מטלת מנחה 12 לקורס 'פילוסופיה של המדע' (20202) טיוטה

מגיש: אנטוניו דורון (ת.ז 318155272)
למנחה: ד"ר רמי ישראל סמסטר 2025ב

שאלה 1)

א. הציגו את עמדת רמזי-לואיס לגבי ההבחנה שבין חוקי טבע להכללות מקריות:

עמדת רמזי-לואיס קובעת שטענה L היא חוק טבע אם ורק אם היא הכללה אמתית על העולם, שהיא גם חלק ממערכת אקסיומטית אופטימלית מבחינת החוזק והפשטות שלה. העמדה שייכת ל-'מחנה היומיאני', המאמץ את הביקורת של יום על מושג ההכרח. כל עמדות המחנה היומיאני מגדירות את חוק הטבע כהכללה אמתית על העולם, העונה על תנאי נוסף שמטרתו למנוע מההגדרה לחול על הכללות מקריות, וזאת מבלי להישען על מושג ההכרח. התנאי הייחודי לעמדת רמזי-לואיס הוא שהסבר ינבע ממערכת אקסיומטית אופטימלית. העמדה נשענת על 'תמונה האקסיומטית', הרואה בתאוריה המדעית כמערכת המארגנת היפותזות במבנה היררכי של 'קשרי הסבר' (נביעה לוגית): היפותזה הנובעת מהיפותזה קודמת נקראת 'תאורמה', וההיפותזות בראש ההיררכיה, אשר אינן נובעות מהיפותזה קודמת נקראות 'אקסיומה'. ככל שתאוריה תומכת ביותר תאורמות, היא חזקה יותר. ככל שתאוריה מתבססת על פחות אקסיומות, היא פשוטה יותר. בין התכונות מתקיים מתח: הוספת אקסיומות לתאוריה תאפשר לה לתמוך ביותר תאורמות ותחזק אותה, אך תהפוך אותה למורכבת יותר; הסרת אקסיומות מהתאוריה תמנע ממנה לתמוך בתאורמות מסוימות ותחליש אותה, אך תהפוך אותה לפשוטה יותר. התאוריה האופטימלית היא זו שמגיעה ל-'איזון' המאפשר לה להחזיק בכמה שיותר חוזק ופשטות במקביל. עמדת רמזי-לואיס מצליחה להתמודד עם דוגמת 'גוש הזהב' של פופר, הנועדה להראות שהבחנה בין חוקי טבע להכללות מקריות על בסיס שימוש במונחים 'ברי השלכה', כפי שמציע מקי בהתבסס על גודמן, אינה מאפשרת להבחין בין חוק טבע למקריות גורפת: לפי הדוגמה, באופן מקרי, לא נמצאו גושי זהב במסה גדולה מטון. במצב כזה, 'כל גוש זהב שוקל פחות מטון' היא הכללה אמתית על העולם, המשתמשת במונחים ברי השלכה ומתאימה להגדרת חוק הטבע של מקי (המונחים 'גושי זהב' ו-'מסה' הם 'מושרשים' וברי-השלכה). עם זאת, אין מניעה עקרונית שגוש זהב יגיע למסה גדולה מטון, ולכן ברור שמדובר בהכללה מקרית בלבד, המוכיחה שהקריטריון של מקי חלש מדי. עמדת רמזי-לואיס מאפשרת לקבוע שהטענה 'כל גוש זהב שוקל פחות מטון' אינה חלק ממערכת אקסיומטית אופטימלית (תורות הכימיה והפיזיקה המקובלות ישללו אותה), ולדחות אותה כחוק טבע. לעומת זאת, טענה דומה הנשענת על אותו בסיס תצפיתי, כמו 'כל גוש אורניום שוקל פחות מטון', עשויה לעמוד בקריטריון של רמזי-לואיס אם היא אכן נובעת ממערכת אקסיומטית אופטימלית: תורת הפיזיקה הגרעינית המקובלת קובעת שאורניום יתפרק לפני שיגיע למסה של טון, כך שהקביעה 'כל גוש אורניום שוקל פחות מטון' נובעת ממערכת אופטימלית ויכולה להיחשב לחוק טבע. העמדה של רמזי-לואיס קרובה ל-'עמדה הפונקציונליסטית', לפיה הזהות של אובייקט נקבעת על ידי התפקיד שלו במערכת אליה הוא משתייך: הכללה נחשבת לחוק טבע בזכות המקום שלה במערכת האקסיומטית. בדומה, גודמן טוען שחוק טבע הוא הכללה "המשמשת להסבר" - ניתן לטעון שהכללה משמשת להסבר מפני שהיא נובעת ממערכת אקסיומטית אופטימלית, כך שעמדת רמזי-לואיס נובעת מעמדתו של גודמן.

ב. הציגו ביקורת אחת כנגד עמדה זו

ביקורת אחת כנגד עמדת רמזי-לואיס היא שברוב המקרים לא ניתן ליישם את הגישה בפועל: מרבית המדענים אינם מסדרים את הטענות שלהם במבנה דדוקטיבי-היררכי המאפשר לנתח אותן כחלק ממערכת אקסיומטית, וגם אילו היינו מבצעים את העבודה הרבה הדרושה כדי להציג את טענותיהם באופן כזה, על מנת לקבוע אם טענה היא חלק ממערכת אקסיומטית אופטימלית עלינו להכיר את כלל ההנחות עליה היא נשענת (את המערכת), וכן את כלל ההנחות המרכיבות את כל המערכות האקסיומטיות המתחרות, כך שתנאי הסף לשימוש בגישה אינו מציאותי ברוב המוחלט של המקרים. בפועל, לא ניתן להחיל את עמדת רמזי-לואיס כמעט על אף מקרה בו נדרשת הבחנה בין חוק טבע להכללה מקרית. מענה אפשרי לביקורת הוא שרמזי-לואיס ביקשו לבסס הבחנה עקרונית בין חוקי טבע להכללות מקריות, אשר אינה דורשת שקריטריון ההבחנה יהיה נגיש לנו. לפי עמדה זו, רמזי-לואיס מצליחים להראות שקריטריון ההבחנה קיים. הם אינם טוענים שהוא זמין לנו, ולטענה שלהם אין צורך בכך: אם הקריטריון קיים, קיימת הבחנה עקרונית בין חוקי טבע להכללות מקריות, גם אם במרבית המקרים איננו יכולים לזהות אותה.

שאלה 2)

א. מהו הסבר דדוקטיבי נומולוגי? הציגו את כל מרכיבי ההסבר והסבירו מדוע המפל מחזי במודל הדדוקטיבי נומולוגי

הסבר דדוקטיבי-נומולוגי הוא הסבר המתאים בצורתו למודל ה-'DN' (דדוקטיבי-נומולוגי) של המפל, לפיו הסבר מדעי הוא טיעון דדוקטיבי אשר מחולק ל-'מסביר' (הנחות הטיעון) ו-'מוסבר' (מסקנת הטיעון), כאשר המסביר כולל לפחות חוק טבע אחד והמוסבר הוא התופעה המוסברת. המודל משתייך למחנה ה-'יומיאני' או ה-'אנטי-סיבתי', המקבל את הביקורת של יום על מושג ההכרח. המודל שואף להחליף את המודל הסיבתי 'הפשוט' של סקריבן, השייך למחנה הנגדי (הסיבתי), וקובע שהסבר מדעי לתופעה הוא ציון הסיבות שגרמו לה. במקום, המפל מבקש לבסס את ההסבר המדעי על קריטריונים דומים לאלה הנדרשים מחיזוי: לעומת הסבר, חיזוי הוא פעולה 'מסתכנת' שניתנת להפרכה בקלות, כך שהדרישות מחיזוי הן גבוהות יותר. לפי טענתו של המפל, ציון התנאים שקדמו לתופעה והפכו אותה לצפויה מראש מהווה הסבר קביל שלה. מודל ה-DN רואה בחיזויים ובהסברים טענות זהות צורנית, והוא יכול לשמש לשתיהן, כאשר הסברים חלים על תצפיות עבר וחיזויים חלים על תצפיות אפשריות בעתיד. בתאם לכך, המודל דורש שחיזויים והסברים ינוסחו בצורה של טיעון דדוקטיבי, בו המסקנה מתחייבת מההנחות והיא מובלעת בהן מראש. כך, אותו טיעון יכול לחזות את התופעה וגם להסביר אותה כמתחייבת. משמעותו נקבעת ביחס לזמן התופעה המוסברת. על מנת להתאים למודל ה-DN, על הנחות הטיעון ('המסביר') לכלול לפחות חוק טבע אוניברסלי אחד. הוא יכול לכלול כל מס' של חוקי טבע נוספים, וגם 'תנאי ראשית', כלומר מצבי עניינים מזדמנים (פרדיקציות), כאשר כל חוק או תנאי ראשית מהווים הנחה חדשה ונפרדת בטיעון. על מסקנת הטיעון ('המוסבר') להיות התופעה המוסברת, ולנבוע לוגית מהמסביר. מלבד תופעות פרטיות, המודל מאפשר להסביר גם חוקי טבע: על מנת להסביר חוק, על המסביר לכלול חוקי טבע בלבד. באמצעות השימוש בטיעונים דדוקטיביים לניסוח הסברים מדעיים, המודל מאחד בין טיעוני הסבר לטיעוני חיזוי, ומאפשר לנסח הסברים הכרחיים שאינם מבוססים על גרימה סיבתית, אלא על יחסים של נביעה לוגית. הוא מכונה 'דדוקטיבי-נומולוגי' מפני שהוא משתמש בטיעונים דדוקטיביים אשר חייבים לכלול חוק טבע ('נומוס').

ב. הציגו ביקורת אחת כנגד עמדה זו

ביקורת על מודל ה-DN מצביעה על פער בין המאפיינים של הסבר קביל למאפיינים של טיעון המתאים לחיזוי. לפי הביקורת, ההקבלה בין חיזוי להסבר שגויה, והיא גורמת למודל להתברר כחלש מדי במקרים מסוימים וחזק מדי באחרים. מודל ה-DN נהגה תחילה כמודל לחיזוי, כאשר האינטואיציה של המפל היא שהסבר וחיזוי צריכים להיות זהים בצורתם: טיעון דדוקטיבי אשר התופעה המוסברת נובעת ממנו כמסקנה. הפגם באינטואיציה זו נעוץ בהבדל בין הקריטריונים הנדרשים מהסבר לעומת אלה הנדרשים מחיזוי: על מנת שפרט א' יאפשר לחזות את פרט ב', התנאים הם ש-ב' עדיין לא התרחש וש-א' הוא תנאי מספיק ל-ב', כך שבכל מקרה בו א' מתקיים ב' מתקיים בהכרח. לעומת זאת, על מנת שפרט א' יאפשר להסביר את פרט ב', התנאים הם ש-ב' נצפה כבר וש-א' קשור ל-ב' בקשר סיבתי. קשר סיבתי אינו חייב להיות ביטוי של הכרח: טענות סטטיסטיות, המהוות את מרבית הטענות במדעי החברה והחיים, אינן מאפשרות לחזות תופעות בוודאות (אלא רק בסבירות מסוימת) אך עדיין יכולות לספק להן הסברים. קביל לטעון שחשיפה לחולה מדבק הייתה הסיבה להידבקות במחלה, גם כאשר ההידבקות אינה תוצאה הכרחית של חשיפה לחולה מדבק. לכן, הסברים סטטיסטיים מכשילים את מודל ה-DN. באופן דומה, תנאי מספיק אינו חייב לבטא קשר סיבתי: ידיעת אורך הצל של תורן היא תנאי מספיק כדי להסיק את אורך התורן עצמו, בעוד זה ברור מאליו שאורך הצל אינו הסיבה לאורך התורן ואינו יכול להסביר אותו, אלא להיפך, שאורך הצל הוא תולדה של אורך התורן, המוסברת באמצעותו. לכן, מודל ה-DN נכשל ב-'בעיית הסימטריה': כאשר התולדה היא תנאי מספיק לסיבה, טיעון דדוקטיבי מתאפיין בסימטריה. התולדה נובעת מהסיבה, אך גם הסיבה מהתולדה, באופן הנוגד את כיוון הגרימה הסיבתית בפועל. ניתן להגיד שבכל הסבר מתקיימים שני 'חצים': הראשון הוא החץ 'הלוגי', המתאים לכיוון הנביעה הלוגית בטיעון הניתן כהסבר; השני הוא החץ 'הסיבתי', המתאים לכיוון הגרימה הסיבתית. החצים אינם תלויים זה בזה, ובכל מקרה שהכיוונים שלהם מנוגדים, המודל 'מפספס': כאשר ההנחות אינן מהוות תנאי מספיק למסקנה אבל יכולות להסביר אותה (למשל במקרה של טענות סטטיסטיות), כיוון הגרימה הסיבתית אינו מתאים לכיוון הנביעה הלוגית והמודל מתברר כחזק מדי, בכך שהוא דוחה הסברים קבילים; כאשר ההנחות מהוות תנאי מספיק למסקנה, אבל אינן יכולות להסביר אותה (למשל במקרה של טיעונים סימטריים המסיקים את הסיבה מהתולדה), כיוון הנביעה הלוגית אינו מתאים לכיוון הגרימה הסיבתית והמודל מתברר כחלש מדי, בכך שהוא מקבל הסברים-לכאורה כקבילים. רק כאשר החצים מתאימים בכיוונים שלהם, באופן שהוא מקרי בלבד, המודל מזהה הסברים קבילים בהצלחה: אם נסיק את אורך הצל של התורן בהתבסס על אורך התורן עצמו, כיוון הנביעה הלוגית יתאים לכיוון הגרימה הסיבתית, ואותו הטיעון אכן יוכל לשמש לחיזוי ולהסבר.