מטלת מנחה 12 לקורס 'פילוסופיה של המדע' (20202) טיוטה

מגיש: אנטוניו דורון (ת.ז 318155272)
למנחה: סמסטר 2025ב

שאלה 1)

א. הציגו את עמדת רמזי-לואיס לגבי ההבחנה שבין חוקי טבע להכללות מקריות:

בעיית האינדוקציה הקלסית של יום עוסקת בהצדקה הרציונלית של ההליך האינדוקטיבי: היסק של חוקי טבע כלליים מתוך תצפיות חושיות המהוות מקרים פרטיים שלהם. ההליך מניח שתצפית חושית המתאימה להיסק כללי (הנובעת ממנו בהינתן שהוא אמיתי) אמנם לא מאשרת אותו בוודאות, אך מעלה את האפשרות שהוא אמיתי ובכך תורמת ל-'חוזק' האינדוקטיבי שלו. במילים אחרות: ההנחה היא שהמדגם הנבדק בתצפיות שלנו מייצג את כלל האוכלוסיה הרלוונטית. יום מטיל ספק בהנחה זו, ושואל מדוע אנו מאמינים שנסיון העתיד שלנו יהיה דומה לנסיון העבר שלנו, כך שניתן להסיק מנסיון העבר לגבי העתיד. לטענתו, בכל היסק אינדוקטיבי מובלעת טענה בעד 'עקרון אחידות הטבע', לפיו "מקרים, שמהם לא היה לנו ניסיון, דומים בהכרח למקרים שמהם היה לנו ניסיון, ומהלך הטבע מתמיד לעולם בצורה אחת קבועה". אם טענה זו שקרית, אז בכל טיעון אינדוקטיבי נכללת הנחה שקרית, ושום היסק אינדוקטיבי אינו תקף. יום מחלק את סוגי הטענות ל-'טענות עובדתיות' ו-'מושגיות': הראשונות עוסקות בעובדות נסיבתיות ומסתמכות על ניסיון חושי, בעוד האחרונות נובעות ממשמעות המושגים הנכללים בהן ונשענות על שיקולים רציונליים. קאנט מכנה את החלוקה 'המזלג של יום': לפי פרשנותו, טענות מושגיות (אצלו: 'אנליטיות') עוסקות בידע אפריורי והכרחי, בעוד טענות עובדתיות (אצלו: 'סינתטיות') עוסקות בידע נרכש ומקרי. עבור יום, 'עקרון אחידות הטבע' הוא טענה מקרית, משום שאנחנו יכולים עקרונית לדמיין עולם בו הוא אינו מתקיים. לכן, יש להוכיח אותו כטענה סינתטית, באמצעות נסיון החושים. בעיית האינדוקציה היא שעל מנת שנסיון העבר המוצלח שלנו בהיסקים המניחים את עקרון האחידות יעניק תוקף לעקרון, עלינו להניח את המבוקש - שניתן להשליך מנסיון העבר אל העתיד בצורה של היסק כללי. על מנת להצדיק את עקרון אחידות הטבע, עלינו להניח מראש שהוא אמיתי. המשמעות היא שההליך האינדוקטיבי נשען על טיעון מעגלי, כך שאין לו הצדקה תקפה ואמינותו מתערערת.

ב. הציגו ביקורת אחת כנגד עמדה זו

גודמן מציג נסיון הגנה על עקרון האינדוקציה, המתחיל מניתוח המשמעות של היסק אינדוקטיבי ושל סוג ההצדקה הדרושה לכך. יום מקבל את ההליך הדדוקטיבי עבור טענות מושגיות ונעזר בו בשלילת עקרון אחידות הטבע. גודמן טוען שגם להליך הדדוקטיבי עצמו אין הצדקה דדוקטיבית: היסק דדוקטיבי מוצדק ע"י פניה ל-'קאנון' של כללי דדוקציה פורמליים, אשר נשענים על 'נהגים דדוקטיביים' מקובלים המשמשים כאקסיומות. כלומר: השיטה הדדוקטיבית מוצדקת באופן אינדוקטיבי, בהתאם לנסיון העבר המוצלח שלנו בצורות מסוימות של דדוקציה. גודמן מקבל את אופן ההצדקה הזה ורואה בו סוג מיוחד ותקף של מעגליות, מסוג 'איזון החזרי': מערכת המקיימת 'שיווי משקל' בין כללי היסק צורניים למקרים פרטיים של היסק, התומכים זה בזה. המערכת 'יוצאת מאיזון' לנוכח כללי היסק או היסקים חדשים, ומתפתחת על ידי ברירה מחודשת של המרכיבים שלה, על מנת שיעלו בקנה אחד והמערכת 'תחזור לאיזון'. גודמן מחיל טענה זהה על ההליך האינדוקטיבי: הוא רואה בו כמערכת של 'איזון החזרי' בין כללי היסק אינדוקטיביים הנשענים על אינדוקציות ברורות מאליו, ואינדוקציות חדשות המתבצעות לפי אותם הכללים. המסקנה היא שהמעגליות בהצדקת ההליך האינדוקטיבי אינה פסולה, ובעיית האינדוקציה מתבטלת. השאלה המתבקשת לאחר הפתרון היא בנוגע לתוכן הקאנון של כללי האינדוקציה.

שאלה 2)

א. מהו הסבר דדוקטיבי נומולוגי? הציגו את כל מרכיבי ההסבר והסבירו מדוע המפל מחזי במודל הדדוקטיבי נומולוגי

לאחר שטען כי היסק אינדוקטיבי נשען על קאנון של כללי היסק מקובלים, גודמן מציג את 'בעיית האינדוקציה החדשה': היעדרה של מערכת דדוקטיבית פורמלית המסוגלת להבחין בין היסקים חזקים להיסקים שאינם חזקים (היעדרו של הקאנון). הבעיה מכונה 'בעיית התיאור' (של צורת ההיסק האינדוקטיבי החזק), לעומת 'בעיית הצידוק' של יום. היא מתחילה מביקורת על רודולף קרנפ, אשר ראה ב-'עקרון ניקו' לאישוש הכללות את צורת ההיסק האינדוקטיבי. גודמן מציע דוגמה של שק הנשלפים ממנו כדורים אדומים, כאשר כל כדור מהווה אישוש להכללה 'כל כדור בשק הוא אדום' (לפי העקרון). גודמן טוען שאם נחליף את הפרדיקט 'אדום' בפרדיקט 'S', שמשמעותו 'אדום לפני זמן t וכחול אחרי זמן t', אז אם t היא נקודה בהווה או בעתיד, כל כדור שנשלף בעבר אישש את ההכללה 'כל כדור בשק הוא S' באותה מידה בה אישש את ההכללה המקורית. המשמעות היא שלאחר t, עקרון ניקו תומך בתחזיות עתידיות סותרת: מצד אחד, מסתבר שהכדור שישלף יהיה אדום, ומצד שני, בזכות אותן התצפיות בדיוק, מסתבר שיהיה כחול. הטענה מביאה את גודמן להבחין בין הכללות 'מקריות', המבטאות תכונות אפשריות אך מזדמנות של פריטי המדגם, ולא יכולות לתמוך בתחזיות מסוג "אילו... אז..." ('פסוקי תנאי נוגדי מציאות') - ובין הכללות 'דמויות-חוק', המבטאות חוקי טבע הכרחיים ויכולות לתמוך בתחזיות כאלה. אלא שגודמן מעמיק את הבעיה, באמצעות התאמת הדוגמה להכללה דמוית-חוק: לאחר תצפיות רבות של אזמגרדים בצבע ירוק, בהתאם לעקרון ניקו, ההכללה 'כל האזמגרדים ירוקים' זוכה לאישוש. כמו כן, כל תצפית כזו הייתה בגדר ניבוי מוצלח, המאשש את עקרון ניקו ותומך בשיוכו לקאנון. עם זאת, גודמן טוען שההכללה 'כל האזמגרדים ירולים', כאשר המשמעות של 'ירול' היא "ירוק אם נמדד לפני זמן t וכחול אם נמדד אחריו", זוכה לאישוש שווה ערך בהינתן התצפיות (אם t היה בעתיד כשהתבצעו). המשמעות היא שהעקרון תומך בתחזית אבסורדית, ושלאחר זמן t, הוא מפיק מאותן התצפיות תחזיות סותרות. בנוסף, חוזקו של עקרון ניקו נפגע, מכיוון שמקרה פרטי של הכללה המתאימה לו בצורתה מוביל למסקנה חלשה. 'פרדוקס האזמגרדים' מראה שגם כאשר ההכללה היא דמוית-חוק, אין בנמצא כלל צורני המאפשר להבחין בין הכללה רלוונטית וחזקה להכללה בלתי-רלוונטית ואבסורדית באופן שאינו מתייחס לתוכן המסוים שלהן, ומתבסס על שיקול דעת מדעי בלבד.

ב. הציגו ביקורת אחת כנגד עמדה זו

גודמן הציע פתרון ראשוני לבעיה בצורה של קריטריון להבחנה בין פרדיקטים 'ברי השלכה', שניתן להסיק מהם הכללות חזקות (כמו 'ירוקים'), ופרדיקטים שאינם ברי-השלכה ומובילים להכללות תלושות (כמו 'ירולים'). בעקבותיו, קווין מציע קריטריון משלו להבחנה בין סוגי הפרדיקטים: פרדיקט בר-השלכה הוא כזה שהאקסטנציה שלו, קבוצת הפריטים שהוא חל עליהם, היא 'סוג טבעי': דומות בין פריטים בעולם הניכרת באופן מידי ומבלי שידרש לכך רקע מושגי. קווין מנמק את הקריטריון באמצעות הפסיכולוגיה האבולוציונית, לפיה ההבחנה ביחסים של דומות בטבע היא מהותית ליכולת הלמידה האנושית והפכה ליסודית בהכרה האנושית בתהליך של ברירה טבעית, וכמו כן באמצעות הביהביוריזם, לפיו בני אדם למדים באמצעות התניה, כלומר מפתחים הרגלים וציפיות בהתאם לנסיון העבר (גם זאת, מסיבות אבולוציוניות). פרדיקט שאינו חל על סוג טבעי אינו בר-השלכה, ובמקרה של התנגשות, קווין קבע שיש לבחור בפרדיקט המבטא סוג טבעי (נאמין שהאזמגרדים ירוקים ולא 'ירולים'). קווין מבחין בין סוגים טבעיים 'אינטואיטיביים' ו-'תאורטיים': סוג טבעי אינטואיטיבי הוא דמיון שניתן לזיהוי מידי - למשל השתייכותם של האזמגרדים לקבוצת הדברים הירוקים; סוג טבעי תאורטי הוא דמיון שניתן לזיהוי לאחר היכרות עם התוכן - למשל השתייכותם של האזמגרדים לקבוצת הדברים המשקפים בחזרה קרני אור. קווין סבר שסוג תאורטי מבטא ידע מפותח יותר, ושאם הכללתו מתנגשת עם הכללה של פרדיקט טבעי-אינטואיטיבי, יש לתת לו את העדיפות.