יחידה 2 אגואיזם!!!
//1. אגואיזם ואלטרואיזם: הבחנות תחיליות
//אגואיזם מלשון EGO = 'אני' בלטינית. האגואיסט הוא זה ששיקוליו הם טובתו האישית. //"להיות אגואיסט למעשה הרי זה דבר אחד; לטעון לתאוריה פילוסופית אגואיסטית, הרי זה דבר אחר. וכיוצא בזה, להתנהג באופן בלתי-אגואיסטי, ואפילו להטיף להתנהגות בלתי אגואיסטית, הרי זה דבר אחד. להצדיק את העמדה הבלתי-אגואיסטית הכי זה דבר אחר".
//אלטרואיסט הוא מי שפועל עבור הזולת, הפוך מאגואיסט. //יכול להיות אדם שאינו אלטאוריסט ואינו אגואיסט. האדם הממוצע והסביר, שדואג לעצמו בערך כפי שהוא דואג לזולת, ופועל באגואיזם לפעמים או אפילו רוב הזמן, אך לעתים פועל גם כשטובת הזולת היא בראש מעייניו, באלטרואיזם. לפילוסופים של המוסר יש יותר עניין באדם הזה, כי הוא קיים ונפוץ יותר, מבאלטרואיסט שמקריב את עצמו באופן משמעותי עבור הזולת.
//לצורכי הקורס - נשתמש במושג 'אלטרואיזם' לכינוי כל תאוריה שאינה אגואיסטית.
//מקובל לחשוב על האגואיזם כנחות מוסרית, אולי כי הוא בסיסי יותר - בתורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך" - כלומר שהאהבה העצמית, האגואיזם, ברורה מאליו וממנה יש ללמוד על היחס הראוי לזולת.
//הגבול מטושטש, לפעמים מצדיקים בפועל או בתאוריה מעשים 'אלטרואיסטיים' בעזרת מניעים אגואיסטיים, ויש תאוריות כמו זו של אדם סמית' על היד הנעלמה שמצדיקים אגואיזם בנימוקים של אלטרואיזם (טובת הכלל).
//2. אי-מוסריות:
//אנחנו, כמו סוקרטס, רוצים להבין מה הוא הטוב, וכיצא מכך, מי הוא האדם הצדיק/המוסרי. אולי מוטב להתחיל מלהגדיר לעצמנו את האדם הלא-מוסרי (כלומר הא-מוסרי במובן שאין לו ערכי מוסר ושאינו דוגל בכאלה). //הסופיסטים שסוקרטס התנצח איתם הם גלריה רחבה של מזדיינים כאלה //נקרא את גרגוריאס של אפלטון, בו סוקרטס דן עם קליקלס, דמות שלא ידוע לנו עליה ברמה ההיסטורית מחוץ לקיום שלה בדיאלוגים, ושהייתה למשל ושנינה לאורך השנים.
(קריאה בגרגוריאס) (115 עמ', לקרוא בלי לסכם, בנפרד מהחוברת)
//בגרגוריאס, סוקרטס מנסח משפט מוסרי שמתקשר לאלה שלמדנו בקריטון, על כך שאין לעשות עוולה לעולם ולכן אין להחזיר רעה תחת רעה: "מוטב לסבול עוול מלעשות עוול". (כמובן...) //קליקלס יוצא נגד העמדה הזו.
//קליקלס מנסח בגרגוריאס 482ה את העמדה המקורית (?) כלפי 'מוסר עבדים': טוען שהטבע והחוקה מנוגדים. בטבעו רע יותר לאדם לסבול עוול. ועל פי החוקה לגרום לעוול. אם ככה זה קוד מוסרי של הרבים והחלשים שאין בכוחם להגן על עצמם כשפוגעים בהם, ולכן הם יצרו את החוק שימנע ממי שכן יכולים להתקיים ולהצליח בהתאם לטבע שלהם לעשות כן.
//הוא גם מנסח את העמדה המקורית (?) של האוברמנש: אומר שיש הלימה בין הטבעי לצודק, ושהכי נכון זה שהחזק יותר ישלוט בחלש יותר, בכל הרמות. מביא דוגמאות מהמסורת וקורא לזה חוקה של הטבע - חוק הטבע. טוען שהאתונאים כובלים את מיטב הצעירים שלהם כשהם מכפיפים אותם לחוקי מוסר של הקרבה לטובת הכלל והתחשבות בזולת, ושגבר אמיתי צריך לקום ולהתנער מכל החוקים האלה ולחיות לפי MIGHT IS RIGHT.
//החוברת ממש מועדת כאן... הנה הקו שהיא מנסחת: קליקלס לא מעמת עמדה א-מוסרית עם עמדה מוסרית, שכן הוא מדבר על צדק טבעי ועל חוק טבעי שעומד כנגד החוק של החברה האנושית. אם כן הוא מעמת עמדה של מוסר "טבעי" (שהיא גם עמדה מוסרית אגואיסטית במקרה שלו) עם עמדה מוסרית חוקית, שהיא גם הנהוגה והאלטרואיסטית לדבריו. עד כאן הכל טוב. אחרי זה החוברת אומרת שהמוסר של קליקלס "לא מוסרי" כי הוא ממליץ על "עשיית עוול" (מה הם דפוקים בשכל? אם העמדה המוסרית היא שזה מומלץ איך זה גם עוול? איזה טמבלים שיואו).
//כאן טובע באמת אפלטון דרך קליקלס את המושג "חוק טבע" - התנהגות טבעית שאין עליה שום מגבלות אנושיות מלאכותיות. על פי חוק הטבע, החזק טורף את החלש (נניח) כלומר שגם בחברה אנושית, מאחר ואנחנו בני אדם, החזק צריך לרמוס את החלש ולשעבד אותו.
//החוברת מתעקשת שזו אי-מוסריות. אולי כי למעשה אין לעמדה כזו שום דבר להגיד על מוסר - מה שקורה הוא מוסרי. ואין דבר כזה מוסר ואל לך לתת לזה להחליש אותך (כעצה, לאו דווקא כצו מוסרי).
//כיצד הוא מצדיק את העמדה הספק-מוסרית הזו? -הצדקה אחת 'טבעית' - באופן טבעי אנחנו מעדיפים לא לסבול. חוקי החברה צריכים ללחוץ עלינו לסטות מדרכנו המולדת כדי שנפעם באופן שאינו אגואיסטי. -הצדקה בנימוק של 'חוק טבע' - קליקלס טוען שבטבע עצמו, כלומר בשלטונו של החזק, מוטמע הצדק. נותן דוגמאות מההיסטוריה והמסורת לכך שהצדק הוא עם החזק, או שהטוב והנכון והצודק הוא תמיד גם החזק. (אני שואל את עצמי אם היותו חזק עושה אותו צודק או להיפך, אבל כל הטיעון שהוא שאחד הם). //החוברת בדרכה הפשיסטית לא עומדת על הנואנס הזה ואומרת שהאסמכתה השניה היא "יחסים בין לאומיים".. שבהם כל מדינה דואגת לכוחה והתרחבותה וטובתה האישית. כנ"ל בעסקים ושאר פרופגנדת יד נעלמה.
//קוראים בגורגיאס 491ה: קליקלס ממשיך להסביר את הטיעון שלו על מוסר עבדים לעומת מוסר אדונים. הלוגיקה פשוטה - למעטים ולחזקים, מוסר פוגע בחיים שהם יכלו לחיות ללא מוסר. לרבים ולחלשים - המוסר משפר את החיים שהם יכלו לחיות ללא מוסר. לכן זהו שלטון הרבים והעלובים על המעטים ויוצאי הדופן ביכולותיהם. //מגדיר את האושר באופן שגם הוא די ניטשאני: "כל הרוצה לחיות חיי-ישרים צריך שיתן לציריו לגדור ככל האפשר ולא שיכבוש אותם, ואחרי שהגיעו לתכלית גדלם צריך שיהא מכשר לסיע להם בגבורה ובהשכל ולמלא כל דבר אשר ידרוש היצר" + "כיצד לא יהיו עלובים (...) אם לא יהיו חולקים לידידיהם שלהם יותר משלשונאיהם - וכל זה במדינתם שהם מושלים בה".
//תשובה לשאלה: לדעתי גורגיאס טוען שהאדם שואף להעצים את הרצונות שלו ולספק אותם. כלומר האדם רוצה לרצות, ורוצה להשיג את מבוקשיו. הוא רוצה שהרצון שלו יחול על כמה שיותר מסביבתו (כלומר להיות מודע ובשליטה על כמה שיותר מההקשרים השונים של חייו כך שיוכל להיות בעל רצון ביחס אליהם), ושזו תהיה עד כמה שניתן כפופה לשלטונו, לדעותיו ולטעמיו, ושיוכל לנהל אותה כרצונו - "חולקים לידידיהם שלהם יותר משלשונאיהם - וכל זה במדינתם שהם מושלים בה". יש בזה בעצם טענה כפולה: האדם רוצה לחוש כמה שיותר רצון (בלי להגביל או לכבול אותו בשם דבר), ולממש את רצונותיו עד כמה שהוא רק יכול.
//החוברת מרדדת את זה קצת לסיפוק מסיפוק רצונות - כלומר האגואיסט רוצה לרצות כמה שיותר בשביל העונג שבלספק את רצונותיו.
//גישה נוספת היא שהרודנות היא לא אינסטרומנטציה של הרצון אלא משהו שונה ממושא הרציה, ושהוא מטרתו האמתית של האדם לפני הרצון או כנגזרת של הרצון.
//מושג: אגואיסט "נבון"/"נאור" - אגואיסט שמקריב את רצונותיו בטווח הקצר לשם מימוש טובתו האישית באופן נרחב יותר - למשל מקפיד על נהלי בטיחות רבים כדי להישאר בשלטון ולא להירצח.
//סייג מעניין שחשבתי עליו: גישה הפוכה לשל קליקלס טוענת שהאדם שהוא מתאר הוא ההפך מחופשי ומשוחרר - שהוא עבד לרצונו, ושרק השליטה בתאווה וריסון היצר הוא המשחרר אותנו.
//הנמלה בנמלה והצרצר היא אגואיסטית נאורה...
//קליקלס סבור שחוק הטבע הוא המוסר הטבעי, אבל גם מאמין שהוא צריך להסביר מדוע הוא כדאי. מדוע לדעתו הוא כדאי?
//תשובתי: קליקלס מסביר שהחוק האנושי הוא שלטונם של הרבים והבינוניים על המעטים רבי היכולת. אם כן, בהינתן שבמצבו הטבעי האדם מעדיף תמיד את טובתו האישית, לאדם חזק ובר יכולת כדאי לדגול במוסר הטבעי, מאחר וזה יאפשר לו לחיות חיים של רציה וסיפוק רבים. מנגד, לאדם הממוצע או הגרוע מהממוצע כדאי שיחול החוק האנושי, שמגביל את כוחם של החזקים ומאפשר להם שוויון מסוים. עם זאת יש להגיד שבמציאות בחירתו של האדם הממוצע מורכבת יותר, שכן השאלה בדבר הקוד המוסרי הנהוג היא היסטורית וחברתית, ולא תושפע מהותית מדפוסי ההתנהגות של אדם יחיד בחברה. אם כן, ניתן להגיד שבעולם שבו רוב האנשים מקפידים על החוק האנושי, יתכן שאדם חלש יוכל לנהוג באגואיזם ולהשיג את רצונותיו מבלי להירמס, דרך ניצול טובתה של הזולת. בכל אופן ניתן לסכם כי בכל מצב בו יחסי הכוחות בחברה מאפשרים לאדם לשגשג בהתאם לחוק הטבע - חוק הטבע כדאי לו. וכמובן שמדובר בטיעון בעייתי, שכן הוא לא אומר דבר על צדקתו האוניברסלית של חוק הטבע, רק שעבור פרטים מסוימים בנסיבות מסוימות הוא יכול להיות משתלם (אולי מוטב שינסח את טענתו כך: "מוסר הוא כלי להשגת טובתנו האישית", ותהיה זו טענה מטא-מוסרית שונה באופיה מהטענה המוצגת המכוונת למשמעות אתית נורמטיבית).
//החוברת לא מסבכת - קליקלס מקביל בין אושר למוסר. מוסרי מה שעושה אותך מאושר (dude). //החוברת מעירה בצדקת - דרושה אבחנה בין 'עונג' וסיפוק רצונות ל'אושר'. מה קליקלס מתעדף? האם הוא מפספס את ההבדל? //בכל אופן מבחינת החוברת: קליקלס טוען שטובתו האישית של האדם כרוכה בראש ובראשונה בסיפוק הרצונות והתאוות שלו - מכאן שהאושר פירושו סיפוק והנאה. //עם הסייג של האגואיסט הנבון/נאור.
//סיכום הפרק: התחלנו מלחפש את האדם הא-מוסרי, ופגשנו את קליקלס, שעונה על ההגדרה הזו בהרבה רמות, אבל נוכחנו שבעודו מנסה לטעון בעד אמונתו שאין מוסר, הוא מנסח תאוריית מוסר שאמורה להתחרות בתאוריות מוסר אחרות כגון האלטרואיזם ואי-משוא הפנים.
3: גבולות האהבה העצמית
//קוראים קטע של ג'סי קלין (אמריקאי קונטמפוררי) על אגואיזם אתי. ג'סי קלין מציע שהאגואיסט הנאור מבין שחייו קשורים בסביבתו במגוון דרכים ושלעתים קרובות מוטב לו מבחינת תועלתו ונוחיותו הנאישית לאמץ התנהגות חברתית, שהיא התנהגות עם מימדים של התחשבות, הדדיות ואלטרואיזם. עוד אומר קלין שהוא מרשה לעצמו, אם הוא חפץ בכך, לטפח אהבה לאחרים ולשאוב סיפוק אישי מסיוע להם - בין אם מדובר בקרובים, בני זוג, או ציבורים שלמים במסגרת התנדבות.
//החוברת מתחילה מלהצביע על כך שמבחוץ קשה להבדיל בין אלטרואיסט לאגואיסט אתי. מציעה שאפשר כמובן לשאול את האדם, או לבחון את דפוסיו לאורך זמן ומגוון מקרים שונים.
//החוברת ממשיכה לנסח את הבעיה העיקרית (בעיות בפיל' של המוסר...) העולה מהרעיון של אגואיזם VS אלטרואיזם: אם האגואיסט יכול לפעול למען אחרים כחלק מטובתו האישית, כלומר לכרוך את טובתם של אחרים בזו שלו עצמו, איפה עובר הקו בין מעשה אלטרואיסטי למעשה אגואיסטי? הרי כל אלטרואיסט לכל הפחות מאמין במעשה שהוא עושה, ומרוויח קורת-רוח מעשייתו. האם קורת רוח זו שונה מזו שמתקבלת מעשיית מעשה עבור אדם אחר בלבד, מתוך תפישה אגואיסטית של מימוש אהבתך האישית? (או, יגידו בהמשך: מהאזנה לקונצרט?)
//החוברת מציעה שאת ההבדלה בין אגואיזם ואלטרואיזם צריך לערוך מנקודות מבט שונות. מנקודת מבט אלטרואיסטית טהורה: -מעשה אלטרואיסטי יהיה כזה שמסב רק לאחרים תועלת וקורת-רוח, ולא לעושה שלו. -מעשה שמסב גם לאחרים וגם לעושה שלו תועלת וקורת רוח, או כמובן מעשה שמסב אך ורק לעושה שלו את אלה - הוא אגואיסטי, נעשה בשם הטובה אישית.
הבעיה בתפישה כזו - מרחיבה מאוד את האגואיזם לכלול את רוב ההתנהגויות המקובלות, הופך את האלטרואיזם לאידאל בלתי-מושג (הרי, שוב, העושה את המעשה שהוא מאמין בו - לכל הפחות מסב מהעובדה הזו קורת-רוח מסוימת, לא?)
ומנקודת מבט אגואיסטית טהורה, מלבד הברור שהוא מעשים אגואיסטיים גרידא - יש שני סוגים של מעשים אלטרואיסטיים (בעייתי מאוד, אני חולק על החוברת והיא תחלוק על עצמה בהמשך. אבל לא מסכים שמישהו מנסח שטות כזו): -מעשה אלטרואיסטי שמסב לעושה שלו רק קורת-רוח מעשייתו -מעשה אלטרואיסטי שמסב לעושה שלו גם קורת-רוח מעשייתו וגם תועלת ממשית (נניח, להתחבב על אדם בעל כוח...) האגאויסט לטענתם ימליץ רק על ב'. אבל למה? בהמשך החוברת מודה שהחלוקה הזו לא ברורה, כי מה ההבדל בין קורת-רוח מעזרה לחבר ומקורת-רוח מהאזנה לקונצרט? (שאיש לא יגיד לאגואיסט שהיא אינה מומלצת אם בכך הוא חפץ?)
החוברת מסכמת שהקטע של קלין לא טוב... כי הוא לא עומד על ההבדל המהותי בין מעשים שהם אלטרואיסטיים מתוך אינטרס קונקרטי ומעשים שמסבים לעושה אותם עבור האחר "קורת-רוח" בלבד, ומהפער הבלתי ברור שבין שני סוגי המעשים האלטרואיסטיים האפשריים עולות סוגיות רבות.
בקיצור החוברת טוענת, די באופן מגוחך, שמי שמעמידים תורה אגואיסטית מנסים להצדיק התנהגות אנוכית ממילא, ושלעתים קרובות הם מסתבכים ומסיימים עם תאוריה שמאבדת את ההבדל בין אגואיזם ואלטרואיזם (או הופכת את אחד מהם לכמעט בלתי מושג).
//4: אגואיזם פסיכולוגי
//החוברת מצביעה על כך שקליקלס הציג בגורגיאס שני נימוקים בעד האגואיזם: 1) שהוא טבעי לבני האדם 2) שהוא מעלה טובה שיש לשאוף לה
יש כמובן בעיה בכך. א' - הוא מפלרטט עם הכשל הנטורליסטי: שהרי העובדה שהגואיזם טבעי לנו לא אומרת שהוא טוב. (החוברת טוענת שהוא נפל בו כי בנה את טענה 2 על טענה 1 - אבל אני חושב שהוא הציג שתי טענות עצמאיות ולא מהלך מחשבתי). מעבר לכך, ההצמדה של שני הטיעונים מעלה בעיה - אם כל אדם אגואיסט גם ככה מטבעו מדוע יש להטיף לו להיות אגואיסט? האם זו בעצם הגנה על האגואיזם? - לא מוסרי לגרום לאנשים לפעול בניגוד לדרכם הטבעית? (אוהוהוהו כמה בעיות עולות אם נקבל את זה). אני חושב שדי ברור שהוא מדבר על השתחררות מכבלים חברתיים אה-לה ניטשה אבל פסדר.
//החוברת אומרת שעולה מהדיון הזה ההבדלה בין אגואיזם אתי ופסיכולוגי. אגואיזם אתי - העמדה שהמעשה הצודק הוא המעשה האגואיסטי אגואיזם פסיכולוגי - העמדה שבני אדם הם מטבעם אגואיסטים ומונעים בכל אופן בעיקר או אך ורק מאינטרס אישי האגואיזם הפסיכולוגי הוא זה שמאיים באמת על תאוריות המוסר, שכמו שסוקרטס הסביר, תלויה לחלוטין ביישום שלה. כי מה זה משנה מה ההסברים שניתן למעשנו אם בנפשנו או בטבענו נשאר לנצח אגואיסטים.
//החוברת מציגה את הפירוק המ-ד-ה-י-ם של יום לעמדת האגואיזם הפסיכולוגי. מת על יום.
-קודם כל טוען שלגבי הטענה הפשוטה יותר, שכולם מעמידים פנים אבל בעצם דואגים לעצמם, יש לנו דוגמאות עובדתיות של אלטרואיזם שאין לגביו ספק. אז זה לא נכון.
-אח"כ מציג את העמדה האגואיסטית-פסיכולוגית המורכבת יותר, שלפיה גם כשאנחנו פועלים עבור אדם אחר או מטרה חיצונית, אנחנו למעשה פועלים עבור העונג שנקבל מכך, ממגוון סיבות שכרכו את אושרנו באותו גורם חיצוני.
-יום מפרק את הטענה "כרונולוגית", בסגנון המעולה והחריף שלו: -אומר שבכולנו יש כל מיני רצונות, אנוכיים ואלטרואיסטיים: רדיפת-תהילה וחמדנות לעומת נדיבות ואהבה. אומר שנכון לכתיבת הטקסט אין תאוריה שמסבירה באופן עקבי את ההופעה של כל הרגשות האלה ושיכולה להגיד באופן חד משמעי שכולם שייכים לקבוצה אחת של אלטרואיזם או אגואיזם. (האלטרואיזם לטענתו ראשוני כמו האגואיזם לפחות)
-ממשיך ומעמיק עוד: אומר שהטענה שלו מאוד פשוטה. אנחנו קודם כל רוצים לאכול, ואז יודעים שלאכול זה מה שיהיה טוב לנו, ואז אוכלים ואז חווים עונג כתוצאה מזה. העונג יכול להפוך לתשוקה בפני עצמה ואז התשוקה לאכול תהפוך לתניינית (אינסטרומנטלית למימוש של תשוקה ראשונית יותר - להתענג). בכל אופן קודם היינו צריכים לרצות לאכול כדי לחוות את העונג שבסיפוק הרצון הזה - העונג על האכילה מגיע כי רצינו לאכול, אנחנו לא רוצים לאכול כי נתענג על זה (כאמור - רוצים כי רוצים). אם ככה אותו דבר לגבי בחירות אישיות - זה לא שאנחנו רוצים להקריב מעצמנו למען אהובינו כי אנחנו יודעים שזה יעשה לנו טוב במצפון ויענג אותנו יותר מהדברים שנפסיד. אנחנו קודם רוצים את טובת אהובינו ובגלל אותו רצון, שקודם לחוויית המימוש שלו, אנחנו מסוגלים להפיק קורת-רוח אישית מהמימוש שלו ולהצדיק אף את ההקרבה. אם ככה הרצון לכשעצמו נוצר כשהוא מופנה החוצה - אלטרואיסטי - והרצון בכל אופן לא קשור בשום צורה לעונג שמימושו יסב. לכן כל עוד רצונות שמופנים החוצה הם אלטרואיסטים - מדובר ברצונות ראשוניים ככל השאר והטענה שתגיד שהם למעשה אגואיסטיים לא נשארה בחיים.
//(מתוך: 'מחקר בדבר עקרונות המוסר', נספח ב' - 'על האהבה העצמית')
//5 אגואיזם אתי.
/החוברת מסכמת את העיסוק באגואיזם מכל מיני נקודות מבט מטא-מוסריות או חוץ-פילוסופיות וחוזרת לעסוק בניסיון לכונן תורת מוסר אגואיסטית - כלומר כזו שיכולה להרכיב משפטי מוסר שישיבו על השאלה "מה עליי לעשות", בגוף ראשון, ושיכולו להפוך לעקרונות כלליים שבכוחם להשיב גם על השאלה "מה על פלוני לעשות" בגוף שלישי.
//חשוב! החוברת משרטטת הקבלה בין הצירוף המקובל "X לא אומר דבר" וסתירה פנימית. הדוגמה היא שצירוף הטענות "השולחן חום" ו"השולחן לא חום" -- "אינו אומר דבר", אין מה ללמוד ממנו כי א' סותר את ב' ולהפך. לכן לזכור - בפילוסופיה חוסר משמעות/אי-אמירת דבר = סתירה פנימית.
//בוחנים טענה של פילוסוף בשם ברין מדלין על כך שבאמירה "על כל אחד לדאוג לאינטרסים שלו בלי לדאוג לאינטרסים של הזולת" יש סתירה פנימית.
//החוברת נכנסת לפינה מאוד פינתית ביחס לטענה הזו - אומרת שבגוף ראשון העצה פשוט, כלומר עליי לעשות מה שמקדם את טובתי האישית. אבל מה ביחס לעצה לפלוני? שהרי אם עליו לעשות מה שטוב לי, כמו שייעץ האגואיסט האמיתי, יש כאן סתירה ביחס לצו בגוף ראשון כפי שהוא קורא אותו - עליו לעשות מה שטוב עבורו... אם כן זו סתירה פנימית.
//החוברת ממשיכה ואומרת שאפשר לנסח את גוף שלישי ככה - "על כל אחד לעשות מה שטוב עבורו".
/החוברת מקבלת את זה שכך מתנסח אגואיזם סדור כמשנה אתית, שיש ביכולתו להשיב על שאלות מוסריות באופן עקבי.
//עם זאת יש ביקורת נפוצה של פילוסופים שמתעקשים שבכל זאת יש סתירות פנימיות באגאוגיזם כזה -
א' - הוא מבטא רצונות מתנגשים. אם כל אחד פועל לטובתו אין תוצאה אחת נכונה שהתורה המוסרית מצביעה אליה ועימות הופך למתבקש. ב' - הוא עדיין לא עונה על דרישה שאנחנו מייחסים לפילוסופיה, להיות ציבורית וכנה. לכך שתוטף ע"י המלמדים שלה. הרי, כמו שסוקרטס הסביר, הערך של תורת מוסר קשור באופן מובהק להקפדה עליה בפועל. אם כך, תורת מוסר אגואיסטית שנלמד כמו את המוסר הנוצרי תועבר בהכרח "בחטא", ותחולל בזאת את עצמה. מנגד, האם תורה אגואיסטית אזוטרית, שתועבר באופן שונה מאוד משאנחנו מכירים, תוכל למלא את מקומה של תורת מוסר בחייהם של בני האדם?
//ספורט, תחרות וכו' וגם החיים עצמם כדוגמה לכך שרצונות מתנגשים לא מתרגמים בהכרח ל"צירוף סתמי וחסר משמעות" (סתירה פנימית/"לא אומר כלום").
//אחלה תחריט של Pieter van der Heyden בשם המלחמה על הכסף. בא לי אותו לחדר...
//6: נימוקים (אלטרואיסטיים) נגד אגואיזם אתי (כמערכת מוסרית)
//למעשה, דרך מתקפות על האגואיזם נבחן רגע איך הוא מצדיק את עצמו, ברמה המטא-אתית, כמערכת מוסרית. תוקפים כמובן את האגואיסט הנאור.
//בוחנים בקצרה טיעון של THOMAS NAGEL תומאס נייג'ל מתוך THE POSSIBILITY OF ALTRUISM (אפשרות האלטרואיזם). //הטיעון: האגואיזם מורה לכל אחד לנהוג לטובת עצמו. אך לא אומר דבר על ההבדלים בין האנשים. כלומר, למה עליי לדאוג לטובתי ולא לטובתך? הרי אתה מצווה לדאוג לטובתך ולא לטובתי. לא מוסבר היחס בין "אני" אחד למשנהו, ולעומת זאת נדמה כי הם שווים.
//התשובה האגואיסטית לנייג'ל שהחוברת מציעה: יש יחס מיוחד ('קרבה') בין התחושות והחוויות שלי לבין אלה של האחר. לכן כל אחד מעדיף את עצמו לפי הקרבה המיוחדת הזו.
//החוברת מסכמת בינתיים שזה לא מספק את האגואיסט. בעצם - האגואיסט והאלטרואיסט חייבים להיות בהסכמה לגבי ההבדל בין העצמיות של כל אחד מאיתנו - וביחס להבדל הזה כל אחד מציע בחירה: לתעדף את החוויות שקרובות לנו, כלומר שלנו, או את אלה שרחוקות מאיתנו, כלומר של אחרים. זה צוהר לדיון אך אף צד עוד לא הוכיח שהבחירה שלו היא זו הרציונלית.
//ממשיכים למה שהחוברת מתארת כקו 'פופולארי בזמן האחרון' -- חוזרים להפרדה של קליקלס בין האגואיסט הפשוט שדואג רק ליצריו המידיים, והאגואיסט הנבון או הנאור שמוכן למנוע מעצמו את רצונותיו בהווה בשביל העתיד. החוברת לא מזכירה את העובדה שזה רק בשביל רווח גדול יותר בעתיד... מבחינת החוברת זה כאילו הגיוני לא לאכול עכשיו עוגיה כדי לאכול בהמשך עוגיה. אבל זה לא הגיוני, או לפחות לא בהכרח הגיוני או הגיוני יותר מלאכול אותה מיד. כל הרעיון זה שבהמשך אולי תהיה רעב יותר ותהנה ממנה יותר, או שתצטרך אותה למקרה חירום. האגואיסט לא דוחה סתם... אבל ניחא.
//בכל אופן זה קו מאוד מעניין שהחוברת משייכת לDEREK PARFIT בREASONS AND PERSONS -- שקושרת בין השאלה של דחיית רצונות לזמן ולזהות: הרי הרצונות שלי כרגע הם שלי, וגם החוויה העתידית שתהיה לי תהיה שלי (קרובה במיוחד אליי). אבל ההיגיון שלפיו אני מנמק את הרצונות העתידיים שלי, ובעצם מסביר לעצמי את ההיגיון של הגעה מA לB (איך היא תקרה, איך תשרת את הרצונות שלי, למה היא שווה את זה וכו') -- הוא היגיון כללי. כלומר שבאותם כלים של היגיון, יכול להסתבר לי כהגיוני יותר או טוב יותר לדאוג לזולת. זה לא משהו שמגיע מבפנים, ואם בכל אופן אני מבטל את רצונותיי הנוכחיים בשם ההיגיון הזה, למה שלא אעשה את זה גם עבור אחרים.
//החוברת פישלה גם פה אבל היא בעצם מעלה כטיעון נגד משהו שיש התייחסות אליו גם מראש: האגואיסט יגיד שהוא פועל למען חוויות עתידיות שקרובות לו, כלומר שהן שלא, ולא עבור תוצאות שיהיו קרובות לאחרים. האגואיסט הנבון יוצר כאן המשכיות בין העצמיות שלו בהווה ובעתיד.
//והחוברת מציגה מחדש את הטיעון שהוצג כבר: אם האגואיסט משווה בין עצמו בהווה ובעתיד, והוא בעצם נייטרלי מבחינת זמן (כלומר לא משנה מתי הוא יהנה, העיקר שיהנה) - זה דומה לנטרליות האישית של האלטרואיסט - שפועל עבור הטוב הכללי, לא משנה מה זה אומר לגביו. כלומר האלטאוריסט מבקש להגיד שכמו שיש המשכיות בין האגואיסט של ההווה ושל העתיד, יש המשכיות בינו לבין הכלל בהווה.
//האגואיסט לא יקבל את זה, ויגיד שיש המשכיות מיוחדת בינו בהווה ובעתיד, שקרובה לו במיוחד, ושמצד שני אין שום רציפות בין ה"אני" שלו וה"אני" של אחרים בהווה.
//כלומר, בשאלת הזהות - האגואיזם מבקש לכונן המשכיות בין האני בהווה ובעתיד, והאלטרואיזם מציע לנתק ולראות בקשר בין עצמך העתידי כדומה יותר לקשר בינך ובין אחרים בהווה.
//כלומר שכשאנחנו דנים על אלטרואיזם לעומת אגאויזם - גם שאלת הזהות הופכת לחשובה, הרי כל השאלה היא בעד מי לפעול. מה נחשב לחלק מאיתנו? ומה לאחר? כמו כל דיון מטא-פילוסופי, העיסוק הוא אפוא בתחומי דעת שכנים ולא במוסר עצמו.
#קורס-מוסר
Created: 2023-11-17 16:03:46 --- Updated: 2023-12-02 16:59:00