תולדות 8 פיתגורס והפיתגוריים

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

//יודעים מעט מאוד על התורות של הפיתגוראיים כי הם התארגנו בחבורות סודיות ושייכו את כל הכתבים שלהם לפיתגורס עצמו ('כפי שהוא עצמו היה אומר'), גם אם הרעיונות בפירוש מגיעים לאחר פיתגורס עצמו. היו ככל הנראה פוגעים במי שחשפו סודות או כפרו בחוקי הכת.
//הפיתאגוריות הקדומה מתחילה דומה מאוד לאורפיות, ועד המאה ה-3 לספירה היא הופכת ל-'נאו פיתאגוריות' ההלניסטית, שדומה מאוד ל-'נאו אפלטוניות' המוקדמת.
//מעניין, הנאו אפלטניות כמו הנאו פיתגוראיות לא התחילה מאוחר מאוד -- פלוטינוס ייסד אותה ב-300+ לספירה הנוצרית.
//אין לנו הרבה עדויות קדומות: כל מיני כותבים פרה סוקרטיים מזכירים את עיקרי האמונה המעשית של פיתגורס, בכתבים שנשתמרו של אריסטו יש כמה פרגמנטים, ויש התייחסויות ספורות אצל אפלטון. גם לאריסטו ולאפלטון, כך נדמה, לא ברור מה המקור וההתחלה לכל תפישה פיתגוראית, והם מאחדים את הדברים תחת עלטה מסוימת.

//הפיתגוריים עדיין לא החזיקו ביחס אוניברסלי לפילוסופיה - הם כת אזוטרית - שלא מפיצה את כל התגליות שלה, ולא מלמדת את הרבים. לעומת הדרישה מתורות מוסר וכו' בהמשך להיות אוניברסליות.

//ישבו בקרוטון בדרום איטליה, שלטו בה ובערים שכנות לאורך 20 שנה, עד שאנשי העיר ביצעו הפיכה נגדם. כת אזוטרית ואליטיסטית של גאומטריקנים...

// החידושים והעקרונות של הפתיגוראים (חיוני להבנה של התפתחות המחשבה הסוקרטית והיוונית בכלל: //

1. הערך המוסרי של העיון:
   -ה-theoria אצל אריסטו היא כזכור התבונה העיונית. עבור קונטמפוררים כגון הירודוטוס היה מדובר בסקרנות בלבד. הפיתגוראים מתחברים לרעיון ה-'טיהור' של הכת האורפית (הנשמה היא אל שנפל, ההיטהרות כטקס משחררת אותה מהעולם האנושי - לזכור שהטקס כאן הוא דרך חיים, לעומת טקס המסתורין של האלוסיס או טקס האורגיה של הדת הדיונוסית המקורית).
   הפיתגוראים קושרים את העיון התבוני, התאוריה, בתהליך זה של היטהרות --
   *הם הראשונים להשתמש במושג פילוסופיה - אהבת החכמה - ולהגיד שאותה היטהרות והשבחה של הנפש קשורה בחיי פילוסופיה.
   (במסתורין של אליוסיס, הtheoria היא שינוי רגשי-נפשי בעקבות הטקס הנקודתי, קצת מוזר כי טענו שאין בה מימד אינטלקטואלי).

2. הקוסמוס - העולם כמערכת בעלת סדר (הרמוניה) פנימי, הידמות נפשית לסדר הזה כמנגנון ההיטהרות והתאוריה -
   משויכת לפיתגורס האמרה 'מטרת החיים היא להתבונן בשמיים' - הוא זיהה דפוסים ויחסים בין גורמי השמיים, דפוסים וחוקיות, והאמין שהלמידה והשרטוט של אלה מכוננים סדר דומה בנפש האדם, זוהי ההיטהרות והתוצאה של העיסוק בתאוריה.
   חשוב בעוד שני מובנים:
   -הרעיון היווני העתיק של 'דבר לא במופרז' (שלמות/איזון בין הניגודים השונים) מקבל כאן משמעות חדשה: יחסים הרמוניים בין הגורמים בקוסמוס, ולא בין האלים לבני האדם או לאלים אחרים.
   -מתחיל את הרעיון של 'מלך פילוסוף' שאפלטון וחברים יעסקו בו רבות - האדם הראוי להנהיג הוא זה שמתקן בנפשו את אותו הסדר המבנה את הקוסמוס (דרך העיסוק בתאוריה, או במילים אחרות הפילוסופיה).

(פיתגוראס היה איחוד נדיר בין איש-דת, איש-מדינה ואיש-מדע -- תלמידיו הפריזו כל אחד לכיוון אחר והתחלקו ל'מתמטיקוי' ו-'אקוסמטיקוי' -- מי שהדגישו את המדע ומי שהדגישו את הדת והמדינה).

המנגנון ההופך את הנשמה למסודרת כמו הקוסמוס -- גלגול מחודש של מושג המימסיס - mimesis, 'חיקוי' או 'גילום' -- זהו אותו מנגנון שבאמצעותו מגלם הבאקכו את האל דיוניסס בטקסי האורגיה של הדת הדיונוסית הקדומה (או במסתורין של אליוסיס).

1. יסודו של עולם הוא יחסים מספריים
   -פיתגורס הוא ככל הנראה הראשון לגלות את הקטע של מיתרים - אורכי גל שונים היוצרים צלילים שונים.
   הוא גילה:
   א. ניתן לערוך סדר באינסוף של איכויות הצליל באמצעות קיבוע מספרי. המספרים מייצרים מבנה במכלול הצלילי -- הם מייצרים הרמוניה harmonia (מבנה מאוזן, או שעובד כמערכת).
   ב. מה שקובע את המרווחים איננו החומר - כלומר הצליל האבסולוטי - אלא המרווח בין הצלילים.

תגלית מרעישה זו מביאה את פיתגורס להחיל תפישה דומה על כוכבי השמיים, ושאר גורמי הקוסמוס: החומר אינו חשוב, אלא היחסים המספריים בין מרכיביו השונים, היוצרים סדר הרמוני.
אריסטו: עבור הפיתגוראים, מה שהווה - הווה בתוקף החיקוי של המספרים.
(מימסיס של המספרים, המקום שלהם הוא כשל אל במובן הזה).

-הפיתגוראים לא הבדילו בין מימסיס או חיקוי של המספרים לבין היות-מספרים. בדיוק כפי שלא הבחינו בין היות דיוניסס לחיקוי שלו -- המספרים, כמו האלים המיתיים, אימננטיים בעולם, הם מוטמעים בו ומקבלים ביטוי באמצעות המימסיס.

המכלול (למשל סקלת הצלילים) טרם חלוקתו המספרית הוא הapeiron - הבלתי-מוגבל האנקסימנדרי. היותם באה להם לאחר הצבת ה-peras, הגבול, הקובע אותם קביעה כמותית מדויקת ומבנה ביניהם יחסים של פרופורציה מספרית.
(יש שני מהלכים עיקריים: הקיבוע המספרי של ה-apeiron באמצעות ה-peras, והזיהוי של יחסי פרופורציה המכוננים הרמוניה).

-הפיתגוראים הם הראשונים להחזיק בתפישה צורנית של המציאות - יסודם של הדברים הוא יחסיהם המספריים, ולכן העולם מאוחד והומוגני.

1. דואליזם קטגורי --
   עבור המילטים, עולם התופעות נפרד לזוגות של ניגודים, אבל אלה מאוחדים במהותם, הבלתי-מושג, המים או האוויר הם יסוד כל הניגודים. אין לניגוד עצמאות.
   עבור הפיתגוראים, אפשר לומר ש-ההבדל (זה שמכונן יחסים של 'יותר ופחות בלי להגיד כמה' - ניטשה) קודם לכל, כך שאין 'אחד' שמתפצל אלא מכלול בעל מבנה פנימי מראש.
   זו למעשה תפישה סטרקטורליסטית ראשונית - הניגודים המרכיבים את המבנה הם הבסיס, אין איחוי של הקטגוריות.

(המילטים היו מוניסטים, הפיתגוראים היו דואליסטים).

הדואליזם הבסיסי ביותר במחשבה הקטגורית, להבדיל ממחשבות של תרבויות אחרות שגם חשבו בדואליזמים, היה: בלתי-מוגבל/מוגבל. לא משהו ממשי כמו חם וקר, אלא משהו מופשט.

הבלתי-מוגבל הוא הריבוי חסר הצורה, שאינו קבוע אך ניתן לקביעה ע"י משהו חיצוני.
הגבול, ה-peras, הוא מה שיש בכוחו לקבוע, את הניתן-להיקבע.
המספר הוא 'ריבוי מוגבל', או 'ריבוי הנתפס בתור אחדות' (המספר מכיל ריבוי בתוכו, לכל דבר יש שטח פנימי שהוא שוב בלתי-מוגבל בתחומו, אבל הוא ניתן להכרה כאחד, כלומר כמוגבל, מכוח ה-peras הקובע אותו, ומכוח ה-apeiron הניתן-להיקבע.
תפקיד היחידה - גבול לריבוי.

הנח, הישר והריבוע הן וריאציות של הבלתי-מוגבלים: נע, עקום, מלבן.

1. גזירת העולם הפיזיקלי מן הנקודה בחלל הריק:
   קוסמולוגיה וקוסמוגניה המגיבה לאורפיים ולאלטיות, או מאוחרת יותר מזמנו של אפלטון, אין לדעת.
   בהיעדר הקטגוריות הדרושות לכך, הפיתגוראים איחדו (או לא הפרידו) בין הנקודה האריתמטית, הנקודה הפיזיקלית והנקודה הגאומטרית (לפיזיקלית יש מסה, לגאומטרית אין שטח אלא רק מיקום, האריתמטית היא כשמה אריתמטית בלבד...).
   שתי תאוריות בסיסיות:
   א. 'פיצול היחידה': היחידה שאבה את הריק שסביבה, יצרה את הקו, ועם הופעת הנקודה השלישית נוצר המלבן, ועם הרביעית הגוף (כאמור גאומטרי ופיזיקלי כאחד).
2. ניתן לזהות השפעה אורפית, השפעה של הבלתי-מוגבל של אנקסימנדרוס ושל האוויר האניקסימינסי.

ב. 'זרימת היחידה' - במקום התפצלות, 'זרימה', לא ברור לי ההבד לגמרי.

קוסמולוגיה: במקום לבסס על האדמה, הפיתגוראים ביססו על האש - בלב העולם בוערת אש מרכזית (תנועה, שינוי, לעומת מחזוריות או סטטיות?).

-זה של פילולאוס הפיתגורי, יש להם קוסמולוגיה קדומה יותר שהיא אכן גאוצנטרית.

-נשארים קרובים מאוד לתפיסה האורפית במובן שהנפש היא אלוהות נפולה שיש לטהר ולהחזיר למעמדה.
-זיהו את הנפש עם אוויר כמו אנקימיניס, אבל יש גם תאוריה שככל הנראה התחילה עם הפתיגוראים לפיה הנפש היא הרמוניה (חידוד ברור בשלב זה: לא מדובר בהרמוניה מופשטת, מושגית, ולא בהרמוניה פיזיולוגית - אלא בשתיהן כאחת).

-בפיידון אפלטון יציג את הטיעון שהנפש חייבת להיות בלתי-תלויה בהרמוניה פיזיולוגית, אחרת תכלה יחד עם הגוף ואלמותה יבוטל.

-לא ברור אם הרעיון של הנפש כהרמוניה מכל סוג שהוא באמת שייך לפתיגוראים, אם הוא מתחיל אצל אפלטון שמגיב לו, או אם מדובר בהבנה של אפלטון את הפיתגוראים.

-האפשרות שהנפש היא הרמוניה של מספרים - יחסים כמותיים בלבד - לא ברור כלל אם הפתגוראים הבחינו בה או לא.

אישים פתגוריים:
לא כזה חשוב, אלמקאיון טען שהנפש מעגלית כמו הבלתי-מוגבל אבל העולם הגופני לא כזה, כי אינו מושלם, ולכן אנחנו מתים. ושה-isonomia, האיזון בין הניגודים הוא זה שיוצר בריאות, בעוד ש-monarchia, שלטון של אחד מהם, יוצר חולי.
גם הניח שהמוח אחראי למלא דברים בחוויה שלנו, והפריד בין הבנה לתחושה - כשהבנה מייחדת אותנו, אך זו עדיין חוויה גופנית.

-כל השאר בעיקר התעסקו באש שבמרכז העולם, חוץ מארכיטאס שהיה אחלה גבר ובעיקר דיבר על היחסים המספריים והקשר שלהם למידה הטובה. בן זמנו של אפלטון כבר.