמובן שיש עוד הרבה מאוד רייב. מהנקודה הזו אני מתאר לעצמי שמתחילים הפיצולים.
לפני שהוא מדבר על דארקור או על ג'אנגל, ריינולדס מספר על הטרנד הראשון של ההארדקור עם סוף שנת 92'/שואת פרודיג'י - מהירות. מסוף 92' מהירות היא הטרנד העיקרי ברייבים. התחיל להתפתח משהו בשם אוסילייטור-ריף, שמסתבר שהוא מאפיין חשוב של ההארדקור מהנקודה הזו, עם הרכבים שניסו להחיות את הסאונד של SHUT UP AND DANCE, אבל להגיע לרמות אינטנסיביות שלא קיימות בקטלוג שלהם, בין היתר באמצעי הזה. אוסילייטור הוא מתנד - ה"גרון" של המוזיקה הסיתנתית, מכשיר פשוט ששולט בתנודות של גלים חשמליים (אורך הגל הוא רוחב התנודה שלו - "גודל הגבעה" - צלילים גבוהים אשכרה מרצדים בגלל שאנחנו חשים חזרה אינטנסיבית של התנודה - וצלילים נמוכים אשכרה נשמעים "עמוקים" או "כבדים" בגלל שאנחנו חשים גל שחוזר לאט מאוד, יותר מידע או שמתנגד יותר, אנערף: https://www.youtube.com/watch?v=qV10Gb-Dvao)..) הריפים האלה היו שילוב של ה"סטאבים" של מאנתאזם עם ה"פיאנו וואמפ" שהיה מקובל בהארדקור (סטאב של פסנתר בגדול), ולצליל שנוצר קראו גם "MORE CODE RIFF" כי הוא נשמע כמו אותות של מורס. oscillator-riff: DJs Unite’s ‘DJs Unite’, Kaotic Chemistry’s ‘Space Cakes’, Weekend Rush’s ‘Desire’, Timelapse’s ‘Sued For A Sample’, Sonz of A Loop Da Loop Era’s ‘Peace and Loveism’, to name but a handful.
ריינולדס מדבר על הקשר העמוק בין אפילפסיה להארדקור: כשהתחיל השימוש באוסילייטור-ריפס נעשה בעצם עוד צעד ב"מעבדת סנסציות הסמים" שההאוס הקים, וההארדקור כבר-שכלל עם הבאסים של הדאב. הריפים החשמליים האלה חוזרים כ"כ מהר שהם גורמים לעוויתות, להתרגשות-יתר של החושים שמגורים על ידי יותר מדי "כאן ועכשווים", כמו כשנוגע בעור משהו ב"רזולוציה" גבוהה מדי, ומספר שני דברים מרתקים: 1. אפילפטיים מתארים את הרגע שלפני התקף כ"השתלטות חושית" במובן מאוד נאיבי - הם מרגישים התרגשות ילדותית, כיף או חום, בדיוק כמו כש"עולים" באקסטה. 2. היוונים הכירו את האפילפסיה והתייחסו אליה כמשהו שמימי, לא סתם קריסה אלא עודף-חושי שהוא מן מוות-עונג.
בכל-זאת, הוא מציע כמה מושגים שהוא חושב שמגדירים את ההארדקור טוב יותר: 1. נימפולפסיה: מצב של אקסטזה/קריסה חושית בעקבות קמיהה עזה לבלתי-מושג (כבר סיכמנו שההארדקור הוא ארוטיזציה של חרדה, ובכל מקרה ארוטיקה וחרדה הן צדדים של אותו מטבע, ציפיה/גבול). 2. פיקנולפסיה: מושג שטבע תאורטיקן מעניין בשם Paul Virillo, שהתעסק הרבה במושג של "מהירות". פיקנולפסיה היא שיתוק-תודעה שנגרם מאינטסיביות גוברת של "מיתות קטנות" - נאנו-הפרעות בתודעה, שמצטברות לכוח משתק. ראיה מאוד מודולרית של התודעה שהיא די מגניבה, ובכללי נשמע שיש לו גישה פילוסופית מעניינת למהירות: ‘Too much speed is comparable to too much light . . . we see nothing.
בעצם, המהירות היא מה שאני קורא לו "רזולוציה", כשמדובר בסאונד -המרקמים הנאנו-מטריים שמפיקי הארדקור התחילו לתת לריפים שלהם היא העודף החושי, התרחשות-חושית שקורית מהר מדי כדי שנכיל אותה בתודעה שלנו, ועל-כן היא מהווה הפרעה, עודף משתק. יש קשר ברור בין מהירות של סאונד לשיתוק הזה, מסתבר.
ריינולדס מרחיב ומתאר איך מהירות, ספציפית, הייתה מישר דומיננטי של תענוגות חושיים פוסט-סקסואליים בהתהוות של הניינטיז במערב: Joyriding, Nintendo, roller-coasters, bungee jumping, ’ard- kore, amphetamine: these hyper-hyper activities all offer a peculiar sexless exhilaration, masculine but distinctly prepubescent. (המהירות היא מסוכנת, סקסית, אבל היא קודם-כל עודפות של מידע, שהחדירה הפתאומית שלו מערערת את המערכת וגוזלת משאבים ממקומות אחרים - "דופקת לך את המוח", ועל-הדרך מפרישה כמה כימיקלים מגניבים כמו אנדרנלין - לא יודע אם זה ככה ביולוגית, אבל לכל צורך מעשי הפרשת האנדרנלין היא במקום מודעויות/תהליכים אחרים).
4HERO/טום וג'רי, צמד ההארדקור/דארקור/ג'אנגל האהוב עליי מאוד, היו על הגל של ההארדקור כשהוא התחיל "לצבור מהירות", ואפשר ללמוד דרכם על האמביווילנטיות של המפיקים כלפיו עוד מההתחלה (קצת כמו שהמפתחים של האסיד טראקס בשיקגו מאסו בהם די מהר): On the back-cover of 4 Hero’s late 1991 EP ‘The Headhunter’, there’s a cartoon, drawn by the band’s Dego McFarlane, that testifies to an anxiety about ‘ ’ardkore’s ever-escalating beats-per-minute. Three mysterious cloaked figures stare aghast at a gang of grotesquely misshapen mutants: 4 Hero themselves, it transpires. ‘Oh my God!’ says the first stranger. ‘What happened to them?’ The second figure explains: ‘In their race to fuse hip hop and house . . . they obviously overlooked the consequences and side effects of their experiments.’ The third stranger elaborates: ‘. . . in the hunt for diverse head banger beats, they must have reached 135 b.p.m.s and at that stage their physical structure becomes misshappen, unnatural deformities occur.’ Several years later, McFarlane explained to me that 4 Hero felt a real ambivalence about where the cult of velocity was taking them. ‘We started off at about 120 b.p.m. and around “Headhunter” it was getting towards 140 b.p.m. Going to that speed was causing deformations in the music.’ The cartoon was a self-mocking scenario of 4 Hero as ‘B-movie scientists . . . The experiments get out of hand, he does some shit, takes the serum or whatever, and messes himself up . . . Even ourselves, we were saying “Bloody hell, it’s getting fast.” And a lot of people were like “It’s too fast, it’s the wrong speed.” ’
ריינולדס עומד גם על הדו-משמעות של המושג "מהירות" באנגלית - "ספיד" זה גם סלנג לאמפטמין/קראק - שהשמועה אמרה שהיו שמים בכדורי אקסטה כדי לחסוך בחומר היקר (וזה היה נכון כנראה). המירוץ למהירות ברחבות הרייבים הוא המקביל החוץ-תודעתי לשבירת-האיזון הפנים-תודעתית של השפעת הספיד - הסמים מקצים יותר מהירות לעיכול החוויות החושיות, והחוויות החושיות מאיצות כדי לדחוף חזק יותר אל הדריליום/העודף-עונג חושי המשתק את המוח הרגיל. אפשר לקרוא את כל התהליך כקו-מילוט משותף של מהירות - חיצוני ופנימי באותו הזמן. by the last months of 1992, it was reaching speeds of 150 b.p.m. plus. DJs were crankin’ tunes up to +8 using the pitchadjust control on their turntables; serious speedfreaks went further, doctoring the variable resistor inside the Technics decks which controls the pitch-adjust, thereby enabling the turntable to go to +20 or higher. ’Ardkore was hurtling into the unknown, going faster than anyone had ever gone before, and all because of the malign drug/tech logic of amphetamine and speed-cut E.
כחלק מאותו מרדף אחר מהירות התפתח גם המרכיב של ה"צ'יפמאנק ווקאלז", שנוכס בהמשך ע"י מלא ז'אנרים ואומנים (קניה??) - על אותו היגיון שמהירות וגובה הם אותו הדבר בשביל גלי קול - כדי להמשיך להשתמש בווקאל סאמפלז על ברייקביטים שהסתובבו ביותר מ140BPM, הם היו חייבים לקמפרס את הסאמפל ככה שיהיה הרבה יותר קצר, ומן-הסתם גם יותר גבוה. כמובן שאאוטסיידרים מצאו את זה דוחה בזמנו.
כמו שההאוס הפך את הדיבות לפלט ווקודר פוסט-אנושי, הצ'יפמאנק ווקאלז הפכו אותם למידיות אינפרה-אנושית, הבאסים העמוקים של הדאב ביחד עם הגובה שמהירות מחייבת לא השאירו מקום למיד-טונז שהברוטליסטים בצפון החיו לכמה רגעים, ואלה היו כמו אותות-חשמליים מידיים של רגש, שהשתלבו מצוין עם אקסטה/ספיד. + ריינולדס מאשר את הנקודה שלי, שסגנונית מדובר בקולאז'ים עם רעיון או מסר מאחוריהם, גם אם הגישה היא חוויה-קודם.
Those who complained that ’ardkore wasn’t ‘proper techno’ had a point; while the purists followed Detroit in fixating on the supposedly more ‘musical’ synthesizer, ’ardkore was sampladelic music, based around a collage mess-thetic. You could see the joins, which was so much more postmodern and exciting. Your typical ’ardkore track was a mish-mash of incongruous textures (spooky ectoplasm rubbing up against gimmicky cartoon gibberish) and incompatible moods (mystic, manic, macabre). By 1992, hardcore was a bizarre composite of rush-activating elements – Beltram stabs, Italo-piano riffs, breakbeats, melodramatic strings, sped-up ultra-melismatic vocals and dub bass
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-04-05 14:32:49 --- Updated: 2024-10-21 10:50:16