From care to solidarity Anne O’Byrne

genocidal violence attacks the genos, that is, groups formed by birth and inheritance, generational groups. Hospitals, schools, nursing homes, and, above all, families are institutions for sustaining generational existence so, when Scheper- Hughes turns to certain medical, educational, elder care and familial practices, and examines them through the lens of genocide, it catches their logics in contradiction.

מאמר על תפישות סיעודיות שמתחילות מסולידריות במקום מ-care. אהבתי את הניתוח של בתי אבות כמבנה ג'נוסיידי: היו לנו בראשית המאה ה-20 כל מיני צורות של מתקפה על הגנוס - כלומר, קבוצה שמוגדרת לפי נתוני לידה וירושה (תרבותית וגנטית כאחת). מדובר במתקנים של בידוד ודיכוי, מעקב ושליטה, ולבסוף מחיקה של הקבוצה. יש קו אחד שנמתח בין מכנות ההשמדה, בתי הכלא, דיכוי בתא המשפחתי, ודיכוי בבתי האבות. המבחן הוא בעיקרו מבחן של סולידריות: האם נקבל את החלוקה (האידאולוגית) בין קבוצות 'גנוס', או שנצליח לראות בעצמנו כחלק מהגוף האנושי שנקטע באופן מלאכותי על ידי החלוקה הזו. כלומר: האם כשאנחנו רואים את המבנה החברתי שהוא ג'נוסייד מתמשך כנגד "הדור הקודם לנו", כמלחמה העתידית בנו.

מסתבר ש-care זה רעיון חשוב באתיקה היידגריאנית ביחד עם angst ו-throwness "אכפתיות" קשורה לתחושה של מחויבות מוסרית. אנחנו מצפים ל-care של בני משפחה כשרוב העבודה הסיעודית נעשית ע"י שכירים. מציעה חלופה ליחסים עם המטפל השכיר שלא מוותרת על care במובן הרגשי (לעומת התעסוקתי): היא בנויה על שלושה חלקים שהם נפרדים: תחושה של סולידריות, מחויבות לסולידריות והנחת-מוצא של סולידריות. יחד הם מרכיבים 'מדומיין' (תשתית מושגית ואידאולוגית) של סולידריות בתחום.

סולידריות מוגדרת יפה: אפתיה וסימפטיה ברמה האישית; אינטרס משותף ברמת הקבוצה החברתית; השראה ואספירציה ברמת האנושות. סולידריות כ-solidus - a solid; solidum - a whole;

נקודה מעניינת: מי שמטפלים לנו במבוגרים הם לרוב מהגרים או עובדים זרים. איך זה שכלכך הרבה מצביעי טראמפ היו לבנים מזדקנים? מדוע הם לא ראו קו של סולידריות בין עצמם למטפלים שלהם? (הסולידריות היא לא רק הזדהות של המטפל עם המטופל, המטופל הוא מעסיק... בקוביד למשל, הייתה זניחה נרחבת של המטפלים בשל חשש מהדבקה, בלי דאגה לשלומם שלהם... זו למעשה אותה המערכת שמביאה את הזקנים, המטופלים לחוות נטישה.

דורקהיים (durkheim) מנתח בהקשר הזה שיש שני סוגים של סולידריות: 1. סולידריות מכנית: הזדהות על בסיס זהות קהילתית, נניח בין כל תושבי העיירה. סולידריות כזו רואה בעצם ההמשכיות הדורית או ההשתייכות הקבוצתית כסוג של מידה טובה. הסולידריות הזו מתערערת כשהבדלים בתוך הקבוצה מקצינים: ארגון העבודה, פערים דוריים וכו'. 2. סולידריות אורגנית: נדרשת כשהסולידריות המכנית מתערערת; זו סולידריות שלא בנויה על השתייכות לשושלת או לקבוצת זהות, אלא לקבוצה בפועל - לסקטור בחברה, בהתאם למקום שלך ביחסי הייצור וכו'. המאמר מעיר יפה, שיחסים בין דוריים הם יחסים של הבדלה לא פחות משהם יחסים של המשכיות, ושאין מקום אמיתי בניתוח הזה לסולידריות בין-דורית. וגם : שסולידריות היא עניין של "מקום לכל אחד" לעומת הדרה, ולא של קבלה לעומת עוינות.

(יכול להיות שאתה לא זקן כרגע, אז אין לך סולידריות אורגנית עם זקנים; ואתה לא "המשך" של הזקנים במובן של סולידריות מכנית, אלא דווקא הבדלה מהם - יש ביניכם קונפליקט מעמדי; לכן דרושה סולידריות שקשורה לעובדה שכולנו נגיע להיות זקנים, ובאופן רחב יותר, שכולנו נסבול באופן כזה או אחר מדפוסים של הדרה ושל ג'נוסייד)

תחתית השורה היא שצריך להשתמש במושג care, אבל במונחים של יחסי עבודה ושל עבודה מקצועית - במקום care שמגיע מאהבה ומחויבות רגשית - ולמרות זאת, שהיחסים שלנו עם care במובן הזה צריכים להתבסס על סולידריות - שבה יש מקום לאמפתיה, סימפטיה והזדהות רגשית. זה דורש שינוי ברובד המדומיין של החברה שלנו: אנחנו צריכים לדמיין את עצמנו כחלק מאיזשהו "רצף" אנושי שכולל אותנו יחד עם הזקנים, המהגרים, הנשים, השחורים וכו'.

מאמר נחמד, מאוד מאוד פושטי ו-opinionated, יותר כמו מניפסט קצר. מעריך אותו מחשבתית אבל לא בטוח שאקדמית.