האובדן של התמימות בין קיץ 87 לקיץ 88
מדברים על האובדן של התמימות בין קיץ 87 לקיץ 88, מעבר לקהל הנרחב והמושפע יותר התחיל גם מה שנכתב עליו בהקדמה על האקסטזי. מפליא מאוד שלא היו מתים מאקסטה ב88, אבל בחורה אחת שהייתה מוכרת בסצנה התחרפנה לגמרי ואושפזה לתקופה, ואנשים שהיו שם זוכרים בנוף הרבה אנשים שפשוט "התחרפנו", נכנסו למצב שנפוץ עם התמכרות לסמים, מצבי רוח קיצוניים, דיכאון, פרנויה וכו'. לא הייתה מודעות לבטיחות עם אקסטה וגם לא להתנהלות בריאה עם הסם - אנשים עשו כמויות בכל סופ"ש וסבלו דאונים מטורפים במהלך השבוע. אנשים לקחו עוד ועוד אקסטות. מאוד מתאים לנרטיב שתואר בפתיחה על ה"התבגרות" של כל סצנת אקסטה, השלב האפל והבעיתי שמתחיל עם ההתמכרות לסם וסוף האופוריה הראשונית.
בשנים האלה היה מחסור בהאוס מקומי, מעבר לדוגמאות שריינולדס מביא שפרצו לפסגות המצעדים, רוב מה שיצא היה אימטטיבי, חיקוי של התרבות השחורה המקורית, לא טוב. במועדונים עדיין ניגנו הרבה הארד/היפ-האוס מאמריקה. ריינולדס מזכיר שבויז אוון היה הפנזין היחיד שבכלל תיעד את הסצנה - היצירתיות שלהם הייתה קצרת-טווח: פליירים, חולצות, עיצובים, לא בדברים ששרדו את התקופה. הכל נבלע בכיף שהם עשו.
אסיד-האוס הוא תופעה תרבותית-בריטית מעניינת בכך שהוא לא מבוסס על שום תרבות או סגנון מקומיים/ילידיים. תרבות הרייבים שאבה בעיקר מהזרם הבלתי-פוסק של מוזיקת היפ/הארד-האוס מאמריקה, ולקחו ליוצרים בריטים כמה שנים למצוא קול ייחודי להפקות שלהם עבור הרייבים, שלא יהיה פסטיש נחות. זה קורה סביב 88-89 בהדרגה. In its dependence on imports, acid house strongly resembled Northern Soul, the strange seventies cult based around sixties sub-Motown dance singles from the Detroit area. ^ מעניין. בכל אופן הדגש הוא שהאסיד-האוס התפתח מתוך תלות בייבוא של תרבות - מה שקורה בארה"ב הכה בבריטניה, והבריטים חיפשו איך להשתלב, ליצור זן מקומי.
Baby Ford - Oochy Koochy חבר של מארק מור; מפיק האוס בריטי מהתקופה
the Wigan Casino - נורת'רן סול - לגגל, מעניין.
the song starts with a sample from a documentary on the early seventies scene: ‘To get enjoyment during their teens and twenties, they have to build, more or less, an alternative society, just to enjoy themselves, because they can’t within the normal channels . . . If you go to Wigan on Saturday night . . . people think we’re crazy.’ Like acid house, Northern Soul was all about uptempo Black American music and popping pills so you could dance till dawn; it revolved around name DJs, obscure tracks, and long-distance journeys to clubs that were worshipped as temples. In both cases, the raw material of a Black American music was transformed into a way of life, through a form of creative misrecognition
It was a Northern Soul connection that led to the domestic release of Detroit techno in Britain. Dance music entrepreneur Neil Rushton had been a ‘Northern Soul freak, into Motown’. Intrigued by the Detroit tracks simply because of where they came from, he contacted the Belleville Three and licensed their tracks for UK release through his label Kool Kat (soon renamed Network). Rushton then sold the idea of doing a Detroit compilation to Virgin subsidiary Ten Records. Detroit’s music had hitherto reached British ears as a subset of Chicago house; Rushton and the Belleville Three decided to fasten on the word ‘techno’ – a term that had been bandied around but never stressed – in order to define Detroit as a distinct genre. The single from the compilation – Kevin Saunderson’s Inner City track ‘Big Fun’ – was a huge hit; the follow-up, the glassy shimmer-funk of ‘Good Life’, was even bigger. Worldwide, both tracks sold over two million. While Saunderson and singer Paris Grey were being treated like stars, Juan Atkins’s Model 500 tracks and Derrick May’s ‘Strings of Life’ and ‘Nude Photo’ ruled the underground.
מעניין - הדטרויט טכנו שוחרר בבריטניה בזכות האסוציאציה לנורת'ן סול, והבריטים תפסו אז את המוזיקה האלקטרונית האמריקאית (87 מיינד יו - די מאוחר באייטיז לעומת מתי שזה באמת קרה באמריקה) כהאוס קודם-כל, וחלק ממה שגרם לשלישיית בלביל להדגיש את המושג "טכנו" היה רצון לבדל את עצמם מההאוס של שיקגו בעיני הקהל מעבר לים (אם הבנתי נכון). (אולי: החבר'ה מדורטיט סלדו מהחייזריות של התרבות בבריטניה וקיוו שסיווג נפרד מ"האוס" יעזור להם לא-להגיע לרייבים...)
בעצם, ב87 עם ההתפוצצות של האסיד-האוס הייתה גם הפעם הראשונה שקהל לבן מאסיבי "קיבל" את ההאוס/טכנו. זה לא קרה באמריקה. הסצנות שם תפסו את תשומת הלב של התקשורת, לבנים ידעו עליהם וכנראה גם נכחו בהן, אבל חואן אטקינס מספר שהרבה חבר'ה מדטרויט, שהייתה מאוד-מאוד לא-שוויונית, ראו אנשים לבנים רק בטלוויזיה, כל החיים שלהם. כלומר שלא הייתה קבלה של "הפולק" הלבן, הם היו סצנות שחורות עם נספחים גם בתקופה הזו. לבוא לבריטניה ב88 ולהרקיד אלפי whiteboys פיצץ את המוח של החבר'ה מדטרויט - וגם השוני התרבותי, הטוויסטים החייזריים שהבריטיים נתנו לרעיונות שלהם מתוך הזרות, אי-ההבנה שלה - בראש ובראשונה האקסטה - בדטרויט לא היה "סם רשמי", וצריכה לא הייתה מאפיין משמעותי של האירועים.
האסתטיקה הבריטית הייתה מופקרת ושבורה, לעומת האידאלים האפרו-פוצו'ריסטיים.
The Detroit Musical Institution Derrick May
ריינולדס מזכיר את דריק מאי ואת Eddie Fowlkes מפיק הטכנו מדטרויט, שלא אוהבים את הסצנה של הרייבים. הם טוענים שהיא מוחקת את השורשים השחורים של המוזיקה, גם ברמה המוזיקלית של אובדן הגרוב/פאנק שמגיע משורשי האר&בי העמוקים של הז'אנרים. אדי מבהיר שמבחינתו טכנו היה פילוסופיה/גישה מוזיקלית לפני הכל, ולא "תרבות" במובן של פולחן ופולקלור. מצד שני ריינולדס אומר שאת כל זה אפשר גם לנקוף לזכות הבריטים: הם בנו תרבות מקורית שלמה מסביב למוזיקה מיובאת, וכמו שאנחנו יודעים, מועדוני האסיד-האוס, ובעיקר אלה ההמוניים והמפוקרים עם המסיבות הכי הארדקור, יתרמו לפיתוח הרעיונות המוזיקליים לצורות נוספות (ברייקביט הארדקור, ג'אנגל, ...) בעזרת התרבות העשירה והקולקטיב שהתגבש סביבה. (אז בעצם, חשוב לזכור שכל תרבות הרייבים התפתחה סביב מוזיקה מיובאת. מעניין אותי מה שמעו מעבר/לפני אסיד-האוס בריטי, מה ניגן שם ברייבים). בדטרויט לא היו מסיבות במוסכים ולא היה אביוז של סמים כאמור.
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-03-18 21:36:49 --- Updated: 2024-10-21 10:50:15