יחידה 5 הסבר מדעי

את 4 ו-5 מצליבים עם הספר כדי לראות שלא פספסנו כלום בהעתקות מהלפטופ

חוק טבע: מים משנים את נפחם כשהם קופאים תנאי ראשית: הבקבוק מוקם במקפיא, היכן שהמטפ' נמוכה ותביא לקיפאון של המים בבירה תופעה מוסברת: הבקבוק מתנפץ לאחר לילה במקפיא

שאלה 5

מצולע שכל צלעותיו שוות

שאלה 6

1. תנאי ראשית: הלחות הייתה גבוהה
2. חוק טבע: כאשר הלחות עולה, הטמפרטורה יורדת
3. הטמפרטורה ירדה
4. חוק טבע: כאשר הטמפרטורה יורדת, הלחץ הברומטרי יורד
5. הלחץ הברומטרי יורד
6. חוק טבע: כשהלחץ הברומטרי יורד, נוצר גשם (נניח... אני לא מכיר את התהליך האמיתי).

שאלה 7

התקרבתי לחתול שלי בעודי נושא חפץ גדול וכבד, וכתוצאה מכך החתול שלי ברח לחצר. או דוגמה פיזיקלית: החניתי את הרכב שלי בצד, ככה שלא יפריע לתנועה...

שאלה 8

הסבר קביל לעליית הלחץ על דפנות המיכל יהיה כזה המתאר את התהליכים המכוננים את עליית הלחץ, וכמו כן את המיקום של כל אלה במארג של תהליכים סיבתיים שהוא רחב מהתופעה עצמה, וזו מתקיימת בו. לצורך העניין: פעולת החימום (תהליך סיבתי) יוצרת אינטרקציה סיבתית עם תנועתם של חלקיקי הגז (גם הם תהליך סיבתי), אשר 'מעבירים סימן' של החימום בצורה של עליה במהירות התנועה שלהם גם לאחר שתהליך החימום מסתיים. מהירות התנועה של חלקיקי הגז היא התופעה המכוננת את עליית הלחץ במיכל, לכן הסבר כזה יפרט הן את המכניזם הסיבתי הן את התהליכים המרכיבים את התופעה המוסברת. החוברת הסבירה אחרת: תנועה של מולקולה היא תהליך סיבתי כי הוא 'מעביר סימן' (סוטה ממסלולו כאשר מתרחשת התנגשות עם מולקולה אחרת) - לכן התנגשות בין מולקולות היא אינטרקציה סיבתית. החוברת מסבירה שמולקולות הגז מתנגשות במולקולות הדפנות, וכך מעלות את הלחץ. _אני לא ממש בטוח לגבי ההסבר הזה, כי תנועה של מולקולות היא תהליך סיבתי, אבל פשוט החלטנו שהלחץ הוא תוצאה של תנועת המולקולות - כשלעצמו, עליה בלחץ איננה תהליך סיבתי - היא לא מעבירה 'סימן' מעבר לרגע הנתון בו מתרחשת הצטלבות, אלא אם המיכל נסדק בעקבות הלחץ...

השאלה על הגיר

מסביר: 1. חוק טבע: כשמקל פוגע בכדור ומעביר לו גיר, הכדור זז ממקומו בהתאם לכיוון ועצמת הפגיעה 2. תנאי ראשית: המקל פגע בכדור והעביר לו גיר 3. לכן, הכדור זז ממקומו

שאלה 9

ההסבר הנתון מדגים שההמודל הסיבתי מכניסטי אינו מסוגל להבחין בין התכונות השונות של תהליך סיבתי, ולכן הוא חלש מדי ומאפשר 'לערבב' בהסבר תכונות שאינן רלוונטיות לגרימה הסיבתית. בהסבר, תהליך סיבתי אחד (תנועת מולקולות הגז) בא באינטרקציה עם תהליך סיבתי שני (תנועת המולקולות של דפנות המיכל), ולכן נוצרת אינטרקציה סיבתית המעלה את לחץ המיכל. לתהליך הסיבתי השני (דפנות המיכל) ישנה תכונה יחסית ומזדמנת: ההתבוננות של מישהו. ברור לנו באופן אינטואיטיבי שתכונה זו של התהליך אינה קשורה לגרימה הסיבתית, אמנם לפי המודל הסיבתי-מכניסטי, מדובר בתיאור של אינטרקציה סיבתית בין שני תהליכים סיבתיים. אין אפשרות לברור את התכונות הרלוונטיות.

שאלה 10

ההסבר הנתון הוא המקובל במדע כיום, ויש הוכחות אמפיריות ותאורטיות רבות לקיומו; עם זאת, המודל הסיבתי-מכניסטי לא מאפשר להכיר בו כתהליך סיבתי: לפי המודל, מסלול התנועה של האלקטרון מסביב לאטום אינו תהליך סיבתי אלא רק סיבתי-לכאורה: האלקטרון אינו 'מעביר סימן' אלא נצפה במסלול קבוע בכל מצב עניינים, ולאחר כל אינטרקציה עם תהליך אחר. לכן, האינטרקציה בין האלקטרון לגרעין היא אינה סיבתית. החוברת קטלה אותי: התנועה של האלקטרון היא תהליך סיבתי. גם תנועת גרעין האטום. הבעיה היא רק שאין 'העברה של סימן' בפועל, כלומר, לא ניכרת איזושהי התמשכות של האינטרקציה ביניהם שהיא רצופה מבחינת זמן וחלל. מה אמורים להיות כל הזיוני מוח האלה? תת רמה. מאיפה קבענו שיש אינטרקציה ביניהם בכלל? ואיפה מתבטאת 'הרשת' של האינטרקציות בכל זה? הנושא לא ברור בכלל, לא הבנתי מה הוא תהליך סיבתי, וזה לא כי אני מפגר.

שאלה 11

תבנית טיעון S - רפאל איננו בהיריון מפני שהוא גבר תבנית טיעון T - רפאל איננו בהיריון מפני שהוא נטל גלולות נגד הריון התבנית S חלה על כל מקרה שבו גבר אינו בהריון. התבנית T חלה על כל מקרה שבו אדם נוטל גלולות למניעת הריון. התבנית S חלה על כל הגברים בעולם, בעוד התבנית T חלה בעיקרה על נשים הנוטלות גלולה נגד הריון. לכן, ההסבר המבוסס על T הוא רק הסבר לכאורה, וההסבר המבוסס על S עדיף. (אפשר גם: T חל על גברים שנוטלים גלולות, וכך ברור ש-S חל על כל מקרה של T ועל מקרים נוספים, לכן עדיף.)

שאלה 12

התורה האלקטרומנגטנית איחדה את תורת החשמל ואת תורת הגנטיות, ולפי הגדרת ההסבר של מודל האיחוד, היא עדיפה בכך על שתי התאוריות, משום שהיא מסוגלת להסביר יותר תופעות באמצעות מספר נמוך יותר של תבניות הסבר, או במילים אחרות, משום שהיא מאחדת יותר. מודל האיחוד בוחר 'תאוריה מנצחת' ולא משאיר מקום לתאוריות פחות מאחדות להיות קבילות, למרות שהן עשויות לספק הסברים לתופעות מסוימות.

שאלה 13

מודל ה-DN ומודל ה-IS שניהם מאפשרים להגיע למסקנה מתוך טיעון שאחת מהנחותיו היא חוק טבע. חוק הטבע של מודל ה-DN הוא אוניברסלי (מתחייב תמיד) בעוד חוק הטבע של מודל ה-IS הוא סטטיסטי (מסתבר). מודל ה-DN מגיע למסקנה בצורה של טיעון דדוקטיבי, כלומר כזה הנובע לוגי מהנחותיו ומתחייב אם אלה אמתיות. מודל ה-IS מגיע למסקנה בצורה של טיעון אינדוקטיבי, כלומר כזה הנתמך ע"י ההנחות ומסתבר אם אלה אמתיות, אך אינו הכרחי. שני המודלים יכולים לשמש להסקה של תצפית יחידה (מקרה פרטי), או של חוק טבע נוסף (שאינו ההנחה): במקרה של מודל ה-DN, היסק של מקרה פרטי דורש ש-'המסביר' (ההנחות) יכלול הן חוק טבע הן 'תנאי ראשית' - שהוא פרדיקציה, מצב עניינים נתון. היסק של חוק טבע אוניברסלי הוא אפשרי ודורש ש-'מהסביר' יכלול חוק טבע נוסף בלבד. במקרה של מודל ה-IS, היסק של מקרה פרטי דורש ש-'המסביר' יכלול חוק טבע סטטיסטי ו-'תנאי ראשית; היסק של חוק טבע סטטיסטי הוא אפשרי ודורש ש-'המסביר' יכלול חוק טבע סטטיסטי נוסף בלבד - אלא שהיסק כזה מכונה 'דדוקטיבי-סטטיסטי' DS מאחר שבניגוד להיסק של מקרה פרטי באמצעות מודל IS, הטיעון שנוצר במקרה זה יהיה דדוקטיבי - כלומר נובע לוגית מההנחות ומתחייב כאשר הן אמתיות.

שאלה 14

א. אובחן אצל נעה גן נדיר המשפיע על צבע השיער ובין היתר מוריד את הסבירות של לידת תאומים בלמעלה מ-90%. ב. ההסתברות ללידת תאומים בחודש בו נעה תלד הוא גבוה פי 2 מהממוצע.

שאלה 15

1. לכל משתתף יש סיכוי שווה לזכות בלוטו
2. לכן זכיתי בלוטו

שאלה 16

ההסתברות המותנית של מלח להתמוסס למים בהניתן שהוא מכושף זהה להסתברות הכללית של מלח להתמוסס במים - 100%. לכן, לכישוף המלח אין רלוונטיות סטטיסטית להתמוססות ועובדה זו אינה יכולה לשמש כדי להסביר את התצפית.

שאלה 17

מבחינת קבוצת הניגוד: מדוע דווקא הכלבה הזו נובחת, מדוע הכלבה הזו נובחת (ולא מייללת). מבחינת יחס הרלוונטיות: מה גורם לכלבה זו לנבוח, לשם מה כלבה זו נובחת; מה גורם לכלבה הזו לנובח ולא ליילל, לשם מה הכלבה הזו נובחת ולא מייללת.

שאלה 18

תחילה יש להבין את ההקשר: השאלה היא למעשה "מדוע יש כתם על השטיח" - וקבוצת הניגוד היא הימצאותו של הכתם על השטיח - כלומר, החלופה היא שלא יהיה כתם על השטיח; יחס הרלוונטיות הוא סיבתי - אנחנו רוצים להבין מה גרם לכך שיש כתם על השטיח. מבחינת הקריטריון הראשון, ההסבר המוצע מתאים - שני הרכיבים אמתיים. מבחינת הקריטריון השני, ההסבר המוצע מתאים - הפלה של דיו על השטיח מעלה את הסיכוי לכתם על השטיח ל-100% (או להסתברות השואפת ל-100%), לכן ההפלה של הדיו מעלה את ההסתברות לכתם יותר ממסבירים אחרים. מבחינת הקריטיריון השלישי, ההסבר מתאים - הפלה של דיו על השטיח מעלה את הסיכוי לכתם על השטיח, ולא ניתן לדמיין שהיא מורידה את הסיכוי לכך.

הסברים מדעיים

• סקירה כללית נבחן כיצד חוקי הטבע משמשים הן להסבר והן לחיזוי של תופעות - יש קשר הדוק בין חיזוי להסבר

• ההבדל בין הסבר להסבר-לכאורה כאשר אנו עוסקים באבדוקציה, קל מאוד להמציא הרבה מאוד סיפורים שיסבירו את התצפיות. אנחנו זקוקים לקריטריון להבחנה בין הסברים מדעיים טובים והסברים לא טובים או לא מדעיים.

• מה הופך הסבר לטוב? הסבר טוב צריך להיות רלוונטי למה שהוא מסביר - כלומר, להמחיש לנו מדוע התולדה התרחשה באופן כזה ולא אחר. המבחן המרכזי למודל של הסבר: לא להיות 'חזק' או 'חלש' מדי - כלומר, לחול על כל מה שהוא באמת הסבר, ולא לחול על על מה שאינו הסבר. איך נקבע מראש מה הוא הסבר? שוב, נדמה שאנחנו מתחקים אחר האינטואיציות שלנו...

• סוגי הסברים יש כל מיני משמעויות ל-'הסבר', ולא כולן מעניינות אותנו לצורך שלנו. יש מקום להיזכר ב-'ארבע הסיבות של אריסטו': אנחנו מתעניינים בהסברים המשיבים לשאלה 'מדוע', כלומר 'מדוע תופעה מסוימת התרחשה' או 'מדוע סדירות מסוימת מתקיימת בטבע' במונחים אריסטוטליים: מעניינת אותנו הסיבה הפועלת. (המדע המודרני בכללותו עוסק רק בסיבה הפועלת ובסיבה החומרית, אם כי מדעי הטבע והחיים נעזרים גם בהסברים תכליתיים, המשיבים למעשה לסיבה התכלתית).

• הכרח סיבתי כמו בנושא של חוקי טבע, גם כאן הדעות נחלקות סביב סוגיית ההכרח הסיבתי המודל הדדוקטיבי-נומולוגי הוא יומיאני, כלומר לא מניח את ההכרח הסיבתי, בעוד המודל הסיבתי עומד מולו מהמחנה האנטי-יומיאני.

המודל הדדוקטיבי-נומולוגי

• המודל הוא נקודת ציון בולטת בדיון המודרני בנושא הסברים מדעיים - נקרא באנגלית deductive-nomological model הוצג לראשונה ע"י קרל המפל ואופנהיים, במאמר פורץ דרך מ-48 בשם 'Studies in the Logic of Explanation' מאז, מרבית העמדות בנושא מהוות התמודדות עם עמדה זו, בין אם בקבלה שלה, בתיקונים והרחבה שלה ,או בביקורת עליה.

• מייקל סקריבן מציג דעה הנשענת על אינטואיציה רווחת: ההסבר לתופעה Q הוא ציון הסיבה שהביאה ל-Q. (כלומר - הסיבה הפועלת היא ההסבר). תפישה זו הייתה נפוצה במשך הרבה זמן, עד שיום הטיל ספק במושג ההכרח וכך למעשה שמט את הקרקע מתחת לאינטואיציה זו. עבור יום כזכור, אין נימוק אמיתי לקיומו של ה-'דבק' הסיבתי, הוא אינו חלק מהתצפית וזו ניתנת להסבר גם כמקריות גורפת (עד כה).

• המודל הדדוקטיבי-נומולוגי שלט בכיפה עד שנות ה-70 מאז שהמפל ועוד כמה הוגים פיתחו אותו בתחילת המאה ה-20. המפל הציע תמונה מדעית שלא כוללת את הסיבתיות. המודל ההסברי שלו נשען על הזיקה בין הסבר ובין חיזוי.

• חיזוי לעומת הסבר הרבה יותר קשה לעסוק בחיזוי מאשר בהסבר אבדוקטיבי, וזאת משום שחיזויים הם פעולה מסתכנת - הם מתחייבים לעמדה מסוימת ועומדים במבחן ההכרעה. לכן, המפל שואף לתת להסבר אמות מידה דומות לאלה של החיזוי - שיקרבו את ההסבר לחיזוי. הרעיון המנחה: הסבר X של תופעה Y צריך להיות כזה שבהניתן X, היה בעצם ניתן לחזות את התופעה Y מראש. (ההסבר הוא כזה שהיה מאפשר לנו גם חיזוי). כך, אם למשל נתון לנו חוק אוהם - ההסבר לאמפר של מעגל חשמלי יהיה משוואת ההתנגדות והוולט (ניתן לראות כיצד כל אחד מחייב את השני), והחיזוי יהיה לדעת את האמפר בלי שהוא נתון, מתוך שאר הנתונים.

• הימנעות מסיבתיות התפישה של המפל יומיאנית, הוא רואה בחוקי הטבע טענה שהיא נכונה תמיד (עד כה), אך בלי להניח שהיא תולדה של קשרים סיבתיים בעולם. המבנה של המפל מציב אם כך שתי מטרות: תמונת עולם ללא הכרח, וצמצום הפער בין הסבר לחיזוי.

• מבנה המודל המודל מציג את ההסבר כטיעון דדוקטיבי - הנחות, ומסקנה הנובעת מהן. להנחות המפל קורא מסביר (explanans) ולמסקנה מוסבר (explanandum). להסביר תופעה, אם כן, זה להסביר כיצד היא נובעת לוגית מהנחותיה. ‎ מבנה המסביר (ההנחות) הוא של שני רכיבים: 1. חוק טבע (אחד או יותר) ו-2. תנאי ראשית (עובדות אמפיריות מסוימות בעולם שחוק הטבע שלנו חל עליהן, הפרדיקציה...).

לכן שם המודל הוא 'דדוקטיבי-נומולוגי' - דדוקטיבי מלשון דדוקציה, מבנה ההסבר, ו-'נומולוגי' מלשון 'נומוס' - חוק ביוונית, מכיוון שאנו נשענים תמיד על חוק טבע. ההסבר מכונה בקיצור מודל ה-DN.

• השימוש במודל כאשר נשתמש במודל ה-DN להסבר, המשמעות היא שהמסקנה כבר נתונה לנו. לכן, המשימה תהיה למצוא אחד מהשניים:
• חוק הטבע הרלוונטי

• תנאי הראשית הרלוונטיים דוגמאות: כאשר גילו את נפטון, החידוש היה בהסבר של תנאי ראשית חדשים - 'ישנו עוד כוכב'; עם זאת, כאשר ניסו להסביר את הסטיות במסלול של השמש - ההסבר היה דווקא בהבנה מחודשת של חוקי הטבע הרלוונטיים, בצורת תורת היחסות של איינשטיין.

• הסבר חוקי טבע באמצעות המודל כאשר אנחנו מסבירים חוק טבע, המסביר יכלול חוקי טבע בלבד - ללא תנאי ראשית. אם כן, הצורה הכללית ביותר של המודל היא כזו: (הסבר הוא טיעון דדוקטיבי הבנוי כ:)

• מוסבר שהוא מסקנת הטיעון
• פסוקי המסביר כוללים לפחות חוק טבע אחד (בנוסף לעוד חוקים, או תנאי ראשית).

ביקורת על מודל ה-DN

• רגרסיה אינסופית יש הטוענים שההסבר שהמודל מציג אינו 'מסביר' באמת - שכן הוא לא מסביר מדוע חוק הטבע נכון. אין מניעה שנספק לחוק הטבע הסבר המשתמש גם הוא במודל ה-DN: נציג גם לחוק אוהם, בתורו, הסבר הנשען על מסביר שהוא חוק טבע. עם זאת, צורה כזו של נימוק תעמיד אותנו בפני רגרסיה אינסופית - אין 'קצה' לשרשרת ההסברים.

הפתרון שמציעה החוברת: הסברים מדעיים לעולם אינם יכולים להיות מלאים. תמיד תהיה שארית בלתי מוסברת. וניתן אף להסתכל על התכונה הזו אחרת: התהליך של הסבר של חוקים באמצעות חוקםי אחרים הוא גדילה הדרגתית של הידע המדעי.

• חוזק, חולשה, רלוונטיות ישנם מצבים בהם טיעון יהיה תקף, אבל לא יהיה רלוונטי לטענה: למשל, אם נגיד שהיה מעונן ביום רביעי בגלל '1. חוק אוהם; 2. שהיה מעונן ברביעי'. במצב כזה, ברור שהמסקנה מתחייבת, כי היא זהה להנחה 2 (אם הנחה 2 אז המסקנה...), ובכל זאת ברור לנו שהשימוש בחוק אוהם (חלק הכרחי בשימוש במודל) אינו רלוונטי לטיעון. לכן, יש להוסיף סייג להגדרה של מודל ה-DN: 'הסבר הוא טיעון דדוקטיב שמסקנתו היא התופעה המוסברת, והנחותיו כוללות לפחות חוק טבע אחד שתורם לנביעת המסקנה'.

• מעמד החוק כאמור שלט בכיפה עד הסבנטיז, אבל אז החלו להיערם ביקורות נגדו. נכיר אותן. הביקורות מתחלקות לטענה שהוא 'חזק' מדי ולטענה שהוא 'חלש' מדי - כלומר, או שאינו כולל את כל מה שמהווה הסבר מדעי, או שהוא כולל גם דברים שאינם הסברים מדעיים.

ביקורות על חולשת המודל

• בעיית הסימטריה: נתאר מצב כזה:

הטיעון מתאים כמובן למודל ה-DN. הבעיה היא שמבחינת הטיעון הדדוקטיבי, ניתן להפוך את משפטים 4 ו-5, כך שגובה התורן יוסק באופן דדוקטיבי מאורך הצל, ושאר התנאים. עם זאת, מבחינת הסבר - זה אבסורדי כמובן לטעון שהתשובה לשאלה "מדוע גובה התורן הוא 5" היא "בגלל שאורך הצל שלו הוא 5". לסיבתיות יש כיווניות מסוימת, בעוד שהסבר שאינו משמר אותה הוא רק הסבר לכאורה. אם המודל לא מבחין בין הסבר והסבר לכאורה, הרי שהוא חלש מדי.

באותו אופן, הפיזיקה הניוטונית מאפשרת לנו 'לחזות' את מיקום הכוכבים אתמול בהתאם למיקומם היום (זהו קשר של נביעה דדוקטיבית). עם זאת, מובן לנו שהכוכבים במצבם כיום בגלל שלפני כן, היו במצב המוביל אליו, ולא שהם נמצאו במצב של אתמול משום שהוא זה שמוביל למצבם היום.

הבעיה היא למעשה שההיסק הדדוקטיבי עשוי לקיים סימטריה - או ליתר דיוק, הנביעה הדדוקטיבית היא תכונה א-סימטרית (או לא-סימטרית? תכונת היחס שבה יש סימטריה לפעמים). באותו אופן, חוקי הפיזיקה הניוטונית כשלעצמם הם בלתי-משתנים (אינווריאנטים) ביחס לטרנספורמציות של כיוון הזמן. לכן התכונה של נביעה לפיהם עשויה להיות סימטרית. אפשר לגזור את המוקדם מהמאוחר ולהיפך. חוקים אחרים במדע כמו תרמודינמיקה, ביולוגיה וכו' - אינם סימטריים. (שאלה להמשך: אם הביולוגיה נובעת מהפיזיקה, איך זה שחוק לא-סימטרי נובע מחוק סימטרי?) כל החלק הזה הוא מה שאריסטו הסביר לגבי השימוש הנכון בלוגיקה - מסתבר שלא מספיק להשתמש בה, אלא צריך לדעת 'להלביש' אותה על המחקר שלנו - כך שתתאר קשרים אמתיים בעולם. יש פרק על זה בחלק של אריסטו בקורס של יוונית.

• בעיית הרלוונטיות למדנו כבר שחוק הטבע הכלול במסביר צריך להיות רלוונטי במובן שהוא מנביע את המסקנה. אבל יש צורות של טיעונים שמקיימות תנאי זה, ועדיין לא שומרות על רלוונטיות. למשל, הנה טיעון שנקבל: 1. חוק טבע: מלח מתמוסס במים; 2. זוהי דגימת מלח שנשים במים; 3. דגימת מלח זו התמוססה במים. עם זאת, אין הבדל צורני ביחס לטיעון הבא: 1. כל מלח שהוטל עליו כישוף מתמוסס במים; 2. זהו מלח שהוטל עליו כישוף; 3. לכן הוא מתמוסס במים.

נוכל לטעון שהטענה הראשונה אינה חוק טבע - אולם החוברת מסבירה שהיא כן. ליתר דיוק: אם נקבל שיש חוק טבע לפיו מלח באשר הוא מתמוסס במים, אז גם מלח מכושף מתמוסס במים - זהו למעשה תת-חוק טבע, המובלע בחוק הכללי. אני דווקא חושב שהבעיה היא ב-2: מה אומר לנו שמדובר במלח מכושף?

אם לא ניתן להבדיל בין נביעה מכוחו של חוק טבע ונביעה מכוחו של תת-חוק טבע שאינו רלוונטי, אז המודל שוב חלש מדי.

• עד כה ראינו שיש שתי ביקורות על חולשת החוק. המשמעות היא שניתן או לזנוח אותו או להוסיף לו תנאים שיאפשרו להתמודד עם בעיית הסימטריה ובעיית הרלוונטיות.

ביקורות על החוזק של החוק

• חידוד עקרוני לגבי הגדרות אין מניעה שהגדרה אחת תהיה חלשה מדי וחזקה מדי בו זמנית: יתכן שמבחינה אחת היא מתירנית מדי ו-'מערבבת' פרטים שאינם אמורים להשתייך לחוק, בעוד מבחינה אחרת היא נוקשה מדי ו-'מפסידה' פרטים שהיו אמורים להשתייך לחוק. למשל, אם נגדיר משולש שווה שוקיים כמצולע שכל צלעותיו שוות. (לא כל מצולע אמור להתאים, ומצד שני אין הכרח שכל הצלעות יהיו שוות - רק שתיים חייבות להיות).

• מקרים יחידאיים ניקח את הדוגמה של סקריבן: בדרך למילון, נתקלנו בפינת השוחן והפלנו דיו על השטיח, שהכתים אותו. מתבקש להניח שהכתם הוא תוצר של שרשרת סיבתית - אך מדובר בסיבות מידיות, התנועה שלנו, הנפילה, ההישפכות - אין פה חוק טבע. סקריבן העלה את הדוגמה בדיוק כדי להדגים את בעיית המקרים היחידאיים מול מודל ה-DN.

• מענה אפשרי לגבי מקרים יחידאיים המפל עצמו טען בתגובה לדוגמה של סקריבן שטיעונים דדוקטיביים-נומולוגיים רבים באים לכדי שימוש במציאות בצורה חלקית בלבד- הם למעשה תקצירים של הסבר שלם יותר, המשמיטים את חוקי הטבע הרלוונטיים אך כוללים אותם במובלע. (על פניו זה נכון: כשאני אומר שנפלתי כי מעדתי, אני לא מזכיר את כוח הכבידה אבל מניח אותו).

• חסרון המענה של המפל הבעיה בהתמודדות שלו היא שבמקרים רבים, לא ברור מה אמור להיות חוק הטבע הרלוונטי! הדוגמה של החוברת: אנחנו טוענים שמטאור הרג את הדינוזאורים. האם החוק הוא שבכל פגיעה של מטאור הדינוזאורים נכחדים? לא נדמה שיש חוק טבע 'קולע' למצב. זו ביקורת די טיפשית בעיניי: ברור שאנחנו מסתמכים על ריבוי גדול של חוקים המרכיבים יחד את המציאות - אחרת מה המשמעות של פגיעה, של היכחדות, של היות-דינוזאור?

מעבר לכך, הבעיה היא שגם אם יש חוקים כאלה, משמעות העמדה היא שעד שלא נחשוף אותם, לא יהיה לנו הסבר להיכחדות שלהם. זאת למרות האינטואיציה החזקה לפיה אם יהיו לנו ראיות שמטאור אכן פגע והכחיד אותם, אז יהיה לנו הסבר להיכחדות שלהם. שוב, זה די טיפשי בעיניי - מה זה משנה שיש לנו אינטואיציה? ומעבר לזה, למה יש לנו אינטואיציה כזו?

בכל אופן, משמעות הבעיה היא שהחוק חזק מדי. ולא מאפשר הסברים שלא נשענים על חוק טבע מוגדר.

• הסברים במדעי החברה והחיים נזכיר שמשמעותו של חוק טבע היא סדירות שאין לה יוצאים מן הכלל (בתחום החלות שלה). ונזכיר גם שבמדעי החברה והחיים אין חוקי טבע 'קשיחים' - תמיד יש יוצאים מן הכלל. במקרים רבים הסיבה לכך היא שהחוק הוא חוקיות סטטיסטית בלבד. המשמעות היא שהתביעה של מודל ה-DN לטיעון דדוקטיבי אינה אפשרית - הטיעון הוא אינדוקטיבי ועוסק ביחס בין התצפיות להסתברות של הטענה בלבד, היא אינה מתחייבת. ויתרה מכך, ההקבלה המבוקשת בין הסבר לחיזוי אינה מתקיימת - ניתן לחזות רק בקירוב במצב כזה. נדמה שסביר לטעון שמודל הסברי טוב צריך למצוא דרך לכלול טענות כאלה, שכן הן שימושיות ומוכחות - ולא לזרוק את התינוק עם המים.

להמפל היה פתרון בצורת 'המודל האינדוקטיבי-סטטיסטי' (inductive statistical model), או בקצרה - מודל ה-IS.

בכל אופן, יוצא שמודל ה-DN הוא חזק מדי

הגורם לבעיות

• מה הסיבה שמודל ה-DN סובל מהחסרונות שמנינו? ההבדל נעוץ בפער בין הסבר לחיזוי: למדנו כבר שחיזוי הוא 'מסתכן' ויכול להיות מופרך בקלות, בעוד הסבר הוא פשוט יותר ופחות מחייב.

• ההצעה של המפל הייתה בפשטות: כדי ש-X יחשב להסבר, נדרש שהתופעה המוסברת הייתה ניתנת לחיזוי על סמך אותו הסבר X. לכן, המפל מתחיל למעשה ממודל חיזוי - אשר לפיו החיזוי הוא טיעון דדוקטיבי בו ההנחות כוללות לפחות חוק טבע אחד (רלוונטי), ומתוכן נגזרת המסקנה באופן מתחייב. ההיגיון של המפל הוא שעל הסבר לקיים הגיון וצורה זהים. ההבל היחיד הוא שבהסבר, המסקנה נצפתה כבר. בקצרה: כל הסבר של תופעה יכול היה לשמש לחיזוי, וכל חיזוי יכול להפוך להסבר. הדוגמאות שהכרנו מדגימות את הבעיה שביצירת ההקבלה הזו: לא כל חיזוי הוא הסבר בפוטנציה. ישנם חיזויים שלעולם לא יהפכו להסברים, למשל כאשר הם מסבירים "בכיוון ההפוך". באותו אופן, לא כל הסבר משמש לחיזוי - הסבר סטטיסטי עשוי "לפספס", והסבר שאינו נשען על חוק טבע לא יכול לחזות בכלל (מה נחזה בעקבות הידיעה שמטאור הרג את הדינוזאורים?).

• ניתוח הפגם במודל על מנת ש-X יוכל לחזות את Y, יש כמה תנאים:

• ש-Y עדיין לא קרה (אחרת פשוט לא ניתן לחזות)
• ש-X יהיה תנאי מספיק ל-Y הסבר: כמו שלמדנו, לא כל קשר של נביעה דדוקטיבית הוא קשר סיבתי, אלא לפעמים, קשר מסוג תנאי מספיק - די לנו לדעת ש-X אמיתי על מנת לדעת ש-Y אמיתי, או במילים אחרות - אם X אמיתי, אז Y אמיתי (אימפליקציה מטריאלית).

על מנת ש-X יוכל להסביר את Y, יש תנאים שונים: 1. ש-Y כבר נצפה (אחרת זה לא הסבר, אולי חיזוי) 2. קשר סיבתי בין X ל-Y הסבר: כבר ראינו שבמקרה של טענות סטטיסטיות, למשל, X אינו תנאי מספיק ל-Y, ניתן ש-X יתקיים אבל Y לא. עם זאת, עדיין אפשרי שיש קשר סיבתי בין X ל-Y (דבר א' יכול לגרום לדבר ב' גם כאשר זה לא מתחייב...). במילים אחרות אפשר להגיד שסיבתיות אינה חייבת להיות ביטוי של הכרח.

המשמעות היא שיש פער בין הדרישות מהסבר והדרישות מחיזוי, כך שהעיקרון של מודל ה-DN לפיו מה שטוב לחיזוי, טוב להסבר - הוא בעייתי. כדי ש-X יהיה תנאי מספיק ל-Y, הוא לא חייב להיות ההסבר שלו - וכדי ש-X יסביר את Y, הוא לא חייב להיות תנאי מספיק עבורו.

הבעיות בפועל: 1. אנחנו 'מפספסים' הסברים קבילים שבהם X אינו תנאי מספיק של Y אבל מסביר אותו
2. אנחנו 'מערבבים' הסברים בהם X הוא תנאי מספיק ל-Y, אבל לא מסביר אותו (אלא רק לכאורה) המצב השלישי: כאשר תנאי מספיק הוא גם ההסבר, השיטה עובדת... כאשר 'הכיוון' של החץ הלוגי והחץ הסיבתי הם תואמים. זאת לעומת דוגמאות כמו מיקום הכוכבים וכו' (שלמדנו) - בהם החץ הלוגי והחץ הסיבתי דווקא הפוכים. ('חץ' במובן של הכיוון הכרונולוגי של הדברים). אפשר לקרוא לזה גם 'כיוון הגרימה' לעומת 'כיוון הנביעה' (כאשר אנו בונים טיעון דדוקטיבי):

• לסיכום חיזוי כרוך בחץ הלוגי בלבד, בעוד הסבר כרוך בחץ הסיבתי בלבד. מודל ה-DN חל רק על מקרים בהם שני החיצים, הלוגי והסיבתי, מצביעים לאותו כיוון - ובכל מצב אחר, אינו חל. הכיוונים של החצים הם בלתי תלויים, ואם הם מצביעים לאותו כיוון זו מקריות בלבד. לפי המודל הדדוקטיבי-נומולוגי, הסבר וחיזוי הם אותו טיעון עצמו - לפני ואחרי תצפית של התופעה המוסברת/נחזית. הבעיה בשימוש של המודל בכיוונים של סיבתיות ונביעה מטה את הכף לטובת מודלים סיבתיים המבוססים על סיבתיות (מודל ה-DN נכשל).

מודלים הסבריים מהדור השני

• לאחר כשלון מודל ה-DN אנשי המחנה הסיבתי יכולים לטעון שהכישלון שלו נעוץ בהתעלמות ממושג הסיבתיות. הם ינסו להראות שמודל המבוסס על סיבתיות מצליח לעמוד בביקורות על מודל ה-DN, המראות שהוא חזק מדי וחלש מדי.

• המודל הסיבתי האינטואיטיבי (CE) זהו המודל ההסברי הסיבתי ה-'פרימיטיבי', קרי הפשוט. לפיו, הסבר מוגדר כך: הסבר X הוא הסבר של YU, אם ורק אם Y נצפה וגם X הוא סיבת Y ‎ זוהי הגדרה פשוטה המאפשרת, לכאורה, לעמוד בכל הדוגמאות הנגדיות שהכשילו את מודל ה-DN:

• בעיית הסימטריה נפתרת בכך שאנחנו דורשים שהמסביר יהיה סיבת המוסבר (ולא רק ינביע אותו)
• בעיית הרלוונטיות נפתרת באותו אופן - הסברים-לכאורה שאינם רלוונטיים לא ייחשבו לסיבה של המוסבר, הם רק בקורלציה איתו
• אירועים יחידאיים נפתרים גם הם - אין צורך בחוק טבע, אלא רק במסביר שהוא סיבת המוסבר

• חוקים סטטיסטיים נפתרים - גם אם התולדה אינה מתחייבת, כל עוד היא נגרמה על ידי הסיבה שלה, הסיבה מהווה את ההסבר

• המגבלה של המודל האינטואיטיבי היא שהוא עושה שימוש פרימיטיבי במושג 'סיבה' - מה היא למעשה סיבתיות, מה המשמעות של להגיד "X הוא סיבת Y?". על הדוגלים במודל לאפיין את המושג כדי להבהיר את המודל שלהם.

• וסלי סלמון (Wesley Salmon) והמודל הסיבתי-מכניסטי (CM) המודל של סלמון הוא פיתוח רב-השפפעה של מודל ההסבר הסיבתי. וסלי נעזר בכמה מונחים טכניים על מנת לבסס את המודל: ‎ תהליך סיבתי: (Causal Process) הוא תהליך ה-'מעביר סימן' באופן רציף דרך החלל והזמן. למשל: קרן אור היא תהליך ה-'מעביר סימן' במובן שאם נשים באמצע הקרן זכוכית אדומה, המשך הקרן יהיה אדום ו-'יעביר' את הסימן של הזכוכית. השינוי בקרן האור הוא רציף - כלומר מתמיד בזמן ובמרחב. ‎ תהליך לכאורה (Pseudoprocess): כל תהליך שאינו סיבתי, כלומר אינו מעביר סימן. ‎ אינטרקציה סיבתית: היא הצטלבות בין שני תהליכים סיבתיים. לאינטרקציה סיבתית יש שני תנאים:

• התהליכים המצטלבים הם שניהם סיבתיים בעצמם
• האינטרקציה מביאה לשינוי בתהליכים אשר יתמיד גם לאחריה (למשל: מולקולה מתנגשת במולקולה, ושתיהן סוטות ממסלולן באופן מתמיד). ‎ אינטרקציה לא-סיבתית: היא אינטרקציה שלא עונה על התנאים של זו הסיבתית - לשים לב ששני תהליכים סיבתיים עשויים לבוא באינטרקציה לא-סיבתית, אם זו אינה משנה אותם באופן מתמיד (למשל: שתי קרני אור המצטלבות יוצרות 'סופר-פוזיציה', אולם לאחר שיחלפו זו על זו, הן יחזרו למצבן הרגיל ללא שינוי).

• הגדרת הסיבתיות של סלמון היא די פשוטה: קשרים סיבתיים הם תהליכים סיבתיים. ההישג שלה מבחינתו היא התגברות על הביקורת העקרונית של יום: היעדר האפשרות לצפות בסיבתיות, כך שאין לנו 'דבק' טרנצנדנטי, אלא תופעה שניתן לצפות בה. העברת סימן היא תכונה אמפירית, שניתן לעקוב אחריה בתצפיות. באופן כללי, הרעיון הוא שאינטרקציה סיבתית מתרחשת כאשר שני תהליכים מצטלבים ועוברים שינוי המתמיד מעבר לנקודת ההצטלבות. סלמון בעצם טוען שניתן להבחין, חושית, ב-'סימנים' שתהליכים מסוימים משאירים על אחרים, כך שניתן לראות ש-'משהו מהתהליך הראשון' נותר בשני ומשנה אותו. להבנתי, לא חייב ששני התהליכים 'יסומנו'. ^1b5pc6

• הסבר של תופעה לפי המודל לאחר שהגדרנו תהליכים וסיבתיות, נפנה להגדרת ההסבר של סלמון. לפיו, להסבר מלא של תופעה שני רכיבים:

• תיאור התהליכים הסיבתיים והאינטרקציות שגרמו לה (מה גרם לה - 'ההסבר האטיולוגי')

• הסבר של המאפיינים היחודיים שלה (התהליכים והאינטרקציות המרכיבים אותה - 'ההסבר המכונן') יחד, השניים נותנים לנו הסבר מלא: מדוע התופעה היא כפי שהיא, ומה גרם לה.

• מארגים (nexus) של אינטרקציות חשוב להבין שלפי סלמון, המשגת הסיבתיות לפי צמדים של 'סיבה ותולדה' הוא פשטני מדי. הסיבה שאופניים זזות היא לא רק העובדה שאני מדווש, אלא גם השרשרת המחוברת לגלגל שלהן, השלד המחזיק את המנגנון במקומו, חוקי הפיזיקה המאפשרים את כל התנועה וכו'. כלומר: כל סיבתיות היא חלק במכניזם סיבתי - מנגנון סיבתי שלם המורכב מתהליכים סיבתיים ואינטרקציות סיבתיות. כדי להסביר תופעה, יש לתאר כיצד היא משתלבת במארג הסיבתי השלם, כלומר מה הם התהליכים והאינטרקציות המרכיבים אותה, וכיצד הם משתלבים בתמונה הרחבה יותר של תהליכים סיבתיים ואינטרקציות ביניהם. אז אם אני מבין נכון, ה-'תרגום' לתהליכים סיבתיים הוא השלב הראשון - בדוגמה של לחץ-גז במיכל, מיד נתרגם את הגז לתנועה של מולקולות, ואת הלחץ כהתנגשות של אלה במולקולות המיכל. רק לאחר מכן נתאר את האינטרקציה הסיבתית בה אנחנו מעוניינים להתמקד. אבל כל החלק הראשון, של תרגום התופעה, הוא לא מוסבר... ^kkvnkv

• הגדרת ההסבר העקרונית של המודל הסיבתי-מכניסטי:

• הבדלים ביחס למודל הפשוט CE

• פירוט מושג ה-'סיבה' באמצעות המושגים של תהליך ואינטרקציה (כאשר CE משתמש בה כמושג פרימיטיבי, חסר הגדרה).
• מעבר מתפישה של סיבה-תולדה לתפישה של מנגנון סיבתי שלם (מכניזם סיבתי).

ביקורות על המודל הסיבתי-מכניסטי

ביקורות הטוענות שהוא חלש מדי

• בעיית הרלוונטיות (שוב) חוסר יכולת לברור תכונות רלוונטיות של התהליכים. נדמיין מצב שבו מקל ביליארד התנגש בכדור, וכך גרם לכדור לנוע: ההסבר הפשוט והנכון (בהתאם למודל ה-CM) הוא שתנועת המקל הוא תהליך סיבתי, וכך גם תנועת הכדור. כאשר המקל פוגע בכדור, נוצרת אינטרקציה סיבתית, המתאפיינת ב-'העברת סימן': הכדור משנה את מסלולו ואת תאוצתו ומתחיל לנוע, בעוד המקל מאבד חלק קטן מתאוצתו ונהדף. עם זאת - ניתן, באותה מידה, להציע הסבר כזה: תנועת המקל היא תהליך סיבתי, וכך גם תנועת הכדור. כאשר הם מתנגשים, נוצרת אינטרקציה סיבתית מהסוג הזה: חלק מהגיר שבקצה המקל עובר אל הכדור, ולכן הכדור מתחיל לנוע. אינטרקציה זו 'מעבירה סימן' בכך שהכדור מוכתם בגיר, והמקל מאבד קצת מכמות הגיר שבקצהו. ‎ בעיה זו חושפת היבט בו המודל חלש מדי - הוא מאפשר לערבב תכונות בלתי-רלוונטיות של התהליכים הסיבתיים המשתתפים בו. המודל מצליח לאתר את התהליכים הסיבתיים הרלוונטיים לתופעה מסוימת. אך הוא אינו מסוגל להבחין בין התכונות שלהם ולברור את הרלוונטיות בלבד. זאת בניגוד למודל הפשוט CE - שכן מסוגל! בעצם, המודל יודע לזהות תהליכים ש-'מעבירים סימן', כלומר כאלה שניתן לראות בהם סיבתיות, אבל הוא לא מסביר מה בדיוק בתהליך גורם לסיבתיות. אפשר להרחיב את זה לשאלה עקרונית יותר: האם 'העברת סימן' היא-היא הסיבתיות, או רק מאפיין הכרתי של הסיבתיות? כלומר, האם סלמון טוען שמצא דרך לזהות תופעה בשם 'סיבתיות' בחלק מהמקרים, כאשר השאלה לגבי סיבתיות שאינה מתגלה לנו באופן זה נותרת פתוחה (האם חלק מהמקרים של הסיבתיות מתגלים לנו כהעברת סימן, בעוד יכולים להיות תהליכים סיבתיים נוספים שאינם מתאפיינים בכך - או שהעברת הסימן שקולה לגרימה סיבתית - ואם כן, מה ההסבר המטאפיזי לכך? (ברור שיש כיוון: משהו מהתהליך המקורי 'נותר' בתולדה שלו) אם הקשר לא ברור מספיק: אם היינו יודעים מה גורם לסיבתיות, היינו יכולים לברור. אלא שכל עוד הסיבתיות מוגדרת כסימפטום (שעשוי להיות מזדמן) של הסיבתיות, אין לנו ברירה אלא להשתמש בתהליך הסיבתי 'כולו' בלי יכולת לנתח אותו על מרכיביו. ^kv7mzw

ביקורות הטוענות שהוא חזק מדי

• 'פעולה למרחוק' (Action at a distance) הבעיה (לכאורה) היא שישנם תהליכים הקשורים בקשר סיבתי, אך לא מתקיימת ביניהם רציפות חלל-זמנית של מגע. דוגמאות לכך הם כוח הכבידה, או כוחות אלקטרו-מגנטיים באופן כללי. תהליך סיבתי, כזכור, מאופיין בהעברת סימן רציפה, כאשר הרצף הוא על פני החלל והזמן. יוצא שהסברים מדעיים מקובלים ומבוססים אינם קבילים במודל, ולכן הוא חזק מדי.

• סיכום המודל הסיבתי האינטואיטיבי CE מצליח לעמוד בכל הדוגמאות הנגדיות שהכשילו את מודל ה-DN, אבל הוא לא מסביר מה היא למעשה 'סיבה'. המודל הסיבתי-מכניסטי CN מסביר את הסיבה כתהליך סיבתי, באופן די משכנע. עם זאת, הוא לא עומד בדוגמאות הנגדיות שהמודל CE עומד בהן (בדומה ל-DN). הברירות העומדות בפני המחנה הסיבתי:
• תיקון המודל הסיבתי-מכניסטי
• חזרה למודל הסיבתי הפשוט ומציאת הסבר אחר למושג הסיבה

מודל האיחוד

• המודל הדדוקטיבי-נומולוגי (DN) מנסה להתגבר על הפגמים שלהם המשותף ל-DN ולמודל הסיבתי-מכניסטי (CN) הוא שלמרות הכוח ההסברי שלהם, הם 'מפספסים' ומתבררים כחלשים וכחזקים מדי. מודל האיחוד הוא ניסיון בולט של המחנה היומיאני (אנטי-סיבתי) לשכלל ולתקן את המודל הדדוקטיבי-נומולוגי.

• רקע ההבדל העיקרי בין המודלים ההסבריים הסיבתיים שלמדנו (CN ו-CE) הוא תפישת הסיבתיות: מצמדים של 'סיבה ותולדה' ל-'מארג' (nexus) של תהליכים סיבתיים. גם מודל האיחוד ישאף לבצע צעד כזה, ולהסתכל (באופן אנטי-סיבתי) ב-'תמונה הגדולה' של הסיבתיות בעולם.

• פרטי המודל האינטאיציה הבסיסית של המודל די פשוטה: על מנת להסביר תופעה, דרוש לנו תנאי ראשית ודרוש לנו חוק טבע - משמע, כל תופעה מוסברת כמקרה פרטי של חוק כללי. (מים קופאים ב-100 מעלות, המים האלה הגיעו ל-100 מעלות, לכן המים האלה קפאו). מודל האיחוד שומר על האינטואיציה הזו, ומרחיב אותה מטיעונים בודדים לתאוריות מדעיות שלמות. ‎ לפי המודל, המטרה של תאוריה מדעית היא להציע 'מבנה עומק של המציאות', אשר מאחד את הריבוי של התופעות. למשל: הטבלה המחזורית 'איחדה' את כל החומרים בעולם תחת 'מצע אחד' (118 יסודות), אשר נתונים לאותם חוקים מדעיים (חוקי הכימיה). כך, הטבלה חושפת את המשותף לכל החומרים ו-'מאחדת אותם'. במילים אחרות: 'איחוד' במובן הזה הוא הסבר של תופעות מרובות באמצעות עקרון או עקרונות משותפים, אשר ממנו נובע כל פרט בריבוי. בחזרה לאינטואיציה של המודל הדדוקטיבי-נומולוגי: לפרש תופעה לאור תאוריה משמע להראות כיצד היא מקרה פרטי של מבנה כללי מסוים במציאות (העקרון). ‎ חשוב לזכור שמודל האיחוד הוא יומיאני - הוא סבור שהוא מתבסס על יחסי קורלציה בין התופעות, ולא על יחסי סיבתיות!

• ריבוי תאוריות מה קורה כאשר יש לנו 10 תאוריות המסוגלות להסביר את אותה התצפית? העקרון של מודל האיחוד קובע: ככל שתאוריה היא מאחדת יותר, כך היא טובה יותר. ההסבר הקביל לתופעה, זה שנבחר, יהיה זה שנשען על התאוריה המאחדת ביותר. כיצד משווים את מידת האיחוד?
• תאוריה היא מאחדת יותר ככל שהיא לוכדת יותר 'מרכיבים' (מריבוי התופעות) תחת 'קורת גג' (עקרון כללי) אחת. למשל: עד ניוטון, הדינמיקה והאסטרונומיה היו מדעים נפרדים, עם חוקים נפרדים. ניוטון הצליח להעמיד תאוריה המסבירה הן את תנועת העצמים בעולמינו, הן את תנועת גורמי השמיים לפי אותם עקרונות כלליים - ולכן, התאוריה של ניוטון מאחדת יותר ועדיפה. התיאוריה המאחדת יותר היא זו שכוללת כמה שיותר הסברים לתופעות שונות המבוססים על אותם עקרונות מאחדים - במילים אמרות, תאוריה היא מאחדת יותר ככל שהיא חלה על תופעות רבות יותר על בסיס מספר עקרונות מצומצם יותר.

• הדמיון לרמזי-לואיס למעשה, הקריטריון של מודל האיחוד לא רחוק מאוד מזה של רמזי-לואיס לגבי חוקי טבע. לפי המודל DN: הסבר חייב להתבסס על חוק טבע (ואולי גם על תנאי ראשית). לפי עמדת רמזי-לואיס: חוק טבע (לא הסבר) הוא היפותזה שהיא חלק מתאוריה אופטימלית לפי עמדת מודל האיחוד: X הוא הסבר רק אם הוא מתבסס על התאוריה המאחדת ביותר (כלומר, על היפותזה ששייכת לתאוריה המאחדת ביותר). מאחר שהתאוריה 'המאחדת ביותר' ו-'האופטימלית' הן שתיהן התאוריה עם הכי מעט אקסיומות והכי הרבה כוח הסברי - יוצא שעמדת מודל האיחוד היא מעין 'שילוב' של ה-DN ושל רמזי-לואיס.

• מונחים טכניים של מודל האיחוד המודל פותח לראשונה ע"י מייקל פרידמן, אבל הכי מזוהה עם פיליפ קיטשר (Kitcher) קיטשר טובע מס' מונחים טכניים על מנת לנסח את המודל: סכמת טיעון היא צורת הטיעון - טיעונים שחולקים את אותה הסכמה הם חלק מאותה 'הקבוצה'. ההבדל בין טיעונים מאותה צורה הוא כמובן התוכן. תבנית טיעון היא סכמת הטיעון בצירוף הכללים ליציקת תוכן לתוכה - כלומר, בצירוף המגבלות על התוכן שניתן לצקת בתוכה. סכמה לדוגמה: פרט ועוד פרט שווים לצירוף של שני הפרטים. תבנית לדוגמה: פרט ועוד פרט שווים לצירוף של שני הפרטים - כאשר לפרטים יש התגלמות פיזיקלית וכמותית, וכאשר הם יציבים בזהותם. ‎ לפי קיטשר, העקרונות המאחדים בתאוריה הם התבניות שהיא כוללת. התאוריה המאחדת ביותר קושרת מקסימום תופעות במינימום תבניות.

• הגדרה טכנית של הסבר לפי מודל האיחוד: ‎ ‎

האיחוד בהשוואה למודל ה-DN

• מודל האיחוד דומה ל-DN כי שניהם מתבססים על דדוקציה לוגית המבוססת על חוקי טבע. עם זאת, מודל האיחוד הוא הוליסטי - הוא לא מסתכל על טענה בודדת, אלא על התאוריה.

• מול בעיית הסימטריה לבעיית הסימטריה שפגשנו יש בגדול 2 'ביטויים' - בעיית הסימטריה של הטיעון הלוגי ובעיית הסימטריה של הטיעון הפיזיקלי. הסיבה היא שבכל התורות הפיזיקליות המקובלות כיום, הן בתורת הלוגיקה, הסברים הם דו-כיווניים (בעוד במציאות סיבתיות איננה). ‎ מול הסבר לוגי: הפיתרון הבסיסי של מודל האיחוד הוא כזה: נקרא ל-T ההסבר שמסביר את התופעה לפי ההיסטוריה שלה (את התורן לפי הבניה שלו). נקרא ל-S+T ההסבר שמסביר את התופעה לפי פרט מזדמן (אורך הצל למשל) וגם ההיסטוריה שלו. ברור שהסבר T עדיף על הסבר S+T, בגלל שהוא מאחד יותר. (אינו נדרש ל-S). ‎ אפשר גם לטעון ש-S לבדו יכול להסביר את התופעה (רק אורך הצל של התורן יסביר את אורכו): במקרה כזה, T יהיה הסבר עקרוני יותר שחל על יותר תופעות - לא לכל דבר בעולם יש צל (כך ש-S יכול להסביר אותו), בעוד לכל דבר בעולם יש היסטוריה (כך ש-T יכול להסביר אותו). לכן T יהיה ההסבר המאחד יותר, החל על יותר תופעות. על פניו, המודל מתמודד עם דוגמת הסימטריה (עוד נחזור לטיעון הפיזיקלי ולבעיות שנוצרות). ‎
  

• מול בעיית הרלוונטיות כאן הפיתרון יחסית קל - נקרא ל-T ההסבר הרלוונטי (המלח התמוסס כי הוא מסיס במים) נקרא ל-S ההסבר השרירותי (המלח התמוסס כי הוא מכושף) הטענה היא שבהכרח יש יותר דגימות מלח מאשר דגימות מלח מכושפות, ולכן הסבר T הוא מאחד יותר מי אמר שלא כל המלח מכושף? ^gech58

ביקורת על מודל האיחוד

• המקריות של הפתרון לבעיית הסימטריה בגדול, העקרון של מודל האיחוד נשען על ההנחה שיהיו יותר דוגמאות שהכיווניות שלהן נכונה מאשר דוגמאות שנעזרות בסימטריה לא נכון. למשל: שיהיו יותר פריטים עם היסטוריה מאשר פריטים עם צל; הבעיה היא שעובדה זו היא מקרית בלבד - האם העובדה שאורך הצל של התורן לא יכולה להסביר את הגובה שלו הייתה משתנה בעולם שבו לכל הפריטים יש צל? כמובן שאין קשר. לכן, ההסבר בכל זאת חלש מדי. (לא מסנן הסברים לא רלוונטיים באופן שהוא הכרחי).
  

• מול 'בעיית הסימטריה השניה' (סימטריה של הסברים פיזיקליים) כמו שנאמר, יש בעיית סימטריה גם במרבית ההסברים הנובעים מתאוריות פיזיקליות, החל מהמכניקה הניוטונית ועד לתורות עדכניות יותר, שהן כולן סימטריות. הבעיה היא ששני הסברים, אחד "מהסוף להתחלה" ואחד "מההתחלה לסוף", תמיד יכולים לנבוע מאותה התאוריה בדיוק - ולכן להיות זהים מבחינת מספר תבניות הטיעון שהם מבוססים עליהן והן מבחינת מספר התופעות שבכוחם להסביר (לכל הסבר תמיד יהיו לנו 'שני הכיוונים'). לכן, המודל שוב מסתבר כחלש מדי (הוא לא יכול לברור את הכיוון הנכון של הסבר פיזיקלי).

• הטענה כי המודל חזק מדי יש טענה שטוענת שהמודל חזק מדי, בכך שהוא חייב לשלול תאוריות 'מפסידות'. כך למשל, יכול להיות שיש לנו הסבר ניוטוני לתופעה, אך גם הסבר לפי התורה של גלילאו או של קפלר. ההסבר הניוטוני הוא המאחד ביותר - אך במקרים מסוימים דווקא נוכל להשתמש בהסברים האחרים, אשר יש להם תחום חלות שבו הם שימושיים. מודל האיחוד לא מאפשר להחזיק בשני ההסברים. לכן המודל חזק מדי. ‎ יש הצעה שיש להחליף את ה-'הכתרה' של התאוריה הזוכה במודל האיחוד ב-'דירוג' של הסברים - כאשר המאחד ביותר הוא העדיף ביותר וכן הלאה. הבעיה היא שאם ננהג כך, הסברים נחותים שהם לא קבילים בכלל לא נשללים אלא רק 'יורדים בדרגה', ועדיין נחשבין להסברים (הסבר של אורך התורן באמצעות צילו אינו נובע מתאוריה שהיא לא המאחדת מכולן, אלא הוא לא-קביל באופן מהותי). במצב כזה המודל שוב יהיה חלש מדי.

הצעת המיזוג של סלמון

• סלמון הציע שאין סתירה בין המודל הסיבתי-מכניסטי ומודל האיחוד סלמון הוא כזכור המפתח של הסיבתי-מכניסטי. המודל הסיבלת-מכניסטי הוא היורש של המודל הסיבתי הפשוט של סקריבן. מודל האיחוד הוא היורש של מודל ה-DN של המפל. לפי הראשון, הסבר מבוסס על מנגנון סיבתי - מארג של תהליכים סיבתיים ואינטרקציות סיבתיות. לפי האחרון, הסבר מבוסס על תיאוריה מאחדת. ‎ ‎ עבור כל תופעה, שני המודלים יציעו הסברים שונים - המודל הסיבתי-מכניסטי יתמקד בגורמים הפועלים שיוצרים את הסיבתיות במקרה הספציפי שלפנינו: תנועה והתנגשות של גופים. מודל האיחוד יתמקד בעקרונות המשותפים הרחבים ביותר המסוגלים להסביר את התופעה. כך, יוצא שמודל אחד מסביר לנו את הגרימה הסיבתית המידית, בעוד השני מספק לנו הסבר עקרוני וכללי יותר. ‎‎
  סלמון טוען שההסברים אינם סותרים, ויתרה מכך, הם משלימים זה את זה - מי שישאל למה תצפית כלשהי התרחשה, יגיע להבנה מלאה ומקיפה יותר אם יעזר בשני ההסברים יחד. (דוגמה נוספת: תהליכים אבולוציוניים הם תוצר של עקרון הברירה הטבעית לפי מודל האיחוד, ושל מנגנוני תורשה מכניים וסיבתיים לפי הסיבתי-מכניסטי). ‎
  

• הסבר לקרבה בין המודלים הסיבה שהמודלים 'המאוחרים' של כל אחד מהמחנות דומים היא ההתפתחות התפישתית שהם ביצעו כדי להתמודד עם החולשות של קודמיהם. מודל האיחוד 'הופך' את ההיררכיה המקובלת בין 'הסבר' ו-'סיבה': הסיבה לדבר היא לא ההסבר שלו, אלא רק ברגע שתאוריה מסוימת יכולה לספק הסבר לתצפית, אז ניתן להגיד שההסבר הוא הסיבה. היכולת להסביר מכוננת את הסיבה, ולא הסיבתיות את היכולת להסביר. זאת בהתאם לתפישה לפיה סיבתיות היא לא מושג פרימיטיבי - אלא כזה שניתן להסבר באמצעות מושגים אחרים (של הסבר...). המודל הסיבתי-מכניסטי גם הוא מודה שסיבתיות אינה פרימיטיבית, - אלא מוסברת באמצעות מושגים אמפיריים של 'מארג', 'תהליך' ו-'אינטרקציה'. בכך סלמון טוען שהוא מפנים את הביקורת של יום על הסיבתיות ומתגבר עליה, בכך שהוא מבסס תאוריה של סיבתיות הנשענת על תצפיות אמפיריות ולא על 'דבק' בלתי נראה.

סיכום ביניים

• האתגר היה למצוא מודל שהוא הגדרה ממצה ומוציאה להסבר - לא חזקה מדי ולא חלשה מדי

• המודלים שסקרנו מהמחנה הסיבתי הם המודל הסיבתי הפשוט של סקריבן (לפיו 'סיבה' היא מונח פרימיטיבי) והמודל הסיבתי-מכניסטי של סלמון שמבין את הסיבתיות כאמפירית. מהמחנה האנטי-סיבתי פגשנו את המודל הדדוקטיבי-נומולוגי של המפל (הסבר הוא טיעון דדוקטיבי הנשען על חוק טבע), ואת מודל האיחוד של פרידמן וקיטשר שמגביל את ההסברים לכאלה הנובעים מהתאוריה המאחדת ביותר בלבד.

• ההתפתחות של המודלים ניכרת במעבר מהבנה פרימיטיבית של סיבתיות להבנה מושגית שלה, וכמו כן במעבר ממודלים לוקאליים המבססים את ההסבר על חלק מצומצם מהמציאות, למודלים גלובאליים הלוקחים בחשבון את התמונה הרחבה, אם מבחינת השוואה בין כל התאוריות המתחרות ואם מבחינת התייחסות למארג הסיבתי השלם. ‎ ‎ התוצאה של ההתפתחות היא שהמודלים התקרבו זה לזה באופן ניכר.

מודלים סטטיסטיים של הסבר

• מרבית ההסברים במדעי החיים והחברה נושאים אופי הסתברותי כזכור, זאת מפני שהם אינדוקטייבים ולא דדוקטיביים. טיעון דדוקטיבי מחייב את המסקנה אם ההנחות נכונות. טיעון אינדוקטיבי רק תומך במסקנה במקרה כזה - כלומר, הוא מסתבר ולא הכרחי. (חשוב לזכור שיש גרסה יומיאנית לפיה הטיעון הדדוקטיבי אינו מחייב את המסקנה, אבל מבטא יחס של צמידות תמידית).

• אנחנו מחפשים מודל שיוכל לראות גם בהסברים סטטיסטיים כקבילים וזאת כדי שיהיו לנו מדעי חברה וחיים באופן כללי...

המודל האינדוקטיבי-סטטיסטי IS

• מודל ה-DN לא חל על סברים סטטיסטיים בעוד הוא חל על הדדוקטיביים. על מנת שהמודל לא יהיה חזק מדי, עלינו למצוא דרך להחיל אותו גם על הסברים סטטיסטיים שהם קבילים. הפתרון של המפל היה לנסח סוג חדש של הסבר - שהוא 'הסבר הסתברותי'. בהסברים כאלה, המרכיב של חוק הטבע הוא הסתברותי ולכן הטיעון עצמו אינדוקטיבי (ולא דדוקטיבי).

• יש הטוענים שכל הסבר סטטיסטי הוא הסבל שיכול היה להיות דדוקטיבי כאשר הבעיה היא שחסר לנו מידע. הבעיה, בכל אופן, היא שלפי עמדה כזו, כל עוד אין לנו את כל המידע המכניסטי לגבי חשיפה של אישה לחולה מידבק, לא נוכל לתת הסבר להידבקות - בעוד שהקרבה לחולה מדבק בשילוב עם הסבירות הסטטיסטית של ההדבקות מספקת הסבר הולם באופן אינטואיטיבי.

• המשותף ל-IS ול-DN בשני המקרים, המאורע הנתון מוסבר מתוך התייחסות למאורעות אחרים, שהאקספלאנדום (המוסבר) קשור אליהם באמצעות חוקים. במקרה של DN מדובר בחוקים אוניברסליים - החלים תמיד,
  ובמקרה של IS מדובר בחוקים סטטיסטיים - המסתברים בסבירות גבוהה. אלה הם חוקי הטבע המשמשים להנחה של כל מודל.

• מודל החוק המכסה (Covering Law Model) הוא השילוב של שני המודלים לצורה הכללית הבאה: ‎ ‎ לפי המודל, הסברים הסתברותיים השייכים ל-IS והסברים דדוקטייבים השייכים ל-DN הם שניהם מקרים פרטיים של החוק המכסה CL. המודל הכללי קובע שהסבר מבוסס על ניתנות לחיזוי על בסיס חוק (nomic expectability)

• הסבר של חוקי טבע אחרים למדנו שאם נשתמש ב-'מסביר' הכולל חוק טבע בלבד, בלי 'תנאי ראשית', נוכל להשתמש במודל ה-DN כדי להסיק חוק טבע במקום מקרה פרטי. אותו דבר נכון לגבי מודל ה-IS, כאשר אנחנו יכולים להסיק חוק טבע הסתברותי בהתאם. עם זאת, הטיעון שניצור במקרה כזה יהיה טיעון דדוקטיבי, ולא טיעון אינדוקטיבי - מדובר יהיה בהסתברות הנובעת לוגית מתוך הסתברות אחרת. (הטענה תהיה משהו כמו: אם יש סיכוי של 100% שהמטבע יוטל, ויש סיכוי של 50% שיצא עץ, אז יש סיכוי של 50% שיצא עץ). לכן, להיסק של חוק הסתברותי (ללא תנאי ראשית) באמצעות מודל ה-IS קוראים 'מודל DS' - טיעון 'דדוקטיבי-סטטיסטי'. ‎

• הנחיתות של מודל ה-DN ראשית, הסבר דדוקטיבי הוא מתחייב בעוד אינדוקטיבי הוא רק מסתבר - לכן ההסבר האינדוקטיבי תמיד חלש יותר. ניתן לראות בהסבר דדוקטיבי כצורה המשולמת של הסבר אינדוקטיבי - כזה שהחוזק שלו הוא 1.0. בהתאם לכך, ניתן להציג את הצורה הכללית של מודל החוק המכסה כך:
• חוק טבע הסתברותי (כאשר חוק אוניברסלי הוא בהסתברות 1.0)
• אפשרי: תנאי ראשית
• תופעה מוסברת (מסקנה) ‎ שנית, ישנו קו מחשבה לפיו כל הסבר סטטיסטי הוא הסבר שיכול היה להיות דדוקטיבי אם היה לנו יותר מידע רלוונטי. כלומר, היסק אינדוקטיבי הוא היסק באמצעות מידע חסר. עם זאת הפרשנות המקובלת לתורת הקוואנטים היה שיש גם אינדרטרמיניזם שהוא חלק ממבנה העולם, ולא רק ממגבלות הידע שלנו. ‎ שלישית, ההיסק האינדוקטיבי הוא לא מונוטוני: נזכיר, בלוגיקה, מונוטוניות היא התכונה של שימור ערך האמת לאחר הוספה של הנחות חדשות. אם ההנחות סותרות את הקודמות להן, זה לא משנה, כי אז הטיעון הוא סתירה והמסקנה לא תתחייב. אבל אם הן לא סותרות, אין 'מידע חדש' שישנה את ערך האמת של טיעון דדוקטיבי תקף. זה לא כך בטיעון אינדוקטיבי - מידע חדש עשוי להטות את הסטטיסטיקה לכל מיני כיוונים. המשמעות היא שהסבר כלשהו עשוי להיראות לנו קביל, כאשר למעשה יש פרטים חסרים המשנים לגמרי את ההסבר. הסבר שמתגלה כלא-קביל היה למעשה לא-קביל מאז ומתמיד, ולכן המשמעות היא שאין לנו ערובה לכך שההסבר האינדוקטיבי שלנו קביל. אפשרות אחד היא להוסיף סייג - 'כאשר אין בנמצא נתונים אחרים שיכולים לשנות את הסתברות המסקנה'. סייג כזה נקרא דרישה לעדות טוטאלית - והבעיה היא שהוא הופך את המודל לחזק מדי. כאשר אדם נחשף לחולה מידבק, אין לנו את כל המידע אודות ההיתקלות, ובכל זאת נסכים לקבל את החשיפה כהסבר להידבקות. המשמעות של המונוטוניות סופסוף מתגלה: כאשר מדובר בהסבר אינדוקטיבי, עד שאין לנו את 'תיאור המציאות' השלם, תמיד יכול להיות שאנחנו מפספסים פרט מהותי על ההסתברויות במצב הנתון. לעומת זאת, כאשר מדובר בהסבר דדוקטיבי, אם המידע שיש לנו מנביע את המסקנה, זו מתחייבת בהכרח, וזה לא משנה איזה מידע נוסף אנחנו 'מפספסים'. השאלה היא כמובן איזה מן טיעונים מדעיים יכולים באמת להיות דדוקטיביים בלבד. ^8qku1a

ביקורת על מודל ה-IS

• סטטיסטיקה חלשה הדרך של המודל 'לסנן' טענות שאינן תומכות במסקנה שלהן היא לדרוש שהטיעון יעניק למסקנה הסתברות גבוהה. (אי אפשר להגיד "יש סיכוי של 0.1% שירד מחר גשם; לכן ירד מחר גשם"; אפשר להגיד "יש סיכוי של 90% שירד מחר גשם; לכן ירד מחר גשם"). ‎ תנאי זה הוא בעייתי - משום שלעתים הסברים שאינם מעניקים למסקנה הסתברות גבוהה הם בכל זאת כאלה שנקבל כקבילים. למשל: הסיכוי של חולה עגבת לחלות בפרסיס הוא נמוך מאוד, אבל הוא גבוה משמעותית מהסיכוי של אדם שאינו חולה בעגבת לחלות במחלה. לכן, אם אדם חולה בפרסיס, נקבל את ההסבר לפיו זה בגלל שהוא חולה בעגבת, ולחולי עגבת יש סיכוי קטן לחלות בפרסיס. ההבדל בשכיחות הופך את הטיעון לקביל, וגם המפל חוזר בו מהדרישה להסתברות גבוהה.

• רלוונטיות סטטיסטית הסיבה שהעגבת תתקבל כהסבר לפרסיס על אף השכיחות הנמוכה שהעגבת מעניקה לפרסיס, היא שהעובדה שפרט חולה בעגבת מעלה את ההסתברות לפרסיס, כלומר - מה שחשוב הוא הרלוונטיות הססטיסטית של המסביר למוסבר. הסתברות כזו מכונה הסתברות מותנית.

מודל הרלוונטיות הסטטיסטית SR

• באנגלית: Statistical Relevance Model. זהו המקביל של סלמון, איש המחנה הסיבתי (הוגה ההסבר הסיבתי-מכניסטי), למודל ה-IS גם עבורו, המטרה היא לספק מודל שיתמוך בהסברים סטטיסטיים, ושיהיה ממצה ומוציא. האינטואיציה של סלמון היא שרלוונטיות סטטיסטית הניתנת לזיהוי כהסתברות מותנית יכולה לקשר בין מסביר למוסבר. יש לשים לב שסלמון לא דורש שההסתברות המותנית תהיה גבוהה יותר מזו הרגילה - רק שיהיה שינוי. ‎

‎ ההבדל בעיקרי בין מודל ה-SR ומודל ה-IS הוא שעבור מודל ה-IS, הסבר הוא טיעון, בעוד עבור מודל ה-SR, הסבר הוא ציון הגורמים שיש להם רלוונטיות סטטיסטית למוסבר.

• אל מול הדוגמאות הנגדיות אל מול הסברים בסבירות נמוכה - נבחן את מקרה הפרסיס-עגבת. המודל מתמודד עם הדוגמה, בגלל שלמחלת העגבת יש רלוונטיות סטטיסטית לפרסיס, ולכן היא יכולה לפי המודל להיות הסבר לפרסיס. יוצא שהוא אינו חזק מדי, בניגוד למודל ה-IS. ‎ גם אל מול הסברים דדוקטיביים - אין למודל בעיה. כאשר המסקנה נובעת לוגית מההנחות, הסבירות שלה היא 1.0 - וודאית. כמובן שזהו מקרה פרטי של רלוונטיות סטטיסטית. ‎ אל מול הסברים לכאורה, כמו בדוגמת 'המלח המכושף' המודל יכול לטעון שלעובדת הכישוף של המלח, או לעובדה שגבר נטל גלולות נגד הריון, אין רלוונטיות סטטיסטית לעובדה שהמלח התמוסס במים, או לעובדה שהגבר אינו בהיריון. לכן המודל אינו חלש מדי.

ביקורת על מודל ה-SR

• הסתברות מותנית מוחלשת כמו שאמרנו, סלמון מתעקש שהתנאי להסבר הוא רלוונטיות סטטיסטית כלשהי, ולא רק רלוונטיות סטטיסטית חיובית. סלמון מסביר זאת כך: אם הטלנו מטבע שיש לו סיכוי של 60% ליפול על עץ וסיכוי של 40% ליפול על פאלי (הוא לא מאוזן במשקלו) - לא משנה איזו תוצאה נקבל, ההסבר יהיה אחד: העובדה שלמטבע יש סיכוי של 60% ליפול על עץ וסיכוי של 40% ליפול על פאלי. במילותיו: "אנחנו מבינים את תוצאה א' בדיוק כפי שאנחנו מבינים את תופעה ב'". ‎ לפי עמדה זו, כאשר אדם חולה בעגבת אבל אין לו פרסיס - ההסבר לזה הוא ש-7% (נניח) מחולי העגבת חולים בפרסיס, ולכן לאדם אין פרסיס. אם היה לו - ההסבר היה אותו הסבר. בעיניי זה כל מה שצריך להגיד כדי להמחיש את הבעיתיות - הסיבה שאין לך פרסיס היא לא של-7% מהאנשים במצבך יש פרסיס. הסיבה, אם כבר, היא של-93% מהם אין. אבל נניח שהתוספת הזו היא מה שהמפל התכוון אליו - הבעיה היא שיש הבדל בין חשיפה לעישון או חשיפה לחולה מידבק ובין 'סטטיסטיקה פאסיבית' כמו למשל העובדה שיש לך עגבת: כשאתה נחשף לחולה מידבק, 'נחשפת לסטטיסטיקה' ולכן ההסבר לכך שנדבקת הוא ש-'לקחת צ'אנס'. כאשר מדובר באי-הידבקות, העובדה ש-'לקחת צ'אנס' לא שינתה את המצב הסביר יותר והראשוני שלך, לכן זה לא הסבר כלל! באותו אופן - להגיד שיצא פלי כי 'יש סיכוי של 50% שיצא עץ' זה שונה מלהגיד שהמטבע עגול כי '30% מהצורות בעולם הן עגולות'. ^sc5zh7

פרגמטיזם של הסברים

• סיכום קצר עד כה נגענו בשישה מודלים הסבריים:
• מודל ה-DN האמפריציסטי של המפל
• המודל הסיבתי הפשוט של סקריבן
• מודל האיחוד של פרידמן וקיטשר (ירש את מודל ה-DN)
• המודל הסיבתי-מכניסטי של סלמון (ירש את המודל של סקריבן)
• המודל האינדוקטיבי סטטיסטי של המפל (IS)
• מודל הרלוונטיות הסטטיסטית (SR) של סלמון ‎ המשותף לכל המודלים הוא שהם בלתי תלויים באנשים המעורבים בהסבר - הם לא מתייחסים לאדם שמסביר או לאדם שמבקש את ההסבר, והם מנותקים מההקשר של ההסבר. ההנחה שלהם היא שההסבר קיים כישות עצמאית, בלתי-תלויה בהקשר שלו, כלומר בשימוש שלו ובאנשים שמשתמשים בו. (לשיקולים מהסוג הזה קוראים שיקולים פרגמטיים). ‎ הוגים כמו מייקל סקריבן, סילבר ברומברגר (Bromberger), ון פראסן ופיטר אצ'ינסטין (Achinstein) דוגלים בגישה הפרגמטיסטית.

• שתי משמעויות להסבר ניתן להגיד שעד כה עסקנו במשמעות הסמנטית של ההסבר: מה הוא ההסבר באופן בלתי-תלוי בהקשר בו הוא ניתן. אפשרות נוספת היא לעסוק במשמעות הפגרמטית של ההסבר - "מה נחשב להסבר בהקשר מסוים?". יש הוגים שטוענים שרק על השאלה השניה ניתן לענות, בעוד השאלה הראשונה היא חסרת מענה באופן עקרוני. כלומר - שאין מובן לא פרגמטי של הסבר. ון פראסן דוגל בעמדה זו ומציע מודל פרגמטי להסבר:

• מודל האמפריציזם הבונה של ון פרסן ‎

  "[...] הדיון בהסבר פנה לנתיב שגוי עוד בתחילתו, כאשר הסבר נתפס כיחס שהוא כמו תיאור: יחס בין תיאוריה לעובדה. לאמיתו של דבר, הסבר הוא יחס תלת- מקומי בין תיאוריה, עובדה והקשר. אין פלא שיחס בין תיאוריה לעובדה מעולם לא הצליח להתאים ליותר מכמה דוגמאות! היות הסבר הוא עניין יחסי במהותו, משום שהסבר הוא תשובה [...] הוא מוערך ביחס לשאלה שהיא בַקשה למידע. אולם מה שמבקשים לדעת בדיוק באמצעות פסוק השאלה "מדוע P קיים?" משתנה מהקשר להקשר." ^bs6q68

‎ פרסן טוען למעשה שאין פשר להסבר שהוא מנותק מההקשר שלו. הנימוק שלו לכך מתחיל בהבחנה לפיה כל הסבר הוא תשובה לשאלת 'מדוע'. לבקש שנסביר את X זה לשאול "מדוע X". אלא ששאלת מדוע יכולה להתכוון לכל מיני שאלות שונות - היא רב-משמעית. רב-המשמעות מתבטאת בשתי בחינות: ‎ 1. קבוצת הניגוד/ההסבר הניגודי - כאשר אנו שואלים "מדוע הכלב הזה נבח" - יש שאלה Q1 שהיא "מדוע הכלב הזה נבח", ויש שאלה Q2 שהיא "מדוע הכלב הזה נבח" - הרב-משמעיות הזו קשורה בחלק שאנחנו מתמקדים בו - האם מעניין אותנו למה דווקא הכלב הזה נובח, או האם מעניין אותנו למה הכלב הזה דווקא נובח, ולא מיילל). - המשמעות היא שהסבר הוא תמיד הסבר ניגודי: כלומר, הוא עונה על שאלת ה-'מדוע' ביחס לחלופות אחרות. (למה הכלב הזה, ולא אחר; למה נביחה, ולא יללה). - כדי להעניק הקשר לשאלת ה-'מדוע' ולאפשר את מתן ההסבר, יש להבין תחילה מה היא קבוצת הניגוד הרלוונטית לשאלה. ‎ 2. יחס הרלוונטיות - כאשר אנו שואלים "מדוע הכלב הזה נובח", גם לאחר שמיקדנו את השאלה מבחינת ההסבר הניגודי (והגענו לשאלה "מדוע הכלב הזה נובח?") - עדיין יש מספר דרכים להשיב עליה. היא עדיין רב-משמעית. - ניתן לשאול לגבי הסיבה הפועלת - "מה הם הגורמים הישירים לעובדה שהכלב המסוים הזה נובח?" - אך ניתן לשאול גם לגבי הסיבה התכלתית - "לשם מה הכלב המסוים הזה נובח?" - גם כאן, כדי שנדע מאיזו בחינה עלינו להשיב כדי שהשואל יחשיב את התשובה שלנו להסבר. ‎ יחד, שני מאפיינים אלה מגדירים את ההקשר הפרגמטי של השאלה/ההסבר. ‎

• קריטריונים להסבר במודל האמפריציזם הבונה של פרסן לאחר שמצאנו את קבוצת הניגוד ואת יחס הרלוונטיות המגדירים את הקשרו של ההסבר הדרוש, עדיין יש לנו אפשרות לספק כל מיני הסברים, וכמו עם המודלים הקודמים, דרושים קריטריונים להבחנה בין הסבר קביל והסבר-לכאורה. ‎ פרסן מציע שלושה קריטריונים:
• על מנת ש-X יסביר את Y, על X ו-Y להיות שניהם אמתיים (אי אפשר להסביר דבר שלא קרה, ודבר שלא קרה לא יכול להסביר כלום). ‎
• על מנת ש-X יסביר את Y, נדרש שההסתברות המותנית של Y בהניתן X תהיה גדולה יותר מההסתברות המותנית של Y בהינתן Z (כאשר Z הוא כל הסבר חלופי ל-Y; המשמעות היא שעל ההסתברות המותנית של המוסבר בהינתן המסביר להיות גדולה יותר מההסתברות העצמאית שלו, וגדולה יותר מההסתברות המותנית שמעניק כל הסבר אחר - על ההסבר שלנו להיות זה שתומך במידה הרבה ביותר במוסבר). ‎
• על מנת ש-X יסביר את Y, נדרש ש-X יעלה את ההסתברות של המוסבר Y יותר מאשר הוא מעלה את ההסתברות של כל תופעה אחרת W, השייכת לקבוצה הניגודית של Y (אם אנחנו שואלים מדוע הכלב המסוים שמולנו נובח, קבוצת הניגוד כוללת את כל שאר הכלבים שעשויים היו לנבוח; על מנת ש-X יהיה הסבר לשאלה הזו, X צריך לתמוך בהסתברות שהכלב המסוים הזה ינבח, יותר מאשר שהוא תומך באפשרות שכל כלב אחר ינבח - הסבר כמו "כלבים נובחים לפעמים" אינו מתאים כי הוא תומך גם בחלופות באותה המידה.) ‎ יש לשים לב שהמודל ניתן ליישום רק בהינתן תפישה פרגמטית של הסבר - וזאת משום שהוא דורש מאיתנו להשתמש במושג 'הקבוצה הניגודית הרלוונטית' לשם הפעלת הקריטריון השלישי.

• התמודדות האמפריציזם הבונה עם דוגמאות נגדיות נבדוק איך המודל מתמודד עם הדוגמאות המורכבות שפגשנו כבר. מול דוגמת ההסבר הלא-מסתבר (סרטן ריאות/עגבת): המודל מצליח. תחילה יש להגדיר את קבוצת הניגוד ואת יחס הרלוונטיות: מדוע פלוני בריא ולא חולה; מה היא הסיבה (הפועלת). לאחר מכן, לפי הקריטריון הראשון - המסביר והמוסבר אמתיים. לפי השני - המסביר מחזק את ההסתברות של המוסבר, יותר מאשר הסברים חלופיים לפי השלישי - המסביר מחזק את ההסתברות של המוסבר, יותר מאת החלופה הרלוונטית שהגדרנו (האפשרות שפלוני יהיה בריא). ‎ מול דוגמת גובה התורן: כאן, התשובה של פרסן מפתיעה. הוא טוען שלעתים, הסבר גובה התורן באמצעות צילו הוא כן קביל. שוב, תחילה עלינו להגדיר את ההקשר: את קבוצת הניגוד ואת יחס הרלוונטיות. קבוצת הניגוד תהיה הגבהים האחרים שיכולים להיות לתורן, ויחס הרלוונטיות עשוי להיות סיבתי, תכליתי וכו'. אם יחס הרלוונטיות הוא סיבה פועלת - כמובן שעלינו להסביר את הגובה באמצעות אופן הייצור של התורן, והסבר באמצעות אורך צילו אינו קביל. אלא שבמקרה אחר, ייתכן שיחס הרלוונטיות הוא הסיבה התכלתית - איזו מטרה משרת גובה התורן; במצב כזה, ייתכן שהוא נבנה באופן מסוים כדי שבשעה מסוימת, הצל שלו יגיע לאורך מסוים. במצב כזה, אורך הצל הוא ההסבר התכליתי לגובה התורן. לא רק שניתן שאורך הצל יסביר את גובה התורן - אלא שמודל הסברי שאינו מסוגל לכלול את ההקשר הזה הוא מודל חזק מדי. (מסנן החוצה הסבר קביל). ‎ יש לשים לב שהסבר זה של פרסן לא 'מציל' את מודל ה-DN: במודל ה-DN, תמיד ניתן להסביר את גובה התורן באמצעות צילו, גם במקרים בהם פרסן יודע שההקשר אינו מתיר זאת.

• ביקורות על מודל האמפיריציזם הבונה של פרסן יש שתי ביקורות חשובות, אחת 'מקומית' ואחת עקרונית: ‎ הביקורת המקומית: סלמון וקיטשר שוללים את הטענה של פרסן לגבי דוגמת 'גובה התורן'. הם טוענים שגם במקרה שהתורן נבנה על מנת שהצל שלו יגיע לאורך מסוים, מה שמסביר לבסוף את גובה התורן הוא הרצון של האנשים שבנו אותו ולא התכלית כשלעצמה. כלומר, ההסבר הוא הרצון של הבונים והתכלית הייתה למלא רצון זה, באופן שקודם למושא הרצון ולעובדה שהתורן הוא כלי להשגתו. לכן, אם המודל של פרסן מאפשר להסביר את גובה התורן באמצעות הצל שלו בהקשרים מסוימים, הוא בכל זאת חלש מדי. האם זה לא פשוט לוותר על הסבר באמצעות סיבה תכלתית? ייתכן שהרצון הוא חלק מהסיבה הפועלת, אבל להגיד שהתכלית היא מימוש הרצון שלנו? נו, יופי, אבל מימוש הרצון שלנו 'מצביע' ישר על מושא הרצון שלנו - שהוא התכלית שאנו מקיימים בפועל. הרצון פה 'שקוף'. אחשוב על זה עוד. ‎ הביקורת העקרונית: יש הטוענים שבניגוד לעמדה של פרסן, דווקא ניתן לשאול שאלות 'מדוע' (המזמינות הסבר) באופן שהוא חד-משמעי. הפתרון המוצע הוא פשוט לשאול לגבי המידע הרלוונטי שאנו זקוקים לו כדי לספק את ההסבר. אם מישהו שואל אותנו "מדוע הכלב הזה נובח" - נוכל לשאול אותו מה קבוצת הניגוד הרלוונטית ומה הוא יחס הרלוונטיות - כך שהשאלה הרב-משמעית תהפוך לחד-משמעית. באותו אופן, כל מה שעלינו לעשות כדי להתאים את מודלי ההסבר הלא-פגרמטיים לתובנות של פרסן הוא פשוט לקבוע שכל מודל הסברי "רגיל" צריך להגדיר מה הוא 'הסבר' כמענה לשאלה חד-משמעית. כלומר: להגדיר מה הם עבורו המשתנים הקשורים להקשר של ההסבר, ולהגדיר את ההסבר עצמו כמענה לשאלת 'מדוע' שבה משתנים אלה הם מוגדרים וחד-משמעיים!. זו לא בדיוק ביקורת על הגישה של פרסן כמו ביקורת על הביקורת שלו - לא צריך 'מודל פרגמטי' כדי לפתור את בעיית ההקשר שהוא מדבר עליה, אלא פשוט לסייג מעט מודלים שהם קיימים-כבר. ^m3faj0

• סיכום קצר בכל אופן, גם לאחר הביקורת, פרסן מציג תובנה חשובה: הסבר של תופעה אינו הסבר כללי של התופעה 'בעולם', אלא מענה לשאלה מסוימת ביחס לעולם שאותה יש לנסח בבהירות ובאופן חד-משמעי. תופעה ניתנת להסבר רק בהינתן ההקשר שלה. במודל האמפריציזם הבונה של פרסן ההקשר הוא קבוצת הניגוד ויחס הרלוונטיות - המרכיבים ביחד את 'המובן' של השאלה. לפי המודל של פרסן, ישנם שלושה קריטריונים להסבר קביל. המודל מתמודד עם דוגמאות כמו סרטן הריאות/העגבת, וטוען שדווקא ניתן להסביר את גובה התורן באמצעות צילו כאשר יחס הרלוונטיות הוא תכליתי. סלמון וקיטשר דוחים טיעון זה. הביקורת העקרונית על המודל היא שניתן להפוך שאלות 'מדוע' לחד-משמעיות. כלומר, השאלה עצמה יכולה לספק את ההסבר, מבלי להידרש למידע חיצוני על שואל.ת השאלה זה חידוד די חשוב בעיניי: הקטע בפרגמטיזם הוא שיש, תמיד, מידע חסר. על פניו - מה ההבדל בין מה שפרסן מציע ומה שהביקורת הזו מציעה? פרסן מציע שנגלה את יחס הרלוונטיות ואת קבוצת הניגוד, בעוד הביקורת טוענת ש... אפשר לגלות אותם. העניין להבנתי הוא כזה: פרסן טוען שעלינו להכיר את ההקשר 'ממחוץ לשאלה' - כלומר, קבוצת הניגוד ויחס הרלוונטיות הם משתנים שנוכל להסיק על ידי התבוננות על הסיטואציה בכללותה, אך לעולם לא נוכל להבין אותם 'צורנית', מתוך השאלה עצמה בלי היכרות עם ההקשר שבו עלתה. הביקורת טוענת שכל המידע על ההקשר יכול להיות כלול בשאלה במפורש - פשוט בכך שהוא יכלל בה במפורש.... ההמחשה לכך היא שתמיד היינו יכולים, עקרונית, לשאול שאלות מפורשות בנוגע לקבוצת הניגוד וליחס הרלוונטיות, והתשובה שהיינו מקבלים הייתה הופכת את ההקשר הזה למפורש בשאלה. אני צריך לחשוב על זה, אבל הנטיה שלי היא להגיד ככה: אם ההקשר אינו יכול להיות מפורש כלל, אנחנו במיסטיקה ולא במדע. אם ההקשר יכול להיות מפורש, השאלה היא רק אם יש מתודה שמאפשרת לנו לקבוע מתי הוא דרוש ועד כמה. כלומר - האם אנחנו יכולים לדעת מראש מה הן השאלות הרלוונטיות להקשר, ותמיד להקפיד לשאול אותן, או שיש משהו בהקשר שהוא חסר-חוקיות ודורש תמיד פניה לשיקולים פרגמטיים במובן של שיקולים מעשיים שאינם מתודיים ^pil710