יחידות 5 6 לוק

על לוק והגותו

רקע אישי

• בן המאה ה-17, בן של בעל אחוזה באנגליה למד באוקספורד, לא היה מדען אבל התעסק הרבה במדע יחס עם רוברט בויל
  היה רופא ומזכיר אישי של לורד אשלי קופר (רוזן שפטסברי), מיועציו הקרובים של המלך צ'רלס השני התעסק במסחר עם המושבות הצפוניות באמריקה, היה חלק בניסוח החוקות של שתי הקרוליינות. החוקות אפשרו עבדות - לוק עצמו, לפחות בכתביו, התנגד לעבדות. שפטסברי היה לימים מזוהה עם האופוזיציה 'הוויגית' למלך צ'רלס השני: דרשו יותר סמכות לפרלמנט. במוקד הדרמה הייתה ההעברה של המלכות מצ'רלס לאחיו ג'יימס, שהיה קתולי בעוד רוב בריטניה פרוטסטנטים. שפטסברי יצא לגלות להולנד בעקבות ההתנגדות שלו, וכך עשה גם לוק, שהיה להוגה הבית של הוויגים. ג'יימס השני הודח במסגרת 'המהפכה המהוללת' - הנקראת כך משום שלא כללה שפיכת דמים כלל. במקומו עלה הנסיך ההולנדי ויליאם השלישי.

• כתביו החשובים פורסמו לאחר שחזר מהגלות מסה על שכל האדם עוסק באפיסטומולוגיה, אותו נלמד. איגרת על הסובלנות היה חדשני בהטפה שלו לסובלנות דתית. מסכת ראשונה ומסכת שניה על הממשל המדיני מציגות את תורת המדינה של לוק, שהיא חשובה ומשפיעה ביותר בעולם המחשבה הליברלית. בראשונה הוא תוקף את רעיון הזכות האלוהית של המלכים, ובשניה הוא מדבר על זכויות אדם טבעיות: בריאות, חיים, חירות וקניין. דגל כידוע במדינה מינימלית, מגילת העצמאות האמריקאית וכן 'הצהרת זכויות האדם והאזרח' של המהפכה הצרפתית הושפעו ממנו.

פילוסופיה על פי לוק

• מייסד האסכולה האמרפיציסטית אליה ישתייכו בהמשך גם ברקלי ויום. בפילוסופיה של העת החדשה באירופה, נהוג להציב את השלישיה הזו כנגד 'הרציונליסטים': דקארט, שפינוזה ולייבניץ - אלא שדקארט היה השפעה מרכזית גם על לוק, ועל כל ההוגים של המאות ה-17 וה-18.

• איגרת אל הקורא טקסט קצר שמקדים את המסה ומהווה מעין פתיחה עבורה. ממנו נלמד על כוונותיו ושיטתו. עקרונות משותפים לדקארט וללוק:

• ההכרה האנושית במרכז הפילוסופיה
• תפקיד הפילוסופיה כולל סיוע בביסוס מדעי הטבע החדשים
• חשדנות כלפי הפילוסופיה המסורתית
• נקודת מוצא דתית (אמונה באל)
• הפילוסופיה חוקרת אידאות (מחשבות, רעיונות, אולי אפילו צורות במובן הקלסי של המושג) הבדלים העולים בין דקארט ללוק:
• עבור לוק, הפילוסופיה עוסקת בבירור הגבולות של ההכרה האנושית
• עבור לוק, גם ידיעות שאינן וודאיות הן בעלות ערך: האמנה, סברה והודאה
• הפילוסופיה עוסקת בהכרה האנושית ולא במבנה העולם (אפיסטמולוגיה במקום מטאפיזיקה)
• דקארט טוען שהפיל' היא מלכת המדעים בעוד לוק טוען שהיא שפחת המדעים
• לוק מראה עניין בפילוסופיה 'אנליטית' - כלומר בבירור המשמעות של מושגים ומונחים

• לוק אינו נוקט באירוניה ככלי מרכזי (הענווה שלו כנה, שלא כמו האיגרת למלומדי הסורבון).

• גבולות הידיעה לוק כמו דקארט, מתחיל מחקירה הכרתית - מתודת הספק, אינטרוספקטציה, 'ספירת מלאי' של האידאות שבנו. עם זאת, הוא חשדן לגבי האפשרות לעסוק במטאפיזיקה: הוא לא מגיע לתמונה אונטולוגית הכוללת סוגים שונים של ישים (כמו דקארט), ולמרות שהוא גולש במסה לעיסוק במטאפיזיקה, הוא מעדיף לשמור את המסקנות שלו בתחום האפיסטמולוגיה, כלומר חקירת ההכרה האנושית עצמה בלבד. הבירור הפנימי אינו אמצעי לגילוי האמת האלוהית, המהווה ערובה לכל הידיעות, אלא היא לשם עצמה. כמו כן, לוק אינו שולל כל ידיעה הנתונה בספק, כלומר שאינה וודאית; הוא מבקש לברר גם 'דרגות נמוכות יותר' שהוא מכנה האמנה, סברה והודאה. השאלה היא לא "במה ניתן להטיל ספק", אלא "במה יש טעם טוב להאמין ובאיזה אופן". מבחינתו, קל להטיל ספק בהכל, והחכמה היא למצוא את האפשרות להישען על אידאות כלשהן, באמצעות בירורן של האידאות בכלל. לעומת דקארט, הוא לא בוטח בכוחה של התבונה לגלות את האמת השלמה. הוא מאמין שישנם תחומים רבים שאין לאדם טעם להגות בהם, משום שהם נשגבים מבינתו. להכרה האנושית גבולות טבעיים. הרצון לשרטט את גבולות הידיעה הוא חידוש פילוסופי של לוק, שישפיע רבות על המחשבה שאחריו.

• מתודה היסטורית דקארט הציע מתודה בת ארבעה שלבים לגילוי האמת (ב-'מאמר על המתודה'). כזכור, הדגש היה בירור היסודות הפשוטים של הסוגיה, אלה שהם בהירים ומובחנים, ובחינה שלהם - האם הם מנביעים באופן דדוקטיבי את 'התמונה הגדולה'? כך, המחשבה המתמטית או הגאומטרית היא הדגם למחשבה המדעית. לעומתו, לוק דוגל במתודה "פשוטה והיסטורית": חקירת תולדותיהם של רעיונות, ההתפתחות שלהם והאופן בו התקבלו בחברה לאורך הזמן. המטרה היא להתחקות אחר ההיווצרות של אידאות. ביוונית, 'היסטוריה' משמעה פשוט 'חקירה' - גילוי ראיות במטרה לברר עובדות. אם כן, עבור לוק הדגם למחשבה המדעית הוא המחשבה ההיסטורית, המאפשרת לנו 'לצוד את האמת' ולחפש את מקורותיה. לעומת המתודה הקרטזיאנית, לוק אינו טוען שהמתודה שלו תוביל לאמת בביטחון מלא - היא אינה נורמטיבית במובן שהיא נורמה הראויה לחיקוי; במקום, היא 'תיאורית' - מתחקה אחר הדברים באופן מסוים. מה שחשוב הוא הדרך לאמת, והאמת עצמה אינה מובטחת כלל.

• יחסים בין הפילוסופיה למדע אצל לוק כמו אצל דקארט, המדע החדש עומד במרכז ההגות. לעומת דקארט, שמבקש להנביע את המדע כולו משורשי הפילוסופיה (בדימוי העץ), לוק מכריז על עצמו מיד כעל "עובד-עוזר המסקל במקצת את הקרקע והמסיר חלק מן האשפה המונחת בדרכה של הידיעה". כלומר: הפקת ידיעות הוא תפקידו של המדע; המטרה של הפילוסופיה היא צנועה יותר, והיא הסרת מכשולים מדרכו של המדע. אם דקארט קיבל את הפילוסופיה כשהייתה 'שפחת התאולוגיה', וביקש להפוך אותה ל-'מלכת המדע', אצל לוק היא "מחליפה את אדוניה" והופכת ל-'שפחת המדע' בלבד. הסיוע של הפיל' למדע הוא בהבהרה של מושגים: לפי לוק, ככל שהמדע מתקדם, הוא יוצר מונחים טכניים שאינם 'טבעיים' - ובכך גלומה סכנה, שיעשה במילים חסרות-פשר שימוש "למדתי אך ריק", ולוק ראה בכך "מכת המדינה" ממש. לוק מקדים בטענה זו את ויטגנשטיין והוגים נוספים במאה ה-20, לפיהם התפקיד של הפילוסופיה הוא תרפיוטי - זיכוך של הבלבול המושגי העוטף אותנו. לבסוף, שני ההוגים מבקשים להתרחק מהפילוסופיה שקדמה להם ולמהפכה המדעית - ועם זאת, דקארט רואה בעצמו 'מחריב ובונה', בעוד לוק צנוע יותר ומסתפק בלסייע לבנאים המרכזיים, כלומר למדענים.

ה-'מסה'

מבנה החיבור

• למסה שני שלבים עיקריים בראשון לוק מנסה להפריך את הרציונליזם, בשני הוא מנסה לבסס את האמפריציזם. בספר 1 הוא תוקף את תאוריית האידאות המולדות, וטוען שאדם נולד 'טאבולה ראסה'. בספר 2 הוא מפתח את הגישה האמפריציסטית וטוען שמקור כל האידאות הוא נסיוני: הניסיון החיצוני מספק לנו את אידאות התחושה בעוד הניסיון הפנימי מספק לנו אידאות החזרה (reflection); הוא מסביר כיצד האידאות הפשוטות בונות אידאות מורכבות יותר, ומבדיל בין סוגים של אידאות. בספר 3 הוא עוסק ביחס בין האידאות ללשון, כלומר למילים בשפה. הוא טוען שמילים המציינות אידאות שאמורות להיות מולדות עלולות להיות חסרות משמעות. בספר 4 הוא מאחד את הטיעונים שלו למסקנות העיקריות - מסביר כיצד נבנית הידיעה מתוך האידאות הנסיוניות, משרטט את גבולות הידיעה, את ההבדל בין אמת נסיונית והכרחית. לבסוף מראה שאמיתות הכרחיות מקורן בהשוואה בין אידאות נסיוניות, מבלי שאלה יצטרכו להיות מולדות. אנחנו נלמד בסדר שאינו כרונולוגי ומתחיל דווקא מהרעיונות המקוריים של לוק - כלומר השיטה האמפריציסטית. רק אחר כך נכיר את הביקורת שלו על המחנה היריב.

בעיית הזהות האישית

• יעני personal identity בעיה מרכזית בפילוסופיה, עולה גם בכתביו של דקארט (בעיקר בביקורות עליו), ניתן לנסח אותה ככה: האם, ועל סמך מה, ניתן לומר שפלוני כעת ופלוני בזמן אחר הם אותו האדם? לזהות במובן החמור של המילה, שדבר מקיים 'עם עצמו בלבד', נקרא זהות מספרית, היא מאפשרת לספור ישות. נבדלת מ-'דמיות' בלבד. הפתרון של לוק לבעיה הוא מקורי וחשוב מאוד בתולדות הפילוסופיה.

• 10 סיבות לחשיבות הזהות האישית ^h9psl5

• היא דרך שלנו לזהות את הזולת - גם כאשר הוא משתנה גופנית, אנחנו מניחים רציפות גופנית כלשהי של האחר
• מאז דקארט, ה-'אני' הוא נקודת המוצא הפילוסופית, הן כמשענת האפיסטמולוגית (היכולת לדעת) והן כאמת מטאפיזית (הסובייקט הוא זה שיודע).
• כאשר אנו מאמינים בהשארות הנפש, כלומר בעולם הבא, חשובה לנו הזהות בין הישות הרוחנית שאנחנו לישות הגשמית שאנחנו. שאלת הזהות עולה מכיוון שאנחנו רוצים להיות אלה שיהנו משכרנו לאחר המוות. וכיצד ישות שונה לגמרי יכולה להיות אנחנו?
• הרבה מתשומת הלב של לוק הולכת דווקא להקשר ארצי - ההקשר המשפטי. אנחנו מניחים זהות בין האדם שאנו שופטים לאותו אדם בעבר, כאשר ביצע עבירות, ומניחים שאדם מחזיק בעבירות שלו ונושא עליהן אחריות לאורך זמן. חשוב לנו לזהות את העבריין, ולא נרצה שאדם יענש על מעשיו של אחר.
• כל אחד דואג 'דאגה מיוחדת' לעצמו. כלומר - יש קשר מיוחד ביננו לבין עצמנו. בלתי-אמצעי. הזהות חשובה לנו מבחינה בסיסית של השארות בחיים, ההמשכיות שלנו עצמנו.
• לזהות האישית חשיבות בתורות מוסר: אגואיזם ואלתאוריזם
• כל מערכת יחסים אנושית מבוססת על הנחת הזהות הנמשכת לאורך זמן
• יש מקרי קצה מעניינים כמו אמנזיה, פיצול אישיות, 'ירידה מהפסים' - בהם אדם משתנה כ"כ שזה כאילו הזהות שלו מופרת
• יש גם את האפשרות של זהויות שחולקות גוף - כמו בסיפור של דוקטור ג'קיל ומר הייד

• אנחנו כזכור עוסקים בזהות מספרית קצת בעייתי הייתי אומר, מבחינת מרשם התושבים הייד וג'קיל הם אחד. אבל יש אינספור דרכים לספור. ”

• קריטריון לזהות אישית הקריטריון של לוק ל-'איש' ('person') הוא למעשה המונח המשפטי. כלומר, ההגדרה שלו מעשית לגמרי, אם כי חלק מטענותיו מטאפיזיות. בכל אופן, הוא שם דגש על תפישת האחריות הפלילית ועל הדאגה המיוחדת של האדם לגורלו האישי (אגואיזם): הוא עוסק בצורך בחוקים שירסנו את הטבע האגואיסטי, ובמערכת של שכר ועונש שהיא צודקת וידועה לכל. מעבר להקשר המשפטי, למושג 'איש' אצל לוק יש הקשר דתי: ביום הדין הגדול, בתחיית המתים, אתה נשפט כאיש ובא על גמולך כאיש. כאמור, בעיית הזהות עולה בקשר בין האדם החי לנפשו, כך שהבטחת השארות הנפש אינה מספיקה - דקארט שם לו למטרה להוכיח שהנפש שורדת לאחר מות הגוף, אך הוא לא נגע בשאלה היסודית יותר, באשר לזהות של נפשינו עם מה שאנחנו מכנים 'עצמנו'. לוק דוחה את שני הפתרונות המתבקשים לשאלה: לא הנפש ולא הגוף לבדם אינם מכוננים את הזהות. לוק מבחין בין שלושה מושגי זהות:

• איש (person, המונח המשפטי והתאולוגי)
• אדם ('גוף חי מאורגן', קיום גשמי)
• עצם (נפש, נשמה, קיום רוחני). לפי לוק, בכל עת שאנחנו אומרים ש-א' זהה ל-ב', אנחנו מתכוונים שהם זהים מאחת הבחינות, גם אם איננו מציינים זאת במפורש. א' ו-ב' יכולים להיות אותו אדם אבל עצם שונה, אותו איש אבל לא אותו אדם, וכן הלאה. נוסף לשלושה האלה:
• האני (Subject, קיום מודע) - הייחוס העצמי או חוויית הזהות שלנו, האפשרות שלנו להגיד 'אני' ולראות בעצמנו כתהליך רציף. לפי דקארט, האני נעוץ בהיבט הראשון של הזהות, כלומר - האני זהה לעצמו כאיש (Person) המשמעות היא שה-'אני' מזהה את עצמו כרציף בכך שהוא נושא אחריות, חוב וזכות לאורך זמן.

(לוק מביא כל מיני 'מקרי קצה' מפגרים שאמורים להדגיש את ההבדלים - אין לי כוח - הכל בחוברת... עמ' 30)

• בהשוואה לדקארט נתחיל דווקא מאריסטו: הוא עיגן את הרציפות של הזהות ברעיון המהות - לכל עצם יש תכונות מהותיות, שכל עוד הן משתמרות, הוא ממשיך להתקיים כרציף, גם כאשר עוברים עליו שינויים מזדמנים. מבחינה זו, דקארט אריסטוטלי:, ל-'אני' יש מהות שהיא המחשבה. כלומר, הוא מסכים עם לוק שהגוף אינו הזהות, אבל הוא בוחר במפורש בנפש כגרעין הזהות. לוק מסתייג מהתשובה הזו בטענות מעניינות:
• זה לא משנה בכלל לזהות אם 'עצם' (נפש) אחר חושב בו בכל רגע ורגע, כל עוד נשמרת רציפותו כאיש. כמו כן, זה לא משנה לזהות אם זהו עצם אחד או ריבוי של עצמים בכל רגע.
• העצם החושב אינו רציף - לכאורה, אנחנו יכולים להרגיש את רציפות המחשבה שלנו. אבל הרציפות הזו נקטעת בכל פעם שאנחנו הולכים לישון. כלומר, משהו מלבד רציפותו של העצם החושב מאפשר לנו לזהות את עצמנו.
• אין לנו כיצד לדבר על העצם החושב. זו העמדה העיקרית של לוק בהקשר הזה - ספקנות בנוגע לדואליזם הקרטאיזני. לוק אומר: האידאות שלנו הן נסיוניות, ובאמצעותן אנחנו מכירים את העולם. מבחינה נסיונית, מעט מאוד ידוע לנו על התהוותם של תהליכי המחשבה שלנו. אנחנו מניחים שהמחשבה מוכלת ב-'עצם' שאינו גשמי, כפי שהייתה צריכה להיות מוכלת בעצם גשמי, מבלי שנוכל לדעת דבר על עולמו של ה-'עצם' המשוער הזה. אם אנחנו מניחים שהאל יצר עצמים רוחניים, בעולם הנפרד מזה הגשמי - לוק טוען שנוכל באותה מידה לטעון שהאל 'יצק מחשבה' אל תוך החומר, כך שהם מתקיימים 'זה בתוך זה' מבלי להתערבב. הנקודה היא שהנחת הדואליזם היא פתרון שרירותי.

• אצל דקארט, גם הנחת הדואליזם וגם הוכחת רציפות הנפש נשענות על הרעיון שהאל הוא טוב, ויתן בנפשנו אידאות אמתיות בלבד. ניתן להגיד שאצל לוק, כל מטפיסיקה שאמונה באל היא גורם מרכזי בה היא ריקה מהבחינה שהיא יכולה להצדיק אינספור הסברים שונים באופן שרירותי לחלוטין.

• על הקריטריון של לוק אצל לוק, היכולת של האני לזהות את עצמו בפעולותיו מכונה תודעה. מדובר למעשה בתודעה-עצמית, שהיא עבורו מרכיב הכרתי בכל פעולה מחשבתית (מחשבה, רציה, תפיסת חושים, הרגשה - כל תוכן מנטלי). החוויה שלנו היא "אסקפלריה שבתוכה אתה רואה את עצמך" (של החוברת, אהבתי). זוהי למעשה אותה הקבלה שגם דקארט עורך בנוסחת הקוגיטו - בטענה שרק תודעה-עצמית מכוננת זהות. יש להבדיל בין זהות סינכרונית (ברגע נתון) וזהות דיאכרונית (לאורך זמן): לוק טוען שבכל רגע, במחשבות ובתחושות שלנו, אנו חווים את הזהות הסינכרונית שלנו - בכך שאלה התכנים המנטליים שלנו המקיימים איתנו קשר מיוחד. לאחר מכן, כאשר התכנים האלה הופכים להיות זכרונות, או כאשר אנחנו מדמיינים תכנים עתידיים או דמיוניים בהתבסס עליהם - הזהות שלנו נותרת טמועה בתוכם, והם הופכים למרכיבים בחוויה השלמה של הזהות הדיאכרונית (הרציפה). ניתן להגיד שהזיכרון הוא הקריטריון לזהות האישית - כאשר על מנת לכונן 'איש', יש להחזיק בזכרונות מסוג מיוחד: זכרונות 'מבפנים' - אותם זכרונות שמוטמע בהם הקשר המיוחד שלנו לעצמנו, מפני שהם הזכרונות האישיים שלנו. לוק טוען שזה מסתדר גם משפטית: מפני שאם אדם לא זוכר את מעשיו, הוא אינו שפוי, ולא יכול לשאת באחריות פלילית.

• בהשוואה לדקארט ולנוסחת הקוגיטו כמו דקארט, גם לוק מאמין שלא ניתן לבצע פעילות נפשית או מחשבתית מבלי שתישען ביסודה על קיומו של האני החושב. כלומר, אין תודעה בלי תודעה עצמית. שניהם גם מסכימים שעצמיות אווידנטית זו היא רגעית, ושיש להוכיח את הרציפות שלה. דקארט בוחר בערובה של האל הטוב ששם בנו אידאות אמתיות. לוק נשען דווקא על הזיכרון, ועל זכרונות אישיים ('מבפנים') כמכוננים זהות רציפה. ההבדל החשוב ביניהם הוא שלוק לא מנסח מטאפיזיקה בהמשך לתודעה העצמית. הוא לא משייך אותה לעצם מסוג כלשהו, אין אצלו דואליזם. התודעה העצמית מנוסחת במונחים של 'קשרי תודעה' בלבד, כלומר קשרים בין אידאות נסיוניות, והם לבדם מספיקים כדי לכונן 'איש', שהוא זהות רציפה ובעלת אחריות.

השגות על קריטריון הזהות של לוק

• מעגליות הטיעון הטענה היא ש-"אני (היום) זוכר שאני (אתמול) ראיתי אותך" הוא תיאור מעגלי - כדי לזכור את הדבר 'מבפנים' (הזיכרון שמכונן את תחום שת האני), יש צורך בתחושת עצמיות מראש, כלומר בהנחת העצם החושב הנמשך (זו תמיד תהיה אותה תחושת עצמיות). התשובה (שאני מקבל) היא שהזיכרון 'מבפנים' אינו מחייב שהזהות תהיה חלק מהתוכן של הזיכרון עצמו. (כל הזכרונות חולקים 'פרספקטיבה' שהיא 'מבפנים', אבל פרספקטיבה זו עוד לא משתייכת לזהות ספציפית). כלומר, יש עוד אפשרות לנסח את הטענה שלנו: "אני (היום) זוכר את המראה שלך (אתמול)". זו ביקורת עדינה יחסית.

• ההשגה של תומס ריד תומס ריד מציע דוגמה: חייל צעיר שזוכר את המלקות שקיבל בנעוריו, מתקדם בחייו לדרגת גנרל, ואז בזקנתו זוכר רק את גבורותיו בקרבות - ולא את הזכרונות שהחזיק בהם כחייל צעיר, של המלקות בנעוריו. יוצא שהקריטריון של לוק (הזיכרון 'מאחד' את האדם) לא תומך בזהויות הברורות לנו מאליו (הרצף של הנער עד הגנרל הזקן), וגם שהוא סותר את עצמו - הגנרל זהה לחייל הצעיר, שזהה בתורו לנער, אבל הגנרל לכאורה לא זהה לנער (כי הוא אינו חולק איתו זכרון). הפתרון האפשרי להשגה זו הוא החלשת הדרישה לזכירה: כדי להבטיח את הזהות לא דרוש זיכרון רציף שהוא זהה, אלא דרושה חוליה מקשרת - א' זהה עם ג' כל עוד הם מקושרים דרך ב' - א' זוכר את החוויות של ב', ו-ב' זוכר את החוויות של ג'. זה דומה ליחס של צאצאות - הבן של האבא הוא גם הצאצא הלא-ישיר של הסבא.

• הזהות האישית אצל דרק פרפיט D. Parfit יליד 1942, בן זמננו למעשה. עסק בזהות אישית דרך 'ניסויים מוזרים' בדומה ללוק. גם הוא דוחה את הקריטריון הגופני לזהות האישית. באמצעות הדוגמה המד"בית של 'טלפורטר' המעתיק אותך ממקום א' למקום ב', כהרכב זהה של חומר, אך לא כאותו החומר - הוא מסיק שקריטריון הזהות האישית הוא דווקא הרציפות הפסיכולוגית - הכוללת זכרונות, אופי, רצונות וכו'. רציפות זו יכולה להישמר גם כשהזיכרון אינו רציף (באמצעות חוליה מקושרת, אפרופו הדוגמה של ריד). פרפיט מושפע רבות מעולם הניתוחים ומדעי המוח, המאפשרים לו לחשוב על המוח כניתן ל-'מיזוג ופיצול', הן כחומר והן כתודעות שונות ונפרדות. השתלה של מוח אחד כך שהוא מחולק בין שני גופים, מיזוג של שני מוחות לגוף אחד וכו'. פרפיט בוחן את הדברים דרך מושג ההישרדות - שמגלם את הקשר המיוחד, הדאגה המיוחדת של אדם לעצמו. הוא סבור שהעיסוק בזהות קשור במובן עמוק יותר לעיסוק בהישרדות. מקרים הבוחן המיוחדים שלו שכנעו את פרפיט לוותר על קריטריון הזהות של לוק (הזיכרון), עד כמה שמתחייבת ממנו חד-פעמיות: הרעיון שהזהות היא 'בן רגעית', כאילו נולדת מחדש בכל רגע, ומקושרת בקו רציף שהוא הזיכרון - כאשר גם זה הוא קו חד-פעמי, שלא יתכן שיתהווה מחדש או ישוכפל, הוא ייחודי. פרפיט שניתן לדבר על הישרדות שלא מבוססת על זהות - באמצעות המושג של רציפות פסיכולוגית. הדאגה של 'אבינועם' (מוח א') ל-'אבי' ו-'נועם' (שני גופים שהמוח התחלק ביניהם) היא דאגה לחלקים ששורדים ממנו עצמו, כמו דאגה לצאצאים, מתקיים קשר מיוחד של זהות שאינה חד פעמית, ולמעשה אינה זהות כלל. המשמעות היא שאין טעם לשאול "האם מי שישאר בחיים לאחר מות הגוף הוא אני" - לא הזהות היא הקריטריון להישרדות, אלא העובדה שהעולם הפסיכולוגי שלך, באופן כלשהו, ממשיך את רציפותו, גם אם בצורה חדשה. לעומת לוק, במטאפיזיקה של פרפיט אין מקום ל-'אישים', שהם כאילו ישויות מסוג מיוחד (על אף שהוא נמנע מאונטולוגיזציה מפורשת שלהם) - יש מקום לדבר על מערכות יחסים, המקיימות רציפות פסיכולוגית גבוהה יותר או פחות בין א' ל-ב'.

אידאות

• האמפריציזם של לוק לאמפריציזם עניין מיוחד ב-'תפיסה' - perception. התהליך בו אנו קולטים מידע על העולם הסובב אותנו, באמצעות החושים. עבור אמפיריציסט, זו הדרך היחידה ללמוד על העולם. האמפריציסט מבקש לענות על שאלה פשטה: מה המשמעות של "לראות" משהו, ומה המשמעות של להגיד בעקבות זאת "יש משהו". (מה היא התחושה, ומה הקשר שלה לעובדות בעולם). במילים אחרות, העיסוק בתאוריית תפיסה מצריך גם תאוריית תקשורת וסמנטיקה (משמעות והעברה של משמעות).
  ‎ אצל לוק, ה-'שכל' (understanding) הוא סינונימי ל-'נפש' (mind), והוא כולל את כל התוכן המנטלי שלנו: לא רק מחשבות רציונליות, אלא גם דמיון, רגשות וכו'. באותו אופן, 'מחשבה' היא כל מה שמתרחש בשכלו של האדם: תפיסה, דמיון, רציה, רגש וכו'. הוא דן בתפיסה במסגרת הדיון שלו בכלל התהליכים המתרחשים בנפש האדם.

• משמעות המונח 'אידאה' אצל לוק מעורר מחלוקת רבה וכיוונים שונים של פרשנות. גילברט רייל קרא לו "תיבת פנדורה של מילה". בכל אופן, המושג לקוח מעבודתם של דקארט ושפינוזה, ומבטא השפעה רציונליסטית על האמפריציזם. אצל לוק, יש לו חמישה תפקידים עיקריים:

• תפיסה ודמיון (אני רואה משהו עגול ויש לי אידאה, מושג של עיגול; אני יכול לדמיין דבר עגול אחר, וכו').
• חשיבה (אני יכול לחשוב על עיגולים כעל דבר מופשט)
• מתן משמעות (אני יכול להפוך את 'עיגול' למילה שאני משתמש בה בשפה)
• ידיעה שאינה נסיונית (אני יכול לנתח את רעיון העיגול בכלים גאומטריים)
• סיווג - אני יכול לקבוע אם תצפיות בעולם הן עיגולים או לא ‎ לוק נותן שתי הגדרות מעט שונות למונח ב-'מסה':
• "כל מה שהוא נשוא השכל (= מושא השכל) בשעה שהאדם חושב"
• "כל מה שמכוון במלים ציור, רעיון, מין, או כל מה שיכולה הרוח לטפל בו כשהיא חושבת" ‎‎
• דו המשמעות היסודית של מונח האידאה לפי האפיון הראשון של לוק, כאשר אני רואה תפוח, ישנו תפוח מסוים שמונח בפניי והוא המושא של תפיסתי. כלומר, כאשר אני קולט אובייקט בחושים שלי, האובייקט עצמו הופך למושא של המחשבה שלי ולאידאה בנפשי. במילים אחרות:
• כאשר אני רואה תפוח, האידאה של התפוח זהה לתפוח עצמו

• האידאה היא של התפוח המסוים שאני רואה ‎ לפי האפיון השני, האידאה היא "ציור, רעיון, מין". כלומר - היא דבר כללי, ולא מתמצית באובייקט המסוים שמולינו. האידאה היא 'ישות' מיוחדת שעולה ברוחינו כאשר אנחנו חושבים, וכאשר אנחנו רואים תפוח - עולה ברוחינו האידאה המתאימה של 'תפוח' - כלומר 'תמונה', דימוי של תפוח. המושא האמיתי של מחשבתנו אינו התפוח הספציפי שמולינו - אלא אותה אידאה זו. המשמעות היא שהתפיסה כרוכה ב-'הכפלה', כך שהמושא הנגלה לחושים מעלה בנו את האידאה המתאימה, שאינה זהה לו.

• כניסת האידאות אל הרוח לוק מבקש לענות על שאלה שגם דקארט צלל אליה - מהו מקור האידאות בנפשינו. דקארט חילק את האידאות לשלושה סוגים, כך:

• טבועות מלידה (אפריוריות)
• נגרמות ממושאים חיצוניים (אפוסטריוריות)

• שבעליהן ממציאים אותן (מבוססות) לוק מאמץ את החלוקה, אלא שהוא שולל את קיומן של אידאות אפריוריות עבורו, אידאות 'שבעליהן ממציאים אותן' כוללות לא רק דמיונות מוחלטים, אלא כל פרשנות סובייקטיבית לעובדות האמפיריות.

• מודלים מוחשיים של השכל הגישה של לוק לניתוח מקורן של האידאות היא היסטורית - הוא מבקש לבדוק כיצד אדם רוכש את רעיונותיו, מרגע שנולד. כך, הוא מערב בתאוריה שלו גם שיקולים של פסיכולוגיה התפתחותית - יש בכך בעיתיות, עם זאת חשוב לציין שעבודתו של לוק מניחה את הקרקע לפסיכולוגיה המדעית.

• מודל הנייר החלק (טאבולה ראסה): כפירה בקיומן של אידאות מולדות: האדם נולד כנייר חלק, ההתפתחות שלו היא כ-'התכסות בסימנים' - אידאות המתקבלות מהניסיון, ומשתמרות כך שהן ניתנות לשחזור (ממשיכות להתקיים בנפש, ועל הנייר).

• מודל חומרי הבניה: האידאות הן 'חומרי' המחשבה והידיעה. רומז על מודל אטומיסטי: יסודות פשוטים יוצרים את המבנה המורכב. האטומים עשויים להיות עובדות נתונות. בכל אופן אין לייצרם יש מאין, אי אפשר לגרוע מהם, ומהם מורכבים כל הדברים. אלה הן תכונות של אטומים הן של אידאות.
• מודל המחסן: מדגיש את האגירה של אידאות 'בתוך הנפש'
• מודל הראי האידאות הן כמו בבואות של העולם החיצון. לא בחוברת - הייתי אומר שזה די אפלטוני.
• 'לשכה אפלה', מוזיאון מעניין! לשכה אפלה = Camera obscura. (קמרה בלטינית זה לשכה???) זון בעצם הקופסה שמכניסים אליה קרני אור דרך חור קטן, כך שהן מקרינות תמונה (מהופכת, כמו של מראה) של ההשתקפות. אמור להראות שאנחנו קולטים נסיון חושי ומייצרים 'אידאה' שהיא דבר אחר... ‎ המשותף למודלים:

• המודלים המוחשיים הם מטפורות לשכל המופשט, מעין משלים שמלמדים אותנו על טיבו. הרעיון היסודי המשותף למודלים של לוק: האידאות נמצאות בשכל, כפי שמושאים נמצאים בחלל הפיזי מעניין, ביקורת המודל האימננטי? ^lqrgkr

• האופי הסביל של השכל ביחס לאידאות (הפשוטות) - הן 'מוכנסות' אליו, נחרטות עליו, נכתבות עליו, משתקפות עליו וכו'. רק מודל חומרי הבניין מדגיש גם מאפיין פעיל - השימוש של השכל באידאות כחומרים, כדי לבנות אידאות מורכבות.

• חלק מהדוגמאות מבליטות את המאפיין המצטבר של הידיעה

• תחושה והחזרה - מקורות הידע הנסיוני מהות האמפריציזם של לוק היא בטענה לפיה כל 'החומרים של העיון והידיעה' (התוכן הנפשי) מגיעים מן הניסיון. האמפריציזם של לוק נחשב כפול מהבחינה שהוא חל גם על האידאות (המושגים) שיש לנו על העולם וגם על הידיעה שלנו עצמה. נתמקד כאן באידאות. לוק קובע שכל המושגים או האידאות מגיעים או מתחושה או מ-'החזרה' (reflection). ההחזרה היא כל המושגים שאנחנו יכולים ללמוד עליהם מהתבוננות בחיי הרוח שלנו עצמנו -, כלומר בתהליכי הנפש שלנו, ולא בדבר שהוא חיצוני לנו. (תחושה היא תחושה של החוץ, 'החזרה' היא תחושה של עצם החישה שלנו). "פעולות רוחנו שלנו בתוך עצמנו, כשהיא מטפלת במושגים (=אידאות) שקיבלה". דוגמה להחזרות: אידאות הקשורות לתפיסה, למחשבה, לספק, להאמה, לעיון, לרציה. לתחושה יש קדימות מסוימת במובן שהחומר הראשוני הוא התפיסה, וההחזרה היא כשמה, בחינה חוזרת של האידאות שנקלטו בתחושה ע"י השכל. הפסיכולוגיה המודרנית הייתה קובעת שהאמונה בהחזרה היא לא אמפיריציסטית מספיק - הדיווח האישי בעקבות האינטרוספקציה אינו אמפירי במובן שאינו ניתן לשחזור, ושאינו פומבי. עם זאת, ההוגים האמפריציסטים (המקוריים) ראו בחקירה-עצמית ובממצאיה כראיה נסיונית תקפה. לייבניץ תמצת את העמדה כ:"אין בשכל מה שלא היה קודם בחושים" - המשפט הזה משקף את העמדה של לוק רק אם הוא לא חל על ההחזרה - האידאות הקשורות לכשרי המחשבה שלנו, למשל, הן כאלה שאינן מגיעות אלינו בחושים, אלא (לפי לוק) כחלק מההתפתחות הגשמית והטבעית שלנו עצמנו.

• אידאות פשוטות ומורכבות לפי לוק, אנחנו קולטים אידאות פשוטות בלבד, ומהן אנו מרכיבים בשכלנו אידאות מורכבות. תפוח מורכב מתכונות 'פשוטות' שונות: צורתו העגולה, צבעו האדום, ריחו הפירותי וכו'. כל מיני פרטים בסיסיים אודותיו באמצעות החושים השונים. השקפה בסיסית במאה ה-17 וה-18 היא שכל דבר מורכב - בנוי מדברים פשוטים, שהוא ניתן לפירוק אליהם: "השלם אינו אלא סכום חלקיו". ‎ אידאה נחשבת לפשוטה כאשר לא ניתן להגדירה באמצעות אידאה פשוטה יותר - לכן, אידאות פשוטות הן אלה שניתן להסביר באמצעות 'הגדרת הצבעה'/הגדרה אוסטנסיבית(Ostensive definition) בלבד. האידאות הללו כוללות צבעים, ריחות וכו'. ‎ אידאות פשוטות לא ניתנות להמצאה - אלא לקליטה נסיונית בלבד. העיוור לא יכול לדמיין צבע, לא משנה כמה הוא חכם וכו'. היחס שלנו לאידאות אלה הוא סביל - כלומר, כולל תפישה בלבד, וגם אינו נשלט - אנחנו חייבים לתפוס אותן כל עוד אנו חשים. ‎ המשמעות היא שאידאות מורכבות הן תהליך פעיל בו אנו מבצעים 'הרכבה' של אידאות פשוטות באמצעות שכלנו. ניתן להבין שיש לנו סוכנות מסוימת בהרכבת האידאות, כלומר, שהן פרשנויות שלנו שעשויה לעוות במקצת את המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא לפני פרשנות. יכולנו להגדיר אחרת את הדברים, ואנחנו אכן עושים זאת לפי צורך.

• שאלת מולינייה וויליאם מולינייה (Molyneux) היה חבר טוב של לוק, ששלח לו איגרת עם שאלה מעניינת: נניח ויש עיוור שלמד להבדיל בין קוביה וכדור באמצעות המישוש; אם יקבל לפתע את חוש הראיה שלו, האם יוכל להבחין בין הצורות ולזהות אותן באמצעות החוש החדש שלו? ‎ לוק מוליניה השיבו שניהם שלא - מבחינתם, האידאות של הכדור ושל הקוביה הן נסיוניות בלבד, כאשר הנסיון הוא של האידאות הפשוטות בלבד - כלומר, הוא ייחודי עבור כל חוש. לפי עמדה זו, אין קשר הכרחי בין התכונות המוחשיות והויזואליות של הצורות, הקשר בין תכונות אלה מתקיים רק לאחר שהתנסינו בהן ו-'הרכבנו' אותן לכדי אידאה מורכבת אחת, של קוביה או של כדור. באותו אופן, החוברת מציינת, אין קשר הכרחי בין אור הנורה לבין החום שהיא מפיצה. עלינו ללמוד מהניסיון שהדברים האלה קשורים ב-'אידאה מורכבת' הנקראת 'נורה'. אני חושב שאני מאוד לא מסכים עם זה. זו הסתכלות קצת פשטנית לראות בכל חוש 'מימד' בפני עצמו, שאינו מתכתב. מה שם את החושים ביחד? עדיף להבין את החושים כ-'התפצלויות' של אותם הדברים. כאשר המצע שלהם הוא ריבוי 'כללי', לא של סט מסוים של חושים, אלא עצם הקרקע שמאפשרת פלורליזם של חושים. זה הרי ברור שברגע שאתה מתנסה בראיה, באופן כללי, הקשר שלה לחישה הופך ברור מאליו, לא ניתן לא להבין אותו ‎ לייבניץ כתב ספר בשם 'מסות חדשות על שכל האדם' שבו הוא מתייחס לכל הנקודות של לוק. לגבי שאלת מולינייה הוא כתב כך: אם האדם רק קיבל את הראיה שלו, יכול להיות שהוא עדיין לא מבין איך הראיה עובדת וכיצד גוזרים ממנה ידיעות על העולם. אך בהנחה שהוא כבר למד גאומטריה, ומכיר את התכונות הרציונליות (שאינן דורשות דימוי חושי מסוים) של הצורות דרך ה-'ידיעה החושית' שסיפק לו חוש המישוש, הרי שהוא יצליח להבין כיצד עובדת 'ידיעה חושית' דרך חוש הראיה, ולמצוא את האמת המשותפת לשני החושים, כלומר את הידיעה השכלית. שני החושים מתכתבים עם ידיעה באופן שמאפשר 'לגשר' ביניהם, אם התנסינו באופן בו הם מספקים ידיעה. העיקר הוא שגם לעיוורים יש 'התחלות' של גיאומטריה טבעית: הבנה אינטואיטיבית של חוקי הגאומטריה, שאינם בלעדיים לעולם הויזואלי. ‎ בזמנם של לייבניץ ולוק זו הייתה שאלה תאורטית. מאז, בחנו אותה במגוון ניסויים קליניים, כאשר התוצאות הן מעורבות - לפעמים אנשים מצליחים לזהות ולהבדיל, ולפעמים לא. שאלת תנאי הניסוי היא חשובה - לייבניץ הרי טוען שניתן לגזור ידיעה באמצעות הראיה, אבל לעתים קרובות, הסתכלות שאינה מוקפדת דיו דווקא עשויה להטעות - הצורה של דבר עגול תמיד תיראה מעוותת, דו-מימדית, וכך כל צורה גאומטרית תלת-מימדית תתעוות. בפרט אם אנחנו 'חדשים' בראיה, עלינו ללמוד לא רק כיצד היא מקנה ידיעה, אלא כיצד היא עלולה להטעות.

• ניסיון גולמי ושיפוט רעיון שיפותח עוד יותר אצל ברקלי, קובע שאנחנו יכולים להבדיל בין האידאות הפשוטות שאנחנו קולטים כפי שהן, לבין האידאות המורכבות. למשל: העולם בכל רגע נגלה לנו כדו-מימדי, ואנחנו אלה ש-'משלימים את הפערים' בכלים פרשניים, כדי לבנות את התמונה התלת-מימדית שלו. ‎ החשיבות ביכולת להבחין היא כזו: בכל פרשנות הנלווית לאידאה מורכבת, יש סכנה של טעות. את האמת יש לעגן באמצעות אידאות פשוטות, שאינן כוללות פרשנות, ומתארות את העולם באופן גולמי ו-'אובייקטיבי'. להגיד "אני רואה תפוח" מחייב אותנו לסיווג מסוים של העצם, תיתכן טעות. להגיד "אני רואה כתם ירוק" לא מחייב אותנו לסיווג, ואף לא מחייב אותנו לעובדה אוניברסלית כלשהי - ייתכן שהאחר אינו רואה את הכתם הזה. האידאה איננה אובייקטיבית במובן שהיא משותפת לכולם, אלא במובן שהיא דיווח מהימן, וודאי, של מה שקורה בתפיסה האישית של המדווח עליה.

• ספקטרום הפוך (inverted spectrum) רעיון פילוסופי מפורסם ונהדר, מגניב לדעת שהמקור שלו הוא לוק. הרעיון הוא כזה: יכול להיות שאני קורא 'צהוב' למה שאחר קורא לו 'כחול' ולהיפך, כך שהפער לעולם לא יתגלה, ולא ייצור שום בלבול. המשמעות היא שלא ממש נכון לקרוא לאידאות פשוטות 'אובייקטיביות' - הן סובייקטיביות לגמרי לכל פרט, אלא שעבור כל פרט, הן אווידנטיות לחלוטין. ‎

• נתונים ראשוניים, אווידנטיות נזכיר, אצל דקארט, אינטואיציה היא כל מחשבה שמגיעה למשפטים אווידנטיים - כלומר בהירים ומובחנים. לפי דקארט, ברגע שיש לנו את הערובה האלוהית, כל אידאה מובחנת ובהירה היא אמת שאינה נתונה בספק (דיביל). האמפריציזם של לוק נענה לאתגר זה וטוען שפסוקי המדווחים על אידאות פשוטות הם אווידנטיים עבור מי שמחבר אותם. ‎ האמונה של לוק ב-'נתונים ראשוניים', המתקבלים בתהליך מיוחד ואין לערער על תוקפם, מאפיין את האמפריציזם המאוחר יותר של ראסל, אייר (Ayer) וכו'. הם כינו את אלה 'נתוני תחושה' (sense data). הגישה הזו היא מסדנית - מאמינה שיש אמתות ניכרות ומובנות מאליהן שאינן דורשות הצדקה נוספת, והן המסד עליו יכונן מבנה הידע כולו. אצל דקארט אלה אידאות מולדות, אצל לוק אלה אידאות פשוטות.

• קוצר ההגדרה של לוק לוק לא עורך באף שלב סקירה מסודרת של האידאות השונות. הוא לא 'פירק' את האידאות עד לפשוטות שבהן, לכן, ישנן אידאות שלוק מחשיב פשוטות אבל נדמה שאינן כאלה: רגשות, צורות, מנוחה ותנועה - כולן אידאות שהחשיב לפשוטות, על אף שהן אינן כמו הצבעים והצלילים - לפחות נדמה שניתן 'לפרק' אותן לאידאות פשוטות יותר.

ביקורת מצד אסכולת הגשטלט

• הגשטלט נקראת גם 'האסכולה התבניתנית' זו התנועה שלמדנו עליה גם באסתטיקה. הגשטלט האמינו שהשלם אינו שווה לסך חלקיו, אלא גדול מסך חלקיו - הם האמינו שהתפיסה שלנו תמיד מתחילה ממבנה שלם, המגיע להכרה שלנו כשלם שיכול להתפרק למגוון חלקים, כאשר כל אחד מהחלקים מאופיין ע"י השלם וביחס עליו. בצללית המופיעה על רקע, הדוגמה הקלסית, לא הצללית ולא הרקע מבטאים דבר כלשהו בפני עצמם. אך ביחד, כחלק משלם, ניתן להבינם כשני חלקים של שלם. זאת בניגוד לעמדה האטומיסטית העולה מדבריו של לוק: בניגוד לתפיסה לפיה ישנם יסודות פשוטים המרכיבים יחד מכלול, יש הבנה הוליסטית או אורגנית של הגוף. (אטומיזם כניגוד להוליזם). ‎ בנוסף, הגשטלט מאמינה שכל תפיסה כוללת מיסודה שיפוט - אנחנו לא תופסים צלילים חסרי הקשר ולאחר מכן יוצרים אידאה מורכבת של התופעה שגרמה להם, אלא תופסים את הצלילים מיד ומראש כשייכים לתופעה מסוימת, לפי השיפוט שלנו. אין תפיסה בלתי אמצעית וחסרת שיפוט.

אידאות פרטיות וכלליות

• תאוריית ההפשטה של לוק עד כה, למדנו שלפי לוק, כאשר אנחנו חשים בדבר מה, אנחנו למעשה מעלים בנפשנו אידאות המתאימות לנתוני החושים שאנו מקבלים. כלומר, מושא הנפש שלנו הוא האידאה שלנו, המתאימה להכרת האובייקט החיצוני. לוק עדיין לא הסביר כיצד אידאה יכולה להיות כללית - כלומר, כיצד אני יכול לחשוב על התפוח לא כעל האידאה שהתפוח הספציפי מעורר בי, אלא שכל התפוחים מעוררים בי.

• אופן היצירה של אידאה כללית עבור אידאה פשוטה: לפי לוק, כאשר אנחנו מפתחים אידאה כללית פשוטה, נניח של צבע, אנחנו למעשה בוחרים במקרה פרטי מסוים שלה כ-'מייצג', ומזהים דמיון בינו לבין כל המקרים של האידאה. לצורך העניין, כשאני אומר שכל העננים הם לבנים, אני משווה אותם ללבן של שן שראיתי פעם, והזיכרון הזה הוא-הוא מבחינתי ה-'לבן'. החוברת לא מסכימה משתי סיבות: 1) ספק - האם זה באמת ככה? אנחנו משתמשים, נפשית, בדוגמה קונקרטית כמודל של האידאה המופשטת?; 2) זהו למעשה הסבר מעגלי - אם כל פרט יחיד מעלה בי אידאה המתאימה לו באופן ספציפי - מה היא הסיבה ששני תפוחים מעלים בי את אותה האידאה הכללית? השאלה היא לא רק כיצד אנחנו מסבירים לעצמו את הדמיון בין דברים, אלא מה מאפשר לנו בכלל לתפוס את הדברים כדומים. עבור אידאה מורכבת: כאשר אנחנו מפתחים אידאה כללית מורכבת, למשל את זו של האדם, אנחנו משתמשים ב-'מתודת סילוק':* כלומר, התמקדות ביסודות המשותפים לכל אחת מן האידאות הפרטיות שבפנינו, והתעלמות מהיסודות הספציפיים המפרידים ביניהן. מציאת המכנה המשותף שיכול לכונן הגדרה כללית. גם כאן ישנה בעיית המעגליות: באמצעות מתודת הסילוק ניתן להסביר כיצד גיבשנו הגדרה כללית של אדם, לאחר שהובא בפנינו מדגם של בני אדם שונים, שאנחנו יודעים שהם בני אדם, ולכן ההגדרה הנכונה ל-'בן אדם' צריכה לכלול גם אותם. אם היה נכלל במדגם הזה כיסא, היו לנו שתי אפשרויות: לטעון שהוא אינו בן אדם, ולכן המכנה המשותף אינו צריך לכלול אותו, או לנסות ולהתאים את המכנה המשותף כך שיכלול גם את הכיסא, ולא יהיה הגדרה מוצלחת לאדם, ככל הנראה. מה מאפשר לנו לטעון שהכיסא אינו אדם, לפני שהפעלנו את 'מתודת הסילוק' וזיקקנו את ההגדרה המשותפת של כל האידאות הפרטיות של אדם?

תקשורת ומשמעות

• השפה אצל לוק מוגדרת באמצעות התפקיד שלה כלומר - היא עבורו כלי לתקשורת בין בני אדם. היא משמשת גם למחשבה, כלומר כ-'מונולוג פנימי', אך זהו תפקיד משני בלבד אצל לוק. כזכור, 'מושאי המחשבה' הם כל התוכן הנפשי שלנו.

• לוק מדגיש שתי עובדות יסוד בקשר בין לשון למחשבה הקשר הוא דו משמעי, משום שהעובדות הן מצד אחד ניגוד בין הלשון למחשבה, ומצד שני הקבלה ביניהם.

נסקור את הדומה והשונה:

1. שונה - האופי הפומבי של השפה לעומת האופי הפרטי של המחשבות: השפה משותפת לכולם ומורכבת מסימנים שכל אחד יכול לתפוס באמצעות חושיו. המחשבה לעומת זאת פנימית ופרטית לכל אדם, איש אינו חשוף למחשבות של האחר. בדואליזם של דקארט, העובדה הזו מביאה לכך שהמחשבות ישתייכו למציאות אחרת שאינה גשמית, בעוד המילים שייכות לעולם הגשמי.

2. דומה וגם שונה - יש מחשבה בלי שפה, ויש מחשבה בלי שפה: גם אם איננו מאמינים בדואליזם של דקארט, הנחה זו טבועה באורך המחשבה שלנו. אנחנו "מחפשים את המילים לבטא את המחשבות שלנו", "מתקשים להתבטא" וכו'. כך, גם יכול להיות שמילים שונות, באותה השפה או בשפות שונות, מבטאות את אותה המחשבה. המחשבה זהה, המילה לא - יש הבדל. יש יצורים שיש להם רק מילים, נגיד תוכי. יש יצורים עם מחשבה ובלי מילים.

3. דומה וגם שונה - המחשבה בנויה מאידאות והמחשבה בנויה ממילים: שתיהן דומות בכך שיש להן אופי אטומי - חלקים 'פשוטים' שניתן לייצר מהם הרכבים.

4. דומה - למילים ולאידאות אופי ייצוגי: מקובל לחשוב על המילים כסימנים המורים על דברים אחרים. כאשר אנחנו מדברים על מחשבות, אנחנו בוחנים את התאמתן למציאות - "האם הן מתארות" את המציאות במדויק. לוק קרא לאידאות גם כ-'ציורים'. בתחתית השורה, גם מילים וגם אידאות אמורות לתת לנו מידע על משהו אחר וחיצוני להן.

5. ולסיום - השפה משמשת למסירת מחשבות. הסבר בסעיף הבא:

6. תהליך התקשורת לפי לוק תפקיד השפה הוא לאפשר לדוברים למסור למאזינים את מחשבותיהם. בתהליך התקשורת של לוק חמישה שלבים:

7. המחשבה הלא-מילולית של הדובר
8. מחשבה מילולית של הדובר
9. הפסוקים הנאמרים והנשמעים
10. מחשבה מילולית של המאזין
11. המחשבה הלא מילולית של המאזין ‎ מעניין לציין שזה די מתאים למודל הכללי (של כל צורת תקשורת) של תאוריית התקשורת בימינו:
12. מקור
13. מסר
14. הצפנה
15. אפיק תקשורת
16. פענוח
17. מסר

18. יעד ‎ אצל לוק, יש ספק בכך שהמסר אכן עובר ליעד...

19. לוק על משמעות המילים עבור לוק, המשמעות של מילה זהה לאידאה, שהן הדובר הן המאזין קושרים באותה מילה. כלומר - על אידאה, שמוסכם בין הדוברים שהיא זו המיוצגת ע"י המילה שנאמרה. הקשר הוא שרירותי לחלוטין מעבר לכך שהוא מוסכם. לפיכך, ההצלחה של תקשורת תלויה בשתי הנחות:

20. שהאידאות של אדם וזולתו הן דומות - כולל הכאב, הרגש וכו'. (למרות דוגמת הספקטרום ההופכי, שלוק עצמו הגה...)
21. שישנו עולם פיסיקלי פומבי ומשותף, שהאידאות שלנו משקפות בנאמנות יחסית
    ‎ ‎ הנימוק שלו הוא כזה: לא ניתן להשתמש במילה בהצלחה אלא כדי לציין את האידאה המתאימה הרעיון של לוק הוא שאיננו נבין לעולם את המילה 'תפוח' ואת השימוש בה, בלי להתנסות בתפוח ולהחזיק באידאה המתאימה. זה... בעצם מנוגד לגמרי לרעיון הספקטרום ההופכי שלו. לוק טוען שלא ניתן להגיד 'תפוח' ולהצליח לתקשר בכך, אלא אם השימוש שלנו היה כדי לרפרר לאידאה המתאימה - אבל מה אם אמרנו 'תפוח', ולמרות שהתכוונו למשהו שהוא כמו-תפוח, כולם בכל-זאת הבינו אותנו? על כל פנים, לוק הוציא מהכלל מילים לוגיות כמו "אם", "לא" וכו'. אז התורה שלו חלה במובן זה רק על שמות עצם ותואר. ‎ שתי הטעויות הנפוצות לגבי משמעותן של מילים לפי לוק הן: ^6capjm
22. להניח שהמילים מתייחסות לדברים עצמם (הן מתייחסות לאידאות שלנו המתאימות לדברים - כל שם עצם כללי הוא למעשה שם פרטי של אידאה כללית.
23. להניח שהמילים שלנו יכולות לציין אידאות של הזולת - אנחנו יכולים לציין רק את שלנו, ולהניח שלזולת אידאות דומות

הערות ביקורת

• שפת מחשבה לוק ערך לראשונה את ההבחנה בין 'שפת המילים' ו-'שפת המחשבה'. ההבחנה טוענת למעשה שהמחשבה מתבצעת ללא מילים, באמצעים שאינם שפתיים. בגרסאות מודרניות של העמדה, ג'רי פודור טוען שבלי 'שפת מחשבות' לא ניתן להסביר את המחשבה כלל. עם זאת, בגרסה של לוק ישנן נקודות תורפה: ‎
• האם יתכן שמילים 'פומביות' ימסרו מחשבות אישיות ונסתרות? לוק בעצמו טוען שהאידאות של כל אדם הן שונות, וניתן לציין רק את אלו שלנו. הוא אינו עקבי וטוען לפעמים שהאידאות משותפות לדוברי השפה. אבל זה לא מסתדר עם שאר התורה שלו: אם המחשבות הן פרטיות (זו עובדה) והאידאות הן 'האטומים' שלהן, כיצד זה יתכן שהאידאות לא יהיו פרטיות כמוהן? האפשרות של 'ספקטרום הפוך', במובן הרחב שלה, לא ניתנת לשלילה. ‎

• האם ניתן לחשוב ללא מילים? גם אם נקבל את האפשרות שתהליכי מחשבה מסוימים הם חזותיים בלבד, אריתמטיים בלבד, וכו' - האם ניתן לחשוב על כל דבר ללא מילים? נניח על פסוק כמו "בעמק החולה יורד לפעמים גשם עז למדי בחודש ניסן"? טוב, זו שאלה די טיפשית - כדי לחשוב על מילים בוודאי שצריך מילים.

• הביקורת של וויטגנשטיין - אין 'שפה פרטית' וויטגנשטיין הקדיש מאמצים להפרכת תאוריית המשמעות של לוק, ולביקורת שלו חשיבות גדולה. 'שפה פרטית' היא המצב שמתאר לוק, בו לכל אחד יש אידאות פרטיות משלו, אשר מרכיבות את המחשבה ומהוות מעין 'שפה' שאינה מילולית, כאשר שפה פרטית זו מתורגמת ל-'שפה הפומבית' המורכבת ממילים. וויטגנשטיין טוען: ‎ א' - שלא ניתן לעבור מהפרטי לפומבי באופן כזה - הציטוט המפורסם של וויטגנשטיין אומר ש-"אם אני מסיק מזה זה כאב מהחוויה שלי, אז ככה גם כל אחד אחר מול עצמו - ולעולם לא נוכל להכליל מהכאב האישי שלנו על המשמעות הכללית של כאב". באותו אופן הוא מדגים: אם לכל אחד מאיתנו הייתה קופסת עץ אישית שיש בה משהו, וכולנו היינו קוראים למשהו הזה 'חיפושית' - זה לא היה משנה מה יש בקופסה הזו, היא גם הייתה יכולה להיות ריקה, מה שיש בתוכה אינו חלק מ-'המשחק השפתי'. ‎ ב' - ש-'שפה פרטית' היא לא אפשרית כלל - זה טיעון חשוב מאוד ומורכב של ויטגנשטיין. לפי טיעון זה, אדם שיחבר לעצמו 'שפה פרטית' - גם אם רק למחשבה שלו - כלומר, אדם שינסה לחשוב בשפה שאינה פומבית, באמצעות אידאות 'אישיות' - יגיע לתוצר שלא יהיה מובן אפילו לבעליו. הסיבה היא שהוא לא יוכל לדעת אם הוא זוכר נכון את הקשר בין האידאה למילה. הכוונה היא שהוא עלול יהיה לחשוב שהוא זוכר את הקשר נכון, אך לטעות בכך. בדיוק כפי שדוגמת 'הספקטרום ההפוך' מראה שלא ניתן לעמוד על הבדלים במשמעות של מילים בקשר בין אנשים, נכון הדבר בין אדם לבין עצמו - אני מניח שזה הכיוון? לפי ויטגנשטיין, אדם יחיד לא יכול לקבוע אם הקשר מילה-אידאה מתקיים או לא, כלומר האם השימוש הנעשה באידאה הוא נכון לא, בשום מצב נתון. הסיבה היא שלפיו, הקשר בין מילים לאידאות תלוי בכוונות של משתמשי השפה - פעילות לשונית אפשרית רק במסגרת חברתית של קהיליית הדוברים, כאשר המשמעות היחידה היא זו שהקהילייה נותנת למילים, ולעולם לא 'הכוונה'. הכושר להשתמש נכון במילים הוא זה שמכונן הבנה - ולא קישור 'נכון' של אידאה עם המילה. ^bi1tks

איכויות ראשוניות ומשניות

• כאן לוק עוסק במושאים הנכללים בעולם החומרי, בחלל ובזמן לפי לוק: האידאות נתפסות בתוך הרוח, ושייכות לעולם הפנימי של 'הישים התופסים' (בני אדם). מחוץ לרוח נמצאים: התכונות של המושאים הנתפסים, כולל הכוחות שלהם לעורר בנו אידאות מסוימות. לכן, על התכונות והכוחות של המושאים החושיים אנו מדברים כאל העולם החיצוני. ביקורת המודל האימננטי ‎ לוק מבחין בין האידאות של האיכויות הראשוניות ובין האידאות של האיכויות המשניות ומעלה בכך את אחד הפתרונות החשובים שהועלו כדי להתמודד עם בעיות המדע החדש. ההבחנה בין איכות ראשונית ומשנית הייתה קיימת עוד אצל דקארט, גלילאו, ובהארכה אצל דמוקריטוס, אבי האטומיזם, אבל לוק מנסח אותה באופן המובהק ביותר. ^2ftsnm
• המונח 'איכות' (quality) משמש אצל לוק לציון שני סוגים שונים של תכונות המושאים החומריים:
• אותן תכונות הנמצאות במושא בלי קשר ליחסיו עם דברים אחרים. 'תכונות עצמיות'. למשל, כדוריותו של הכדור.

• כל כוח שיש למושא שבאמצעותו הוא משפיע על דברים אחרים. זה כולל גם את הכוח להשפיע פיזית, למשל לדחוף דבר אחר, וגם לעורר בנו אידאות, כלומר ליצור בנו ניסיון מסוים. הכוח טמון במושא עצמו, אבל מתעורר רק בתנאים מסוימים. אנו מתקשים להבהיר מה טיבו של הכוח כאשר הוא קיים כפוטנציאל בלבד, ואינו מתממש. ההנחה המקובלת היא שלמושא ישנן תכונות עצמיות שהן אלה הגורמות לכוח, נותנות לו את הפוטנציאלים המסוימים שלו. (כלומר - המובן השני של איכות נובע מהמובן הראשון). במילים אחרות, עצם המילה איכות היא דו-משמעית, וכעת נוספת על דו המשמעות הזו גם ההבחנה בין שני סוגי האיכויות.

• איכויות ראשוניות בשישה מאפיינים

• לוק משתמש ב-'הגדרת מניה' ומציין את האיכויות הראשוניות השונות שהוא מזהה. הוא כולל: מוצקות, התפשטות, תבנית, תנועה ומנוחה, מספר.
• לוק מאפיין אותן כ-"בלתי ניתנות לחלוטין להיפרד מן הגוף". המשמעות היא שהאיכויות הראשוניות קיימות בכל גוף חומרי באשר הוא. הן כולן מהותיות לחומר. שאלה זו חוזרת על השאלה של דקארט: "מה מהותי לחתיכת השעווה?". לוק סבור שההתפשטות אינה מספיקה, ובכל מקרה התרומה המשמעותית שלו היא בטענה שדרושה גם המוצקות שבזכותה עצמים מתפשטים אינם יכולים לחלוק את אותו החלל. התכונות של לוק נקראות 'מכניות' והן נובעות מהשקפת העולם המכניסטית שלו.
• האיכויות הראשוניות נחלקות לאיכויות משוערות ומוחשות, שהן למעשה איכויות 'מיקרו ומקרו'. האיכויות המשוערות הן תאורטיות בלבד, למשל התכונות של חלקיקי החומר (האטומים), בעוד האיכויות המוחשות הן נסיוניות, אנחנו חווים אותן באופן ישיר.
• האיכויות הראשוניות הן כאלה שהאידאה שלהן דומה להן - היחס הוא כמו יחס של מקור-העתק. הכוונה היא שאין הבדל מהותי בין אידאת הכחול לצבע הכחול עצמו - אין מקום לפרשנות אישית באידאת הכחול, והיא חולקת את כל התכונות של הכחול כשלעצמו.
• האיכויות הראשוניות הן (מכוננות את) הכוחות של המושאים ליצור בנו את אידאות התחושה (מה שיוצר בנו אידאות כאלה ואחרות הוא האיכויות הראשוניות של המושאים). האידאות הנגרמות מן האיכויות הן משלושה סוגים: האידאות של האיכויות הראשוניות עצמן; אידאות של איכויות משניות, ואידאות של הרגשות גופניות (לא לשכוח - אצל לוק תמיד יש את האידאות של מושאים, ואת האידאות של עצמנו, מאחר שכל הכרה היא הכרה-עצמית).

• האיכויות הראשוניות הן בגדר כוחות סיבתיים - המושאים משפיעים זה על זה באמצעות איכויותיהם הראשוניות.

• איכויות משניות בשבעה מאפיינים

• מודגמות באמצעות תכונות מוחשות מוכרות: צבע, טעם, צליל
• מוגדרות ככוחות המצויים בדברים, המעוררים בנו את האידאות של איכויות משניות. הכחול של השמיים הוא למעשה הכוח של השמיים ליצור בנו אידאה מסוימת, של כחול.
• האיכויות המשניות אינן אלא הרכבים של איכויות ראשוניות: לחלקיקי החומר (לוק הרי אטומיסט) כשלעצמם יש איכויות ראשוניות בלבד; בהרכבים השונים שלהם יש דספוזיציה (נטיה) לעורר בנו תחושות ואידאות המתאימות לאיכויות הראשוניות עצמן, אך גם כאלה המתאימות לאיכויות המשניות: כאמור, טעם, ריח וכו'. כך יוצא שרכיביהם של המושאים הם בו-זמנית אידאות ראשוניות ואידאות משניות (מרכיבים הן אידאה ראשונית הן אידאה משנית).
• לאיכויות משניות אין אידאה הדומה להן - האידאה של הכחול אינה דומה במאפייניה לכוח הטמון בשמיים, המאפשר להם ליצור בנו את אידאת הכחול. האידאה המשנית היא שונה מהאיכות עצמה, והן אינן מקיימות יחס של מקור-העתק.
• האיכויות המשניות אינן נמצאות בדברים עצמם, אלא כאשר מתקיימים תנאים מסוימים. הן מתקיימות רק כאשר אנו חשים את המושא, ועושים זאת בתנאים מסוימים.
• האיכויות המשניות אינן מצויות בדברים כלל - הוא משווה אותן לכאב, שמחה וכו' - תחושות שאין לנו ספק שקיימות בסובייקט ולא במושא הרגש שלו.
• האיכויות המשניות אינן אלא האידאות של האיכויות המשניות - לא טענה וודאית של לוק, אבל עולה מחלק מדבריו. המשמעות היא שהאיכויות המשניות אינן קיימות כשלעצמן, בנו או במושאים, אלא הן התוצאה של כוחות הקיימים במושאים המופעלים עלינו, המורכבים מאיכויות ראשוניות בלבד. (אין דבר כזה 'כחול', אלא יש את המושא ויש את הסובייקט, ו-'כחול' הוא מה שבכוחו של המושא, באמצעות איכויותיו הראשוניות, לגרום לסובייקט.) נקודה זו מבטאת את הצורך של לוק בתחליף לערובה האלוהית של דקארט - לטענתו בחלקים מסוימים, האיכויות המשניות אמנם אינם קיימות במושאים עצמן, אך גם אינן קיימות בנו מראש (טאבולה ראסה...). במקום, האיכויות המשניות הן אפקט בלבד, ואפקט זה מעניק לנו אידאה מהימנה של המושא מפני שהאל ברא את העולם כך שהמושאים יהיו מוחשיים עבורנו, ויעוררו בנו אידאות המתאימות לבירור האיכויות הממשיות שלהם (הראשוניות). ‎ סתירה קיימת בין המאפיינים 5-7, לפיהם האיכויות המשניות אינן קיימות בדברים כשלעצמם, לבין המאפיין השני לפיו האיכויות המשניות הן כוחות המצויים בהם. ברקלי בחר לראות בנקודה השביעית את האפיון המרכזי של האיכות המשנית אצל לוק. לבחירה זו חשיבות היסטורית גדולה, מאחר שהרעיון לפיו איכויות ראשוניות הן תכונות או כוחות במושאים בעוד איכויות משניות הן אידאות בשכל של התופסים הפך לדיון חשוב בפילוספיה. ביקורת זו של ברקלי לא מתכתבת עם לוק של האפיון השני, לפיו האיכויות המשניות דווקא כן קיימות במושאים, ככוחות. בכל אופן, ברקלי יטען שאם האיכויות המשניות הן רק בשכל, אז גם הראשוניות, כאשר מחוץ לאידאות בשכלנו - אין במציאות כלום.

בטבלה ניתן לעמוד על אי-דיוקים נוספים העולים מכתביו של לוק: 1. הכוןח לייצר בנו אידאות של האיכויות המשניות הוא מאפיין הן של המשניות הן של הראשוניות (אז מי אחראיות לכך?) 2. שוב, יש שלושה סוגי אידאות: אידאה לכל סוג של איכות, ואידאות לתחושות פנימיות.

• הנימוקים להבחנה בין סוגי האיכויות מדוע בכלל דרושה הבחנה בין סוגי איכויות? לוק מונה שתי סיבות:
• האיכויות המשניות הן סובייקטיביות

• האיכויות הראשוניות הן תכונות המושאים החומריים לפי תמונת העולם המדעית.

• הסובייקטיביות של האיכויות המשניות: האיכויות המשניות נוצרות אך ורק במפגש בין מושא חומרי לבין הישות התופסת אותו. כך, למשל, השיש הוא אדום רק כאשר יש אור, וכאשר אנחנו מביטים בו. הטיעון הוא למעשה כזה:

• שיש פורפיר הוא אדום ולבן באור
• אינו אדום ולבן בחושך
• חושך ואור אינם גורמים לשינוי ממשי בשיש עצמו
• לכן, אם המושא מאבד איכויות מסוימות כאשר מתבצע שינוי בתנאי התאורה (או כל תנאי שחיצוני לו), האיכות אינה שייכת לו באופן מהותי. היא יחסית.
• אודם ולובן אינם מהותיים לשיש (במקרה שלנו)
• אידאות האודם והלובן שאנו חשים בהן בהתבוננות בשיש, אינן דומות לאיכויות של שיש הפורפיר עצמו. ‎ לגישה שלוק דוגל בה כאן קוראים 'ראליזם נאיבי' (naive realism), ולפיה, למושאים יש קיום משל עצמם - הם אינם משתנים באופן מהותי רק משום שאנו מתחילים או מפסיקים לתפוס אותם. ‎ שוב, יש שתי אפשרויות פרשניות: הראשונה קובעת שהאיכויות המשניות זהות לאידאות של איכויות משניות, כלומר אינן נמצאות במושא אלא רק בסובייקט. השניה קובעת שהאיכויות המשניות קיימות במושאים כפוטנציאל לעורר אידאות מסוימות במפגש עם הסובייקט, כלומר שהן כוחות הקיימים בדברים כשלעצמם, ונובעים מהרכבים מסוימים של איכויות ראשוניות. ‎ המשמעות של 'סובייקטיביות' בהקשר של תכונות משניות היא מרובדת. ישנן שלוש משמעויות, כאשר הראשונה נובעת מהשתיים הראשונות.
• האיכויות המשניות סובייקטיביות במובן שהן נמצאות בתוך האובייקט התופס, אם אובייקטיביות משמעה "להימצא באובייקט", הרי שהן אינן אובייקטיביות. זו הסובייקטיביות שאנו מחילים בד"כ על כאב, רגש וכו'. לכל היותר נגיד שיש לדברים נטיות לגרום לנו תחושה סובייקטיבית כלשהי - למשל 'דוקרני' היא התכונה של דבר הנוטה לדקור.
• האיכויות המשניות סובייקטיביות במובן שהן יחסיות לתנאי התפיסה - אור וחושך, זמן, זווית, מרחק וכו'.

• האיכויות המשניות יחסיות גם לסובייקט (ולא רק לתנאי התפיסה) - למישהו אחד קר, לשני חם... יחסיות התפיסה של האיכויות המשניות, העולה מנקודות 2-3, מוכיחה את נקודה 1, כלומר את ההכרח שיהיו קיימות בנו, ולא בדברים כשלעצמם. ‎ לסיכום שווה להזכיר שהסובייקטיביות היא הקריטריון המבחין בין איכות משנית לראשונית, כך שמובן מאליו שאפיונים אלה אינם חלים על איכויות ראשוניות.

• ביקורת מתבקשת ברקלי כבר ידבר על היחסיות של האיכויות הראשוניות. בינתיים נשאל דבר אחר: לפי לוק, צורה גאומטרית היא איכות ראשונית - אז איך זה שהיא נעלמת בחושך - בדיוק כמו איכות משנית? שאלה זו מחזירה אותנו לשאלת מולינייה: לוק ומולינייה יטענו שאין קשר הכרחי בין המישוש של הכדור לראיה שלו, כך שכאשר האור כבה, כל התכונות הראשוניות הויזואליות של הכדור יעלמו, בדיוק כתכונה יחסית. אם נאמץ את העמדה הנגדית נוכל להגיד דבר מעניין: איכות ראשונית היא כזו המתקבלת ביותר מחוש אחד. איכות משנית, לעומת זאת, מתקבלת באמצעות חוש אחד בלבד, ואין 'חפיפה' באמת השכלית ביחס לחוש אחר. אפיון זה לא מופיע אצל לוק. אז אצלו - האם מסתבר שצורה היא לא באמת איכות ראשונית? תשובה אפשרית שלו תהיה שתפיסת הצורה אמנם סובייקטיבית, אך ניתנת לאפיון גם כאובייקטיבית, כאשר איכויות משניות כגון צבע, צליל וכו' הן סובייקטיביות בלבד.

תמונת העולם המדעית של לוק

• איכויות מוחשיות ומשוערות, 'מיקרו' ו-'מאקרו' נזכיר שוב, שהעיסוק בסובייקטיביות נועד לייצר הבחנה בין איכויות משניות וראשוניות. בתוך האיכויות הראשוניות עצמן מתקיימת הבחנה בין איכויות מוחשיות, כאלה שיש לנו ניסיון ישיר שלהן, ואיכויות משוערות - כמו תכונות האטומים, שאנחנו מסיקים באופן תאורטי בלבד. בסעיף הקודם, השווינו בין איכויות משניות לאיכויות ראשוניות מוחשיות - כעת נבחן את היחס בין המשניות לאיכויות ראשוניות משוערות, המרכיבות את תמונת העולם המדעית של לוק.

• העולם מורכב מחלקיקים (אטומים) זעירים החלקיקים מצטיינים בחמש האיכויות הראשוניות - לוק מדגיש שההתפשטות של דקארט אינה מספיקה. כאמור, המוצקות הכרחית כדי שהחומר לא 'יחפוף' עם חומר אחר. לוק מקבל את העיקרון הקרטזיאני (שהוא למעשה רעיון אריסטוטלי), לפיו לחומר יש תכונות מהותיות ותכונות מזדמנות. האיכויות המשניות הן למעשה התכונות המזדמנות של החומר.

• דעותיו של בויל כאמור, לוק לא היה מדען בעצמו, אבל התעניין במדע והושפע מבויל, מדען חשוב. השקפותיו בדגשים:

• הפיזיקה מסוגלת לגלות את המבנה היסודי של החומר. בויל האמין שהתאוריה המדעית השלמה היא על סף גילוי. היא תהיה התאוריה האמתית והשלמה על מבנה החומר. לכן, לוק סבור שהאיכויות הראשוניות הן האמת היסודית בנוגע לטיבו של החומר.
• כל התהליכים בטבע ניתנים להסבר באמצעות איכויות ראשוניות בלבד
• איכויות ראשוניות הן כמותיות ומדידות (העיקרון המפורסם לפיו יחסים כמותיים הופכים ליחסים איכותיים).
• האיכויות הראשוניות יכולות להסביר את המשניות, ולא להפך

• תיאורים במונחים של איכויות משניות ניתן 'לעמיד' על תיאורים במונחים של איכויות ראשוניות. המשמעות היא שניתן לתאר את כל עולם החומר בלי להזכיר את אידאות התחושה שלנו: צבעים, ריחות וכו'. הן אינן התכונות האמתיות של הדברים.

• הפגם בהסבר של לוק נעוץ בדו-המשמעות שהוא מייחס לאיכות הראשונית, כתכונה מוחשית אך גם כתכונה משוערת. האם זה נכון שלדברים אין באמת צבע? מצד אחד, כאשר מביטים בדברים במיקרוסקופ, הם מאבדים את צבעם. מצד שני, לדברים שנראה במיקרוסוקפ יש צבעים משלהם, בהכרח. כמו כן, המיקרוסקופ מאפשר לנו לראות תכונות מוחשיות של החלקיקים, אבל אינו מלמד אותנו על תכונותיהם המשוערות. כלומר - אנחנו לא מצליחים 'להתנער' מהאיכויות המשניות, על אף שלכאורה אינן אמתיות או נחוצות. ‎ הפגם מבטא את בעיית היחס בין תמונת העולם השגורה לתמונת העולם המדעית. ארתור ס. אדינגטון מעלה את דוגמת שני השולחנות המפורסמת: שולחן מס' 1 הוא זה שמוכר לנו "משנות חיינו הראשונות". הוא מורכב מאיכויות משניות: הוא בצבע כזה וכזה, צורה כזו וכזו, וכו'. הוא גשמי. שולחן מס' 2 הוא השולחן לפי התמונה המדעית: הרבה ריקנות, קצת חלקיקים, מטענים חשמליים, וכו'. בין השולחנות יש הבדל עצום, ובעוד הפיזיקה טוענת שהשולחן השני הוא זה שקיים באמת - אין בכוחה לסלק את השולחן הראשון. כלומר: הפיזיקה לא יכולה להחליף את המונח השגור 'שולחן', המאפשר להבין את העולם כתמהיל של "(הנחה של) טבע חיצוני, דימויי נפש ודעות קדומות המועברות בירושה". צריך לקרוא על זה, לדעתי הכוונה היא שהתמונה המדעית לא מצליחה לגעת במה שמהותי כדי שנוכל להשתמש בשולחן, לדבר עליו וכו'. ^l9vvsq

• לסיכום נגיד שלוק העלה לפעמים את הרעיון שבעתיד נוכל לוותר על תמונת העולם היומיומית לטובת זו המדעית. במהלך המודרניזם שאיפה זו קיבלה לעתים ביטוי.

תאוריית התפיסה של לוק

ראליזם נאיבי

גישת השכל הישר לתפיסה, המאפיינת את כולנו, את "האיש ברחוב". אורח הדיבור היומיומי על תפיסת החושים. ההרגשה היסודית שלנו לפיה העולם 'פתוח לפנינו' והניסיון שלנו שקוף במובן שאנחנו מתנסים במושאים בלי לחשוב על טיבה של ההתנסות. 'נאיבי' זו לא ביקורת שלילית - זה מבחין בין הראליזם כתאוריית תפיסה לשאר סוגים של ראליזם.

• שמונה מאפיינים עיקריים של ראליזם נאיבי:
• קיים עולם של מושאים חומריים: הם נמצאים במרחב ויש להם מקום מוגדר בחלל תלת-מימדי.
• הם נגישים לאיברי החושים: את אותו המושא עצמו ניתן לתפוס בכל החושים השונים, לפחות ברוב המקרים - החושים עצמם חולקים עולם.
• התפישה של המושאים היא ישירה ובלתי-אמצעית: כאשר אנחנו חשים, אנחנו תמיד חשים 'את הבחוץ' - כלומר את השכבה החיצונית ביותר של הדבר, זו שבמגע עם החוש. החוש תופס את מה שבמגע ישיר איתו.
• התכונות שאנחנו תופשים במושאים קיימות והן מאפשרות לנו לנסח טענות אמתיות לגבי המושאים
• מציאותם של המושאים לא תלוייה בהיותם נתפסים (על ידינו)
• המושאים החומריים משמרים את התכונות שלהם גם כאשר הם לא נתפסים
• המושאים החומריים נגישים לצופים שונים, גם לזולת, הם פומביים ובין-סובייקטיביים, לא פרטיים.
• יש למושאים כוחות סיבתיים באמצעותם הם משפיעים זה על זה. אין צורך בתפיסה שלנו כדי שישיפיעו זה על זה. חוקי הטבע היו קיימים כפי שהם גם אם האדם לא היה קיים או לא היה מגלה אותם.

תאוריית הייצוג

• על התאוריה: תאוריית התפיסה הייצוגית (representative theory of perception). תאוריה חלופית לראיליזם הנאיבי. לכל דבר יש מגוון מראות, או אפשרויות להיקלט בחושים. אנחנו יכולים להביט על ירושלים ממגוון נקודות תצפית, או להסתכל על הדבר מקרוב ומרחוק. הראליזם הנאיבי יגיד שבכל המקרים, ראינו את אותו האובייקט. את אותה הירושלים למרות מראותיה השונים. תאוריית הייצוג טוענת שיש הבדל בין מה שאנחנו חשים ישירות ו-חשים בעקיפין. ראינו שני מראות נפרדים של ירושלים, ובעקיפין אפשר להגיד שראינו את אותה הירושלים. ‎ ניתן לחלק את טענות התאוריה לשתיים: אחת חיובית ואחת שלילית. לפי השלילית: איננו מסוגלים לתפוס את המושא החומרי עצמו. מושאי התפיסה שלנו אינם זהים למושאים כשלעצמם. לפי החיובית: המושאים קיימים במציאות, אלא בשתפיסה שלנו הם מופיעים כתופעות מיוחדות בשם 'תופעות תפיסתיות' או 'היצגים תפיסתיים' בלבד, המייצגות את המושאים בנפשנו. תכנים תפיסתיים אלה מכונים אצל לוק ואצל דקארט 'אידאות'. את המושאים עצמם אנו תופסים בעקיפין בלבד, באמצעות האידאות המייצגות אותם. ‎ במאה ה-20, פילוסופים כינו את התופעות התפיסתיות 'נתוני חושים' (sense data). הדוגמה המופרסמת להמחשת התאוריה היא הטלוויזיה - יש מאורע, ויש את השידור שלו. ההיצגים התפיסתיים שלנו הם כמעין 'שידור טלוויזיה' של האירועים עצמם, המופיע בנפשנו. ‎ לפי תאוריית הייצוג, התפיסה חייבת לכלול גם שיפוט - כאשר אנו חשים אובייקט, בנפשנו מופיע ההיצג התפיסתי המתאים. על היצג זה אנו נסמכים כדי לקבוע מה אנו חשים - ההיצגים דורשים קריאה ופיענוח. ‎
• ייצוג ודמיות ייצוג אין פרושו בהכרח דמיות. ניתן לייצג גם בלי להיות דומה. אין הכרח שהסמל של מושג כלשהו יהיה זהה למושג עצמו. כאשר ישנה דמיות, מקובל להגיד שמדובר ביחסים של מקור-העתק בין הייצוג לדבר עצמו. ישנן שלוש עמדות אפשריות לגבי דמיות בתאוריית הייצוג:
• כל ההיצגים דומים למושאים
• אף לא אחד מההיצגים דומה למושאו

• מקצת ההיצגים דומים ומקצתם לא ‎ החלק שאין מחלוקת לגביו הוא הקשר הסיבתי: לפי הרכיב הסיבתי בתאוריית הייצוג, המושאים הם הגורמים של תכני התפיסה שלנו. הם אלה שגורמים לאידאות להתעורר בנו.

• ייצוג ודואליזם הפרשנות הרווחת לתאוריית הייצוג מתאימה לדואליזם הגוף-נפש הקרטזיאני. היא מבחינה בין ההיצגים התפיסתיים למושאים החומריים, ומדברת על קשרי גומלין (אינטרקציוניזם) בין שני סוגי הישויות. ההיצגים התפיסתיים משתייכים אינטואיטיבית לנפש בעוד המושאים החומריים לגוף. הראשונים פרטיים ונגישים לסובייקט בלבד, בעוד האחרונים פומביים.

• ביקורת על תאוריית הייצוג ביקורת רווחת על תאוריית הייצוג היא שהיא עצמה דוחה את ההצדקה לקבלתה: אם הטענה השלילית של התאוריה אמתית, אז את הטענה החיובית אי אפשר לאמת - אנחנו לא יודעים דבר לגבי המושאים עצמם, אלא רק לגבי ההיצגים התפיסתיים שהם מעוררים בנו - אז איך אנחנו יכולים לדעת שהיצגים אלה מלמדים אותנו דבר מה אודות המושא כשלעצמו? זו גם בעיה בשימוש בתאוריה, וגם בעיה בביסוס התאוריה: אם לא ניתן להגיד דבר על המושאים החומריים כשלעצמם, אז לא ניתן להגיד שהם נגישים לחושים, לא נגישים לחושים, קשורים להיצגים שלהם או לא.

• השוואה לראליזם הנאיבי

• לפי תאוריית הייצוג - אין תפיסה ישירה. היא מוסיפה לשלשה 'סובייקט - חוש - מושא' את הגורם הרביעי 'היצג תפיסתי' שמוכרח לתווך בין הסובייקט למושא.
• רוב הגרסאות של תאוריית הייצוג לא יסכימו שהמושא מחזיק באותן התכונות כאשר הוא לא נתפס. לוק מאמין שחלק מהאידאות של המושאים דומות להם, וחלק לא (ראשוניות לעומת משניות). לכן, חלק מהתכונות משתמרות ללא תפיסה וחלק לא.
• אין הכרח לראות ניגוד גמור בין שתי התאוריות - אפשר להחיל את הראליזם הנאיבי על חלק מהמושאים או התכונות, ואת תאוריית הייצוג על חלק אחר (שוב - אם אנחנו חושבים כמו לוק, שלפעמים האידאה דומה למושא ולפעמים לא).

לוק מול שתי העמדות

• ראליזם נאיבי יחס חיובי לראליזם הנאיבי אפשר למצוא ביחס של לוק לאיכויות ראשוניות: לפי לוק, איכויות אלה, כמו צורה, זמן ותנועה, נמצאות במושא גם כאשר איננו תופסים אותן. הסיבה היא שהאידאות של איכויות ראשוניות דומות למושאיהן. ‎ ‎ יחס שלילי לראליזם הנאיבי אפשר למצוא בטיפול של לוק באיכויות משניות: כזכור, הוא מחלק את האידאות לכאלה של איכויות ראשוניות, איכויות משניות, והרגשות פנימיות. עבור ראליזם נאיבי, רק הרגשות פנימיות הן סובייקטיביות. לוק לא מקבל את הסיווג של הראליזם הנאיבי ששם את האידאות הראשוניות והמשניות בקבוצה אחת, כנגד האיכויות המשניות. לפיו, האיכויות המשניות הן סובייקטיביות ויותר דומות להרגשות פנימיות. הן לא דומות למושא.

• תאוריית הייצוג לתאוריה שני רכיבים: קשר סיבתי בין המושא הנתפס לאידאה, ויכולת של האידאה לייצג את האיכות של המושא. ‎ מול הרכיב הסיבתי: לוק אכן מסכים שהמושאים מעוררים בנו את האידאות המתאימות, הן אם מדובר באיכויות ראשוניות או משניות. לוק מאמין בכך בזכות תמונת העולם המדעית שלו המאמינה שיש תהליך חומרי ופיזיקלי בו המידע מגיע אל 'מרכז התחושה' שלנו. מה שלמדנו על החישה מאז לוק - מחזק זאת. ברטנארד ראסל טען יפה, שאם לאמץ ראליזם נאיבי, הוא מוביל לפיזיקה (אמונה בעולם החומרי...), ושפיזיקה מובילה לשלילה של הראליזם הנאיבי. כלומר: אפשר לראות, 'נאיבית', שהאופן בו אנחנו תופסים איננו ישיר ואינו מתאים לראליזם הנאיבי. כך, לוק מאמץ השקפת עולם מדעית ולכן דוחה את הרעיון של תפיסה ישירה של המושאים עצמם. שם אותו בצד של תאוריית הייצוג. ‎ מול רכיב הייצוג של המושא: לוק מדמה את האידאות לתמנות, ברקלי יראה מדוע זה בעיתי. על כל פנים, התורה של לוק זקוקה למושג של 'ייצוג' - הוא מאמין בדואליזם גוף-נפש שמתבטא כדואליזם מושאים-אידאות, בכך שהנפש האנושית יכולה להכיל אידאות בלבד. הן חייבות להצליח לייצג את העולם שמחוץ לנפש. באשר לאידאות של איכויות משניות: נזכיר שיש שתי פרשנויות של לוק לגבי זה: האידאות של האיכויות המשניות ככוחות שקיימים במושאים, או כבלתי קיימות במושאים. בעקבות הביקורת של ברקלי, ההתייחסות לאפשרות ב' הפכה לזו הרווחת. לפי פרשנות זו עלינו לאמץ את תאוריית הייצוג. באשר לאידאות של איכויות ראשוניות: לוק מסכים שהאידאות שלהן דומות להן. הוא לא הציג נימוקים מדוע אי אפשר לתפוס אותן ישירות. אלא שזה נכון לגבי הפרשנות של איכויות ראשוניות כמוחשיות - 'מאקרו' בלבד. אם נפרש את האיכויות הראשוניות כתכונות משוערות - 'מיקרו', נהיה חייבים לקבל את תאוריית הייצוג לגבי כל המושאים - שכן לפי פרשנות זו, למושאים יש תכונות משוערות בלבד, ותכונות האידאות שלנו הן של איכויות 'משניות' בלבד (שקיימות בנו, לא במושא). ‎ בנוסף, ניתן להפעיל שיקולים כדי להגיע לאחידות בתאוריה של לוק: לטעון שצבע אינו שונה מצורה, כך שעל לוק לשלול את הראליזם הנאיבי בכל הרמות - או לטעון שלוק היה ראליסט בנוגע לאיכויות ראשוניות, ושוב, אין הבדל בין צבע לצורה - כך שגם איכויות משניות צריכות לקיים דמיות בין המושא לאידאה.

אשליות ותעתועים

• אשליות החושים הן טיעון מוביל נגד ראליזם נאיבי תאוריית הגשטלט מזהה באילוזיות את האפשרות שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו (ואף שהשלם 'יתן' את חלקיו במקום שהחלקים ירכיבו את השלם). כאשר יש לנו כמה תפיסות שונות ומשתנות של מושא אחד, מקובל להגיד שאנחנו לא תופסים אותו עצמו, אלא את ההיצגים התפיסתיים שלו בלבד.

• אשליות וטיעון החלום אשליות תפיסה הן מקרה מיוחד של רעיון רחב יותר, טיעון החלום של דקארט, לפיו לא ניתן להבדיל בין אשליה חושית לתפיסה חושית אמתית. או ליתר דיוק, שאותן האידאות (הנסיוניות) משתתפות בחלום ובערות, כך שהן לא מאפשרות להבחין בין אמת ובין אשליה.

• לוק וטיעון החלום לוק חשדן מאוד כלפי טיעון החלום. הוא מכיר באפשרות הטעות התפיסתית הנובעת מאי-תאמה בין האידאה ובין המושא. ובכל זאת, הוא טוען שתמיד יתגלה הבדל בין אשליית חושים ובין תפיסה מהימנה. יכולים להיות קווי דמיון בין החלום למציאות, אבל לפי לוק ניתן, לפחות לרוב, להבדיל בין חלום למציאות. לוק כתב משהו כמו: "מי שמאמין שהכל אצלו חלום - אין טעם שישיב לו אדם ער. מי שבכל זאת רוצה לחלום שאני עונה לו - אגיד לו שהוודאות של עדויות החושים היא הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להשיג, אלא גם הוודאות היחידה שמצבנו זקוק לה". אני מאוד אוהב את התשובה הזו. הוא מתחיל מלשאול למה אתה תוהה לגבי דברים אם זה חלום. אם יש אחרים, גבולות כלשהם של אפשרות ושל אמת, אם יש משמעות - אז אנחנו לא בדיוק בחלום... גם אם אנחנו מבינים את הדברים רק כתולדות של סיבות נסתרות ויסודיות יותר (מטריקס שיט). בנוסף לזה, אין וודאות גדולה יותר מזו של חישה, וזו הוודאות היחידה שאנחנו זקוקים לה - היא עדיפה לאין שיעור מהוודאות שמשרה הקוגיטו... ^6a970i

‎

פרגוד התפיסה

• הפרשנות של ברקלי את לוק לפי ברקלי, כאמור, לוק דגל בתאוריה ייצוגית בעלת שלושה מאפיינים עיקריים:
• קשר סיבתי בין המושא הנתפס לאידאה
• האידאות כהיצגים של המושאים

• תפיסה עקיפה בלבד של המושאים, כאשר התפיסה הישירה היא של האידאות המתאימות

• הבעיה ברעיון התפיסה העקיפה הבעיה עולה באי-היכולת שלנו להכיר את המושאים כשלעצמם. אם אנחנו מכירים רק אידאות- מה מבטיח לנו שיש מושאים בכלל? ומה מבטיח לנו שהאידאות מייצגות אותם? כדי לבנות טיעון סיבתי עלינו להכיר את הסיבה בנפרד מהתולדה. בנוסף, לא ניתן לדבר על דמיות של אידאות למושאים מבלי שיש לנו אפיון כלשהו של המושאים עצמם, לפני כן, כדי שיתאפשר לנו להעריך. בלי לבדוק את המקור, לא ניתן להעריך את הצלחת ההעתקים.

• 'פרגוד התפיסה' אם התפיסה היא צוהר לאידאות בלבד, אזי אין לנו צוהר לעולם כשלעצמו. כשל זה מכונה veil of perception - פרגוד התפיסה, במובן שאנחנו נאלצים לקבל עמדה ספקנית: לפיה, במובן יסודי, האידאות דווקא מסתירות מאיתנו את העולם. ברקלי השתמש רבות בקו המחשבה הזה, אך לא טבע את המושג 'פרגוד התפיסה' או השתמש בו בעצמו.

• להציל את לוק מפרגוד התפיסה יש פרשנים שמבקשים לעשות זאת. הנימוק הראשון להצלתו הוא שפרגוד התפיסה הוא כשל פשוט יחסית, ולא סביר שלוק, חד ובהיר מחשבה, היה מפיל את עצמו בפח כזה. השני הוא ראיות טקסטואליות לכך שלוק מודע לבעיה של פרגוד התפיסה (וניתן להניח מן הסתם שלא זרק את עצמו לתוכה - יש גם טענה שכן עשה את זה, ושיש לו הנמקות לקבלת הפרגוד, נגיע לשם). השלישי הוא שלוק הקדיש ביקורת רבה לניקולה מלברנש (Nicolas Malebranche), מחשובי האסכולה הקרטזיאנית, והאשים אותו בדיוק בכשל הזה. הרביעי הוא הביקורת של לוק על טיעון החלום של דקארט - נראה שלוק דווקא לא מקבל את הטענה לפיה החושים מונעים את הכרת האמת. החמישי הוא שאולי הוא התבטא באי-זהירות, אבל מעולם לא האמין בתפיסה ייצוגית, אלא בראליזם נאיבי בלבד. לפי הגנה זו, האידאות השונות שאנחנו מקבלים ממושא אינן מושאים בפני עצמם. יש לאידאה שני מובנים עיקריים:

• פעולה נפשית: מחשבה, תפיסה במובן האקטיבי

• נשאית של תוכן מסוים: לאידאה יש תכונות באמצעותן היא מייצגת את המושא הפרשנים המגנים על יום טוענים שעבורו, הוא מאז ומתמיד התכוון לאידאות במובן של פעולה נפשית - אנחנו מבצעים פעולות שונות כדי לייצר אידאה של המושא, בהתאם לנסיבות השונות של התפיסה. ועם זאת, האידאה היא ההבדל ברמת הפעולה בלבד - בסוף הן אידאות של אותו המושא, לא מושאים עצמאיים. אם להרחיב את הטיעון, תפיסה ישירה אינה סותרת תפיסה עקיפה - אנחנו תופסים את מראה מסוים של העיר ירושלים (תפיסה עקיפה), וגם רואים את המושא 'ירושלים' עצמו (תפיסה ישירה). הטיעון השישי הוא שיש לדקדק בניסוחים של לוק, כדי למצוא שיתכן שהוא דגל בתאוריית תפיסה סיבתית מבלי שזו תהיה תאוריית ייצוג: אין פגם באמירה שהמושא גורם לכך שנראה אותו, וזו לא מחייבת אמונה בכך שהמושא יוצר את האידאה שלו בנפשנו. יכול להיות שלוק התכוון שהמציאות נראית שונה מפרספקטיבות שונות, ושאנחנו לעד שבויים בפרספקטיבה - לא מסוגלים לקבל מבט נטרלי על המושא. אך עדיין, כל המבטים שלנו הם פרספקטיבות אפשריות על המושא עצמו. גם העיסוק בהתאמה או אי-התאמה של האידאה למושא לא מחייב להאמין בתאוריית ייצוג. כל זה כ"כ, אבל כ"כ לא משנה. גם אם היה מודע מכל הכיוונים לכשל, וצחק על הכשל, ונשען על הימנעות מהכשל - אם הוא חטא בכשל, אז הכשל קיים. השאלה היא לא 'למה לוק התכוון', אלא 'למה יכול היה לוק העדיף להתכוון': הלוק המיטבי והחזק ביותר שניתן לבנות מהרעיונות שלו. ^dpuijb

• לסיכום נימוקים לכך שלוק האמין בתאוריית הייצוג:

• כך הבין אותו ברקלי, והוא היה בן זמנו, כנראה ידע לקרוא את דבריו היטב
• המדע החדש מחייב את תאוריית הייצוג, ולוק היה בקיא בו
• בתאוריית המשמעות של לוק ישנם יסודות ייצוגיים: האידאות מקנות משמעות לשפה, ולא המושאים עצמם.
• תאוריית ייצוג מתאימה באופן כללי לתאוריית האידאות שירש לוק מדקארט, ולפיה הנפש שלנו מכילה רק אידאות (יסודות דואליסטיים). ‎ נימוקים לכך שלא האמין בתאוריית הייצוג:
• זו תאוריה טיפשית שנופלת בכשל פרגוד התפיסה - לוק הציג בעצמו ביקורות כנגדה, ולא יכול להיות שהאמין בה.
• ברקלי מותח את ההיגיון של תאוריית הייצוג עד להכחשת מציאותו של העולם החיצון. ('אידאליזם').

עצמים ומינים

• רקע מושג העצם היה חידוש משמעותי של אריסטו. הפילוסופיה של ימה"ב אימצה אותו והתאימה אותו לתפישות נוצריות. דקארט ושפינוזה ירשו אותו ונתנו לו מעמד מרכזי. האמפריציזם חשדן כלפיו. אצלם, ובתכלס גם אצל אריסטו, עצם הוא מה שקיים עצמאית, באופן שלם. הוא אינו יחסי. ברור לדקארט ושפינוזה שרק האל הוא עצם במלוא מובן המילה. דקארט יצר מעין 'קוואזי-עצמים' ושפינוזה האמין שכל הדברים הם עצם אחד. ‎ דקארט אפיין את העצם החומרי בתואר (תכונה מהותית) ההתפשטות, לאחר ש-'הפשיט' את חתיכת השעווה. החוברת רומזת שהיה בכך משהו פורנוגרפי שעוד יחזור וישחק תפקיד בלימודינו. ‎ אריסטו השתמש בעצם כדי לערוך כמה הבחנות חשובות:
• עצם הוא substantia - יעני סאבסטנס, הוא מה שקיים כ-'מטען חיובי', קיים באופן מלא ובלתי-יחסי.
• העצם מתקיים לאורך זמן, הוא מתמיד למרות השינויים החלים בו. כך יש הבחנה בין עצם לתכונה ובין עצם לאירוע - העצם הוא זה שיש לו תכונות ושקורים לו אירועים.
• מקבילה לכך הבחנה בין נושא ונשוא בשפה - אריסטו הצביע על דמיון בין המבנה הלוגי היסודי של פסוקים בשפה (נושא-נשוא), ובין המבנה המטאפיזי של העולם (עצם-תכונות). הקבלה זו התקבלה והשתרשה עמוק בפילוסופיה. העצם הוא נושא ואינו יכול להיות נשוא.
• העצם לא תלוי בתכונות שלו, התכונות תלויות בעצם. הן לא יכולות להופיע "באוויר" אלא רק כשייכות לעצם.
• העצם הוא בסיס החלוקה לסוגים, כלומר לצורות או הגדרות שונות. לעצם תכונות מזדמנות שיכולות להשתנות, אך גם תכונות מהותיות, וכאשר הן משתנות הוא עובר שינוי עצמותי (או שינוי סובסטנסיבי, או מהותי...). העצם הוא למעשה התכונות המהותיות שלו... ברמת ההגדרה שלו. המיון של דברים בעולם לזהויות הוא ביסודו מיונם לעצמים.

• רק עצמים קיימים באופן שלם, במלוא מובן המילה. כל השאר תלוי בעצם, יחסי אליו, נובע ממנו.

• לוק על עצמים כזכור, עבור לוק האידאות מגיעות מהניסיון בלבד. או מתחושה או מהחזרה. הבעיה היא כזו: העצם לא יכול להיות אידאה של החזרה, כי העצמים הם מושאים בעולם החומר ולא רכיבים של נפשנו עצמה; העצם גם לא יכול להתקבל מהחושים, כי החושים מספקים לנו אידאות פשוטות בלבד. אם כך, כיצד, במסגרת האמפריציזם, מתבצעת הקפיצה מניסיון של אידאות פשוטות, כלומר צבעים, צלילים וכו', אל העצמים שהם אידאות מורכבות? ‎ בתור התחלה, לוק מסביר שאנחנו יודעים לזהות אידאות פשוטות אשר נוטות להופיע יחד ('צמידות' תכופה או תמידית). לאחר מכן, אנחנו "מתרגלים" להניח מצע אחד שבו הם מתקיימים, שהוא העצם. ברקלי ויום יבקשו להתייחס לכל עצם כאל אוסף של תכונות (ראשוניות ומשניות), ולדחות את הרעיון שהן שייכות לעצם, בטענה שהתכונות הן סך הניסיון החושי, ורעיון העצם הוא עודפות שאינה נסיונית. זוהי מהפכה פילוסופית - התכונות קודמות לעצם, במקום התמונה ההפוכה שהפילוסופיה ירשה עד כה מאריסטו. לוק אינו שותף לעמדתם והוא מבקש לאמץ את אופן הדיבור הרווח, היומיומי, אשר מניח שיש עצם כנשא של התכונות השונות. גם אריסטו נשען על האינטואיציה הרווחת, לפיה כל תכונה היא של משהו - הנשא וגם חייב להיות משהו ה-'מחזיק יחד' את התכונות המופיעות בצמידות. ‎ בהתאם, לוק מגדיר עצם כ-"אוסף של מספר ידוע של אידאות פשוטות שמשקיפים עליהם כעל מאוחדים בדבר אחד" (פרפרזה קלה של המקור). ההבדל בין אוסף המופיע יחד, לבין עצם: אוסף הוא קבוצה שהפריטים בה מקיימים יחס כלשהו בינם לבין עצמם. השלם הוא פשוט סך חלקיו. עצם הוא קבוצה של תכונות המקיימות יחס מסוים אל העצם - הן יכולות להתקיים כולן, אך עדיין לא כחלק מאותו העצם, וכך השלם לא יתקיים. העצם מאחד את התכונות ל-'דבר אחד', והשלם הוא מעל ומעבר לחלקיו (התכונות).

• מה ניתן להגיד על עצמים כשלעצמם לוק מבקש שננקוט בתהליך ההפשטה. לאחר שנפשיט את השעווה מכל התכונות שלה, נשאר עם עצם 'סתמי' - חסר תכונות. לוק מודע לבעיה: העצם החומרי כשלעצמו מוגדר באמצעות תכונות: התפשטות, מוצקות וכו'. אז במה התכונות האלה נאחזות? של איזה עצם הן? כמצע של תכונות באשר הן, העצם הוא חסר אפיון. הבדיחה הקלסית שלו היא שנשאר כמו ההודי, שמסביר שהעולם נישא על פיל, שנישא על צב, שאינו יודע על מה הוא נישא.

• לייבניץ על העצם אצל לוק לוק שם ללעג את עצמו וגם את שפינוזה ודקארט - המושג שבשלב התורה שלהם הוא ריק. לייבניץ הוא הרציונליסט הגדול השלישי, והוא מנסה להגן על העצם: לפי לייבניץ, הקושי שעולה לגבי העצם עולה לגבי כל יסוד אונטולוגי - "מה שהוא ברור ביותר וראשיתי ביותר". היש הבסיסי, המצע של התכונות באשר הן, נותר חסר אפיון. עבור לייבניץ, אין לשלול את התוצאה הזו - היא לא בעייתית כמו שחושבים וניתן לגזור ממנה מסקנות. מעניין ^360eds ‎ לייבניץ מתמקד במשמעות הלוגית של העצם - כנושא של נשואים שנאמרים עליו, שאינו יכול לשמש כנשוא. בהסתכלות כזו, המגבלה של העצם הגיונית: הנושא לעולם אינו מתאר, הוא רק מתואר. ניתן להקביל אותו לשם פרטי - לשם פרטי יש תכונות, היסטוריה, אופי - אבל הוא כשלעצמו 'ריק'. לייבניץ סבור שלוק טעה כאשר חיפש תכונות של העצם כשלעצמו לאחר שכבר היה בכיוון הנכון והבין שהמסקנה המתבקשת הוא שלעצם אין תכונות כשלעצמו. הוא טוען שלוק דבק במה שיקרא בהמשך 'תאוריית הפרט העירום' (Bare particle theory) - הפרט הבעייתי הנותר לאחר שהפרדנו את המצע האונטולוגי מכן התכונות שלו, כאשר הוא נותן חסר תכונות לגמרי. זו תאוריה שהיא מושא ללעג כי היא מתחילה בטענה שלעצם יש תכונות ומסיימת בהכרח במסקנה שאין לו. ‎ יש מגוון דרכים להבין את לייבניץ. הוא התמקד בעצם כרכיב לוגי. אז האם הוא האמין בקשר הכרחי בין הלוגיקה למציאות? האם הוא מסביר מונח שמוסכם בין בני אדם, כחלק משפה לוגית, או מדבר על עובדה שיש לה משמעות על העולם כשלעצמו? הלוגיקה המודרנית לא משתמשת בנושא-נשוא (אלא בפסוקים שהם נשאי אמת). מושג העצם של דקארט ושפינוזה הוא מטאפיזי בעיקרו - הטענה של לייבניץ לא חלה על העצם שלהם...

מהות שמנית ומהות ממשית

• לוק מקדיש את חלק 3 של המסה לעיסוק במשמעות של מונחים המציינים עצמים (הקשר בין עצמים לשפה): הוא מבחין בין מהות שמנית (נומינלית) ומהות ממשית: באופן המתקשר לדיון בטבעו של העצם. פותח צוהר להבנה שונה מזו שלייבניץ נצמד אליה (של העצם אצל לוק). לפי לוק, התפיסה של עצם היא של אוסף של אידאות פשוטות, אולם עוד במסה 2, הוא רומז שהתכונות קשורות במבנה הפנימי של העצם. כלומר במהות שלו. דקארט זיהה את התכונה המהותית של העצם כהתפשטות. החידוש של לוק הוא בטענה שהמהות היא המבנה הפנימי, הבלתי-ידוע של המושא. ‎ מהות שמנית היא האידאה המורכבת עליה מורה המילה. אם אמרנו "זהב", המהות השמנית היא האידאה הרווחת של זהב. מהות ממשית היא המבנה המדעי הבלתי-מוחשי של מתכת הזהב - המאפיינים הפיזיקליים בהם תלויות האיכויות שלו בפועל. הדוגמה של לוק היא השעון של שטרסבורג: המחוגים, המספרים, 'צד המשתמש' הם המהות השמנית; הקפיצים, הצירים, 'צד המכונה', מה שגורם לו לעבוד בפועל הוא המהות הממשית.

• המיון למינים אריסטו השתמש במהות, ההגדרה, על מנת לערוך את הסיוג למינים. כך עושה גם לוק. הוא טוען שאת המיון יש לערוך לפי המהות השמנית - כלומר, לפי התכונות התצפיתיות של העצמים, או האיכויות המשניות שלהם - ולא לפי האיכויות הראשוניות המשוערות, ה-'מיקרו' שלהם. השם אינו מורה על המהות הממשית. בתמונת העולם המדעית האוטומיסטית בה דגל, העולם עשוי מחלקיקים בלתי תצפיתיים ומשוערים. בזמנו הוא לא היה ידוע, אך לוק סבר שיתגלה. המשמעות היא שכל המושגים שלנו הם "בלתי שלמים וחלקיים". ‎ מדובר בביקורת על המהותנות של אריסטו: לוק מתגלה כקונבנציוליסט, בכך שהוא מאמין שהסיווג למינים הוא פרי של קונבנציה אנושית והוא ביסודו שרירותי. הילרי פטנם Putnam וסול קריפקי Kripke העלו גישה חדשה וטענו שדווקא המהות הממשית צריכה להכתיב את המיון שלנו. לפי גישה זו, מים הם H20, ולא התכונות התיאוריות שלהם, למשל. פטנם מכנה 'מהות שמנית' במונח 'סטראוטיפ' וקובע שאינו מכריע על מה מורה המונח. הם מסבירים: אם מצאנו דבר שעונה להגדרות התיאוריות של זהב, אבל בבדיקה מדעית מתגלה שאינו זהב - לא נתעשר... ההבדל הוא שכיום יש לנו גישה ישירה לתכונות המשוערות שעליהן לוק דיבר, לפחות באופן חלקי. היכולת הזו כרוכה בשינוי בחלוקת העבודה הלשונית - מדענים מומחים הם אלה שקובעים את משמעות השמות כיום, ולא כלל קהילת הדוברים.

מטרות הדיון על העצם

• למה לוק דיבר על העצם בכלל? ישנן ארבע אפשרויות:
• ביקש להראות שהמושג דרוש, איך שאין לנו מה להגיד עליו (מושג סתמי)
• ביקש להראות שהוא מושג מדומה ומיותר ולבקר את השימוש בו. הוא לא מתקבל מהתחושה או מההחזרה ולכן אין לו מקום באמפריציזם. זו הייתה הגישה של ברקלי ויום.
• ביקש לטעון שהעצמים הם המקור הסיבתי של התחושות. כלומר של כל האידאות. מקרב את לוק לעמדה של קאנט: הדבר כשלעצמו אינו נגיש, אי-היכולת להכיר אותו היא עקרונית והיא קשורה לכך שאנו כלואים בקטגוריות התבונה שלנו, המרכיבות את החוויה כולה. ולמרות זאת הם המקור של תחושותינו, כגורם סיבתי.
• יש הטוענים שהוא ביקש לטעון שהמבנה החלקיקי של החומר יקנה לנו את המושג האמיתי על טיבם של העצמים. כלומר, אי-הידיעה של העצם היא זמנית בלבד. מתאים לתאוריית הייצוג.

הידיעה וגבולותיה

• שרטוט גבולות הידיעה האנושית היא המטרה שהניעה את המסה בספר 4 של החיבור, לוק מסכם מסקנותיו ומגיע לעסוק בשאלה. אלה חלקים מבלבלים ותמוהים בתורה של לוק, המטילים ספק בעצם העמדה האמפריציסטית שלו.

• הגדרת הידיעה לוק מגדיר את הידיעה כהתאמה או אי-התאמה בין שתי אידאות. זו הגדרה מוזרה כי מקובל להניח שהידיעה, הכרת האמת, קשורה להתאמה בין האידאות בשכל לדברים שמחוץ לו - לעולם החיצון. לוק אמר שהאידאות הפשוטות מייצגות את המושאים, ושהאידאות של האיכויות הראשוניות דומות למושאים עצמם. הוא אף ציין ערובה אלוהית, כאשר כל אלה טיעונים לרעיון שהאידאות מבטאות התאמה לעולם חיצון כלשהו, ולא רק אחת לשניה. בהסבר שלו, לוק אומר שאין לרוח מושאים מלבד מושגיה (האידאות), כך שאי אפשר להשיב על השאלה האם הן מתאימות למשהו שאינו אידאה. נוכל לדון רק ביחסים ביניהן.

• סוגי ההתאמה לוק מפתיע שוב כאשר הוא מונה את סוגי ההתאמה בין אידאות:

• זהות ושונות
• יחסים אחרים
• מציאות ביחד

• מציאות ממשית 'מציאות יחד' היא הצמידות החוזרת של תופעות, הקורלציה ביניהן. זה מה שמאפשר לנו לזהות אידאות מורכבות, עצמים. אבל 'מציאות ממשית' אמורה להיות התאמה למציאות הממשית... התאמה כזו היא מחוץ לתחום הידיעה לפי ההגדרה של לוק. אפשר לנסות ליישב את הסתירה בטענה שעקרונית, הידיעה אינה חלה על יחסי אידאות-מציאות, אך אין ברירה אלא להחיל ידיעה, אולי מהסוג הנחות באשר אליהם. עם זאת, זו תשובה חלקית, אין ללוק פיתרון שלם.

• דרגות ההכרה לוק מונה שלוש דרגות הכרה:

• ידיעה הסתכלותית (אינטואיטיבית): תפיסה בלתי אמצעית של אמת וודאית (אווידנטית). בידיעה כזו, אנחנו יודעים מעצם כך שאנחנו רואים או מבינים את מה שבפנינו. הרוח תופסת את האמת "כמו שהעין את האור". ידיעה זו חלה על התאמה בין אידאות מעניין. אז עבור לוק - הדמיון בין האדום של התפוח לאדום של האש הוא עובדה שניכרת לי בלתי אמצעית, כאמת ברורה מאליה. לחשוב על זה. ^6k9dad
• ידיעה מופתית: מבוססת על הוכחה לוגית, זוהי ידיעה שמגיעים אליה בהיסק דדוקטיבי. ההקדמות של הטיעון הדדוקטיבי הזה יהיו ידיעות הסתכלותיות. זו ידיעה המבוססת על קשר עקיף, המנביע אותה.

• ידיעה חושנית: אם עד כה דקארט היה מסכים, כאן הוא היה מסתייג. לוק מאמין שיש ידיעה חושנית הנקנית באמצעות החושים. זוהי הידיעה בדבר מציאותם של המושאים החיצוניים. הוא מדגיש שהיא פחותה בערכה מהסוגים האחרים. היא לא בדיק ידיעה אבל קרובה לזה. היא "מתלבשת באצטלה של ידיעה". ‎ לוק מודה שיכול להיות שיש לנו אידאות בלי שהן מייצגות מושאים חיצוניים - ויש מצב שההתאמה היא רק "על פי רוב", כלומר שברוב המקרים הן מייצגות אבל לא תמיד. עם זאת, הוא מרגיש שיש מקום להסיק שסביר שהן מייצגות, כעמדה שעולה רק קצת על 'אומדנות' (השערה סטטיסטית).

• הערכת סוגי המדעים כשהוא דן באילו תחומי דעת אפשר לקנות ידיעה, לוק מפריד בין מתמטיקה לפיזיקה. עבורו, המתמטיקה, הלוגיקה והמוסר עוסקים ביחסי התאמה ואי-התאמה של אידאות בינן לבין עצמן. עובדות חיצוניות לא משנות את האמת של משפטי המתמטיקה, הם לא תלויים במבנה העולם. ניתן להשיג בתחומים האלה גם ידיעה הסתכלותית וגם ידיעה מופתית. מדעי הטבע עוסקים מבחינתו ב-'מציאות ביחד' של אידאות. כלומר בחקר תכונות החומר והסיווג שלהם. ידיעה כזו אנחנו משיגים באמצעות ידיעה חושנית בלבד - ולכן עבור לוק, מדעי הטבע לא היו מדעים של ממש. ההכללות שאנחנו מכנים חוקי טבע חסרות את הוודאות וההכרחיות של חוקי הלוגיקה והמתמטיקה. ‎ ‎ בהשוואה לדקארט: השניים מסכימים לגבי המתמטיקה, כתחום של משפטים וודאיים והכרחיים. כשלוק אומר שהידיעות שאינן חושניות הן נעלות, הוא חוזר על דקארט: האינטואיציה והדדוקציה כשתי הדרכים להשגת הידיעה. לעומת דקארט לוק לא מחיל את הטענה הזו על מדעי הטבע. זה מעיד על הבדל בטיפול של ההוגים ביחס בין המתמטיקה למציאות: אצל לוק, המתמטיקה מנותקת מהעולם החיצון - העקרונות שלה מבטאים יחסים בין האידאות שלה, אשר אינם מייצגים משהו חיצוני. אצל דקארט המציאות עצמה היא מתמטית במבנה שלה. תואר ה-'התפשטות' משמעותו תפיסת מקום בחלל גאומטרי. אצל לוק, האיכויות הראשוניות מובנות ככמותיות, אך לאו דווקא מתמטיות (מוצקות? תנועה?). חשוב להדגיש שלמרות זאת, עבור לוק, האידאות המתמטיות מתקבלות מהניסיון (אבל הידיעה שהן מרכיבות אינה תלויה בניסיון). לוק בעצם אומר שהאידאות שאנחנו מקבלים מבחוץ מאפשרות לנו לגעת באמת, להגיע לידיעות, שאינן קשורות בכלל לעולם שהן הגיעו ממנו. צריך לזכור שהאידאות לא לגמרי מגיעות מבחוץ... אבל אפילו להגיד שסדר כלשהו שנכפה על תוכני ההכרה שלנו ע"י כוח חיצוני מלמד אותנו משהו שאינו קשור בכלל למרחב בו הכוח הזה פועל - זה מאוד מעניין ^c53lt7 ‎ במאה ה-17, הפילוסופיה ניסתצה להתמודד עם הרעיון החדש של הפיזיקה המתמטית (הפיזיקה כמדע פורמלי...). כלומר, ניסתה להתמודד עם המהפכה המדעית. דקארט התמודד בטענה שהחומר עצמו מתמטי במהותו. לוק מפריד בחזרה ולא מציע התמודדות.

• בחזרה להכרת המציאות הממשית לוק מסכם שיש לנו ידיעה הסתכלותית של המציאות שלנו (עצמנו), ידיעה מופתית של מציאות אלוהים וידיעה חושנית של מציאותם של "דברים אחרים במספר מועט"...

• המציאות שלנו עצמנו: לוק מקבל את נוסחת הקוגיטו של דקארט עם שינויים קלים. הוא לא מסכים שיש לגזור את קיומו של 'עצם חושב', אבל מסכים שהאני מכיר את עצמו היכרות בלתי-אמצעית, שאינה מוטלת בספק - לפי הטענה שבכל תודעה יש תודעה עצמית. אם אנחנו תופסים, אנחנו תופסים שאנחנו תופסים. נזכיר, אצל דקארט הרעיון הוא שאם יש מחשבה, היא נמצאת איפשהו, מתווכת בלתי-אמצעית למישהו. זוהי מחשבה שמראש יכולה לשאול לגבי עצמה, שיש לה אידאה של עצמה. עבור לוק ודקארט, מחשבה היא מראש מודעת לעצמה, בעלי חיים לא באמת חושבים (אם הם לא מודעים לעצמם). ^q02ka6 ‎

• המציאות של אלוהים: לוק לא מקבל את הוכחת האל של דקארט בהיגיון השלישי, מאחר שהם מבינים את מושג האינסוף בדרכים שונות. דקארט מבקש שנשחזר בנפשנו את המהלך הבא: יש לנו אידאה של שלמות אינסופית, לא יכולנו להמציא אותה, ולכן היא הגיעה מבחוץ, אך ורק מהאל, שהוא בעצמו שלמות אינסופית. לכן הוא חייב להיות קיים. הגל ערך הבחנה בין אינסופיות חיובית ושלילית,* המקבילה להבחנה האריסטוטלית בין אינסוף בפועל ובכוח. ‎ אינסוף שלילי ניתן להמצאה ע"י אדם. הוא למעשה שלילת הסופיות, שאנחנו מכירים מעולמינו שלנו. זוהי אינסופיות שהמשמעות שלה היא שאין גבול - תמיד ניתן להוסיף, תמיד ניתן שיהיה עוד. גם אם כל מצב עניינים נתון הוא סופי. אינסוף חיובי הוא זה שדקארט מייחס לאל: אינסופיות שהיא ממומשת לגמרי מלכתחילה כשלמות, כלומר, מושג טרנצנדנטי של אינסוף. במתמטיקה - אין לנו "מספר הגדול מראש מכל המספרים", וזה בדיוק האינסוף החיובי. גסנדי Gassendi מהפלוגתא של דקארט ביקר את הרעיון האינסופיות החיובית בטענה ש-"מי שאומר על דבר מה שהוא אינסופי, מכנה משהו שאין הוא תופס מה הוא, בכינוי שאין הוא מבין". על כל פנים, אינסוף חיובי אינו עולה בקנה אחד עם אמפריציזם: הוא לא נסיוני מהגדרתו. ‎ הטענה המעניינת באמת של לוק לגבי האינסופיות היא שהגדרת האל כשלמות אינסופית כרוכה בסתירה פנימית: דבר שהוא מושלם הוא סופי, חתום. לוק מדגיש שדבר אינסופי הוא מתהווה ללא סוף. שלמות ואינסופיות הן תכונות סותרות. מעולה ^sbtlck‎ שווה לחדד שאצל שפינוזה ודקארט לאינסוף החיובי יש את הקדימות האונטולוגית: הסופיות היא שלילתו. אצל לוק ואצל הדוגלים באינסוף שלילי, לסופיות יש את הקדימות, בעוד האינסוף נגזר ממנה כשלילתה. ‎ הוכחת קיום האל של לוק בקצרה היא כך (מהחוברת): "אם יש משהו, הוא חייב להיות משהו הקיים לנצח. אם יש משהו שניחן בכוח כלשהו, חייב להיות משהו שהוא אדיר מכול. אם יש משהו בעל ידיעה כלשהי, חייב להיות משהו בעל ידיעה שלמה. אנחנו נמצאים, יש בנו כוח כלשהו וידיעה מוגבלת - לכן קיים יש נצחי, אדיר מכל ובעל ידיעה שלמה" החוברת מעירה שזה מזכיר קצת את ההוכחה השניה של דקארט... מאיפה השיקולים האלה? מעניין ^t8lf2d

• המציאות הממשית של המושאים: האם אכן קיימים המושאים, העולם החיצון? לוק כזכור דוחה את טיעון החלום של דקארט, במספר טיעונים: ראשית הוא מאמץ את העמדה של 'האיש ברחוב', הוא מזמין את הספקן לשים את היד שלו באש ולראות אם זה חלום. לפי טענה זו, הספקנות לא תוכל להדריך אותנו בחיים, אלא רק אמונה בקשר בין מציאות לאידאה. עם זאת, כנראה שלוק לא סבר שזו באמת קביעה כ"כ אינטואיטיבית, כי הוא טרח לספק עוד ארבע טיעונים למציאות המושאים החיצוניים. עם זאת, אלה גם הקריטריונים הדרושים מבחינתו כדי לקבוע מה קיים ומה לא - כך שיש להם שימוש מלבד להוכיח שמשהו קיים בכלל.

• אבני הבוחן (הוכחות) לתפיסה של מציאות חיצונית:

• אי אפשר לקבל אידאה שלא דרך החושים: הם הערוצים היחידים שלנו למידע על העולם. זה נימוק גרוע כי אנחנו מכירים את החושים רק לאחר שיש לנו חוויה של עולם חיצון, כחלק מהעולם החיצון.
• יש הבדל בין אידאות בזיכרון ובתפיסה: ראשית, הזיכרון הוא רצוני בעוד התפיסה בלתי רצונית. שנית, הזיכרון הוא מעשה פעיל בעוד התפיסה היא סבילה. רצוניות היא קריטריון בעייתי, כי אי-רצוניות לא מספיקה כדי להפוך חוויה למציאות (הזיה לא רצויה?). סבילות היא למעשה לא קריטריון - זה מה שיש להוכיח - אנחנו עוסקים בשאלה האם מראש האידאה עולה בנו בגלל גורם חיצוני, או בגלל עצמנו. אי אפשר לקבוע מראש את התשובה.
• לתפיסות מתלווים כאב ועונג: הקושי כאן הוא שאלה בעצמן אידאות. אי אפשר להשתמש ביחסים בין אידאות כדי לדבר על היחס בין אידאות למציאות. הוא אף השווה את הכאב ואת העונג לאיכויות משניות, אידאות שדווקא אין להן כיסוי חיצוני.
• עדויות החושים מחזקות זו את זו: לוק שלל כל קשר הכרחי בין אידאות ממקורות תפיסתיים שונים. אנחנו מכירים את תושבתו לשאלת מולינייה, אז לא ברור איך העובדה שאפשר, לכאורה, לחוש את מה שמסתכלים עליו עוזרת לטיעון של לוק.

הבעיה החוזרת היא שלוק מציע קריטריונים מקובלים מחיי היומיום, כאשר בחיים אלה אנחנו תמיד מניחים מראש שיש עולם חיצוני שהמחשבות שלנו יכולות להתאים לו. אלמלא נניח את המבוקש, לא נוכל להוכיח את קיומו של עולם חיצוני לפי לוק. מבחינת לוק, עקרונות אלה מספיקים כדי להדריך אותנו בהשגת הנאות והימנעות מכאבים, ולכן הם מספיקים נקודה. המשותף והמעניין לכל הנימוקים בעיניי הוא שמבחינת לוק, מה שיוצר מציאות הוא שיש כוח חיצוני שנכפה עלינו. מציאות היא דבר שמגביל או מחייב אותנו, שאנחנו חווים ממקום סביל. אי אפשר לשלול את קיומו של כוח כזה, כי הוא שולט באלימות בעובדות חיינו. זה כיוון מעניין וחלק שאני אוהב במחשבה אמפריציסטית. ^3fo8c1

ביקורת על תאוריית האידאות המולדות

• חוזרים לעניין שלוק פתח בו את המסה הטיעונים של לוק נגד אידאות אפריוריות הם חשובים מאוד בהיסטוריית הפילוסופיה: לוק מתייחס לתאוריית האידאות המולדות כנסיונית, במובן שהוא מתכוון להפריך אותה באמצעות מקרה שהוא יוצא מן הכלל. לוק מוצא בניסיון שלנו מתהליכינו הנפשיים עצמם - ההחזרה, הרבה מהאידאות שהרציונליסטים הניחו שהן מולדות. ההפשטה היא המכשיר העיקרי באמצעותו השכל שלנו ממשיג אידאות מופשטות כמו אידאות המתמטיקה, המטפיסיקה והתאולוגיה. התחרות היא בין אפריוריות להפשטה.

• בחינת המחלוקת המחלוקת בין אפריוריות להפשטה של האידאות היסודיות היא מאבני המחלוקת בין האמפריציסטים לרציונליסטים. לייבניץ ניסה להגן על תאוריית האידאות המולדות בטיעונים שונים משל דקארט. באנגליה - לביקורת של לוק הייתה השפעה מרובה. יש ראיות לכך שלפני פרסום המסה, תורת האידאות האפריוריות הייתה הנפוצה באוכלוסיה האנגלית. לאחר פרסום המסה האמונה בה כמעט ונכחדה. פרסום המסה עורר מחלוקת באנגליה, והמחנה האפריורי ראה בעצמו כמייצג את האמונה הדתית, כנגד המדע, בכך שדבק ברעיון המקור האלוהי של אמיתות המטפיסיקה והמוסר. לוק לא כותב רק כנגד דקארט והוא מתייחס גם לטיעונים הקשורים לאידאות מולדות שדקארט מעולם לא העלה.

• עיקרי הביקורת של לוק לוק הבחין בין עקרונות עיוניים מולדים ו-עקרונות מוסריים מולדים. אנחנו נעסוק רק בעקרונות עיוניים. לוק מתמקד בטענה (שדקארט לא העלה) לפיה יש 'הסכמה כללית' לגבי האידאות המולדות, ולכן הן חייבות להיות 'מובנות' באדם. הטיעון שלו הולך כך:

• אין הסכמה כללית
• אם הייתה, יכול היה להיות לה הסבר אמפריציסטי: ניסיון המשותף לכל בני האדם ומייצר הסכמה כללית
• אבל אמיתות המתמטיקה והדת לא ידועות לילדים, לשוטים ולבני תרבויות אחרות - למשל
• אם הטענה היא שהידיעות הללו קיימות בילדים בכוח - אז אין משמעות למושג 'ידיעה בכוח'
• יש לבני אדם כשרים ונטיות טבעיים, למשל כושר ההפשטה וההכללה, אבל הם לא בגדר ידיעות של עקרונות במציאות
• אם ידיעת העקרונות היא מולדת במובן שהיא קיימת בתינוק כפוטנציאל, ועם ההתפתחות שלו הופכת לידיעה בפועל, אז לפי הגדרה זו כל הידיעות הן אפריוריות (הרי היה לנו, אפרנטלי, את הכושר להגיע אליהן). טיעון ממש טוב לגבי עצם המושג ידיעה אפריורית ^w0e57z

• הרעיון של אידאות מולדות הוא מסוכן, הוא מכשיר השלטה של שמרנות וסמכותנות דעתנית, מקרקע ביקורת

• בהשוואה לדקארט

ראשית דקארט כאמור לא הזכיר את 'תמימות הדעים' כנימוק לאידאות מולדות. דקארט לא נשען בטיעוניו על קונצנזוס ושם לו למטרה לנפץ דעות רווחות. באותו אופן, הטענה שרעיון האידאות המולדות מיועד ליצור שמרנות ודיכוי מחשבתי, כנראה לא הייתה מופנית לדקארט. שנית יש לשים לב: לוק דיבר נגד (הידיעה של-) עקרונות מולדים, בעוד שדקארט דיבר על אידאות מולדות. אצל שני ההוגים, אידאה היא כל תוכן נפשי. 'עקרונות' במובן שלוק משתמש בו הם אידאות של חוקי המציאות: המתמטיקה, הלוגיקה, הגאומטריה וכו'. (כלומר: האם אתה נולד כשאתה יודע שלעיגול אין פינות, או לומד את זה מאידאה שמגיעה מבחוץ). ניתן לטעון שלמעשה אין סתירה בין לוק לדקארט: יתכן שאין 'עקרונות' מולדים אבל יש אידאות מולדות - כלומר, אנחנו נולדים עם האידאה של המשולש כבר בתוך הראש שלנו. וזה באמת משיב על שאלה פתוחה אצל לוק: מאיפה מגיע התוכן של האידאות? מאיפה יש לנו, מראש, את האמצעים הנפשיים לייצג באמצעותם משולשים? לבסוף, הטיעון של לוק כנגד רעיון 'הידיעה בכוח' מוצלח ונדמה שלא ניתן להגן על עמדתו של דקארט בנושא. ^hw6vlf - חשיבות עקרונית של המחלוקת לתורת האידאות המולדות יש היבט פילוסופי עקרוני והיבט פסיכולוגי עובדתי הטענה הפילוסופית עקרונית נושאת אופי שלילי: "יש אידאות שאינן שאובות מן הניסיון". הטענה הפסיכולוגית עובדתית היא חיובית: "בהיוולדו, יש לאדם אידאות מסוימות". לוק תקף בעיקר את הטענה הפסיכולוגית עובדתית. הביקורת שלו מתייחסת לשלוש גרסאות של התאוריה: 1. אנו נולדים עם אידאות שלמות מסוימות (לוק טען שעובדתית זה לא כך) 2. האידאות שאנו נולדים איתן נמצאות בנו בכוח בלבד (לוק מוכיח שזו תאוריה חסרת משמעות) 3. הידע האפריורי הוא רק הכשרים המולדים של השכל לטיפול באידאות. לגרסה זו לוק יסכים.

• הסבר אפשרי לגישתו הסופית של לוק מאחר שלוק מסכים שיש לנו כשרים מולדים, ניתן לנסח את עמדתו כך:
• היכולת הכללית ללמוד ולקלוט היא לא 'ידיעה', אלא 'כושר' או 'דספוזיציה' מולדים, בהם אנו משתמשים כדי להשוות בין אידאות, ליצור אידאות מורכבות וכו'
• 'ידיעה בכוח' אפשרית רק אם רכשנו כבר ידע מסוים, ועל אף שאיננו חושבים עליו ברגע נתון, אנו יכולים להיזכר בו כאשר אנו זקוקים לו.

• המאמינים באידאות מולדות לא הבינו את ההבדל בין ידיעה בכוח כידיעה שאנו זוכרים, וידיעה בכוח כ-'כל דבר שניתן שנלמד'. ההגדרה הנכונה היא הראשונה.

• על חומסקי אם היה מכיר את התורה של חומסקי, לפיה יש כללים תחביריים אוניברסליים של שפה, לוק היה טוען שלא מדובר בידיעה אפריורית של כללי שפה, אלא שמה שהוא כינה 'ידיעה מובלעת בכוח', כלומר בנטיה טבעית ללמוד כללים, כאשר ידיעות השפה הן אלמנטריות כמו 'שחור זה לא לבן', ובשני המקרים מדובר בידיעות נסיוניות.

• בהקשר להוכחת קיום האל של דקארט יש הקושרים בין הביקורת של לוק על אידאות אפריוריות לביקורת שלו על ההוכחה הראשונה של דקארט לאל. דקארט הביא חידוש בכך שהוכיח את האל בלי צורך בהוכחת העולם החיצון - קודם הוא מוכיח את עצמו, אח"כ את האל באמצעות עצמו בלבד - ורק לאחר שיש אותו ואת האל, על סמך האל מוכח האולם (הערובה האלוהית). לעומתו, לוק סבור שיש להוכיח את האל על סמך הקיום של העולם: אידאת אלוהים אינה מולדת, אלא מוסקת על סמך סממנים בולטים, והוא מציין שהיא לא משותפת לכל בני האדם: דקארט ציפה שכל קורא יוכל להזדהות עם המהלכים של 'הגיונות', אלא שהם מתארים את עולם המחשבה של אדם מזמן, רקע ומעמד מסוימים מאוד, ולא היו מתקבלים על ידי בני התרבויות הרבות שלוק נחשף אליהן.

• חידוד העמדה של לוק לפי לוק, ידיעה כמו 'עיגול הוא לא ריבוע' היא נסיונית, ולא אפריורית. באותו זמן, מדובר בדוגמה של ידיעה המתקבלת באמצעות 'הסתכלות' ובאמצעות 'מופת', כלומר לא באמצעות החושים (הסוג השלישי של הידיעה) - כלומר, היכולת להסיק התאמה ואי-התאמה בין אידאות היא כושר מולד של בני אדם, אבל האידאות הן נסיוניות. ניתן לנסח את עמדתו של לוק כך:

• משפטי הלוגיקה והמתמטיקה אכן וודאיים והכרחיים, אך לא בגלל שהם אפריוריים - אפריוריות לא מבטיחה את תוקפם גם ככה...

• אלה ידיעות שאינן מבוססות גם על ניסיון - הן פשוט אמיתות שאי אפשר לחשוב שאינן כן. הן בעצם טענות שלא מתיישבות עם עצם המבנה של האידאות המרכיבות אותן. אבל הן לא 'מולדות'. ניתן להגיד: הניסיון מלמד אותנו את עקרונות המציאות וגבולותיה. ^ozolek

• התרומה המשמעותית של לוק היא בכיוון שהוא לא פיתח בעצמו עד הסוף: הרעיון שהתוקף של הלוגיקה והמתמטיקה לא נובע מכך שהן מולדות, ושהאפריוריות שלהן אינה הכרחית - אלא נובע מתכונה מהותית שלהן, אשר מתגלה כאשר אנחנו חושבים עליהן ובוחנים את האידאות שלהן.