האסיד מאניה הביאה לפיצוץ של מסיבות וויירהאוס
הרעיון של לעשות מסיבות בחללים תעשיתיים/מסחריים שלא בשימוש התחיל בלייט סבנטיז עם מסיבות הראגה, ובאייטיז הייתה סצנה של מסיבות ווארהאוס שכללה גם סול, היפהופ ופאנק (מסיבות כמו e The Dirtbox and Westworld, The Mutoid Waste Company) (לקרוא על ווייסט קאמפני, הרכב בריטי מעניין של אמנים)
האסיד מאניה הביאה לפיצוץ של מסיבות וויירהאוס - בגלל אלה אפשרו הרבה מקום לרקוד, לא היו מוגבלים בשעות פתיחה (אפשר לרקוד כל הלילה), ולרוב היו במקומות שהמשטרה לא תפשוט עליהם. מעניין לקרוא שהICF היה מעורב בלארגן הרבה רייבים כאלה. ארגון של אוהדי/קבוצת כדורגל שאיכשהו הפך למן ועד מושחט בגרסה בריטית והחליט שהוא חייב להיכנס לעסקי הרייבים - שבשלב מסוים ב89 ממש שכרו אוניות כדי לארגן בהן רייבים "בטוחים" מהמשטרה (כי הם באמצע הים), עשו מלא כסף על הכרטיסים שמכרו, אבל בעיקר על האקסטה שהם השכילו לספק בעצמם.
Wieczorek retired from the publican game, heartily sick of alcohol culture and the East End hard-man ethos that accompanied it. All this made him ripe for conversion to acid house; he was highly impressed when he ran into a former football enemy, a Millwall man, loved-up on E at a warehouse do near Kingsland Road. ‘The last time me and him met, he was sticking a great big blade in me back.’ As he got more involved in the scene, he found that a remarkable number of the people involved in parties were former football hooligans. ‘Quite a few of the DJs at the time, were ex-football-oriented, as well. And that amazed me – of all the sets of people to bump into after I’ve turned me back on it! The first time I saw all that West Ham lot doing security on doors, I thought “how did you lot get involved in this?” ’ Later, he discovered that the football firm/rave organizer crossover was a nationwide phenomenon: for instance, the people behind the pirate radio station Dream FM in Leeds were ‘that old Service Crew lot’.
^ בקיצור, הרבה מאוד דיג'יים בסצנה של האסיד-האוס היו בעבר פעילים בתרבות הכדורגל. לא רק האוהדים התחילו לעבור בהדרגה לרייבים, אלא גם הרבה עסקנים מעולם הכדורגל והמועדונים התחילו להשתלב בצד העסקי של הרייבים, ולנצל את החפיפה בין הקהלים.
שיחקו אותה שהכל לג'יט בפני המשטרה - אישורים מזויפים, מטפים סימבוליים, המשטרה לא התעניינה באכיפה כל עוד הם חגגו בווירהאוסס בכל מיני חורים ואפשרו להם לסמן את הויאים הדרושים. After this, there was no stopping Wieczorek and Co, and they launched themselves on an astounding run of weekly parties, pulling off around 120 illegal warehouse events at some 47 different venues. Sites were easy to find. ‘I used to go out in the daytime, with wirecutters, piece of plastic, whatever . . . Half of them, you don’t have to break into, you just open them . . . Always disused, always not taking anyone’s bread-and-butter.’ להבנתי המסיבות היו בויירהאוסים נטושים - כלומר, מחסנים מסחריים שלא היו בשימוש, בחלקים תעשיתיים של לונדון שנשארו נטושים בעקבות המעבר של חלק גדול מהעסקים אל מחוץ ללונדון (הפיכתה של לונדון ל"פוסט-אינדסטריאליסטית", או יותר נכון לנאו-קפיטליסטית). היו מסתובבים עם פלאייר כדי להיכנס לבדוק מחסנים אבל הרוב היו פתוחים.
Like other rising 1989 promoters, Labrynth stuck with the previous year’s ‘Second Summer of Love’ spirit, even as the original Balearic crew were reneging on its promises of unity and universal brotherhood.
A picture of a mustachioed and mystic-looking George Harrison with an eye in his palm became the Labrynth logo. Grainy black-and-white snapshots of the crowd appeared on the flyers for their ‘Every Picture Tells A Story’ events, spelling out the fact that the audience was the star; the E was circled, a heavy hint that ‘only the happiest of people need apply’ (the Labrynth motto).
All through 1989, Labrynth was the number two East End party organization, after Genesis. The other prime mover was the pirate radio station Centre Force, which ran a club called Echoes and was reputed to have shady connections with the ICF. Then RIP started doing regular nights at a literally subterranean venue called The Dungeons: a labyrinth of tunnels connected to a pub and a courtyard. Despite the competition, Genesis maintained their reputation for throwing the most impressive parties in East London; Wieczorek reckons they would have grown into major legitimate promoters. But they threw in the towel, he believes, because of the very gangster pressure that Labrynth managed to sidestep
אחד המעניינים מה שקורה ב89. בעצם, יש כל מיני חבר'ה שמגיעים מעולם הכדורגל ומתחילים להריץ עסקי רייבים המוניים במחסנים נטושים כדי למכור אקסטה לאסיד טואודס בריטים. מועדונים גדולים שלא היו מקושרים ל ICF בעצם ארגון חוליגני-הכדורגל הבריטים, היו נתקלים באיומים ואפילו בנסיונות השתלטות אלימים מצידם של הבריונים, שפעלו בשם האיי.סי.אף המושחטים ותחת ת'מה של נאמנות לאוהדים/לכדורגל הבריטי/לקבוצת הבית בסופו של דבר מי שהצליחו להתחמק מהלחץ של הגנגסטרים הלונודוניים האלה היו מי שהיו חכמים מספיק לשלב כוחות עם מישהו שמקושר באיי.סי.אף, או שמצאו כל דרך אחרת להדוף את הבעיה, כי אי-אפשר היה לצאת במזל. חשוב לזכור את החלקים המכוערים האלה באיך התרבות התפתחה: אינטרסנטים, בריונים ואיומים, עסקים עיוורים. the night, Wieczorek spotted some dodgy characters he remembered from Canning Town days. He bundled Barnes out of the building and into their van, telling her to go and give out flyers in Old Street. As he was returning to the party, his mobile phone rang. It was Evenson Allen from the DJ-MC team Ratpack, in tears, screaming ‘What’s happening, man? Who are these people?’ A gang of thugs had rushed the dancefloor wielding machetes, and attacking ‘every black geezer in there’, to make it look like a racial bias attack. Wieczorek believes it was a reprisal for his having refused a protection arrangement in which he would have had to hire security men ‘at 185 pound a man per night, and we had to have ten men, all that cack.’ One Labrynth associate lost an eye; Wieczorek believes, ‘If I had been there, I’d have been dead.’ הסוקר ת'אגס ממש לא פאקינג אראונד, והיו חמושים להפליא בעיני!!!
בסוף 89 המשטרה הבריטית הקימה "אסיד סקוואד" שנועד לטפל בבעיית האקסטה/המסיבות הלא-חוקיות, ובעיית הפשע המאורגן החלה להפריע יותר מדי להתנהלות ולביטחון של הסצנה הלא-חוקית. ליינים גדולים החלו למצוא לעצמם מבנים קבועים ולפעול בצורה חוקית ומוסדרת, כדי להישאר במשחק בטווח הארוך. כנראה שעדיין הייתה סצנה לא חוקית, אבל אפשר להגיד שאחרי 89 האסיד-האוס חזר למועדונים חוקיים לפחות חלקית, אחרי שלאורך כל השנה מסיבות המחסנים הלא-חוקיות היו הכוח המוביל בסצנה. או בקיצור, כמו שריינולדס מסכם נפלא:
The characters who took acid house to the next stage – massive raves in aircraft hangars, grain silos and open fields, mostly at sites near the M25 orbital motorway that encircled London – weren’t subcultural movers and shakers; they were underworld figures or entrepreneurs not averse to breaking a few laws. Unlike the original Balearic and acieed figures – DJs and scenemakers – the new breed of promoters weren’t motivated by musical concerns. They might have developed a taste for E, might even have genuinely gotten into the music and the vibe, but the impetus to make the events bigger and more spectacular was primarily profit-driven. Transforming an underground scene into a mass movement had the happy combined effect of amplifying the atmosphere of loved-up communion while raking in the tax-free income. The spirit underlying this next phase of the acid house revolution was anarcho-capitalist.
הסצנה הובלה ע"י אנשי עסקים. פרומוטרים. לא ע"י דיג'ייז, בפעם הראשונה בשרשרת הגלגולים האחרונה שלה. לכן היא נהייתה המונית ומסחרית גם בצורה שלה. בהתאם, גם המנהלים של המועדונים שקמו לא היו פרומוטרים/קלאברים בעצמם, כמו האוקנפולדס למשל. הם התאימו לפרדיגמה האייטיזית של ה"קולים ומהירים-להרוג". הרבה מהם הבינו את הסצנה של האסיד-האוס כמשהו כמו החלום האמריקאי, או איך שחרייאתים מבינים תחביבים כיום - הזדמנות "להצליח" (לעשות כסף)... הרבה רייברים ניסו, בלא מעט אירוניה אבל לא בשונה ממקביליהם כיום, לטעון בעד הזכות האינדיבידואלית לחגוג ברייבים, בלי הגבלות או פיקוח... כלומר להגן עליהם ממקום פרטני-קפיטליסטי...
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-03-20 00:04:12 --- Updated: 2024-10-21 10:50:15