יחידה 5 קאנט המשך 2
//החוברת אומרת: השגיאה של קאנט במעבר מ:"הרציונליות שלי ושל כל אדם דומה במהותה", ל:"עלי לראות כל אדם כתכלית בפני עצמה". //ההקבלה המתבקשת היא למהלך הטיעון של מיל שמבקש לעגן את הצו האלטרואיסטי של התועלתנות בהדוניזם פסיכולוגי. //כמו שמבקריו של מיל אמרו שיש קשר מיוחד בין אדם לאושרו האישי: הקרבה - כך אומרים המבקרים של קאנט שיש קשר מיוחד בין אדם לתבונתו האישית: הכפיפות. מעשי אדם כפופים רק לתבונתו שלו. (זה פחות טיפשי משזה נשמע: הביקורת לקריאה האופטימלית בקאנט היא ביקורת על רציפות התבונה האוניברסלית של קאנט). //בכל אופן השגיאה דומה לשל מיל - מתבקש מטענתו שתבונתו של כל אחד היא תכליתו, ושתכליתם של קבוצת אנשים היא תבונותיהם - אבל האם תבונתו של האחר היא תכליתי שלי רק מפני שהן דומות או אף זהות? האם הייתי מצחצח את שיני זולתי אם שינינו היו דומות מאוד, ומאחר ואני מצחצח את שיניי?
//הכפיפות בטיעון של המבקרים מנוסחת במושגים של "(חוויה בעלת) ראשוניות, בלתי אמצעיות" //התשובה הקאנטיאנית תהיה: לא מדובר בחוויה אלא בשימוש אובייקטיבי בתבונה, שהיא אוניברסלית, ואם אני הגעתי למסקנה מסוימת בשימוש בתבונה בלבד, מתחייב שכל בעל תבונה היה מסכים. //החלילות נשארת בעיה - מה שטוב לאנשים הוא לאפשר להם להשתמש בתבונתם, כלומר להיות חופשיים, אבל זה כבר די תוכן מוסרי... מה אם אני חושב שמוטב לתבונתם שתהיה לנצח כפופה להדרכתי? לא יודע צריך לחשוב על זה. יש לי סימפטיה אוטומטית לטיעון בכנות.
//יש מי שאומרים שהמעבר מהצו הראשון לצו השני אינו מנומק כהלכה, קאנט אומר שהם אותו דבר, כמו X+X=2 ו- X=1 לצורך העניין. //הטיעון של קאנט עדיף על של מיל: קרבת הרצון היא ברורה מאליו.
// 9.3 פירוש לקאנט: "ממה שנוי עליך, אל תעשה לחברך". //האמרות הישנות "מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך" וכמובן "ואהבת לרעך כמוך" (ובברית החדשה - "עשה לבני האדם מה שתרצה שיעשו לך"), עולות כפרשנויות אפשריות לקאנט בעקבות הצו השני. //האמירות יכולות להיגזר מנוסחת החוק הכללי בשילוב תוספות זרות לקאנט, והן שונות מהותית במס' אופנים מנוסחת האדם כתכלית //"ואהבת" מערב באתיקה רגשות, כך שכמובן שקאנט יעדיף את "מה ששנוי עליך" (שנוי זה לא מקובל נראה לי). //ניתן לפתח אמירות אלה מנוסחת החוק הכללי בקלות: כשהוא פועל מול הזולת, על אדם לשאול את עצמו האם היה רוצה שהמעשה שלו יהיה לחוק, ובכך הוא שואל - האם היה רוצה לקבל על עצמו חוק כזה במידה והיה בצד השני של המשפט. במידה ולא, יש לפסילת המעשה שתי הצדקות שלמדנו כבר: א. הצדקה אגואיסטית או תועלתנית: משלבת מרכיבים זרים לקאנט. "לא ניתן לרצות" במובן שבני אדם רוצים באושרם, ובחירה כזו תוביל לעולם בו לא יהיו מאושרים. ב. "סתירה בתוך הרצון": הצדקה פורמליסטית. "לא ניתן לרצות" במובן שאם אדם רוצה ליהנות מיחס מסוים לו היה במקום הזולת, ובו-זמנית רוצה להתייחס לזולת אחרת - הוא לא ניתן להכללה בלי יצירה של סתירה, ולכן לא יכול להיות מדובר ברצון תבוני או טוב, ומהגדרתו אינו מוסרי.
//המחשבה שקאנט תובע דורשת מאיתנו א) יכולת לדמיין (קאנט מודה שהתבונה הכרחית למוסר), וב) הזדהות אנושית: שיהיו לנו רגשות, שאיפות ואינטרסים "לטובתנו". //עדיין נותר פגם ברור בניסוחים הישנים: הם מסתמכים על תוכן מוסרי קודם, בין אם שדבר מסוים שנוי עליך או שאתה אוהב את עצמך. מה עם האדם שמוכן לסבול כל גורל, אפילו רוצה? האם הכל מותר לו? //הצו השני/נוסחת האדם כתכלית יותר קונקרטי במובן הזה: הוא נותן לאדם ערך בלתי-תלוי ובלתי-אמצעי והופך את החופש שלו, כלומר את תבונתו, לתכלית מחייבת. //בכל אופן הכלל מוכר שנים רבות והשאלה היא הוכחתו
ספרים לקריאה: פפיטה האזרחי - מחיר המוסריות;
// 10 - עיקרון האוטונומיה // //"אוטונומיה" = "חקיקה עצמית" ביוונית. זהו טבעה של התבונה. //בפועלנו לפי הציווי הכללי, אנחנו עושים מעשה וקובעים יחד עם זאת שהוא יכול להיות לחוק כללי. //אין כאן ציווי - אבל הציווי השלישי הוא "עיקרון האוטונומיה": "אם יש ציווי מוחלט אין הוא יכול לצוות לאדם אלא שיעשה את הכל מתוך כללים מעשיים של רצונו, בחינת רצון שכזה שיוכל גם כן לרצות לחוק חוקים כלליים לעצמו" //הציווי של קאנט לא אומר שאנחנו עבדים לחוק חיצוני, אלא לחוק שמטיל על אדם הוא עצמו. //(הדרישה הקאנטיאנית היא לנסח את רצונותינו במובנים כלליים כהלכה, בסוף קאנט האופטימלי הוא קאנט של התבונה כרצון האנושי המהימן והראוי. והתבונה שלו, יש לשים לב - אוניברסלית. מי שמדברים על נאורות, תבונה והשכלה יחד עם היררכיות גזעיות, מולדות או כל מיני חרא של הלאומיות והרומנטיקה האירופאיות פשוט מזיין את המוח. התבונה היא שוויונית). //כשמשהו חיצוני מניע אותנו = "הטרונומיה" (ההפך מאוטונומיה). //היצרים, הנטיות וכל מה שהוא לא תבונה - זר לנו והטרונומי עבור קאנט. (הטרונומיה זה עוד משהו...) //יראת הכבוד לחוק היא רגש ייחודי לאדם ואוטונומי //גישות הטרונומיות עיקריות: מכפיפות את האדם לרגש (יום ושאר הסקוטים), לאושר (אריסטו, לזכור - התכלית היא למען האושר), או לאל. קאנט בא להכפיף את האדם לאדם בלבד. //האוטונומיה היא המושג המקשר בין תבונה למוסריות, והיא הסיבה שהתבונה היא דרישת הסף לקיום מוסרי. הנימוק הוא שהאוטונומיה מאפיינת הן את המוסר (ציות למען הציות) והן את התבונה (חוק למען החוק).
// 11- ממלכת התכליות // //הניסוח השני של הצו השלישי הוא 'עיקרון ממלכת התכליות': "צריך כל יצור בעל תבונה לפעול כאילו, בזכות הכללים המעשיים שבידו, הוא תמיד חבר מחוקק בממלכת התכליות הכללית". (הגרסה השניה של עיקרון האוטונומיה... קאנט באמת נאט ג'וב).
//בגדול: ראינו שהאדם התבוני רואה בתבונתו כתכלית. מאחר והתבונה של כולם הוא רואה גם באחרים תכליות - ועל כן החברה שלהם היא ממלכת התכליות, וכל החוקים שיתקבלו בה ישימו לנגדם כתכלית את האוטונומיה, כלומר את תבונתם וחופשיותם של הכלל. //זוהי האוטופיה של קאנט. "אוטופיה" ביוונית = "בשום מקום". *כלומר שזו כפילות מיותרת להגיד משהו כמו "אוטופיה בלתי אפשרית", אוטופיה היא מהגדרתה בלתי אפשרית, זהו מונח ביקורתי או סוגה של פנטזיה. //האנלוגיה החשובה היא לנוסחת חוק הטבע של הציווי הראשון: בממלכת התכליות כל היצורים ללא יוצא מן הכלל מתנהגים לפי החוק המוסרי -- כמו שבטבע, כל היצורים כולם פועלים לפי חוק הטבע. //קאנט מציע בדומה להובס ולז'אן-ז'אק רוסו שהושפע ממנו מאוד - אמנה חברתית //בהמשך נדון בניסיון של ג'ון רולס לצקת באמנה של קאנט תוכן ממשי
//עוד דגש חשוב: קאנט יודע שזו אוטופיה ושבמציאות יהיו גם כאלה שיבקשו לנצל את הזולת. הוא מציע את הניסוח הזה כעיקרון, להגיד: "התנהג במעשיך כאילו אתה חבר בממלכת התכליות, עשה מה שמצופה בחברה כזו, גם אם זו אינה החברה שלנו כרגע". //זה בניגוד מוחלט לעמדה של הובס: קבלה של האמנה החברתית באופן הדדי בלבד, שכן לעשות אחרת פירושו להפקיר עצמך למות.
// 12 - מי זכאי ליחס מוסרי? // //החוק המוסרי של קאנט חל רק על בעלי התבונה. כך שבקריאה פשוטה קאנט לא ממליץ להקפיד על זכויות המוסר של בע"ח, שאין להם תבונה. //זה לעומת התועלתנות, שכן חיות יכולות לחוש אושר וסבל. //נחזור לבעיה עם הציווי המוחלט הראשון: אם אני רואה בשחורים נחותים עובדתית, הוא לא מחייב שאתן להם יחס מוסרי ("גם אני הייתי רוצה שינהגו בי ככה אם הייתי שחור מפגר"). //הציווי השלישי לא משאיר פתח לאפשרות הזו. הוא נותן באדם ערך בלתי-תלוי ובלתי-אמצעי, באשר הוא אדם, כלומר בעל תבונה. //הטענה היא בעצם שמי שמסוגל ליחס מוסרי זכאי ליחס מוסרי //(הרחבה שלי: תוכן אפשרי להדדיות המוסרית של קאנט הוא הטבע של התבונה עצמה. התבונה נועדה לשפוט ולהגיד מה ראוי, ומתוקף כך כמובן שהיא חושבת שהאוטונומיה שלה, המקור לקביעות הנכונות - הוא ראוי. אם התבונה "רוצה להיות" במובן הזה, שהוא מעבר ליצר ההישרדות החייתי שבנו, כמובן שזו "סתירה ברצון" להתייחס לתבונה אחרת כפי שלא היית רוצה שינהגו בשלך/בך באותו מצב. חוזרים לעצם הדרישה לקיום פורמליסטי כשורש העמדה של קאנט, קאנט האופטימלי). //ילדים וכו' הם בעלי תבונה בכוח (לזכור!!! "בכוח = בפוטנציאל). //מה לגבי מחשבים שיהיו מסוגלים למשפט מוסרי? - מה לגבי חיות שעושות מעשי גבורה?
// 13 סיכום ומבט לאחור // //סיכום חשוב ומעניין לצווים של קאנט: ציווי ראשון: 1. נוסחת החוק הכללי 2. נוסחת חוק הטבע ציווי שני: 3. נוסחת האדם כתכלית ציווי שלישי: 4. נוסחת עיקרון האוטונומיה 5. נוסחת ממלכת התכליות
//(תוספת שלי: איזה משוגע קאנט... אני רואה ב1-2 חשיבות במובן שהם משרטטים אנלוגיה מרכזית באתיקה של קאנט: חוק טבע = חוק לוגי = חוק מוסרי, כשהמשותף לחוקים או לכללים הוא הצורניות שלהם - יש להם צורה בלבד, והיותם גורפים - כלומר חלים על כל מי שהם כוללים). //(3 מבסס את התבונה כיסוד הערך המוסרי, גוזר יחס אוניברסלי ראוי לתבונה באשר היא - נובע כמובן מהאנלוגיה ומפותח מתוך 1-2). //(4-5 הם צימוד מעניין. אחד מאפיין את התבונה ויוצר את המשוואה תבונה = חופש. אחד מדבר על המבנה הקולקטיבי הראוי לחופש התבונה).
//קאנט בראי הדרישות מתאוריית מוסר דאונטולוגית: 1. עיקרון מוסרי עליון - קאנט נאלץ לנסח חמישה כשיש ביניהם קשרים מורכבים, לכל הפחות לא כולם מתחייבים זה מזה.
-
תוצאות מתקבלות על הדעת ביישום העיקרון - ראינו שקאנט מתקשה להצדיק חובות בלתי-שלמות ("עשה"), ובנוסף לזה מתקשה לתת תשובה חד-משמעית לדילמות מוסריות מבלי לפנות לעקרונות טלאולוגיים. בעיות נוספות הן: א. ההכללה לא מבדילה בין עיקר לתפל בלי שיפוט כלשהו שחיצוני לתורה של קאנט ב. ההכללה לא נותנת תשובה ברורה לגבי התנגשות בין חובות - פתיר עם פניה לטלאולוגיה ג. למקרים רבים יש יוצא מן הכלל - ומרגע שיש פתח ליוצא מן הכלל ניתן למצוא מקרים חריגים עד לכדי שלא יהיה כלל, פתח גם לשיפוט זר טלאולוגי או סתם לחוסר הסכמה על פרטים, בסוף אם לקחת בחשבון את כל הנסיבות המיוחדות נישאר עם המקרה לגופו.
-
הצדקת העיקרון המוסרי //החוברת משרטטת את מהלך הטיעון של קאנט בין ציווי לציווי כך: 1+2 > לכן > 3 > לכן > 4+5 כלומר ש1+2, 4+5 מנומקים כמקשה אחת, והסדר הוא כרונולוגי: כל ציווי נשען על קודמו כהנמקה (כמובן שהציווים כולם היו מובלעים בראשון, בהתאם לחוקי הלוגיקה - אלא שפיתוח הטיעון הראשוני הוא 3, והפיתוח של 3 הוא 4+5).
//הניתוח של החוברת: 1+2 מתקבל על הדעת אם לקבל את הנחת היסוד של קאנט - ששיקולי רציונליות קובעים באתיקה (אוסיף: שכלליות היא טבעם של חוקי הרציונליות). //המעבר מ1+2 ל-3 לא מקובל על החוברת - לא ניתן לצקת בפורמליזם של הציווי הראשון את ערך האדם בלי לפנות לשיקולים של רגש, טלאולוגיה, מסורת וכו'.
- התנזרות מיסודות טלאולוגיים //כאמור, המעבר מהציווי הראשון לשני אינו מנומק בלי יסודות טלאולוגיים (גם האמירות הישנות הדומות "מה ששנוי עליך" ו-"ואהבת" קשורות לעמדה קיימת ביחס לעצמך, או לרגש נתון) -- אך בלי המעבר הזה התורה של קאנט פורמליסטית וחסרת תוכן קבוע (מי ששונא את עצמו חופשי ממוסר?). //קמו לאחרונה פרשנים לקאנט שהחליטו שהסדר הפוך, כלומר שהנוסחאות החשובות הן 3,4,5 ושהטיעון הערכי קודם לזה הפורמליסטי. //כלומר, שקאנט מתחיל מניתוח המושג "יצור רציונלי" //יצור רציונלי עבור קאנט (ניסוח מהמם): לא פועל ללא תכלית. לכן גם כשהוא פועל מעיקרון בלבד, העיקרון עצמו הוא התכלית. //הניתוח הזה לא דוחה את הטלאולוגיה אלא אומר שיש טלאולוגיה קנטיאנית שיסודית לטיעון שלו, שלבסוף מקבל אופי דאונטולוגי: האדם טלאולוגי מטבעו, והתכלית שלו היא לפעול לפי מוסר דאונטולוגי. //הקריאה פה היא הפוכה - 5+4 מצדיקים את 3 שמצדיק את 1+2. החוברת משמיטה את 5 משום מה - ממלכת התכליות היא רק אוטופיה? אולי ההסכמה על כך שזו אוטופיה היא בסיס הטיעון? //(תוספת שלי: גאוני. הרי מה שחסר באמת לקאנט בקריאה כרונולוגית זו טענה בעד הערך הבלתי-תלוי של האדם. זה בסדר שיקשר אותו לתבונה רק שיבסס את זה. הסדר הזה של הטיעון אומר שקאנט לא רק פורמליסט קיצוני אלא גם רואה בתבונה האנושית ערך פנימי עם מאפיינים מסוימים)
משהו ששכחתי וחשוב מאוד!!! //עיקרון האוטונומיה הוא הבסיס הפילוסופי למושג כבוד האדם. זהו לפי קאנט היחס היחידש שראוי לתבונה שהיא תכליתנו העליונה כאנושות. "כבוד לאדם מפני שהוא עצמו תכלית. כבוד לאדם שהוא רואה זולתו כתכלית. כי יש ערכים מהותיים לבני אדם, כי הוא מקור הערכים ומסוגל להתנהג לפיהם בהיותו תבוני ועל כן בעל ערך פנימי.
//הטענה של הקריאה ההפוכה בקיצור -קאנט היה צריך להתחיל מכבוד האדם ולסיים באפשרות הכללה, אך בחר להתחיל אחרת כי חשב שזה דידקטי יותר. (מתאים לקאנט - תמה חוזרת של רעיונות טובים מוצגים באופן הגרוע ביותר).
(הקריאה ההפוכה מתוך: "The possibility of the categorical imperative - paul guyer The Final Form of Kants Practical Philosophy - Mark Timmons Kant's Metaphysics of Morals: Interpretative Essays ) //
//תועלתנות כלל ופעולה // תועלתני פעולה אומרים: יש לפעול לפי מה שיסב הכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים תועלתי כלל אומרים: יש לפעול לפי הכלל. הכלל צריך להיקבע במטרה להסב הכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים.
יש הטוענים שמיל היה מראש תועלתן כלל, יש הטוענים שזוהי קריאה מסוג "מיל האופטימלי". בעיות בתועלתנות פעולה: 1. מעודדת חוסר הוגנות (אם כולם כבר עובדים ואני יכול לא לעבוד, עדיף מבחינת האושר הכללי) 2. מעודדת הסתרת שיקולים והוצאתך מן הכלל (אם כולם יהיו תועלתני פעולה כמוני בסעיף 1, זה לא יעבוד. עדיף למחזיקים בתורה הזו לשמורה אזוטרית -- זה מעניין, הדרישה לתורה מוסרית שתהיה אוניברסלית ולא אזוטרית - היא לא בעצם מאשררת את הקביעה של קאנט שהתבונה האוניברסלית היא בראש המוסר?). 3. מעודדת חוסר צדק במקרים מסוימים ("אלטרואיזם כפוי") - הוצאה להורג של שעיר-לעזאזל כדי להרגיע את הקהילה אחרי פשע שלא נתפס מבצעו - למשל.
תשובות של תועלתני פעולה: 1. גם אם יש לתאוריה קווירקים, ברוב המוחלט של המקרים היא עובדת וטובה לכן עדיפה על השאר 2. במקרים שמתוארים יתכן שתועלתנות הפעולה אכן מצביעה נכון - כלומר שעדיף כושי מת מפוגרום בכושים עם כל הצער שבדבר, או לחילופין שהציות לכלל הוא גם הפעולה המוסרית בהתאם לתועלתנות הפעולה. 3. עצם הטענה שהדוגמאות מבטלות את התאוריה כרוכה בהנחות מוקדמות ביחס לדוגמה: למשל שחוסר ההוגנות או הצדק הם רעים, ולכן אם התועלתנות מציעה אותם היא לא תאוריה טובה. על מה מסתמכים הקובעים שחוסר ההוגנות והצדק הם רעים? אם הם מעוניינים להתייחס למצבים אלה כצורותיו הבסיסיות של המוסר - עליהם להציע תאוריית מוסר שלמה שתנמק את הבחירה הזו ותדגים את יכולתה להרכיב משפטים מוסריים. התועלתנות מוצעת כתורה שלמה כזו ומשפטיה המוסריים הם בעלי ערך רב יותר מהאינטואיציה המוסרית הרווחת.
// D.G Hodgson: Consequenses of utilitarianism // תועלתנות פעולה כבלתי אפשרית
טענה מעולה נגד תועלתנות פעולה: לא מאפשרת לתת הבטחה, לפעול באמון או אפילו לדבר באמון - מאחר והשיקולים שינחו אותנו הם תמיד תפישתנו את טובת הכלל, ולא את האדם שניתן לו מידע או הבטחה. מעבר לזה - השיקולים שלנו מחייבים אותנו לגלות מה שישרת את טובת הכלל - לא לגלות בהכרח שנקיים את הבטחתנו רק בתנאי מסוים. כלומר: לא ניתן להבטיח משהו באופן שיתן לו מעמד מיוחד -הכל נתון לטובת הכלל. ולא ניתן להבטיח שמשהו יחרוג מטובת הכלל - שהרי זה נתון לטובת הכלל. אף לא ניתן להגיד מראש בוודאות אם אנחנו מקבלים חריגה זו או לא - מאחר והכל נתון לטובת הכלל.
//בני אדם תלויים בשיתוף פעולה, ולכן לא יוכלו להתקיים בלי הבטחות והתחייבויות מיוחדות. (מיוחדות ביחס לאושר הכללי). //אם התועלתנות חורתת על דגלה את טובת הכלל, אזי היא מפרה כאן את עצמה.
//תועלתנות כלל - האם היא שונה מתועלתנות פעולה? //
תועןלתנות הכלל מציעה שברצוננו לעשות מעשה, עלינו לשאול: "מה היה קורה אם כולם נהגו כמוני? אם התשובה היא: היה נגרם נזק, אל לנו לעשות את זה. (דומה לקאנט אבל לא לבלבל את זה. הכלל אכן גורף וכו' אבל כאן מדובר על תוצאות ולא על רצון).
//הכלל כמובן מועיל אם הוא תורם לאושר הכללי - כלומר אם כולם היו חייבים בו כולם היו מרושרים יותר - ולהפך
#קורס-מוסר
Created: 2023-12-13 14:56:10 --- Updated: 2024-03-02 21:43:07