מטלת מנחה 11 לקורס 'מדיקרט עד יום' (10266) אנטוניו דורון (318155272) טיוטה
מגיש: אנטוניו דורון (ת.ז 318155272)
למנחה:
סמסטר 2025ב
שאלה 1) הציגו והסבירו את טיעון החלום של דיקרט. מה מטרתו של טיעון זה במסגרת שיטת הספק המתודי בה נוקט דיקרט? במה מבקש טיעון זה לעורר ספק? באילו ידיעות טיעון החלום אינו מטיל ספק?
'הטיעון על סמך החלום' הוא אחד מחמשת הטיעונים הספקניים שמעלה דקארט מול סוגי הדעות הרווחות, כחלק מהטלת הספק השיטתית שלו בכל ידיעותיו שאינן וודאיות. הטיעון קובע שבכל רגע נתון, אינו יכול לדעת אם הוא חולם, ולפי הפרשנות המקובלת, אף אם כל חייו הם חלום בלבד. צורת הטיעון הראשונה מכונה 'חולם עכשיו': ==ציטוט==דקארט טוען שלעתים הוא חולם, ואינו מודע לכך; לכן, ייתכן שהוא חולם בהווה ואינו מודע לכך; מפני שאינו יודע אם הוא חולם, אינו יודע (בוודאות) מה מצבו במציאות, כלומר מחוץ לכל חלום. מקובל לטעון שדקארט מציע לבסוף גרסה קיצונית יותר, המכונה 'חולם תמיד': אם הוא לעולם אינו יודע אם הוא חולם בהווה, אז הוא אינו יודע אם הוא חולם בשום זמן; לכן יתכן שהוא חולם תמיד, ושכל האמונות שלו לגבי המבנה והאופי של המציאות, כלומר לגבי מה שמחוץ לחלום, הן שקריות. ==ציטוט==הטיעון מהווה המשך ל-'טיעון על סמך השיגעון', בו טוען דקארט שאינו יכול לדעת אם תפישת המציאות שלו מהימנה, משום שאדם משוגע אינו יודע שהוא מושגע, ובוטח באשליות שלו לחלוטין. את טיעונים אלה מקדים 'הטיעון על סמך טעויות החושים', הגורס בפשטות שהחושים עשויים להטעות, ולכן אין וודאות בידיעה שמקורה בחושים. טיעוני 'השגעון' ו-'החלום' מרחיבים את החלות של טיעון 'החושים' אל מעבר לתפישות החושים הישירות, ומטילים ספק במציאותו של עולמינו הפנימי כולו, כולל הרגשות והתחושות השונות שלנו, המסתברות כבלתי-מהימנות. מהלך זה תואם את ההבחנה של דקארט בין ה-'אני', שהוא הקוגיטו או המחשבה, והגוף השייך לו, שהוא חיצוני ל-'אני' הטהור וכולל גם את המחשבות ==והדמיון.== דקארט 'ממיר' את טיעון השגעון בטיעון החלום, ככל הנראה כדי להימנע מפגיעה בכבודם של הקוראים ושל עצמו. הטיעון משרת את הטלת הספק, שהיא השלב הראשון במתודה הקטרזיאנית לגילוי האמת: ==ציטוט==הוא מבטא את המאפיין האישי של הטלת הספק בכך שטענותיו מנוסחות בגוף ראשון, את התביעה לוודאות בכך שהספק בלבד מהווה קריטריון מספיק לשלילה של הידיעות החושיות (והתחושתיות), וכמו כן את השיטתיות של הטלת הספק, בכך שהוא נועד להפריך סוג מסוים של דעות שעלו בסיווג הכולל של דקארט. טיעון החלום (והטיעונים הקודמים לו) אינו חל על ידיעות רציונליות, כגון ידיעות המתמטיקה והלוגיקה. לאחר הצגת הטיעון, ידיעות אלה עדיין אינן מוטלות בספק. לשם כך יידרשו לדקארט 'הטיעון על סמך האלוהים הרמאי' ו-'הטיעון על סמך המלאך הזדוני'.
שאלה ב) הסבירו את שלושת המושגים הבאים בשיטתו של שפינוזה: עצם, תואר ואופן. מה הם היחסים בין מושגים אלה בשיטתו?
בתורתו של שפינוזה, 'עצם' הוא דבר שההסבר שלו 'מושג מתוך עצמו', כלומר פנימי לו, כך שקיומו אינו תלוי בסיבות חיצוניות. שפינוזה טוען שכל העצמים בעולם הם 'סופיים בסוגם': מובנים כחלק מהקשר רחב המכיל אותם ו-'מוגבלים' באופן היררכי על ידי דברים מסוגם. מחשבה מוגבלת ביחס למחשבה רחבה ממנה, וישים חומריים ביחס לגופים המכילים אותם (למשל: עץ מתקיים כחלק בתוך היער). היררכיה זו משקפת את הבנת הסיבתיות של שפינוזה: סיבה היא מה שמנביע תולדה, כך שעל התולדה להיות מובלעת בתוכה מראש. הדברים בעולם קיימים מכוח סיבות נעלות מהם, שהן הגורם וגם ההסבר לקיומם, משום שהם מתחייבים מתוכן כתולדות. כשלעצמו, הסבר המציאות בתור 'שרשרת' של סיבתיות מביא לרגרסיה אינסופית, ולכן נדרש 'קצה' לשרשרת, המוכרח להיות דבר שאינו מוכל או נובע מדבר קודם. בהתאם לכך, שפינוזה מאמין שעל העצם להתקיים מסיבתיות 'אנכית' (אימננטית), כלומר מכוח עצמו בלבד. הוא מזהה אותו עם האל, ==המוגדר כישות מושלמת ואין-סופית.== שפינוזה סבור שהקיום הוא חלק מהשלמות, לכן מציאותו של האל היא חלק ממהותו הפנימית: לא דרושה סיבה לקיומו מלבדו ורק הוא מתאים להיקרא 'עצם'. ה-'תואר' של עצם הוא התכונה המהותית שלו, המכוננת את זהותו. ==דקארט טען שתוארו של הקוגיטו הוא מחשבה, בעוד תוארו של עצם חומרי הוא 'התפשטות'.== בהמשך לטענתו כי ישנו רק עצם אחד, שפינוזה מתעקש שכל התארים שייכים לאל בלבד. מעבר לכך, האל ניחן בכל אינסוף התארים, שכן אם היה תואר שאינו מתקיים בו, הוא לא היה מושלם. התארים מהווים היבטים שונים אך מקבילים של העצם: לא מתקיים ביניהם קשר מושגי או סיבתי, ועם זאת מקורם משותף והם ולא יכולים להתקיים בנפרד. למרות דברים אלה, שפינוזה טוען שלאל יש שני תארים: ההתפשטות והמחשבה, בדומה לתפישתו של דקארט. ניתן לפרש עמדה זו בשתי דרכים: לפי הפרשנות הסובייקטיביסטית, המשמעות היא שהאל בצורתו 'האמתית' הוא בלתי ניתן להכרה, כאשר הוא מתגלה לאדם באמצעות הקטגוריות של מחשבה והתפשטות, שאינן מאפיינות אותו כשלעצמו; לפי הפרשנות האובייקטיביסטית, אלוהים זהה לאינסוף התארים שלו, בעוד נקודת המבט האנושית מוגבלת ויכולה להכיר את תארי ההתפשטות והמחשבה בלבד. ה-'אופנים' הם פרדיקציות, או תכונות מזדמנות של העצם, הנובעות מתאריו בצורה של ריבוי ה-'דברים הפרטיים' (המושאים) בעולם. שפינוזה טוען שהעצם הוא העולם בשלמותו, כך שהוא סיבת כל המושאים היומיומיים: הם נכללים בתחומו ונובעים ממנו. בעוד התארים הם צורתו ההכרחית של העצם בהכרה (או של התגלותו להכרה), האופנים הם אין-סוף התכונות האפשריות המתקיימות בתוכו, על שני תאריו. המשמעות היא שהמושאים בעולמנו הם תכונות של העצם, ורק לעצם יש תכונות משלו: כל מושא הוא מופע של אחד מהתארים בתוספת תכונות מזדמנות: צורה, מסה וכו'. האופנים הם תוצר ה-'התפרטות' של האל: תחילה ל-'אופנים האינסופיים', שהם 'השכל האין-סופי בהחלט', הנובע ישירות מתואר המחשבה והוא כלל המחשבות של האל, ו-'תנועה ומנוחה', חוקי הפיזיקה, הנובע ישירות מתואר ההתפשטות. 'פני היקום כולו' נובע בעקיפין מתואר המחשבה בשילוב האופן הישיר שלו. מאלה מתפרטים האופנים הסופיים, אותם שפינוזה מגדיר כמנוגדים לעצם: הם מרובים, מתקיימים בעצם שהוא סיבתם החיצונית ומשועבדים לסיבתיות 'אפקית' (חיצונית, מכנית וסבילה); הם מהווים חלקים מתוך שלם הקודם להם, כך ש-'יסודם בשלילה', ומהותם אינה כוללת את מציאותם, הם ברי-חלוף. שפינוזה משתמש במושגים אלה על מנת לבסס את המטאפיזיקה שלו, שביסודה שלילת הדואליזם אלוהים-עולם וזיהוי האל עם הטבע בשלמותו, ועל מנת להסביר בשלבים כיצד מתהווה המציאות האנושית מתוך תפישה זו. תחילה, העצם מאופיין כמרכיב הראשוני של המציאות: הוא היחיד שהסיבתיות שלו אנכית, כך שהכרחיות הקיום שלו היא חלק מטבעו הפנימי. בהתאם לכך, העצם הוא האל. בשלב הבא, האל מתגלה להכרה האנושית בתכונותיו המהותיות, שהן שני תאריו, המחשבה וההתפשטות. לבסוף, האל 'מתפרט' לאין-סוף האופנים שלו, שהם התכונות המזדמנות שבו והצורות האפשריות של תאריו - תחילה ל-'אין-סופיים' שהם יסודות המציאות האנושית, ולאחר מכן ל-'סופיים' שהם מושאיה.
// וכמובן להוסיף ציטוטים בדקארט //צריך להדגיש שכל מושא מבטא את שני התארים