באגי מאדצ'סטר מנצ'סטר קרוס אובר
באגי/מאדצ'סטר/מנצ'סטר קרוס-אובר ריינולדס כותב שמרבית הלהקות ממנצ'סטר שנחשבות "באגי" היו קלאסיציסטיות להחריד: פחות על הקו המכונתי, החזרתי והפוסט-הומני של הסטון רוזס וההאפי מאנדייז, יותר על אובססיה לאסתטיקה של הסיקסטיז וליופי מוזיקלי סוכרתי. The Charlatans had the ‘baggy’, shuffle-funk beat, all right, but were morbidly obsessed with the milky, Ovalteeny tones of the Hammond organ (their keyboard player admired Jon Lord of Deep Purple). Inspiral Carpets exhumed the tinpot Farfisa organ, nasal harmonies and gormless page-boy haircuts of ‘96 Tears’-style garage punkadelia. Candy Flip – named after the slang term for an E and LSD cocktail – scored a Top Five hit with their ‘baggy’ version of ‘Strawberry Fields’. Other ‘scene’ bands – The High, Ocean Colour Scene, The La’s, Mock Turtles – were even more hopelessly classicist.
כמובן, מאחר ומנצ'סטר נהייתה בירת הרייבים, היו גם שני חבר'ה בולטים שהיו מפיקי אסיד-האוס פר-סה: 808 State ו A Guy Called Gerald ג'רלד סימפסון עשה בעבר היפ-הופ תחת ההרכב The Hit Squad, והתחיל להפיק אסיד-האוס. הוא הקים את 808סטייט עם עוד כמה חבר'ה, הם הפיקו ביחד להיט #1 בשם ‘Pacific State', אבל בדיוק רגע-לפני שהתפרקו סביב סכסוכים פיננסיים, וככה יצא שג'רלד לא קיבל תהילה או כסף עבורו באותו זמן. בכל זאת, הוא המשיך לבד תחת השם א גיי קולד ג'רלד, והוציא כמה צ'ארט סמשרים בעצמו, המנוני אסיד-האוס אמיתיים. With its undulant groove and dense percussive foliage (Gerald was trying to get ‘a sort of samba vibe, I was listening to a lot of Latin stuff’), its glassy, gemfaceted bass-pulse and tropical bird synth-chatter, ‘Voodoo Ray’ looks ahead to the polyrhythmic luxuriance of Gerald’s mid-nineties forays into jungle, as do the tremulous whimpers and giggles of the blissed-out female vocal.
סיפור מאוד מצחיק על השיר הזה: ‘it was meant to be “Voodoo Rage”, but I didn’t have enough memory in the sampler so I had to chop the G off!’ says Gerald. ‘
ג'רלד היה ממש כוכב האוס בריטי לתקופה, אבל נפגע מהתעשיה וחזר לאנדרגראונד של הרייבים, כשהוא יעשה קאמבק כאחד ממפיקי הג'אנגל הכי פורצי דרך של הארלי-מיד ניינטיז. Gerald followed ‘Voodoo Ray’ with ‘FX’, a track written for the soundtrack to Trip City (based on Trevor Miller’s experimental novel set in a near-future club scene where everyone is addicted to a hallucinogen called FX), and then, in early 1990, with his major label debut Automannik. But the deal with CBS quickly turned sour: the company wanted ‘ten more versions of “Voodoo Ray”,’ and Gerald’s tougher-sounding, conceptual album High Life Low Profile was never released. Disillusioned, Gerald disappeared into the rave underground, resurfacing in the mid-nineties as one of the most experimental producers in the jungle scene.
808-סטייס דווקא הצליחו לשלב בין הצלחה במצעדים לשחרור קבוע של אלבומים מלאים - הסטייל שלהם נחשב מאוד אטמוספרי, כמעט אמביינטי, מוזיקה ל"ירידה" של הסטלה, מוקדם בבוקר: ‘coming down music, a sound for when the sun’s coming up and the trip’s near its end,’ as Martin Price put it. The original idea behind ‘Pacific’, though, was an attempt at a modern equivalent of fifties ‘exotica’; Graham Massey was a big fan of Martin Denny, whose tiki music (quasi-Polynesian mood-music for suburban cocktail parties) often featured tropical bird-calls.
שווה לחזור לעמוד 112 באנרג'י פלאש: 808 הוציאו כמה אלבומי פיוז'ן רוק (פיוז'ן עם מוזיקה אלקטרונית, עולם וכו') אלקטרוניים מאוד חדשניים, אבל שלטענתו של ריינולדס גם חשפו הרבה מהמהמניירות/מגרעות של הפיוז'ן הניו-אייג'י הזה - שכונה גם מוזיקת "עולם רביעי" - שילוב של הייטק מערבי עם מוזיקה שבטית וכו' - מונומנטליזם טהרני וקדוש, רומנטיזציה על גבול הרוקוקו וכו'.
הוא מציין שהמוזיקה שלהם הייתה מלאכותית להחריד, כהצהרה אסתטית, אבל האנשים עצמם היו בעלי דעות רבות, נוטפי אישיות וקולניים. הדעות שלהם גם היו די מאתגרות, הם ככל שאני מבין האמינו בלב-שלם ברייב/אלקטרוניק דאנס בכללי כאוונגארד אמיתי, בצירי ההתהוות של הרייב כבשורה מהפכנית אמתית לעתיד האמנותי-אנוש, ובכך הקדימו וסללו את הדרך לחבר'ה כמו ריינולדס, שנותנים זווית אמנותית רצינית על התופעה התחילה-מסחרית הזו: They had bags of personality – it just wasn’t a particularly agreeable personality. The first time I interviewed Price and Massey, circa 90, the duo were quick to define 808 State against the Cabaret Voltaire/A Certain Ratio/On U Sound tradition of avant-funk, despite Massey’s own background in that scene. Arguing that rave music had outflanked the egghead experimentalists, Massey declared: ‘Mainstream clubs are just so out there and futuristic in comparison. You get beer boys and Sharons ’n’ Tracies dancing to the weirdest crap going, at places like The Thunderdome, and they don’t know what’s hit ’em. Yer average Joe Bloggs is dancing to stuff that’s basically avant-garde.
הם גם כעסו על הניכוס של הגרעין ההארדקורי של הרייבים לתרבות המיינסטרים, אבל ממש לא ממקום מעמדי/מתנשא כמו הסצנה הבלארית למשל, אלא היו כנראה הראשונים להתריע על ההישאבות של הצליל (של הרייבים, ובהרחבה של המדצ'סטר/באגי קרוסאובר) אל התרבות המשרדית של הקפיטליזם הבריטי, "נורמיפיקציה" ורידוד שלו תחת לחץ חברתי-כלכלי.
ועומדים ממש יפה על ההבדל בין מה שהיה הפאנק - לפוסט-פאנק המתקדם יותר/ניו-ווייב/אלקטרונית ובאגי/מדצ'סטר כמובן: Fucking Norman Cook on The Late Show saying “It’s like punk rock,” ’ frothed Price, referring to former Housemartins’ bassist Norman Cook, who’d recently got to Number One with his dubby-dance combo Beats International. ‘If somebody says [techno]’s like punk to my face, I’ll fucking smash ’em in the teeth. It’s nothing to do with punk. Nobody wants to see a load of idiots torturing themselves on stage with guitars any more. This is about machines, punk was about arm power. The muscles and sinews in dance music are when you’re sweating your bollocks off on the dancefloor.’ הפאנק הוא מכונתי במובן של שרירים - כוח זרוע, אנחנו נפרוט בעוצמה וברפטטיביות על המיתרים המערביים שלכם, אנחנו כוח, אגרוף, באנו לפרק. הפוסט-פאנק הוציא ממנו בהדרגה את המימד המכונתי של כוח-השריר הזה, במושגים שלא עמדו לרשות הפאנק - הכוח הזה כבלתי-תלוי בסובייקט מהפכני, הכוח הפוסט-הומני של הרפרודוקציה/חזרה לכשעצמה - של המכונה. הכוח שלוכד את הבשר-האנושי ברייבים הוא הריקודים על הרחבה, לא העוצמה המעונה של הלהקה.
למרות שרייב זה לא פאנק, מלא אקס-פאנקיסטים התחילו לעשות האוס/לרקוד ברייבים, כן אפשר להגיד ש"היה קליק".
The Orb’s Alex Paterson, Bobby Gillespie of Primal Scream, Bill Drummond and Jimmy Cauty of the KLF. Even former PiL bassist Jah Wobble returned from the wilderness, playing on tracks by Primal Scream and The Orb, and peddling, via his ethnodelic ensemble Invaders Of The Heart, a distinctly New Agey creed of ‘healing rhythms’, ‘redemptive chants’ and ego-melting ‘energy flows’.
ריינולדס מסביר שהשליליות של הפאנק הייתה למעשה אוטופיזם רומנטי "מורעל", כלומר הקמיהה אל משהו אמיתי ובלתי-מושג, שמבטאת בזעם טהור כלפי ה"מכונה", "האיש", הזעם הוא-הוא האמיתי הבלתי-מושג. באייטיז המאוחרות, הוא מסביר, האידאליזם הזה השתחרר מהמחסומים התרבותיים שבהם נתקל בסבנטיז - האקסטה אפשרה לו פשוט לזרום בחופשיות, אידאליזם חיובי באופן קיצוני, טירוף חושים של "כן" - גם הבום הכלכלי לא הזיק. (פאנקיסטים היו אידאליסטים אופטימיים, למעשה, וכאן הם קיבלו שחרור מסוג אחר לאנרגיות האלה).
עם הרייבים ומאד'צסטר/באגי אנחנו מגיעים למעשה לשנת 90, ולבשורה שהניינטיז היו עבור האייטיז - ריינולדס מדגיש בדיוק מה שאמרתי - ש"חיוביות היא האידאולוגיה הרשמית של הפופ בניינטיז" - פופטימיזם, בריטפופ. (מעניין שמבחינתו הקונשס/אלטרנטיב היפהופ של הנייטיב טונגז היה מהטרנדים שהגדירו את הניינטיז במובן הזה) Prefigured in Prince’s prattle about a New Power Generation, in Soul II Soul’s community-conscious funky-dredd anthems ‘Back To Life’ and ‘Get A Life’, and the ‘hippy-hop’ of De La Soul and other Native Tongue rap groups like Jungle Brothers and A Tribe Called Quest, positivity emerged as the pop ideology of the new decade. Drawing on diverse sources – American discourses of self-realization and interpersonal therapy, New Age notions of healing music and ‘abundance consciousness’, sixties flower power, deep house’s gospel exhortations – positivity heralded the dawn of a nineties zeitgeist that emphasized caring and sharing, a return to quality of life over standard of living, and green eco-consciousness. The anti-social egotism of the eighties, exemplified in pop terms by rap and Madonna, was eclipsed by a shift from ‘I’ to ‘we’, from materialism to idealism, from attitude to platitude
גם במאדצ'סטר/באגי וגם באסיד-האוס הבריטי הייתה מגמה לאורך הלייט אייטיז ועד 90, שכמו שריינולדס הזכיר כבר, מאפיינת את ההאוס באופן כללי מתחילתו: ממוזיקה "לאבד את עצמך בתוכה" (אסיד האוס) למוזיקה "למצוא את עצמך בה" (ב89-90, לצד האסיד-האוס יש תת-טרנד חם מאוד של "אמביינט האוס") - Needless to say, the loved-up rave scene was a fertile climate for the proliferation of New Agey ideas. Between 1988 and 1990, there was a subtle modulation – from music to lose yourself in (acieed) to music to find yourself in (ambient house). Alongside 808’s ‘Pacific State’, there was S’Express’s ‘Mantra For A State of Mind’ (described by Mark Moore as ‘music to cleanse your mind’), Innocence’s ‘Natural Thing’, The Grid’s ‘Floatation’, The Beloved’s ‘The Sun Rising’, The KLF’s Chill Out and The Orb’s ‘A Huge Evergrowing Pulsating Brain That Rules From the Centre of The Ultraworld’
for dub-tempo house and beat-free chill-out music was accompanied by talk of giving up synthetics like MDMA in favour of ‘organic highs’: gurano, psychoactive cocktails, and ‘brain machine’ goggles whose flickering lightpatterns induced mildly trippy trance states. On the fashion front, ravers started dressing all in white, signalling their newborn purity of soul. Oh, it was easy (and highly enjoyable, let me tell you!) to mock the nebulous naïvety of the positivity prophets. But clearly, the feeling of ‘something in the air’ stemmed from a genuine and deep-seated, if poorly grounded, idealism and hunger for change
בעצם לקראת שנת 90 הסצנה נכנסת חזק מאוד לניו-אייג', אופטימיזם ואידאליזם עמוקים, תחושה של טוהר, של משהו-קורה, שהייתה נאיבית ומגוחכת כמו שהיתה עוצמתית
שווה לשמוע את הקיי-אל-אף, הרכב שהתחיל מהי-הופ, נכווה איכשהו והחליט שרייבים הם הדרך קדימה: Dedicating themselves to a sound they called ‘stadium house’, The KLF recorded thrilling pop-techno stampedes like ‘What Time Is Love’, ‘3 AM Eternal’ and ‘Last Train to TranceCentral’, scoring four Top Five hits and a Number One between late 1990 and early 1992. Despite its populist appeal, The KLF’s output was still infused with their mystic, punks-on-E spirit of ‘zenarchy’
השאמן, עוד הרכב אינדי/רייב (גישה רוקיסטית שהגיעה מהבאגי/מאדצ'סטר אבל הלכה למקום מאוד עשה-זאת-בעצמך, על כן אינדי, ועם אותה משיכה עמוקה לרייב/האוס) - האמינו שניו-אייג' הוא דבר רציני ולמעשה האמונה הרוחנית המערבית המודרנית הראשונה. התבודדו מכל מה שהם הגדירו כבד ווייבס - מדיה, תקשורת וכו'. The Shamen began in the mid-eighties as a retro-psychedelic band, complete with phased-and-flanged guitars, Op Art back projections, and melodies that recalled The Electric Prunes’ ‘I Had Too Much To Dream Last Night’. Already interested in hallucinogenic altered states, Angus and co-founder Will Sinnot were among the first indie rockers to be drawn into rave culture. Where bands like Primal Scream and Happy Mondays depended on the dancefloor savvy of DJ – producers like Andy Weatherall or Paul Oakenfold to overhaul their basically traditional rock songs, Colin Angus painstakingly taught himself to program sampling and sequencer technology. By 1989, they had broken with the mould of the rock gig and were throwing mini-raves under the name Synergy (later Progeny), combining live techno bands and DJs, stunning light-shows and video-projections, and an array of sideshows ranging from ‘chill-out’ rooms to for-hire virtual reality equipment. Angus’s dream was for The Shamen to become a sort of twenty-first century Grateful Dead,
After an awkward transitional phase in which they combined anti-Amerikan agit-prop lyrics with trance-dance rhythms, The Shamen shifted to full-on positivity on their breakthrough album En-Tact (the name came from ‘entactogen’, the pharmacologist’s neologism for Ecstasy). Tracks like ‘Move Any Mountain’ and ‘Human NRG’ are affirmation therapy with a beat. Despite the fatuously uplifting sentiments, though, the electronic textures of ‘Possible Worlds’ and ‘Omega Amigo’ brim so rapturously, you gladly succumb to the utopianism of the text.
השאמן שיבחו את טרנס מקנה, כמובן, ואפילו הכניסו סימפולים שלו לפסגת המצעדים בבריטניה: The Shamen then turned the bearded sage into an unlikely pop star when they included snatches of his pro-hallucinogen sermonizing on their Top Twenty hit ‘Re: Evolution’
בקיצור: White punk-on-E usually equalled nouveau hippy (כמו נובוריש היפי...)
שווה לשמוע גם את פלאוורד-אפ: Touted as London’s answer to Happy Mondays, Flowered Up were inner-city kids from the Regent’s Park Estate; their name was a metaphor for youthful idealism struggling up through the cracked paving stones of the urban wasteland. The band had its very own Bez in Barry Mooncult, whose job was to cavort onstage dressed as a giant flower. Like Shaun Ryder, frontman Liam sang about the seamy side of Ecstasy culture in a gutteral working-class accent.
מוד = מודה!!!
Weekender’ was a heavy-riffing epic about the punishing syndrome of living for the weekend’s big blow-out, with Liam warning the party-hard hedonist not to get burned out, and samples from Quadrophenia underlining the rave-as-mod analogy.
הטרנד הבלארי/הומני יותר בתרבות הרייבים היה בעצם אנלוגיה של "רייב כמודה", כמשהו עם סגנון, כסגנון, במקום ככוח.
משנת 90 יש לנו בעצם עוד מעבר - ממנצ'סטר קרוס-אובר לפוסט-מנצ'סטר קרוסאובר - מנצ'סטר היא עדיין בירת הרייבים בשלב הזה להבנתי, אבל זו תקופה שהרעיונות מחלחלים לשאר בריטניה, ומרכזים אחרים כמו לונדון מתחילים לפרוח עם תשובות משלהם. גם EMF היא להקה ששווה לבדו: On a similar sixties-into-nineties mod tip as Flowered Up, EMF were a gang of West Country reprobates (the name stood for Ecstasy Motherfuckers) who’d started out throwing micro-raves in the Forest of Dean; their irresistibly swaggering ‘Unbelievable’ got to Number Three in the winter of 1990.
גם פריימל סקרים, להקה שאני מכיר היטב כאבן-דרך של פוסט-פאנק, הייתה חלק מהגל הזה של פוסט-מנצ'סטר קרוסאובר: Primal Scream were most successful in merging rock’s Romanticism and rave’s drug-tech futurism. Like fellow Scots The Shamen, Primal Scream began in the early eighties as psychedelic resurrectionists attempting to distil the child-man innocence out of The Byrds, Love and the softer Velvet Underground. By 1988, the Scream’s testicles dropped catastrophically, and they veered off in an unconvincing blues direction, complete with raunchy on-the-road excess. During 1989, the band and other people from their label, Creation, started going to acid-house parties. ‘Contemporary rock ceased to excite us,’ singer and spiritual leader Bobby Gillespie said later. ‘At raves, the music was better, the people were better, the girls were better, and the drugs were better.
For the follow-up ‘Come Together’, Primal Scream recruited both Weatherall and Boy’s Own’s Terry Farley. The Farley mix puts looped breakbeats under the band’s Byrdsy twelve-string song; Gillespie celebrates rave-as-the-Swingingsixties-all-over-again, breathlessly panting ‘kiss me . . . trip me / ride me to the stars / ohhh, it’s all too much’
Watching Weatherall at work taught Primal Scream all about ‘rhythm and space . . . the sampler gave us a whole new palette of colours . . . a whole new world of psychedelic possibilities.’ The result was the band’s masterpiece, ‘Higher Than The Sun’. Here the band, in tandem with Weatherall and The Orb’s Alex Paterson, brilliantly merged two different traditions of psychedelic experience, acid rock and acid house.
הייר דן דה סאן זה כנראה האלבום שכולם באינטרנט מדברים עליו - שנשמע שהגיע להישג מדהים, שילוב של שתי מסורות מוזיקה פסיכדלית - אסיד רוק ואסיד האוס.
Shades of Primal Scream’s rock classicist past (Brian Wilson, Love’s Forever Changes) mingled and melded with influences from dub, techno, Tim Buckley and Sun Ra. Never one for hiding his own light under a bushel, Gillespie described ‘Higher Than The Sun’ as the most important record since ‘Anarchy In The UK’. Certainly the lyric (about being your own god) recalled the solipsistic sovereignty of ‘Anarchy In The UK’ (albeit fuelled by Ecstasy rather than amphetamine), but what Gillespie really meant was that ‘Higher’ was a rock-historical ‘cut-off record – it makes everybody else look ancient’
What had been so great about Primal Scream circa ‘Higher’ was the interface they’d forged between rock history and the dance present. ריינולדס טוען שאחרי שעשו הפסקה וחזרו ב94, הם איבדו את הקשר שלהם להווה של הרייב, וטבעו באוננות של היסטוריית-רוק.
בעצם, אם ב87-8 ההאוס נהיה ביג-דיל בבריטניה, ב89-90 כבר יש אינטרגרציה מלאה של רעיונות מסנסציית הרייבים הבועטת ברחבי בריטניה להרכבים מסורתיים יותר של "רביעיית רוק", מנצ'סטר מצמיחה בתוך פחות משנתיים סצנת קרוסאובר שמשפיעה על כל המדינה (ומביאה לעולם אלבומים משפיעים בכל קנה מידה שהוא).
#מדיה-ואמנות
Created: 2021-03-22 12:48:34 --- Updated: 2024-10-21 10:50:16