ההארדקור מת לקראת סוף 92'
הקולאז'ים של ההארדקור היו "אוואנט-לאמפן", אוונגארד אנטי-אליטיסטי ולא תאורטי בכלל. ריינולדס מתאר שוב את הדינמיקה שבה רעיון טוב שוכפל אינסוף פעמים, את גישת ה"הכל עובד" של המפיקים לסאמפלים, ואת הסאמפלר כמוקד של הזרה (באווירת הסמים, הכל הרי עובד ועבר מניפולציות עד ש"אבד המקור" שלו). מעניין: בריאן אנו טבע מושג בשם "SCENIUS", כקונטרה ל"GENIUS" - הגאונות של ההארדקור ('ארדקור) הייתה קולקטיבית, ריטואלית (CARGO CULTS - מעניין רצח - שבטים שנתקלו במטוסים ופיתחו כתות של ציפיה לנפילת מטענים).
כמובן שבמבט לאחור לסצנת ההאדקור היו אינדיבידואלים בולטים, אבל הרבה מהבשר שהיווה אותה במקור, רוב הלהיטים הגדולים שהגדירו את ההיפר פופ-רייב של 92' נשכחו או שהיוצרים שלהם עברו לסגנונות אחרים אחרי הגל שמתוכו יצאו: Looking back now, it’s possible to map out a cartography of creativity, trace the trajectories of key producers and identify the house style of crucial labels. Some of these prime movers – fledgling labels like Moving Shadow, Suburban Base, Reinforced, Ram, Formation, and producers like Rob Playford (Kaotic Chemistry/2 Bad Mice), DJ SS, Andy C (Desired State/Origin Unknown), Goldie (Rufige Cru), DJ Hype, Krome and Time, Hyper-On Experience – went on to become recognized and respected auteur-figures in the jungle scene. But many more fell by the wayside or drifted off into other genres when the hardcore boom went bust: labels like Ibiza, Third Party, Big City, outfits like Bodysnatch, Sub Love, Sudden Def, DJ Trax, Criminal Minds, Citadel of Kaos, Holy Ghost Inc, Satin Storm, Mixrace, Phantasy and Gemini. Of all these, the mysterious trio Noise Factory warrant a special mention
נויז פאקטורי, בשביל ריינולדס, היו הדוגמה האולטימטיבית למכונת-להיטים פוסט-אינדיבידואלית של התקופה הזו בהארדקור. בסופו של דבר, ההארדקור "מת" לקראת סוף 92' כזכור, עם אקטים כמו הפרודיג'י ונויז פאקטורי, המירוץ למהירות שבא בעקבותם, הזליגה של יותר ויותר "ספיד" (אקסטה מלוכלך) ושימוש לרעה בסמים לתוך הסצנה של "הגל השני" וכו', הביאו בסופו של דבר להתפרקות של הז'אנר אל תוך העתיד המפוצל שלו - ריינולדס מזכיר שעל התקליטים של IBIZA הייתה תמיד מילה חזונית: JUNGLIZM.
ריינולדס מסכם את ה"גולדן-ארה" וההתפרקות הפופ-רייבית של ההארדקור הלונדוני לקראת סוף 92', מזכיר שבסופו של דבר הכל בא מSHUT UP AND DANCE: This new London-based version of ’ardkore was like a reprise of Shut Up And Dance’s urban realism, but stripped of overt politics or any shred of ‘change will come’ hope. It was music for ravers who knew the rave dream was a lie, but carried on taking the bad medicine. ‘I bring you the future, the future, the future’, stammered the vocal-riff on Noise Factory’s ‘Breakage #4’, and this was no idle boast. Ibiza’s record sleeves bore the prophetic word – JUNGLIZM.
that British hardcore’s golden age circa 1991 – 2 American garage punk of the mid-sixties
נוער חסר-הכשרה משחק עם אפקטים, העתקה אינסופית של ריפים (מורס קוד ריפס, מנטאזם סטאב וכו'), סמים, גישת DIY הכל-הולך, זרימה חלקה יחסית של להיטים מתוך המאסה האנונימית ישר למצעדים הארציים והעולמיים.
The biggest parallel between ’ardkore and the ‘punkadelic’ music of 1965 – 7 is that both were utterly despised by hipsters at the time. Just as hippy snobs worshipped Cream and sneered at the garage bands for their lack of musicianship, the techno connoisseurs rallied to the art-wank of Future Sound Of London while dismissing ’ardkore for its low production values. Years later, garage punk was rehabilitated through the fanatical advocacy of writers like Lester Bangs and musicians like Lenny Kaye. After Kaye’s celebrated Nuggets anthology of lost one-hit wonders, there followed a deluge of compilation series – the most famous being Pebbles, Mindrocker and Back From The Grave – dedicated to plucking from History’s dustbin all the one-miss blunders from American garageland.
Already, there are signs that a similar rehabilitation process is underway with ’ardkore: there’s a collector’s market for the original 12-inch singles, and a few 1991 – 2 compilations have become available. Who knows, a future form of techno may reinvoke the ideas and attitude of ’ardkore, in the same way that the punks of 1976 staged a partial return to the stark riffs and dynamic minimalism of sixties mod and garage punk
ריינולדס מקדיש פרק קצר לדבר על תופעת ה"וויט לייבל" שוב - הוצאות תקליטים ביתיות/אינדי/פרטיות שהוציאו כמויות קטנות יחסית של תקליטים לשוק המקומי, למועדונים וכו' - של ווארפ היו סגולים אבל גם זה וויט... הוא מזכיר שמפיקים ב91-2 היו מוגבלים ע"י הזיכרון של הסאמפלר וכו', ושאולי עוד ישתמשו ברעיונות של ההארדקור הזה בצורה חדשנית יותר כמו שסצנת הפאנק הלונדונית חזרה לגאראז' פאנק האמריקאי של המיד-סיקסטיז (במיד-סבנטיז), למרות שנראה שאפשרויות לא תמיד מתרגמות ליצירה טובה יותר: Already, there are signs that a similar rehabilitation process is underway with ’ardkore: there’s a collector’s market for the original 12-inch singles, and a few 1991 – 2 compilations have become available. Who knows, a future form of techno may reinvoke the ideas and attitude of ’ardkore, in the same way that the punks of 1976 staged a partial return to the stark riffs and dynamic minimalism of sixties mod and garage punk
ריינולדס מתחיל לדבר על מה ההארדקור הוא בתמצית שלו, מבחינתו, וכמו שהרוקנרול הוא רגש, נוכחות שאי-אפשר להכחיש, ההגדרה הראשונה שריינולדס בוחר להארדקור היא "אינטנסיביות". אינטיסיביות היא מילה נהדרת כי היא תופסת את הריגוש, את המתח, את העכשיו--המידי/"היר אנד נאו" של הנאנו-פקודות הקוליות ואת החרדה - הציפיה האינטנסיבית ביותר, הציפיה ללא-צפוי - שהיא-היא ה"כאן ועכשיו" - החיים עצמם, מבחינתי (אנחנו נמצאים איפה שאנו פוחדים - איפה שאנו נמשכים אל הגבול).
מדבר על העובדה שבסופו של דבר, זה ילדותי, לרצות את הכאן-ועכשיו שהוא חופשי מציפיה, את הקריסה של החששות מהעבר, העתיד והעצמי לטובת מידיות של עודף(-עונג) - וחוזר לפול וירילו, שהתייחס גם לשימוש של 'חברת הילדים' בסיבוב מהיר, בסחרור של הסביבה וטשטוש של התבניות החושיות כדי להפיק עונג, שחרור מכבלי המציאות. הכמות האדירה של הסאמפלים המהירים, המרקמים הצפופים והחזרה המהירה שלהם יצרו בהארדקור תחושה דומה של סחרור. בכל אחד מהרייבים המסחריים בלונדון של 91-2 היו קרוסלות, טירות מתנפחות וכו'.
WE ARE IE זה WE ARE E... ריינולדס מדבר על הסמימות (סמים+תמימות) של הסצנה, שהייתה קצת מרתיעה, עם עניינים כמו ניכוס של צ'אנט אפריקאי...
But the drugginess is also brazenly apparent in the sound of ’ardkore, the way the music seemed to bypass the aesthetic faculties and take effect by direct neurological interface. Critics who liked to deal with rock as a surrogate form of literature were the most perturbed by this anti-humanist noise. But dance cognoscenti looking to establish techno’s status as a ‘progressive’ artform were also embarrassed. Just as it seemed possible to make the case that electronic music could be more than a soundtrack to drugging and dancing, along came ’ardkore: not so much music as a science of inducing and enhancing the E-rush.
נראה שהפרק הזה בא לעזור לקודם "לסכם" את התהוות והפיצוצים של ההאדקור עד לגולדן ארה של 91-2, הקודם בא להתעסק בגישה המוזיקלית, וזה בקונטקסט התרבותי.
Could you even listen to this music ‘on the natural’, enjoy it in an un-altered state? Well, I did and do, all the time. But whether I’d feel it, viscerally understand it, if my nervous system hadn’t been reprogrammed by MDMA, is another matter. Perhaps you only need to do it once, to get sens-E-tized, and then the music will induce memory-rushes and body-flashbacks
אני מרגיש שבמידה רבה הוויד פתח לי את הגוף והראש למוזיקה, גם ברמה שהיא מעבר לסטלה המידית. אולי צריך זיכרון אקסטה - יש שאלה אמתית לגבי האפשרות "להבין" את המוזיקה הזו, שמדלגת על האסתטי ישר לנוירו-ביולוגי, בלי היכרות עם המצב הנוירו-ביולוגי המורם שלו הם נועדו. (מצד שני אני חושב שאני כבר גדלתי ככר נוירו-ביולוגי, לפני שאסתטי?)
(לסיים את הפארט היום, יש עוד פרק אחד לסיכום - 3 פרקי סיכום בסה"כ - כולה 2 עמ'...)
’Ardkore was really just the latest twist on the traditional contours of workingclass leisure, the latest variant on the sulphate-fuelled 48-hour weekend of mod and Northern Soul lore. There’s an even earlier precedent: the Tanzwuth (dancemania) or St Vitus Dance, in which medieval youth jigged their way out of their constrictions to the raucous soundtrack provided by itinerant minstrels. Helped along by fasting, sleep-deprivation and binging on wine, these proto-ravers would get swept up in ‘fits of wild dancing, leaping, hopping and clapping that ended in syncope [mass fainting]’, according to an essay in The New England Journal of Medicine which sought a precedent for outbreaks at rock concerts of hyperventilation, palpitations and mass swooning. ‘Syncope’ shares etymological roots with syncopation, the defining rhythmic quality of the ’ardkore breakbeat. Just like raves, Tanzwuth carnivals were feared by the authorities as ‘demoniacal festivals for the rude multitudes’, despite the fact that they probably served an ultimately conservative function by dissipating the tensions and frustrations created by the hierarchical, regimented nature of medieval society.
סיכום אחד על קונטקסט מוזיקלי, אחד על חברתי, וזה על פוליטי/היסטורי: כן, ההארדקור היה הגרסה האחרונה של תרבות הבילוי הפרולית, וגם תקדימים לתרבויות של סופי-שבוע ארוכים על סמים היו כבר (מוד/מודה קאלצ'ר, נורת'רן סול...) - אבל ריינולדס מציין שלדעתו החלק הכי מעניין בהאדקור היה המודעות לעניין הזה - הטראקים והרגעים בהם הבליחה ההבנה שהאוטופיזם הרייבי הזה, שההארדקור אישר, היו בלתי-מציאותיים ותלויים בהשקעה קבועה של משאבים (סמים/נוירוכימיקלים). בעצם - אפשר לזכור את זה כגרעין חשוב ששרד מההאדקור גם קדימה - לדארקור ולג'אנגל - המקום שבו הגבול בין חרדה לעונג עובר ארוטיזציה (החרדה עוברת ארוטיזציה, העונג משתמע ממנה). ’Ardkore was really just the latest twist on the traditional contours of workingclass leisure, the latest variant on the sulphate-fuelled 48-hour weekend of mod and Northern Soul lore. There’s an even earlier precedent: the Tanzwuth (dancemania) or St Vitus Dance, in which medieval youth jigged their way out of their constrictions to the raucous soundtrack provided by itinerant minstrels. Helped along by fasting, sleep-deprivation and binging on wine, these proto-ravers would get swept up in ‘fits of wild dancing, leaping, hopping and clapping that ended in syncope [mass fainting]’, according to an essay in The New England Journal of Medicine which sought a precedent for outbreaks at rock concerts of hyperventilation, palpitations and mass swooning. ‘Syncope’ shares etymological roots with syncopation, the defining rhythmic quality of the ’ardkore breakbeat. Just like raves, Tanzwuth carnivals were feared by the authorities as ‘demoniacal festivals for the rude multitudes’, despite the fact that they probably served an ultimately conservative function by dissipating the tensions and frustrations created by the hierarchical, regimented nature of medieval society.
מרתק!!! יש תקדים היסטורי לריקוד קולקטיבי עד אובדן חושים, מתוגבר ביין ובמקצב - נקרא Tanzwuth, או "ריקוד סיינט ווינסנט" - https://en.wikipedia.org/wiki/Sydenham%27s_chorea
בתיאורים ההיסטוריים, המצב שבו הקולקטיב היה מסיים בסוף את ההמולה נקרא SYNCOPE - סינקופ. "התעלפו קולקטיבית". אותו מקור אטימולוגי כמו סינקופה - אולי קשור לסוג המקצב שהשפיע עליהם?
להארדקור הייתה "בריכת גנים" - כל סאמפל שעבד הועתק לשאר הטראקים, כל סנייר, באסליין, סטאב, ריף, רעיון וכו' נגנבו ועברו מוטציות.
In 1992, a slice of rap circulated through ’ardkore’s sample gene-pool: ‘can’t beat the system / go with the flow’. On one level, it was just a boast about how much damage the sound-system can inflict. But perhaps there’s a submerged and enduring political resonance in there too: amidst the socio-economic deterioration of a Britain well into its second decade of one party Tory rule, where alternatives seemed unimaginable, horizons grew ever narrower, and there was no constructive outlet for anger or idealism, what else was left but to zone out, go with the flow, disappear? In their quest to reach escape velocity, ’ardkore youth ended up in the speed-trap: a dead-end zone where going nowhere fast becomes a kind of hyperkinetic stasis, strung out between spasm and entropy
ההארדקור כ"נתיב מילוט" אקסלרציוני - כלומר, בנוי על המגמות שהמציאות הפוליטית הכובלת, חסרת המקום לאידיאליזם או זעם, ומאיץ אותן כדי לייצר אפשרויות התנגדות - במקרה הזה של "היעלמות" בעונג חושי-מכונתי. הוא ביקורתי כלפי הרעיון - מסביר שהנוער הזה הפך מהר מאוד ל"לכוד בבריחה" - תקוע במצב סטטי של בריחה אל תוך הרייבים והסמים, של האצה עד כדי התפרקות שלא מאפשרת להם לעשות שום התקדמות - "GOING NOWHERE FAST" כדרך חיים שהם נתקעו בה. עם זאת, הוא עדיין מוצא יופי (וגם אני) בתמצית של ההארדקור - הרצון הנקי לחיות, להרגיש את ה"כאן ועכשיו", שהוא גם פחד תהומי, משתק. בשונה מהרוק למשל, זו לא מוזיקה של "אנחנו כאן", של חיות ושל חופש, אלא משהו אקסלרציוניסטי - של לשחרר לחלוטין את החושים, להאיץ את החוויה, ולמצוא חופש בהיפנוזה - אנשים רצו להתהפנט, לאבד את האינדיבידואל והחופשים שלו בכוח של הכאן-ועכשיו: (כלומר, הוא רואה אותו כאפירמטיבי-לפני-ניהיליסטי, ואני נוטה להסכים - בורחים לחיים, לא לאנערף)
out, go with the flow, disappear? In their quest to reach escape velocity, ’ardkore youth ended up in the speed-trap: a dead-end zone where going nowhere fast becomes a kind of hyperkinetic stasis, strung out between spasm and entropy. Yet there’s an inchoate fury in ’ardkore, a protean rage, that still feels affirmative to me rather than nihilistic; an urge for total release from constraints, a lust for explosive exhilaration, that incites me like virtually no other music. ’Ardkore seethes with a RAGE TO LIVE, to cram all the intensity absent from a week of drudgery into a few hours of fervour. ’Ardkore frenzy was where the somnambulist youth of Britain snapped out of the living death of the nineties, and grasped a few moments of fugitive bliss. As the chorus of Xenophobia’s ‘Rush In The House’ put it, ‘E come alive E come alive E come alive’. ’Ardkore’s speedfreaks were literally rushing away from their problems, and who could really blame them?
FIVE FIGHT FOR YOUR RIGHT TO PARTY SPIRAL TRIBE AND THE CRUSTY-RAVER MOVEMENT
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-04-06 12:44:07 --- Updated: 2024-10-21 10:50:15