יחידה 6 ראליזם

(להדביק)

... במילים אחרות, תאוריה שגויה שמצליחה היא עדיין מאוד לא סבירה הסתברותית.

שני טיעונים ראליסטיים נוספים

• טיעון המטא-היסק להסבר הטוב ביותר הטיעון האנטי-ראליסטי אומר שבגגדול שהסיכוי של תאוריה מוצלחת להיות שגויה הוא לא קטן כלל, ושזה לא יהיה נס. תומכי הראליזם עשויים לטעון שהם עושים 'היסק להסבר הטוב ביותר': כלומר, שההסבר הטוב ביותר להצלחה של המדע הוא אמיתותו, על אף שהוא לא היחיד האפשרי. פגשנו את ההיסק מההסבר הטוב ביותר בדיון על אבדוקציה, כשלמדנו שעל מנת לגבש היפותזה נדרשת אבדוקציה, ומאחר שתמיד יש אינספור הסברים אפשריים לתצפיות, יש לתעדף את הטוב ביותר. במקרה של הטיעון הראליסטי מדובר בהסברה של הצלחת ההסבר המדעי: כלומר בהסבר של הסבר, ולכן הוא מכונה מטא-הסבר (מדובר בהסבר של הצלחה של הסבר ליתר דיוק, ולכן יש מי שלא מקבלים את הרעיון שהוא 'מטא-הסבר' אני ביניהם

• ביקורת על טיעון המטא-היסק מכוונת בעיקרה מול השימוש בכלי המטא-היסק. היא תטען שאנחנו מקבלים את כלל השימוש בהיסק להסבר הטוב ביותר בהקשר של גיבוש היפותזות, אך שהדין של המטא-הסבר שונה. כאשר משתמשים בהיסק כזה, הוא אינו דדוקטיבי - הוא יכול להביא אותנו להסבר הנכון בסבירות גבוהה, אך לא בוודאות. אנחנו סומכים עליו כי עד כה, הניסיון שלנו הוא שהתאוריות שהוא מוביל אליהן הן ברובן אמתיות. כלומר שההיסק מעוגן בנכונות התאוריות המדעיות שהצדיק עד כה. בטיעון הראליסטי, הטענה היא למעשה שהתאוריות המדעיות נכונות משום שזהו היסק להסבר הטוב ביותר. זהו טיעון מעגלי - הרי הטלנו בשאלה את עצם הנכונות של התאוריות המדעיות. אם החלטנו כבר שהתאוריות שהגיע אליהן ההיסק להסבר הטוב ביותר הן אמתיות, אז יש לנו קריטריון אחר... אם אין לנו - הקריטריון לא יכול להיות עצם זה שהוסקו כחלק מההסבר הטוב ביותר... מעגליות זו מחייבת לוותר על אחד מהשניים - וויתור על היסק כזה עבור גיבוש היפותזות יהיה משתק עבור הפעילות המדעית, ולכן הוויתור על טיעון המטא-היסק. ההיסק פסול.

• טיעון הקורוברציה טיעון זה טוען שניתן לקבל ביטחון באמיתות של תאוריה על ידי הצלבה של עדויות בלתי תלויות - מה שמכונה 'קורוברציה'. אינטואיטיבית, עדויות בלתי תלויות ומתאימות מחזקות עבורנו האמנה. כמו בטיעון הנס השיקולים הם למעשה הסתברותיים: אם תצפיות רבות שאינן תלויות מצביעות על אותה העובדה, אך היא לא אמתית - זה יהיה בגדר נס. ‎ מספר אבוגדרו (מספר הלקיקים של כל גז הממלא נפח של 25 ליטר) חושב במגוון דרכים ותמיד יצא אותו מספר מדויק. לכן אנו מאמינים שזו האמת. ‎ האנטי-ראליסט יטען:

• מספר אבוגדרו הוא השערה מסוימת מאוד ולא תאוריה שלמה. אין דוגמאות מרשימות כאלה באשר לתאוריה שלמה.
• ריבוי העדויות הבלתי-תלויות במקרה הזה הוא נדיר אפילו השערות נקודתיות
• לכן - אם טיעון הקורוברציה הוא הטיעון הראליסטי, יהיו למחנה מעט מאוד טענות להאמין בהן, ובטח שמעט מאוד תאוריות שלמות.

(תמיד שווה לקרוא את הסיכומים של הפרקים כשכותבים תשובות בממן)

אנטי-ראליזם

• מטא-אינדוקציה פסימית התאוריות הנוכחיות שלנו כולן החליפו תאוריות קודמות שהתבררו שגויות. לפני כן, אלה נחשבו אמתיות, וסביר שהן בעצמן החליפו תאוריות שקדמו להן באותו האופן. משום שעד עתה, כל התאוריות למעט הנוכחיות הופרכו - ניתן להסיק באינדוקציה שגם התאוריות שלנו, ברוב הסיכויים, יתבדו לבסוף. טיעון זה מכונה מטא-אינדוקציה פסימית משום שזהו טיעון אינדוקטיבי שאינו עוסק בתאוריה על בסיס תצפיות, אלא טענה על תאוריות המבוססות על תצפיות. ובגלל שהוא פסימי לגבי התאוריות שלנו... ‎ טיעון זה משאיר לראליסטים כמה ברירות:
• לקבל אותו ולחפש דרך אחרת להצלת הראליזם
• לטעון שהשימוש בהיסק אינדוקטיבי אינו תקף

• לדחות את ההנחה של הטיעון - להראות שזה לא נכון שכל התאוריות עד כה היו שגויות

• התנגדות למטא-אינדוקציה: טיעון לא מעניין הטענה היא כזו: זה לא משמעותי להגיד שעד כה התאוריות שלנו טעו בגלל שהייתה בהן שגיאה מסוימת, בגלל שזה 'משטח' את הפעילות המדעית. תאוריות לא מתחלקות באופן דיכוטומי ל-'אמתיות' ו-'שקריות', משום שהן מורכבות. יהיו בהן חלקים אמתיים וחלקים שגויים, וניתן לשאול עד כמה תאוריה היא נכונה או שגויה. אמיתות של תאוריה ניתנת למדידה והערכה. עלינו להסתכל על מידת הקרבה לאמת, ולערוך השוואה הדרגתית בין התאוריות. במבט הדרגתי כזה, טיעון המטא-אינדוקציה מאבד רלוונטיות, כי רוב הראליסטים גם ככה לא טוענים שהתאוריות מתאימות ב-100% לאמת, אלא רק שהן קרובות מאוד לאמת. כמו כן, מבט כזה ישנה את הפרשנות של ההיסטוריה של המדע: מהפרכה של תאוריות שגויות בתאוריות חדשות לגמרי שגם הן שגויות - להתקדמות הדרגתית אל עבר האמת, כך שכל תאוריה עושה צעד נוסף אל האמת. לכן, המסקנה שלנו היא דווקא אופטימית ולא פסימית: עד כה כל תאוריה חדשה התקרבה יותר לאמת, ולכן התאוריות שלנו קרובות יותר לאמת מאי-פעם, והתאוריות הבאות שלנו יתקרבו אליה אף יותר. כל תאוריה מחליפה מחזיקה ביסוד של אמת מהתאוריה הקודמת, ומתקנת חלקים שגויים בה. טיעון חלופי זה מכונה מטא-אינדוקציה אופטימית.

• המענה האנטי-ראליסטי להתנגדות יטענו בחזרה האנטי-ראליסטיים שתמונה זו של התקרבות הדרגתית לאמת לא מייצג את רוב ההיסטוריה של המדע, שהיא החלפה של תאוריה אחת בתאוריה חדשה לגמרי לאחר שהתבררה כשגויה מיסודה. ולא שיפור הדרגתי של חלקים בעיתיים תוך שימור של החלקים האמיתיים בה. רבולוציה ולא אבולוציה.

• התנגדות למטא-אינדוקציה: דחיית המטא-היסק התנגדות ראליסטית נוספת היא לדחות את ההיסק האינדוקטיבי במקרה של הטיעון האנטי-ריאליסטי, באמצעות טענה שהמדגם שהוא מתבסס עליו אינו מייצג. נשאלת השאלה: האם תאוריות העבר היא מדגם מייצג עבור תאוריות ההווה, כך שניתן להשליך מתאוריות העבר על תאוריות ההווה? במילים אחרות: האם תאוריות העבר וההווה הן קבוצה הומוגנית (דומה, שניתן להשליך מפרטים בה על אחרים) או הטרוגנית (שאינה כזו). הראליסטים טוענים שההומוגניות אינה מתחייבת: אם התאוריות שלנו אכן הולכות ומתקרבות לאמת בהדרגה, למשל, אז תאוריות ההווה קרובות לאמת יותר מתאוריות העבר, ולא ניתן להשליך מהעבר להווה - אין הומוגניות. ההסתברות שתאוריה תהיה אמתית גדלה. כל עוד טיעון המטא-אינדוקציה אינו שולל אפשרות זו, הוא לא יכול לבצע היסק אינדוקטיבי באופן שהוא מבקש.

• התנגדות למטא-אינדוקציה: דחיית הנחות הטיעון ההנחה לפיה כל התאוריות המדעיות עד כה היו שגויות. הגרסה המעודנת של הראליזם טוענת שלא כל התאוריות, אלא רק הטובות (כזכור: מוצלחות, בוגרות ושאינן אד-הוק) הן אמתיות בסבירות גבוהה. הראליסטים יטענו שבין תאוריות אלה, מספר התאוריות השגויות יורד דרמטית.

ראליזם סלקטיבי

• מדובר במחנה שלישי אם מחנה אחד חושב שיש סיבות טובות להניח שהתאוריות שלנו שגויות, והשני חושב שיש סיבות טובות להניח שהן אמתיות - הראליזם הספקולטיבי מאמין שיש לקחת ברצינות את טעויות העבר של המדע, אך בלי לוותר על האינטואיציה הבסיסית לפיה התאוריות הטובות שלנו אמתיות במידה רבה. הטענה של מחנה זה היא שיש חלקים מסוימים במדע שאנחנו נוטים לטעות לגביהם, וחלקים אחרים שאנחנו כנראה צודקים לגביהם. כך ניתן לחלק את המדע לחלקים 'עמידים' וחלקים פגיעים יותר. זהו וויתור על ראליזם גורף לטובת עמדה שעשויה להיות מדויקת יותר.

• ראליזם סלקטיבי ראשון: בנוגע למדעים מסוימים בלבד סוג זה טוען שהחלוקה היא לפי דיסצפלינות מדעיות: כאשר חלק חסינות מאחרות בפני טעויות. לפי עמדה זו, מה שמעגן תאוריה מדעית הוא התאמה לתצפיות: לכן ככל שלמדע יש יותר עדויות אמפיריות זמינות, כך הוא חסין יותר בפני טעויות. במדעים בעלי מיעוט של ממצאים אמפיריים זמינים ממצא חדש בודד יכול לעתים קרובות לשנות לגמרי תאוריה מקובלת בתחום. גם במדעים כמו פיזיקת החלקיקים בהם מכשירי המדידה שלנו מוגבלים - אם נצליח לפתח מיקרוסקופ שרואה "קטן יותר", התאוריה המדעית שלנו עשויה להשתנות דרסטית באופן מהיר מאוד, פשוט כי זמינות לה תצפיות חדשות לגמרי. לעומת זאת, במדעים בעלי עדויות אמפיריות רבות, כמו כימיה או ביולוגיה, לא סביר בכלל שתצפית בודדה תוכל להפוך תאוריה. יש להיות ספקנים יותר לגבי מדעים שזמינות העדויות האמפיריות שלהם נמוכה.

• ראליזם סלקטיבי שני: ראליזם ישי ראליזם סלקטיבי כזה מאמין שמה שהמדע אומר על ישים לא תצפיתיים כמו חלקיקים וכו' הוא ככל הנראה שגוי, אבל המציאות של ישים אלה היא ביסודה אמתית. הפילוסוף איאן האקינג Hacking ראה תהליך מדעי בו מרססים כלי באלקטרונים ובפיוזטרונים. הוא טען שזה הפך אותו לראליסט לגבי ישויות אלה: מפני שהוא ראה שניתן להשתמש בהן ולבצע בהן מניפולציות: "אם אתה יכול לרסס את זה, זה קיים". עמדה זו מכונה באופן כללי ראליזם ישי entity realism. ננסי קרטרייט Cartwright שפגשנו כבר היא תומכת בולטת של העמדה: כזכור, היא שוללת את נכונותם של 'חוקי הטבע' שהמדע מנסח, בטענה שאף מקרה פרטי אינו מתאים לחוק, ו-"החוק משקר". אם נוסיף את הסייג ceteris paribus, "כששאר התנאים שווים", נקבל חוק ריק שלא חל על אף מקרה בפועל, בו התנאים האחרים אינם שווים... במקום, קרטרייט שמה דגש רב על סיבתיות במתן הסברים: לדעתה הסבר הוא פשוט ציון הסיבות להתרחשות, מבלי להיות מעוגן בחוק כללי. הסברים מסוג זה מדברים בשפה של ישים לא תצפיתיים: חלקיקים הדוחפים ונדחפים, העברות של אנרגיה וכו'. הסבר של התקפלות של דגל ע"י הבדלי תאוצה של מולקולות המתנגשות בדפנותיו השונות לא יהיה מוצלח אם נוסיף בסופו: "אבל מולקולות אינן אמתיות". אם אלה יוצרות סיבתיות, הן קיימות ולא "כאילו-קיימות". מי שמסביר באמצעות ישים לא תצפיתיים מחוייב לקיומם.

• ראליזם סלקטיבי שלישי: ראליזם מבני או בלעז structural realism. במידה רבה תמונת מראה לראליזם הישי: מאמין בקיומם של היחסים המבניים בין הישים בתאוריה, אבל לא מחוייב לישים עצמם המוזכרים בתאוריה. אם יש ארגון היסטורי שאנחנו בוחנים - זו האמנה שהמבנים שזיהינו בו אמתיים אבל העובדים עצמם לאו דווקא. בניגוד לעמדה הישית, שמאמינה ש-'דף הקשר' אמין, אך הידע שלנו על המבנה הארגוני איננו אמין. הנימוקים לעמדה זו נשענים על התבוננות בהיסטוריה של חילופי התאוריות המדעיות: עמדה זו מזהה שמה ששורד במעברים בין תאוריות הוא דווקא המבנים, כאשר הישים שמדברים עליהם משתנים. דוגמאות בולטות הן תאוריות הקלוריק שהוחלפה בתאוריה הקינטית של החום: הקלוריק ראה בחום חומר מסוים, בעוד התאוריה הרווחת כיום רואה בו אנרגיה קינטית ממוצעת של מולקולול. מבחינת הישים, תאוריות אלה סותרות, אצל כל אחת החום הוא דבר אחר. עם זאת, עקרונות ההתנהגות של הקאלוריק דומים לשל החום, ניתן היה להגות מושג ראשוני של מנוע באמצעות הקאלוריק ואף להגיע לניסוחים מוקדמים של יסודות התרדמודינמיקה: וזאת משום שהמדע טעה בנוגע לטבע של החום, אבל צדק בנוגע לעקרונות ההתנהגות שלו. מערכות היחסים היו אמתיות, המבנה - בעוד שישים היו שגויים. ראליסטים מבניים מאמינים שזהו המקרה הטיפוסי של התחלפות תאוריות.

• ראליזם סלקטיבי רביעי: ראליזם הסברי עמדה שמחלקת את התאוריה המדעית קצת שונה: לפיה, יש לנו הצדקה להאמין בחלקים בתאוריות אשר ממלאים 'תפקיד הסברי', וכוללים הן ישים והן מבנים. לעומת זאת, יש להישאר ספקנים בנוגע לישים ומבנים שאינם ממלאים כזה. לעמדה זו כמה גרסאות: סטטיס פסילוס Psillos אומר כך: תאוריה שגויה שהצליחה במשך זמן רב, לא הצליחה בזכות החלקים השגויים שזה, אלא הצליחה בזכות חלקים אמיתיים שנכללו בה. אם נתמקד בחלקים שבזכותם התאוריה הצליחה, נראה שהקשר בין הצלחה לאמת נשמר. ההצלחה עבורו מנוסחת במושגים של הסבר - כלומר, החלקים בתאוריה שהצליחו להסביר תצפיות היו כנראה אמיתיים במידה רבה, בעוד החלקים שבגללם התאוריה הופרכה היו כנראה חלשים וחסרי כוח הסברי מראש. ‎ פיליפ קיטשר Kitches טען שלכל תאוריה יש 'חלקים פעילים' ו-'חלקים לא-פעילים'. אם ניקח הגדרה מדעית שהופרכה, של האור כגל, שזז בתוך 'את'ר' (חומר שחשבו שקיים, במקום הריק שהחליף אותו). בתאוריה זו, 'גל אור' במשמעות הראשונית שלו הוא 'מונח פעיל' המרפרר לדבר כלשהו: לתופעה של אור באשר היא. לעומת זאת, 'גל אור' במשמעות המדויקת יותר, של 'גל בתוך האת'ר', היא מונח שאינו פעיל - במובן שבדיעבד, אנחנו יודעים שהוא לא מצביע על שום דבר שקיים. קיטשר טוען שהמונח הפעיל הוא זה שמשתמר בתאוריות אחרות, בעוד שהלא-פעיל הוא זה שנזנח. זהו למעשה קריטריון סמנטי, לפיו מונחים בתאוריה שממשיכים להתאים לתיאור של חלק במציאות ממשיכים להיות 'פעילים', ומונחים שכבר לא מתארים שום חלק קיים במציאות הם 'לא-פעילים' ויש לזנוח אותם. ניתן לכנות זאת גם 'תפקיד הסברי פעיל'. זה פחות או יותר שקול לטענה 'החלקים בתאוריה שנשארים אמיתיים לפי הידוע לנו, נשארים אמיתיים'. אין לי התנגדות, זה פשוט טריוויאלי אם כבר אמרנו שהתאוריה בנויה מחלקים אמיתיים יותר ופחות, ולא מחזיקה ב-'ערך אמת' גורף. ‎ האתגר של שתי התאוריות הללו - למצוא שיטה לזהות את החלקים שיש להם תפקיד הסברי או תפקיד הסברי פעיל. אחרת אנחנו יכולים להשתמש במושגים אלה רק בדיעבד אבל זו המטרה... אנחנו לא מדברים על פיתוח המדע, מדברים על איך להבין את שגיאות העבר שלו...

אנטי-ראליזם 2: אמפריציזם

• סוף נוסף של אנטי-ראליזם המעוגן במסורת האמפריציסטית אמפריציזם הוא עמדה אפיטסמית, בנוגע לידע ולאופן בו אנחו מצדיקים אותו. לפי האמפריציזם, ידע נחשב מבוסס רק אם הוא מעוגן בתצפיות. פרנסיס בייקון היה מבשר המדע האמפירי עם הספר Novum Organum (לוק היה מייסד האמפריציזם עצמו, כעמדה אפיסטמית). המוטיבציה של האמפריציזם הייתה לנקות את השיח מטענות ספקולטיביוצת וחסרות ביסוס, כגון טענות מטפיזיות ותאולוגיות שהיו בסיס לויכוחים סכולסטיים, חסרי מוצע רבים.

• אמפריציזם כאנטי ראליזם תפקיד המדע הקונצנזואלי הוא להסביר ולחזות תופעות, ולאחד אותן תחת מבנה יחיד ופשוט ככל הניתן. המדע משתמש בהיפותזות כלליות, הנשעות על ישים לא תצפיתיים (אלקטרונים, כבידה וכו'). ישים אלה נחוצים למדע לפעילותו. עם זאת, לפי האמפריציזם, אין לנו הצדקה להאמין בישים לא-תצפיתיים. מאחר שתאוריות מדעיות מורכבות הן מישים תצפיתיים הן מישים לא-תצפיתיים, יוצא שאין לנו הצדקה להאמין באף תאוריה מדעית כמכלול. כך יוצא שאמפריציזם הוא עמדה אנטי-ראליסטית בהקשר המדעי.

• שתי הערות חשובות ראשית, הטיעון האמפריציסטי הזה חל הן על ראליזם 'רגיל' הן על ראליזם ספקולטיבי, מכיוון ששניהם מצדיקים אמונה ברכיב לא-תצפיתי כלשהו. ראליזם ישי מצדיק ישים לא תצפיתיים, וראליזם מבני מצדיק מבנים לא תצפיתיים. ראליזם הסברי - רכיבי הסבר לא תצפיתיים, ראליזם דסציפלינרי - תאוריות מדעיות שלמות בעלות שפע עדויות נסיוניות, כולל רכיביהן הלא-תצפיתיים. ‎ שנית, יש הבדל חשוב בעמדה המשתמעת מהטיעון, בהשוואה למשל לטיעון המטא-אינדוקציה הפסימי. טיעון זה מסיק שהתאוריות שלנו ככל הנראה שגויות, כלומר שיש סיבה טובה להאמין שהן שגויות. הטיעון האמפריציסטי טוען רק שאין סיבה טובה להאמין שהן אמתיות - הוא 'אגנוסטי'.

ביקורות ראליסטיות על הטיעון

• דחיית הנחה 1 -ההבחנה בין התצפיתי והלא תצפיתי ההנחה הראשונה של הטיעון האמפריציסטי היא שניתן, עקרונית, לחלק את טענות המדע לטענות תצפיתיות וטענות לא-תצפיתיות. אולם עולה השאלה: מה מגדיר טענה תציפיתית? כאשר אני רואה תפוח דרך העיניים שלי, אנחנו מניחים שזו תצפית. מה לגבי כאשר אני רואה תפוח דרך משקפת? ומה אם אני רואה כוכב דרך טלסקופ? תא דרך מיקרוסקופ? איבר באמצעות MRI? קשה לקבוע מה מוגדר מראש כתצפית, ומה תאורטי, הרי התוודענו לישים הבלתי-תצפיתיים בדרך כלשהי... בהתאם, הראליסטים יטענו שההבדל הוא הדרגתי ולא דיכוטומי: ניתן למקם את הטענות המרכיבות תאוריות מדעיות על 'ספקטרום' של תצפתיות, כאשר יש כאלה שניתן לראות בחושים שלנו עצמם, יש כאלה ניתן לראות רק בדרגות שונות של עקיפות, ורק בקצה יש מעטים שהם תאורטיים בלבד. יוצא שכמעט כל טענה היא תצפיתית במידה מסוימת. אם אין קריטריון ברור להבחנה בין תצפיתיות ללא-תצפיתיות, לא ברורות מסקנות הטיעון האמפריציסטי.

• תשובתו של ון פרסן לביקורת הראליסטית ון פרסן הוא ממגיני האמפריציזם הבולטים בעת הנוכחית. הוא מציע קריטריון להבחנה בין טענות תצפתיות ושאינן תצפתיות: במילים אחרות, יש הוא תצפיתי אם ניתן בעקרון לצפות בו ללא ציוד עזר. 'ניתן עקרונית' לצפות בכל דבר שיכול להופיע בפני החושים שלנו בנסיבות כלשהן: כוכב שנראה בטלסקופ הוא חושי, כי אם היינו לידו היינו רואים אותו. אלקטרון הוא לא - כי לעולם לא נוכל לראות אותו ללא ציוד. ‎ ביקורת על התשובה של פרסן טוענת שהקריטריון שלו שרירותי: לפי ון פרסן, פטריית יער היא יש תצפיתי, בעוד פטריית שמרים (yeast) היא לא תצפיתית. מה ההבדל העקרוני בצפיה בהן בזכוכית מגדלת? מה הבעיה ב-MRI? אמצעים אלה הוכיחו את עצמם ואנחנו בוטחים בהם. פול צ'רצ'לנד* Churchland מסביר שפרסן משאיר מקום לנסיבות שקשורות למרחק: האפשרות העקרונית שנמצא ליד הכוכב ונצפה בו. הבחירה במרחק היא שרירותית, וניתן לשאול מדוע לא גודל? כך שאם היינו, עקרונית, קטנים מספיק - היינו רואים פטריות שמרים? ביקורת על קריטריון ההבחנה בין תצפתיות לאי-תצפתיות מסכנת את הטיעון האמפריציסטי כולו שנשען על הבחנה זו, כזכור.

• דחיית הנחה 3 בטיעון האמפריציסטי עד כה הסקנו בביקורת על הנחה 1. יש גם ביקורת על טענה 3, לפיה אין הצדקה להאמין בטענות לא תצפתיות, גם כאשר הן חלק מתאוריה מדעית. הביקורות העיקריות הן 3:

• הסקה להסבר הטוב ביותר: היא המקור של מרבית הטענות הלא-תצפתיות בתאוריות המדעיות. אנחנו בוחרים את ההסבר הטוב ביותר עבור התצפיות, כך שהטענות הלא-תצפתיות מעוגנות לבסוף רק בתצפיות ובשיקול דעת סביר. אין כאןו וודאות טובה, אבל יש כאן מספיק כדי להצדיק טענה שהיא לא-תצפתית. אבדוקציה, כפי שמשתמע כאן מהחוברת, היא לא המצאה של כל סיפור, אלא של הסיפור הכי טוב...
• קורבורציה: מתרחשת גם כאן, כאשר אנחנו מצליחים להשתמשים בכלי מדידה ובאמצעים תאורטיים על מנת להגיע למסקנות בלתי-תלויות אך זהות באשר לטענות לא-תצפתיות. קורבורציה כזו היא עדות תצפיתית חזקה לאמיתות של המסקנות, וסביר יותר להאמין בהן מאשר לא להאמין בהן, כך שגם זו הצדקה.
• התאמתות ההשלכות התצפתיות: לישים לא-תצפיתיים בכל זאת יש השלכות תצפתיות, כלומר שניתן לבסס עליהם חיזויים, והאמונה בקיומם היא בת הפרכה, ידי כישלון של החיזויים. באותו אופן, כאשר חיזויים תצפיתיים הנשענים על ישים לא-תצפיתיים מתממשים, קשה שלא למצוא בכך הצדקה להאמין בקיומם של ישים אלה.

הבעיה האמפריציסטית

• בנפרד מהביקורת הראליסטית, לאמפריציסטים יש בעיה 'פנימית' העולה מהטיעון שלהם: בעיה זו חמורה למדי. המוטיבציה של האמפריציזם היא כמובן לנקות את השיח מספוקלציה, באמצעות קריטריון של הצדקה תצפתית. קריטריון זה שולל, כפי שמתברר אפילו את הטענות הלא-תצפתיות של המדע, באופן שלא מאפשר לאף תאוריה להתקיים, מאחר שכל התאוריות תלויות בטענות הלא-תצפתיות שלהן. כך, האמפריציזם למעשה חותר תחת המדע האמפירי... בין המדע לאמפריציזם יש לא רק זיקה, אלא גם מתח מובנה: המדע תמיד שואף להגיד משהו על העולם שחורג מהתצפיות הנתונות. נדון בנסיונות אמפריציסטיים לשמר את הקריטריון שלהם מבלי לשלול את המדע כולו. להישאר "טהרנים" של הקריטריון התצפיתי, אך לא לאבד את היתרונות שבאים עם הפסוקים הלא-תצפיתיים. השאלה היא מה יהיה מעמדם של פסוקים אלה.

• אינסטרומנטליזם עמדה זו מבקשת להתייחס לפסוקים הלא-תצפיתיים בתאוריה כאל מכשירים. ככאלה, תפקידם הוא לשרת אותנו בחיזוי ובהסבר, שהם לבסוף פסוקים תצפיתיים. מה שמעניין אותנו הוא 'התוצרים הסופיים' מבין פסוקי התאוריה, ולא 'מאחורי הקלעים'. כלומר, הפסוקים הלא-תצפיתיים הם רק כלי עזר. עמדה זו מזוהה יותר מכולם עם רודולף קרנפ Carnap וג'ון דיואי Dewey. דוגמה טובה היא הכנסיה מול גלילאו: בשלב כלשהו, הם הכירו בכוח החישובי של התאוריה שלו, והציעו כך: להכשיר את התאוריה ההליוצנטרית לצרכים חישוביים אך חלשמר את התאוריה התלמאית כמודל של האמת בפועל. ההבדל הוא כמובן שבמקרה הזה, שני המודלים היו לא-תצפיתיים, והעמדה האינסרטומנטליסטית שאנו עוסקים בה הייתה רואה בשניהם כמכשירי חישוב בלבד.

• אמפריציזם בונה עוד תרומה של חברנו ון פראסן: constructive empiricism ון פראסן אמפריציסט, ולא מאמין במטרה רווחת של המדע: להסביר את המתרחש 'מתחת לפני השטח' ומסביר את התופעות. במקום, הוא מציע שמטרת התאוריה המדעית היא להגיע להלימה אמפירית empirical adequacy - שהיא התאמה לתצפיות בלבד. לפי עמדה זו, מטרת המדע היא לתאר רק את החלק התצפיתי של העולם, ובניגוד לעמדה הראליסטית למדע, אין זה מתפקידו להסביר את האמת השלמה שהתופעות הן חלק ממנה. איך אפשר לעשות 'התאמה לתצפיות' בלי להוסיף משהו שאינו תצפיתי? מהי השפה של מדע כזה בכלל? הפסוקים הלא-תצפיתיים, לפיכך, מראש לא אמורים לתאר משהו תצפיתי במציאות, ולכן אין לנו סיבה להניח שהם אמתיים. עלינו להישאר אגנוסטיים באשר להם. כמו כן, כאשר יש שתי תאוריות שהולמות את המציאות האמפירית, הן שוות מעמד מבחינה גישה זו, ואף אם הפסוקים הלא-תצפיתיים שלהן שונים, הן למעשה אותה תאוריה.

• פוזיטיביזם: אמפריציזם סמנטי עד כה עסקנו באמפריציזם כעמדה אפיסטמית, העוסקת בהצדקה של טענות במאה ה-20, תנועת הפוזיטיביזם הלוגי, שהיא גלגול של האמפריציזם, הרחיבה את התאוריה לעמדה סמנטית: כזו הקשורה למשמעות של פסוקים. העמדה האמפריציסטית הסמנטית טוענת שלא רק ההצדקה של פסוק היא תצפתית, אלא שגם המשמעות של פסוק היא תצפתית: המשמעות של כל פסוק בשפה הוא מצב העניינים האמפירי שבו הוא יהיה אמיתי. המשמעות של "יורד גשם" היא 'תמונה' חושית של ירידת גשם. במילים אחרות, המשמעות של פסוק היא גם תנאי-האימות האמפירי שלו. עמדה זו מכונה אימותנות (verificationism) כך, מה שאין לו תנאי אימות הוא חסר משמעות. טענות שאינן אמפיריות (תאולוגיות, מוסריות...) אינן רק חסרות הוכחה, אלא חסרות פשר מלכתחילה. כך נכון גם לגבי פסוקים לא תצפיתיים במדע: אם הם לא רק חסרי הוכחה, אלא חסרי פשר - למרבית המדע אין פשר. הפוזיטיביסטים לא אהבו השלכה זאת וחיפשו בעצמם דרך להימנע ממנה.

• הפיתרון: המרה הרעיון הכללי בנסיונות ההתמודדות הוא 'המרה' של פסוקים לא-תצפיתיים בפסוקים תצפיתיים. כך, מבחינה סמנטית לפסוקים תהיה משמעות, ומבחינה אפיסטמית תהיה להם הצדקה (במילים אחרות - המטרה היא שכל הפסוקים יהיו לבסוף תצפיתיים).

אטומיזם סמנטי

• סוג ראשון של גישות הוא המרה של כל פסוק לא-תצפיתי בפני עצמו, כפסוק עצמאי. כלומר שבכל פסוק כזה 'מסתתר' מראש פסוק תצפיתי. להלן הגישות ה-'אטומיסטיות':

• פנומנליזם טוענת שלמונחים לא-תצפיתיים יש משמעות תצפתית, שהיא החלק בהם שניתן לתצפית. למשל: אנחנו כן 'רואים' אלקטרונים כפסים לבנים בתוך תאים של ערפל (במיקרוסקופ). לכן, נגיד שהמשמעות של אלקטרונים היא 'פסים לבנים בתוך תאים של ערפל'. לצורך העניין, גם 'קריאה כזו וכזו על מכשיר המדידה' היא משמעות תצפתית מבחינה זו. לפי גישה זו, המושגים הם פשוט 'מילות קיצור' לתיאור התצפיתי שלהן, שיש לכולן באיזשהו אופן. אין צורך להביט ישירות ביש התצפיתי, אלא צריכה להיות לו 'נראות', כלומר 'פנומנולוגיה' - דרך מסוימת שבה הוא מופיע בפנינו לתייג כ-'לחשוב'. מעניין. העמדה הזו מזוהה ביותר עם קרנפ שהמפעל הפנומנולוגי שלו הוא מפעל חייו. לחשוב, מעניין

• הבעיה בפנומנליזם מתחילה כאשר אנחנו מבקשים להחיל אותו על תכונות. למשל: נסביר 'צפיפות' בתור 'איזון בין מסה לנפח'. 'מסה' ו-'נפח' הם מונחים תצפיתיים, כך שלכאורה ההמרה פשוטה. לפי הפנומנליזם, להגיד 'צפיפות' זה מראש להגיד 'איזון בין מסה לנפח' - אלא שאז מתעוררת בעיה של מעגליות: 'תכונות' במובן המדעי הן מאפיין שיכול להסביר תופעות. כאשר אנחנו נשאלים "למה 100 מ"ל של חמאה שוקלים יותר מ-100 מ"ל של מים" -נגיד שהסיבה היא שהצפיפות שונה. אם כן, אי אפשר להגדיר את הצפיפות עצמה כ-"יחס בין מסה לנפח" - אחרת ההסבר שלנו יהיה בפועל: "הסיבה להבדל בין היחס של מסה לנפח בחמאה לעומת מים הוא הבדל ביחס בין מסה לנפח"... יוצא שכל תכונה מדעית המשמשת להסבר צריכה לכלול יותר מתיאור של ההתגלמות שלה - אלא גם הסבר כלשהו על האופן שבו היא מתהווה ופועלת... אחרת, אם התכונה היא פשוט "איך שהיא נראית", לזהות אותה לא מוסיף לנו שום ידע. (אנחנו מצפים שצפיפות תוגדר באופן שמסביר לנו כיצד נוצר הבדל ביחס בין מסה לנפח, ולא תציין שהוא קיים). בהרחבה: תפקיד היש הלא-תצפיתי במדע הוא להסביר ישים תצפיתיים - כאשר אנחנו מנסים להסביר אותו עצמו במונחים תצפיתיים - יוצא שהוא מאבד מכוחו ההסברי.

• אופרציונליזם ניסיון אחר להמיר מונחים שאינם תצפיתיים, הפעם באמצעות האופרציות שיש לבצע כדי למדוד אותו. אבי הגישה הוא הפיזיקי הנובליסט פרסי ברידג'מן Bridgman הוא טוען ככה: "אנחנו יודעים בבירור למה הכוונה במושג אורך כאשר אנו מסוגלים לומר מהו אורכו של כל אובייקט שהוא (...) כדי למצוא את אורכו של אובייקט, עלינו לבצע פעולות פיזיקליות אחדות. מושג האורך נקבע אפוא כאשר הפעולות שבאמצעותן מודדים אורך נקבעות (...) כוונתנו בכל מושג היא לא יותר מאשר סדרת פעולות; המושג נרדף לסדרת הפעולות התואמת". כלומר, אם נמיר את כל הפסוקים הלא-תצפיתיים באופן שבו ניתן למדוד אותם, נקבל תאוריה תצפתית טהורה.

• הבעיות באופרציונליזם ראשית - מימוש הגישה בעייתי: יש מושגים רבים שלא ברור מה ההגדרה האופרציונלית שלהם. חלקם מהותיים לתאוריות שלהם: למשל פונקציית הגל. בנוסף - ההגדרה האופרציונלית לא ממצה את המונח: היא תופסת חלק מוגבל ממנו. סביר לגמרי לשאול: "האם התפשטות של עמוד כספית היא דרך טובה למדוד טמפרטורה". אך אם טמפרטורה היא מראש "התפשטות של עמוד כספית" - יוצא שלשאלה אין כלל פשר... במילים אחרות, מעצם כך שאנחנו יכולים למדוד את רוב הישים הבלתי-מוחשיים במגוון דרכים, לפתח את אופני המדידה שלנו ולשנות אותם, יוצא שהיש הנמדד בהכרח חורג מהגדרתו על ידי אחד מאופנים אלה. לבסוף - גם מונחים שהם לא מדעיים כלל ניתנים להמרה באופן זה: יש לנו דרכים לעמוד תופעות פסיכולוגיות למשל, כמו כעס, ולא היינו טוענים שזו תצפתית. אני לא ממש מבין את הטענה פה. איך אנחנו 'מודדים' ישים כמו כעס, או את אלוהים?

הוליזם סמנטי

• סוג שני של גישות לאחר שהסוג הראשון נכשל למעשה..., סוג זה מבקש לבצע את ההמרה כאשר כל פסוק 'מתווך' ע"י התאוריה שהוא משתייך אליה, כלומר מקבל את המשמעות שלו מתוך המשמעות האמפירית של התאוריה כולה. משמעות זו היא מה שהתאוריה בשלמותה אומרת מבחינת תיאורים תצפיתיים. במילים אחרות: סך המשמעויות התצפתיות של פסוקי התאוריה. לפי גישה זו, הפסוקים הלא-תצפיתיים בתאוריה מקבלים את המשמעות שלהם מתוך המשמעות האמפירית הכללית של התאוריה - כלומר, שהם בעלי משמעות אמפירית בעקיפין..