תולדות 17 אפולוגיה לאפלטון
[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]
//כנראה די מדויק היסטורית כי אפלטון כתב את הדיאלוג סמוך למאורע, אבל עדיין זה אפלטון מדבר מתוך סוקרטס
//ההאשמות היו כאמור 1) אי כיבוד האלים שהמדינה מכירה בהם והכנסת אלים אחרים 2) קלקול הנוער.
//המאשימים: מליטוס, ליקון, אניטוס
//אניטוס מופיע במנון, הוא ממנהיגי הדמוקרטיה שקמה ב-403
//היה להאשמות מימד פוליטי, כל החברים של סוקרטס היו דידיסנטים ויהיו חלק מההשתלטות של 30 הטירנים שנה קודם לכן ב404
//עם הקמת הדמוקרטיה ניתנה חנינה כללית, לכן נאחזו בהאשמות אחרות
//עם זאת סוקרטס מתמודד עם ההאשמות כאמתיות ויש הגורסים כי הן היו אמתיות
//501 שופטים שנבחרים באקראי - הוא הורשע ברוב קטן. לאחר מכן היה צריך להציע עונש חלופי לזה שהשופטים קבעו לו, והוא הציע שיסעידו אותו ויכבדו אותו באירוניה
//קסנופון שם בפי סוקרטס דברים לפיהם המשפט היה הזדמנות טובה להתאבד - כי להזדקן פירושו להפוך פחות ופחות טוב
//אבל הטענה היותר מקובלת היא שסוקרטס באפולוגיה מבקש להגן על עצמו בכובד ראש, מול כל ההאשמות שהוטחו בו כל חייו, וכמי שהתעסק בזיהוי הטוב והעוול, מגיע לשיא שלו וזוכה לביטוי גאה, כן ונוקב של טבעו המיוחד. עם סוף חייו מתבררת סופית שליחותו המוסרית, עליונותו ההתובונית - ואף את מגבלותיו.
//סוקרטס 'התכונן כל חייו למשפט'
//אז הסברים למשפט: 1) פוליטי 2) ההאשמות היו אמתיות
//ואפשרויות להתנהגות של סוקרטס: 1) כנות 2) התגרות 3) אירוניה
לאפולוגיה שלושה חלקים עיקריים:
1. מאום ההגנה של סוקרטס + דו שיח עם מליטוס
2. נאומו של סוקרטס לאחר שחויב בדין
3. נאומו לאחר שנידון למות
לחלק הראשון שלושה תת חלקים:
1. מבוא: הסבר ההאשמות שרדפו את סוקרטס מהעבר ('הקטרוגים הראשונים')
2. דו שיח עם מליטוס והפרכת ההאשמות הרשמיות ('הקטרוגים האחרונים')
3. החלק העיקרי: סוקרטס מגן על אורך חייו והתנהגותו
//טענות 'הקטרוגים הראשונים':
1. סוקרטס הוא פילוסוף של הטבע
2. סוקרטס הוא סופיסט
3. סוקרטס מלמד אחרים פילוסופית טבע/סופיזם
//פרט מידע חשוב: אנקסגורס הואשם בכפירה באלים ונאלץ לברוח מאתונה!
//מקובל לחשוב על 'פילוסופי הטבע' ככופרים באלים. ההאשמה היא שסוקרטס כזה.
//סוקרטס מכחיש את זה ושואל את הקהל האם דיבר על הנושאים האלה עם מישהו. כידוע מ-'פידון', הוא זנח את התורה של אנקסגורס לאחר תקופה קצרה שנשבה בה בצעירותו.
//לגבי סופיזם: כאן בעצם אפלטון עורך את ההבחנה הראשונית בין מה שסוקרטס עשה, שהיה דומה לסופיזם, ובין הסופיזם. הוא נותן שלוש מאפיינים המגדירים את הסופיזם:
- 'הופך את הטענה הנפסדת לניצחת' (עוסק בשידול ולא בחשיפת האמת)
- הוא מלמד אחרים את דרכיו
- הוא מחנך במחיר כסף
//ההפרכה של 1 היא בעצם הטון שסוקרטס מאמץ: הוא מדבר בכנות מוחלטת (אני כידוע קורא מן מלנכוליה של דוד פוסט טראומתי וטרוד...), ומציין שהוא לא הולך ליפיף את דבריו, אלא להגיד את האמת כפי שהיא - עוסק באמת ולא בשידול.
//מכחיש את היותו מחנך עובדתית, אבל יש גם הפרכה מעניינת יותר: מטרת החינוך לפי סוקרטס, והאתונאים מקבלים את ההגדרה, היא לעשות את המתחנך 'נאה וטוב יותר בסגולה הטובה האנושית והמדינית הראויה לו', ולפיכך על המחנך להיות חכם בסגולה הטובה.
//סוקרטס אומר שהוא לא בקיא בסגולה הטובה (לא יודע מה הוא הטוב), לכן לא יכול לחנך.
//ההקבלה היא לכך שכדי לגדל סוסים צריך להיות סייס מומחה.
//חוזר העניין שכל הדברים צריכים לעבוד אותו דבר באיזושהי רמה בסיסית, ושלא יכולה להיות סתירה או גישה נוספת - חינוך חייב לעבוד כמו דברים מקבילים לצמדיהם המקבילים, אלא אם יש סיבה שזה יהיה אחרת.
//סוקרטוס מאשים את הסופיסטים שהם מנסים ללמד את הסגולה הטובה בלי להכירה
//סיפור האורקל: דרך של סוקרטס להגן על עצמו - הוא אולי מעצבן אבל זה רצון האלים. משמש אף כנימוק למה יוכל לשנות את דרכיו אם יחננו אותו.
//יתכן שיש נימה של אירוניה ויתכן שלא, אבל הוא מדגיש שהסיפור אינו אירוני בכללותו
//בתחתית השורה הסיפור מבליט הבדל חשוב בין סוקרטס לסופיסטים: הם טוענים שהם חכמים, והוא לא טוען שהוא חכם.
//בכל סיפור הנבואה יש כמה חלקים מעניינים בעיניי:
1. הנבואה כמגשימה-עצמה. זה בטח מוטיב חוזר בנבואות. סוקרטס היה צריך לשמוע שהוא, כמייצג של הevery man חסר ההתמחות, הוא החכם מכולם. הנבואה הזו היא כמו להגיד - כל אחד יכול להיות החכם באדם. עצם קבלת הנבואה מוציאה את האדם מן השורה וגורמת לו לחפש מדוע דווקא הוא החכם. קבלת הנבואה שולחת את סוקרטס במסע להבין כיצד יכול להיות שהevery man יכול להיות החכם באדם, מגלה שאף אחד לא יודע, ובכך הופך ליחיד שיודע שאינו יודע - כלומר החכם באדם.
2. הגשמת הנבואה היא תהליך דיאלקטי! על סוקרטס לפגוש את כל התאוריות והנימוקים, ולראות כיצד ידיעתו (לא-) מתפתחת.
3. אפשר ללכת רחוק יותר ולהגיד: סיפור הנבואה בא להגיד שהידע נמצא אצלנו, אצל האדם, בתבונה שלנו שמעניקה לנו יכולת לחקור את העולם. כל-אדם, every man יכל לקבל את הנבואה - ומה שיהפוך אותו לחכם זה אבדן האמונה ש-'האחר יודע' (כל אחד יודע שאינו יודע, אבל הוא מאמין שהאחר יודע. הידיעה כאן יכולה להיות מושג נרחב יותר מידיעתו האישית של סוקרטס - עצם היכולת לדעת) -- אי-הידיעה היא המצב ההכרתי שלנו וסוד כוחנו.
//כמובן, ההצהרה של סוקרטס סותרת את עצמה: אם הוא יודע שאינו יודע, הוא יודע לפחות דבר אחד. סוקרטס לא מתכוון לסתם ידיעה, כל ידיעה, אלא מתכוון שאין הוא יודע את הסגולה הטובה (האישית והמדינית), כלומר את 'הטוב'.
//בהמשך לזה, לסוקרטס יש כל מיני סברות וידיעות 'קטנות' שהוא מציג (הוא כן מציג גם דעות בנושאים עקרוניים אבל זה כבר סתם מסובך).
//סוקרטס נותן גם הסבר בלי נבואה: 'חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם', והחקירה בנושאים שסוקרטס עוסק בהם היא כמובן חקירה עצמית. האדם והתבונה קשורים בהכרח ב-'סגולה הטובה' (בטוב), וזו היא מהגדרתה הדבר הכי חשוב - ידיעת הטוב דרושה לעשיית הטוב ולחיים של אודימוניה.
//מעניין מה שיש לסקורטס להגיד על כל בעלי-הידיעה לכאורה:
1. הלך לאנשי המדינה וגילה שהם רק חושבים שהם יודעים (כשעליהם לדעת ויש כאן ביקורת על כך שאינם יודעים באמת).
2. הלך למשוררים וגילה שהיצירות הגדולות שלהם לא מגיעות מידיעה, אלא מהשראה אלוהית שאינם יכולים להסביר.
3. הלך לאנשי-המקצוע וגילה שהם יודעים רק 'טוב ספציפי' (הסייס יודע לגבי סוסים וכן הלאה), וטועים לחשוב שהידיעה הזו כוללת. (אני ממשיך לדמיין סוקרטס פוסט-טראומטי טרוד ודי מדוכא שרואה המון ערך בדברים הפשוטים כמו עבודה - העבודה היא המודל להכרת הטוב גם אם היא לא הדרך המושלמת, הפילוסופיה היא הכי דומה למקצוע...)
הדו שיח עם מליטוס:
//עוסק בהאשמות הרשמיות/'הקטרוגים האחרונים'
//יישום ראשוני של טכניקת הדיאלוג
טיעון ראשון של סוקרטס: מי המחנכים של בני אתונה?
מליטוס מסכים איתו שמעטים בלבד הם המשפרים כל דבר, ורבים מקלקלים אותו - נגיד שוב, סוסים וסייסים לעומת הציבור הרחב. אז איך זה שדווקא לגבי חינוך, כולם מחנכים וסוקרטס מקלקל?
(אפשר לחשוב שהוא חלב ממנו את האמירה שכולם מחנכים, מה זה קשור? אבל יש כאן לדעתי בשר: כולם משפיעים על הנוער. למה דווקא ההשפעה שלו רעה? אפשר כמובן לענות שיש השפעה שאינה טובה ואינה רעה... אבל לפי האנלוגיה כולם פה 'משתמשים' בנוער.)
//מתגלה שוב האלמנט החשוב הזה בשיטה הסוקרטית: לא יתכן שהדברים יסתרו את עצמם. זה בעצם יישום של עקרון הסתירה הפרמינדי. פרמינדס אומר את זה ברמה האונטולוגית, וסוקרטס ברמת הטיעונים וענייני האדם - הוא מציג את העיקרון הפרמינדי הרציונאלי אל תוך מרחבים שבד"כ היו סופיסטיים - עניינים של טיעון, חוק וכו'.
//מבטא כמובן גם את הקטע שהידיעה היא משהו שמתפתח, לא מתחיל שלם וכו' - רק למעטים יש אותה
//ושוב - דין אחד לכל הדברים. אני מדמיין את סוקרטס כמי שהתאכזב מכל התורות, מצולק רצח מזוועות או משהו, חוזר למעשה אחרי תורת המלחמה: "דין אחד לכל הדברים = המוות". הכוונה ב-'דין אחד' היא שהטיעון חייב להיות קונסיסטנטי, ושבסוף הכל מתנהל אותו דבר, לפי ידיעת הטוב, טוב אחד ומאחד.
//הטיעון הקונקרטי של סוקרטס הוא שהשחטת הנוער בכוונה תפגע גם בו כאזרח אתונה, לכן זה לכל היותר היה בטעות.
//לגבי כפירה באלים, סוקרטס מביא את מליטוס להודות שהוא מאמין באלים כלשהם. הוויכוח כנראה על האם באלים או בסתם אלים, אבל העיקר הוא שמליטוס הכשיל את עצמו בכך שהגיע למשפט סותר: "לא מאמין באלים אלא מאמין באלים".
//מליטוס מתעצבן ורואים למה יש מי שרוצים את סוקרטס מת
//בחלק העיקרי, סוקרטס מגן על עצם סגנון חייו. הוא מרפרר למס' אירועים במלחמות אתונה (אין, זה בחור פוסט טראומתי מדבר), ומנסה לשרטט כמה עקרונות יסוד שיישם בחייו:
- רק הצדק, לא הרגש והפחד צריכים להנחות אדם במעשיו
- אם החלטת על עמדה מסוימת כי היא הטובה, עליך לדבוק בה (אין מקום לחזור בך מהאמת)
- המטרה החשובה בחיים היא לחיות בשאיפה לחכמה ולבדוק את עצמך וזולתך (פיתוח של ההכרה התבונית של הטוב, שמכתיב את המעשים)
- רשע ורע לו/זו רעה וחרפה לעשות עוול, ולא ללמוד מהטובים ממך
- הדאגה לנשמה (כמה שמכיל את התבונה) שתהיה טובה ככל האפשר חשובה מהכסף והגוף
- המוסריות היא תנאי לאושר - הסגולה הטובה מביאה את הברכות על האדם
- בהמשך לכך שהאושר הוא הכרת הטוב ומימושו, והסבל הוא ההפך, אדם לא יכול להינזק ע"י הגרוע ממנו (השלמות המוסרית היא התנאי היחידי לאושר). -- מה אם אתה יודע כיצד להגיע לטוב אבל הנסיבות הן כאלה שתמות בהכרח? כנראה שאם אתה יודע מה הטוב כ"כ טוב, מצבך לא רע.
- טובת המדינה היא בחשיבות עליונה, אבל 'מלחמת אמת למען הצדק' יש לנהל כאיש פרטי ולא כאיש ציבור (המישור הפרטי כמקום הנכון לזקק את הצדק).
- "איש אינו יודע את המוות" - פחד מהמוות אינו רציונלי.
//המוסר הוא רציונלי לחלוטין - אינטלקטואליסטי
//חשוב רק רגש יסודי אחד: השאיפה לחכמה, הפילוסופיה, שיסודה הארוס.
//הפילוסופיה היא דאגה לנשמה. מושג חדש של נפש - הנפש היא זו שעושה אדם טוב או גרוע יותר מוסרית (הנפש היא גם הידיעה/התבונה כמובן - ידיעתך מוסריותך!!! סוקרטס נותן סימוך פשוט מאוד לטענה שלי שרשע ואידיוט הם זהים).
//לגישה שלפיה כדי להיות מאושר אין הצדיק זקוק לדבר, קוראים אודימוניזם
//מסירותו של סוקרטס לאתונה בתפקיד המציק שבחר. זה 'פרדוקסלי' (לא, פשוט סותר).
//לסיכום חשובים:
-עליונות המוסר
-שיקול דעת רציונלי
-דבקות בעקרונות (סוקרטס אף מפציר בשופטים לדבוק בעקרונות של משפט תקין)
-שאיפה לחכמה
-הדאגה לנפש
-הסגולה הטובה כתנאי הכרחי ומספיק לאושר/אודימוניזם - סוקרטס הוא מייסד האודימוניזם.
-אי ידיעת המוות
לבסוף:
//סוקרטס מסרב להשפיל את עצמו ולחזור בו מדעותיו. מכיר בערך עצמו (נשמע כמו רגע נדיר של זה... בחור פגיע ומצולק שלנו)
//שימוש במיתוס לגבי המוות - נושא שיחזור בהמשך. האם המיתוס הוא במקום או בנוסף?
//אני מנסה לשרטט את 'התורה הסוקרטית' בנפרד מהאפלטונית עד כמה שאפשר. להשוות עם הדגשים של החוברת. היה לנו:
- את שיטת הדיאלוג כדרך להגיע לאמת האובייקטיבית
- כל תחום ידע ועיסוק בחיים הוא ספציפי - הוא שונה בהתאם למטרות, לרכיבים ולדנימיקות שלו, והכי הרבה שאפשר להגיד זה שידיעתו היא הכרת הטוב 'עבורו' (במסגרתו). הטוב נחשף תמיד בתהליך דיאלקטי (אולי גם בין בעל המקצוע למשלח ידו??), ודורש את התבונה. הטוב עבור האנשים ככלל הוא הסגולה הטובה האנושית והמדינית, שסוקרטס כאמור לא מכיר, ושהכרתה היא מטרת הפילוסופיה. // כלומר שיש כאן איזושהי משוואה לפיה הידיעה = הטוב, כשהידיעה היא דבר שמתפתח באופן דיאלקטי, ומטרת הפילוסופיה היא 'ידיעה עצמית' במובן הפשוט של 'הכרת הטוב', שהוא בעצם 'ידיעת הידיעה'. (ה-'טוב' הוא המשותף לכל הדברים שיכולים להיות טובים באופן נקודתי).
- רק המתחייב מהתבונה הוא אמת, ובאשר למטרת האנושות, 'הסגולה הטובה האישית והמדינית', מצבנו הבסיסי הוא אי-ידיעה*.
- האדם והתבונה קשורים בהכרח בסגולה הטובה, כך שחקירתה היא גם חקירה עצמית (והיא מתבצעת באמצעים 'עצמיים'). -- יותר חשוב: התבונה מעורבת בכל בתפקיד מרכזי, בלעדיה אין לדברים ערך.
- עקרון הסתירה הפרמינדי מוחל על ענייני האדם - תביעה לשיח רציונלי/תבוני
- דין אחד לכל, ידיעת הטוב האחד והמאחד.
- אי-ידיעת המוות (זה מאוד חשוב ומעניין. עוד לא ביססנו ידיעה לגבי כלום אז איך נדע מה אחרי המוות? נתונים הם החיים והתבונה בלבד, אנחנו לא מכירים את הקוסמוס. זה לא נאמר מפורשות אבל יתכן שזה מחייב כבר את ההפרדה בין גוף לנפש).
//"לדמות בנפשך פירושו לדעת את אשר לא ידעת"
//"חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"