תולדות 15 הסופיסטים

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

//בהתחלה המילה 'סופיסט' הייתה זהה ל-'סופוס' - כלומר, 'חכם'.
//בהמשך ההפרדה היא ש-'סופיסט' הוא מומחה, מקצוען, מורה ובעיקר משורר
//רק במאה החמישית נוספה לה קונוטציה שלילית, באופן רווח באתונה, עם הופעתו של הסופיסט המקצועי
//הסופיסטים הציגו את עצמם באופן כללי כ'מחנכים בשכר לקראת השלמות האנושית וההצלחה המדינית'.
//זה נכון שהיחס השלילי שלנו לסופיסטים מושפע מהסוקרטים ובראשם אפלטון, אבל יש שני סייגים חשובים:
1. הוא לא נתן לכולם יחס שלילי. בדיאלוגים שהקדיש לגורגיאס ולפרוטגוראס הוא נתן להם יחס מכבד ועסק ברצינות בתורות שלהם.
2. הוא לא המציא את היחס השלילי כלפי הסופיסטים, אלא הציג את הלך הרוח הרווח באתונה. הגישה של הדמויות בדיאלוגים לסופיסטים (לא משהו) משקפת את המציאות באתונה של זמנו.

הסיבה שלא כ"כ אהבו את הסופיסטים מאוד מעניינת - האתונאים ראו בחיים האזרחיים משהו שנלמד מתוך התנסות ומתוך ניסיון במציאות של החיים באתונה - לא פרופסיה שניתן לרכוש באופן פורמלי ומנותק. 'להיות מחונך' לא נתפש כטכניקה או מקצוע.

עוד סיבה: רוב הסופיסטים הגיעו ממחוץ לאתונה ולא יכלו להצביע, אבל זכו להשפעה רבה

//הסופיסטים הם לא אסכולה, כל אחד הוא לעצמו, אבל הם יוצרים ביחד 'זרם' שקשור לאקלים החברתי באתונה באותה תקופה, ולמגמות חדשות במחשבה

המאפיינים המשותפים:
1. גובר העניין באדם כאובייקט להתפלספות:
-קשור גם לאכזבה מההגות הפוסט-אלאטית של אמפדוקליס-אנקסגורס וליוקיפוס-דמוקריטיוס, שלא הצליחו להתמודד באופן מלא עם הבעיות שהציב פרמינדס:
-אבל גם לסיבות היסטוריות וחברתיות: אתונה הפכה למרכז של אימפריה ושאלות של חוק וחינוך הפכו לחשובות יותר.
-רתיעה מספקולציה מטפיסית: גורגיאס הוא ספקן ופרוטגוראס אגנוסטי
-פניה ל: אפשרות הידיעה, מקורות הלשון, דקדוק וביקורת השירה וכו'
-ההפרדה בין חוק הטבע לחוק האנושי ראשיתה עם הרקליטוס, אבל הוא רואה בחוק הטבע קודם

1. הידיעה מונעת ע"י תועלת חיצונית
   -להבדיל מהמילטים שהונעו מסקרנות טהורה, או הפתיגוראים שלפילוסופיה הייתה משמעות דתית עבורם, הסופיסטים האמינות בידיעה רק ככלי להשגת מטרות אנושיות. מטרת הידיעה לקדם אותן - הידיעה היא טכניקה. לא מדע הטבע, כלומר ידיעתו לשמה, אלא שליטה בטבע.

2. 'הפיכה על הראש' של פרמינדס
   -פרמינדס כזכור אמר שהאמת מושגת בדרך החכמה, הלא היא התבונה וחוק אי-הסתירה שלה. הוא טען שהתופעות הן מערכת קונסיסטנטית, אך חסרת קשר למציאות. הוא ניסה לתת להן הסברים שיטתיים, אך שלל אפשרות של קשר בין שיקולים של ידע חושי לשיקולים תבוניים, מאחר שאין 'הסבר אינטרינסי' (אין לנו סיבה לחשוב שיהיה קשר).
   -לכן, ההתמודדות הן של אנקסגורס והן של דמוקריטוס (וקודמיהם) עם המחסום של פרמינדס לא באמת הייתה שלמה: מנין להם שיש ריבוי
   (^ לטענה שההתמודדות שלהם לא הייתה שלמה יש עומק ואני צריך לחשוב עליה ולקרוא עוד. ניסיון ראשוני להסביר לעצמי:
   פלורליסטים: יש ריבוי של זהויות סובסטנסיביות - החושים הם חלק מהידיעה התבונית כאשר מארגנים את הידע שלהם. לא ממש נתנו הסבר באיזה אופן לחושים יש גישה לידיעה תבונית במובן הפרמינדי, ולא הסבירו איך ההווה היסודי שלהם ('הכל' או היסודות) הוא 'הווה-בהכרח'.

אטומיסטים: יש ריבוי של זהויות עם תכונות (רלטיביות או סובסטנביסיות?) - הלוגוס הוא מכני - הכל מכני והתבונה היא חישה. הטענה שהריק/אין ישנו מן הסתם לא מתיישבת עם פרמינדס וספק שעם עיקרון אי-הסתירה. הריבוי שלהם לא בדיוק הווה-בהכרח, אם כי, יש להם מושג של 'שרירותיות' שאפשר למשוך בו קצת בהקשר הזה.
)

הסופיסטים בוחרים כולם ב-'דרך ההיראות' הפרמינדית. אם אין גישה לאמת - יש לשכלל את הידיעה השיטתית של עולם התופעות, ולהשתמש בזו כדי להשיג מטרות אנושיות.

-אין מקום 'ללמד', אבל יש מקום 'לשכנע'.

//מדברים שוב על ההבדל בין נומוס (nomos) ופיסיס (Phusis)
-phusis, אפשר להגיד גם 'הטבע/טבעי', כזכור לגבי הארכה, הוא טבעו של דבר במובן של אופן צמיחתו - התהוותו.
-מנוגד ל-techne - מה שנעשה באופן מלאכותי.
-עבור הרקליטוס מדובר ב-'טבעו האמיתי' של הדבר
-אריסטו ממשיך וטוען שדברים 'טבעיים' הם כאלה שמכילים בעצמם את 'עקרון תנועתם ומנוחתם'.
-בהמשך המושג מתייחס לעולם כולו כמערכת מסודת

-nomos מלשון 'לחלק' / 'נרכש' לעומת 'מולד'
-עבור היראקליטוס: הסדר החברתי האובייקטיבי.
-שתי משמעויות קצת שונות: 'המנהג', ו-'החוק הכתוב' (חוק פורמלי/נורמה, בכל אופן משהו חיצוני ונרכש).
-עוד הירודוטוס אומר ש'לכל עם הנומוס שלו', והדרך לרלטיביזם של פרוטגוראס קצרה

-העיסוק של היוונים לא היה רק בטבעיות של החוקים, אלא גם של הלשון עצמה
-בדיאלוג האפלטוני קראליטוס עוסקים ב-'נכונות השמות' - כלומר בריאליזם מול נומינליזם - האם השמות שאנחנו נותנים לעצמים קשורים איכשהו לאמת, או שזה עולם שרירותי ותלוש שהמצאנו אנחנו בלבד? (האם הלשון היא מדיום להכרת המציאות).

-אנטיגונה זה ביטוי של הדילמה של פיסיס מול נומוס במימד החוקי - קראון הוא הנומוס, החוק כמכשיר בלבד, ואנטיגונה היא החוק כפיסיס - קשור למשהו טבעי.

-מאוד מעניינות העמדות שנתפשו לאחר שהדילמה התחילה ביוון:
1. הסופיסטים, למשל פרוטגורס, מנסחים עוד לפני הובס את רעיון 'האמנה החברתית' - הם טוענים שהחוק הוא נומוס בלבד, אבל עדיף על 'המצב הטבעי'.
2. קאליקליס, הידוע מהדיאלוג פרוטגורס בלבד, מאמץ עמדה קדם-ניטשאנית של החוק כמעצור על החזקים והמוכשרים
3. תראס'ימכוס אומר משהו חכם יותר מקאליקליס: 'הצדק הוא תועלתו של החזק'. עמדה קדם-פוקויאנית. - נטורליזם פוליטי וניהיליזם מוסרי. (אבל נשמע שתראסימכוס רואה בכוח לשלוט כצידוק לשליטה, ולא רק כמציאות דה פקטו).
4. אנטיפון והיפיאס טענו שהחוקים הם הסכמים הדדים למען תועלות אישיות, ושאין לקחת אותם בכובד ראש כי הם נומוס בלבד - יש לכבדם כשזה מועיל.

-הראשון שדיבר על החוקים כהסכם בין האזרחים הוא היפיאס
-אבל מי שהשפיע על הוגי המאות ה-14 וה-15 באנגליה הוא גלאוקון, אח של אפלטון.
-הוא דיבר על האמנה החברתית כפשרה בין 'הטוב ביותר' וה-'רע ביותר'.
-רק גלאוקון טוען שהוא מציג התפתחות היסטורית ממשית, אבל יתכן שזה תרגיל ספרותי.

-גם היוונים נקלעו מיד לעיסוק בדילמה של כיבוד האמנה. הם לא פנו לטיעון של "כיבוד אמנות זה הטוב הבסיסי", אלא עוסקים בשאלה - אי אפשר להבטיח לקיים את האמנה. הבטחה כזו תלויה במידת ההתחייבות שלך מראש לקיום הבטחות, וזה אינסופי. לכן, פרותגורס מונה שני תנאי יסוד לחתימת האמנה:

(1) קבלה של עקרון הצדק: חלוקה שווה של הדברים. גם הרעיון שאתה לא יכול לעשות עוולות בלי לצפות לספוג עוולות שייך לעיקרון הצדק.
(2) קבלה של עקרון ההכללה: עקרון הצדק חל על כולם באופן שווה, הוא כללי ואין לו יוצאים מן הכלל

-ליקופרון והיפדאמוס הם האבות של גישת 'המדינה המינימלית'

///גורגיאס//

//ראשון הסופיסטים והחשוב בהם, היה פעמים רבות באתונה ובעל שם בה, התחבר עם פריקליס התמהוני הזה, כתב ספרים.
//הטענה הבסיסית שלו: האדם בלבד הוא המידה של כל הדברים. ולא התבונה - סתירה מוחלטת של פרמינדס.
//הדבר היחיד שקיים עבור פרוטגוראס הוא החוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחד מאיתנו:

-האטומיסטים והפלורליסטים היו טוענים שהיין הוא דבר כשלעצמו בעל תכונות אובייקטיביות, שכל אחד מאיתנו חווה אחרת בגלל הבדלים בחוש ובחש.

-פרוטגוראס טוען אחרת - רק החוויה הסובייקטיבית קיימת, אין יין כשלעצמו, אלא רק את מכלול החוויות המנותקות מהאמת, שכולנו קוראים להן 'יין' וחווים אחרת. היין כשלעצמו הוא חסר תכונות, הוא 'לא כלום' - אלא רק משהו עבורי או עבורך.

-אין עדיפות לחוויה של אף אחד על פני אף אחד אחר - הן שוות ביחסותן/אי אמיתותן לאף אחד מלבד החווה

//בכך פרותגוראס שולל את 'חוק הסתירה' - לכל דבר יש מגוון תכונות סותרות, שאינן 'מוציאות זו את זו' - הן משאירות מקום לאמת מלבדן, הן לא מתחייבות כאמת היחידה.
(השאלה שלי כמובן: מה קושר את החוויות השונות ל-'אובייקט' אחד, שאין גישה אליו אבל ניתן לנעוץ?)

//הוא לא לימד אנשים להגיע לאמת - אלא להגיע לתובנות שהם רואים כטובות ומועילות, והן לעזור להם לזהות תובנות טובות ומועילות (כך אפלטון מסביר).

//מעניין מאוד מתוך הספר:
הטיעון של אפלטון נגד המטרה הסופיסטית -השתלבות מוצלחת בחברה ו-'בריאות נפשית', לא השתנה עד היום: ההעדפה של מצב 'נורמלי' מסוים על פני מצבים 'בלתי נורמליים' חייבת להישען על דעה מוגדרת לגבי טבע האדם, ובכך גם לגבי המטאפיזיקה. מטרה כזו לא עולה בקנה אחד עם תפישה רלטיביסטית שלא רואה ערך אינהרנטי בדבר.

עוד לגבי האמנה החברתית: פרוטגוראס חושב שבחברה לאנשים חייבים להיות רגשות של 'צדק ובושה'.
רגש הצדק הוא אותה ההודאה בעיקרון הצדק - שלא מגיע לו יותר מלאף אחד אחר ולהפך.
רגש הבושה הוא המניע להתנהגות הצודקת - אי יכולת להתעלם מבני חברתו וליהנות מאי צדק

אז פרוטגורס = רלטיביזם, נומינליזם (אין קשר בין החוויה לאובייקט/לאמת), שלילת חוק הסתירה, הוראה וחינוך ל-'שלמות המדינית'., 'צדק ובושה'.

//גורגיאס//
//חי איזה מאה שנה, בן זמנו של פרוטגוראס, תלמיד של אמפדוקליס
//ידוע בעיקר כרטוריקן ומורה לזה - השפיע על כל הרטוריקה היוונית, הרומית ובהארכה הלטינית
//יש לו חיבור אחד של 'על הטבע', שניתן בחיבור פסאודו-אריסטוטליאני ובכתבים של סקסטוס אמפיריקוס.
//ניסיון לפרש את הטיעון שלו מול פרמינדס:
-מדובר בפרודיה על הטיעון האלאטי, אך כוונתה רצינית?

1. דבר איננו
2. אפילו הווה, בלתי נתפס הוא לאדם

3. אפילו נתפס, בלתי ניתן הוא לביטוי לזולת

4. אם דבר מה הווה - הרי הוא או:
   1.1 מה שאיננו, או:
   1.2 מה מה שהווה:
   1.3 שניהם כאחד:
   (אם משהו קיים, זו או מה שיש, או מה שאין, או שניהם)

1.1. מה שאיננו, איננו, כי אם היה - היה הווה ואיננו בו זמנית, וזה בניגוד לעיקרון אי הסתירה.
-בהמשך לזה, אם האיננו הווה, ההווה איננו - כי הם הפכים (החוברת טוענת שהחלק הזה לא תקף, אלא אם ההווה שלנו הוא פרמינדי - האם רק ההווה הפרמינדי הוא ההפך מהאיננו? - נראה לי שההסבר הוא ש: אם האיננו היה, הוא היה ולא-היה בו זמנית, וזה לא הגיוני. אבל ההמשך, שאם הוא היה ולא-היה בו זמנית, ההווה היה כך גם הוא, היא רק מתוך תפישה שההווה חייב להיות הומוגני, יציב וחסר תכונות - אם ההווה גמיש יותר, בעל תכונות וכו' - הוא יכול להתקיים לצד 'אינות שישנה'. טיעון מאוד מעניין של גורגיאס.)

1.2 גם מה שהווה איננו, כי אם מה שהווה ישנו, הוא או:
1.2.1 נצחי, או:
1.2.2 נוצר, או:
1.2.3 שניהם כאחד.

אבל אם הוא 1.2.1 נצחי, אין לו גבול, ו-אם אין לו גבול הוא לא נמצא בשום מקום, כי שום דבר לא יכול להכיל אותו. (אריסטו בפיסיקה ד', 'מקום': "הגבול המקיף הבלתי-נא הראשון של הדבר, זהו מקומו").
מה שאינו בשום מקום - אינו כלל!!!

//המעבר בין נצחיות לאי-הגבלה בחלל בטל, גם מליסוס עשה אותו ביחס ליש הפרמינדי, לא ברור אם זה בעקבותיו או טעות חוזרת.
//אני מטיל ספק בכך שזה כשל, אבל צריך לחשוב על זה. בכל אופן נראה לי שהאובייקט הפרמינדי חייב להיות אינסופי בתוכן האימננטי שלו ולא רק בחלוקתו - למרחב אין עדיפות...

1.2.2 מה שהווה גם לא התהווה, מאותם נימוקים שפרמינדס נתן: הוא לא התהווה מההווה (כי אז חזרנו לאותה שאלה), ולא מהאין (כי איך?), לכן גם לא 1.2.3 התהווה משניהם כאחד.

ועוד הסבר לאי-הוויית ההווה חוץ מעניין הנצחיות וההיווצרות:
1.2^ אם מה שהווה הווה, הוא או אחד (1.2.1^) או רבים (1.2.2^).
אבל הוא לא אחד ולא רבים, אז אין הוא כלל, כי:
אם הוא אחד (1.2.1^) יש לו גודל, ואז הוא מתחלק והוא לא אחד.
(שוב, זה כי הוא בהכרח מתפשט בחלל/יש גופני, אבל מהותית זה נכון עבור גורגיאס כמו עבור זנון).
בעצם רק לאטומיסטים הייתה תפישה שיכולה לסתור את הטיעון הזה - וגם הם לא נימקו לחלוטין את אפשרותו של הatomos.
ואם הוא לא אחד, הוא גם לא רבים (1.2.2) כי רבים מורכבים מהרבה 'אחדים'
(זה איבר לא נכון בטיעון לדעתי: הריבוי של אנקסגורס הוא 'הכל', אינסופי, וכך גם של אמפדיקלוס באיזשהו אופן. הריבוי האטומיסטי כן תלוי בקיום של אחדים פרמינדיים).

ו-1.3, משום מה אמור להיות ברור מאליו לפי החוברת שגם מה שהווה וגם מה שאיננו לא יכולים להיות הווים, כי אז היו זהים אחד לשני (כלומר, אי הההווויה זהה להווייה, ואז עובדת ההוויה של היש ושל האין היא חסרת משמעות).
//שוב מוזכר שזה רק ביחס להוויה הפרמינדית, שהיא המקובלת בפילוסופית הטבע היוונית הקדם-סוקרטית.
//הסבר: הפלורליסטים חורגים מהגדרת ההוויה הפרמינדית בכך שהם מייחסים לה תוכן וחלוקה אינהרנטיים: הם יכולים להגיד שגם האין וגם היש ישנם, כי דווקא אצלם האין הוא פשוט 'היעדר תוכן וחלוקה'.
האטומיסטים לעומתם דבקו בישים הפרמינדיים - אלא שקיימים משום הכרח ואין להם תוכן או חלוקה. כאלה לא יכולים להיות זהים לאי-ההוויה באשר להוויתם, כי אז לא היה שום הבדל. (הם ישנם כי ישנם בהכרח...) - מעניין מאוד שדווקא לאטומיסטים היה את המושג הבעיתי של ריק כמשהו שקיים, אם ככה (אולי הריק לא קשור לאין? - יש שתי אפשרויות, הריק כפרשנות לאין, והריק כחזקתו של היש - שיש לו 'מלא' ו-'ריק).

//אני מניח שזו פרודיה כי זה מראה ששום דבר לא יכול להיות לפי ההיגיון הפרמינדי... אבל זה רציני כי זה מבטא את הספקנות של גורגיאס לגבי הישגה של התבונה. צריך לחשוב קצת איפה חורגת הטענה של גורגיאס שלא יכול להיות, מהטענה של פרמינדס שבהכרח יש.

1. (אפילו הווה בלתי נתפס):
   גורגיאס טען שלא ניתן להבדיל בין תעתועי החושים להכרה של האמת - כלומר בין 'דרך ההיראות' והדרך להגיע לאמת על ההוויה הפרמינדית. פרמינדס הודה בזה כשבעצם נזקק להארה של האלה כדי להשתחרר מהנטיות הגופניות שלו ולהגיע להארה.
   אין הבדל בין מראות של טריפ סמים למראות הרגילים שלנו (הספר רומז): לכן אם יש משהו, אין לנו שום יכולת לדעת מתי אנחנו תופשים אותו ומתי רק דמיונות.

2. (גם אם נתפס לא ניתן לתקשורת)
   גורגיאס הוא בעצם הראשון להפריד בין המסמן למסומן. כמו שהראיה לא יכולה לתפוש את הקול, המילים לא יכולות לתפוש את התופעה. הן מעבירות סדר מסוים או לוגוס מסוים, אבל נעדרות את התוכן. המילים מועברות, המשמעות לא. הקשר בין המסמן למסומן - בלתי-מוסבר ובלתי-אפשרי! (שרירותי ופלאי).

//לכן הרטוריקה של גורגיאס היא וירטואוזיות טכנית גרידא, בשירות מטרות חיצוניות. המקור של הגישה הזו, שהוא מעוניין לפתח כטכניקה לשמה, היא ספקנות עמוקה באשר לאפשרות לדעת - האמת לא יכולה להתקיים, היא לא ניתנת לתפישה או לתקשורת. מסקנה זו היא המושא לביקורת של אפלטון בדיאלוג 'גורגיאס'.

אז גורגיאס = ספקנות בנוגע לעצם ההוויה/האמת, היכולת לתקשר אותה ולהכיר אותה. הפרדה בין מסמן למסומן. חוסר יכולת אפיסטמולוגי לאשר את האמת. רטוריקה.

//פרודיקוס://
//חי בזמן משפט סוקרטס
//ידוע לנו בעיקר שהתעסק בדקדוק מילולי: הבחנה בין מילים שנדמות כשוות משמעות. עמדתו שאין מילים שוות משמעות. מן אב קדמון של הפילוסופיה האנליטית, אבל השתמש בשיטה שלו לצרכים רטוריים בלבד. לא הפנה אותה לגזירת מסקנות אתיות, אפיסטמולוגיות או מטאפיזיות. סוקרטס של אפלטון מתייחס אליו כ'מורה וידיד', וניתן להגיד שסוקרטס הפנה את העוצמה של השיטה הפרודיקוסית לנושאים שהם לא רק השידול כטכניקה רטורית.

-יש לו פילוסופית טבע אבודה ככל הנראה, אריסטופנס (עננים) קרא לו מומחה בענייני השמיים.

-קסנופון (ב'זכרונות') מוסר תוכן של הרצאה בעלת השפעה רבה לדבריו שנשא בפני אנשים רבים. שתי נשים - פחיתות ושלמות. פחיתות היא הדרך הקלה שאין בה חיר, שלמות היא הקשה שמביאה ל...שלמות. אצל קסנופון סוקרטס מוסר את ההרצאה בשם פרודיקוס,

-תפישה רציונליסטית של האלים: ראה בהם גיבורי תרבות שנועדו להאדיר דברים נחוצים או שימושיים, כמו אלים קודמים שהיו הנהר או השמיים. המעמד של האלים תמיד היה מעורער במסורת היוונית, הם מלכתחילה אלגוריים למדי, וקדם-סוקרטיים שונים השוו את הארכה שלהם לאלים. עם זאת יש הבדל: הם רצו לתת מעמד אלוהי לארכה, להסביר את האלים כחלק ממערכת הטבע, בעוד שפרודיקוס מסביר את הדת כתופעה היסטורית, חברתית ופסיכולוגית.

אז פרודיקוס = דקדוק במשמעות של מילים, המורה הסופיסט של סוקרטס (לא הבנתי לעומק מה הייתה השיטה שלו), ניתוח רציונליסטי של התהוות הדת

// היפיאס //
לימד מגוון נושאים ועסק במיליון דברים, הוא זה שהדגיש את חשיבות הנושאים שהפכו אח"כ (מתי? איפה?) ל-'קואדריוויום' (quadrivium) - אריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה ומוסיקה.
-עסק כמו כל הסופיסטים גם ברטוריקה וביקורת השירה, ממקום של התוכן החינוכי של הספרות ולא של הערכה אמנותית או כתיבה
-יש לו לקט בשם 'אסופה' שהוא לקט ממחברים קודמים - סגנון שיהפוך נפוץ מאוד ביוון ההלניסטית
-הכי מזוהה עם החינוך 'האנציקלופדי' - המקיף-כל
-אמר שהחוק הוא אמנה חברתית, נומוס, ושלעומתו יש חוק אלוהי נצחי, פיסיס.

היפיאס = קואדריוויום, חינוך אנציקלופדי, אסופת כתבים, אמנה חברתית

//אנטיפון//
היה גם נואם בשם הזה באותם זמנים שעסק ב'אמנות אי הצער', מן גרסה מאוד מוקדמת של פסיכיאטריה (עזר לאנשים... להרגיש אי צער).
לא בטוח היו אותו אחד.
אנטיפון בעיקר עסק באמנה החברתית - אמר שבפיסיס כולנו זהים ורוצים עונג, היעדר סבל, ובהארכה חיים והיעדר מוות. הנומוס הוא שיוצר הבדלים בינינו, והוא פשרה עם החברה - עדיף לנו שתהיה חברה ולכן אנחנו מכבדים את חוקיה, אבל הם לא 'עדים' וכשאין פיקוח מותר להפר אותם. רק את חוק הטבע, החוק האלוהי, אין להפר גם כשאתה לבד.
מן אינדיבידואליזם ליברלי.
טען שהזמן הוא תוכן מחשבתי, ושניתן לעגל את הריבוע ע"י הוספת צלעות למצולע החסום בו (כפי שאריסטו מסביר, זו שטות, אבל יכול להיות שהכוונה שלו הייתה להדגיש את ההבדל בין המעגל האמיתי לזה המצויר).

אנטיפון - אולי-נואם ואי-צער, אמנה חברתית ופיסיס לעומת נומוס - שמחה/עונג לעומת כאב/סבל ופשרה בצורת אמנה, הזמן כתוכן מחשבתי ועיגול של הריבוע.

//תראסימכוס//
הדובר הראשון ברפובליקה של אפלטון, אומר שם שהצדק הוא תועלתו של החזק.
(בקיצור אחלה גבר)
עסק בכל מיני שכלולים רטוריים
-קנה המידה לשיפוטו של ממשל הוא הצלחתו בפועל. הצדק נקבע על ידי השלטון לצרכים שלו, וכל עוד הוא שולט. (שוב, פוקו הבוט ליקר...)
-צדק = ציות לשלטון ותו לא. אבל! מי שיגבור על השלטון ויקח אותו - יקבע מעתה את הצדק.
-אפלטון אמר עליו שלפי עמדתו, שליט לעולם לא נכשל, כי כל עוד הוא שליט הוא מצליח לשלוט בעזרת בחירותיו. (ספק שתראסימכוס ראה זאת כך).

תראסימכוס = הצדק הוא עניינו של השולט/החזק, שליט לא יכול לטעות

//קריטיאס//
דוד של אפלטון!
-הומת ב400 לפנהס, אחד משלושים הטירנים (ששלטו לאחר מלחמת הפלופיכוס)
-היה מקורב לסוקרטס אבל התרחק כדי לעסוק בפוליטיקה והפך לרודן - מהאכזריים שידעה אתונה
-יש מצב שקליקליס מבוסס עליו (מגורגיאס לאפלטון)
-לא היה מלמד לשכר, אבל הדעות שלו תואמות לסופיסטים
-אפלטון ראה בו את הדוגמה המובהקת לטבע נאצל שהוסת לרעה ע"י הסופיסטים
-ידוע בעיקר בביקורת הדת

קריטיאס = הדוד המוכשר של אפלטון שהיה סוקרטי בהתחלה, הושפע ע"י הסופיסטים והפך לרודן רשע (בהפשטה כדי לזכור) - הומת עם המהפיכה הדמוקרטית - ידוע בביקורת הדת

// ליקופרון //
לא ידוע עליו כמעט, תלמיד של גורגיאס, אמר שהחוק הוא ערובה הדדית של צדק, אריסטו מנגיד את הדברים שלו לתפישה הקלסית, שבה מטרת החוק היא לשפר את האזרחים.

אריסטו גם מספר שבהשפעת האלאטים, הוא התנגד לפרדיקציה: התנגד לשימוש באוגד במשפטים כמו 'האדם הוא לבן' - המבנה הוא לא של נושא (האדם) ופרדיקאט (לבן) המחוברים ע"י האוגד (הוא) (יש הוויה נפרדת של אדם ושל לבן, שמופיעות יחד), אלא נושא ופועל בפרפקטום ('האדם לבן'), כיחידה בלתי ניתנת לפיצול - האובייקט והתכונות שלו ניתנים כאחד באותו 'רגע הכרתי'.

ליקופרון = החוק כערובה לצדק במקום שיפור האזרחים, מתנגד לפרדיקציה - רגע הכרתי אחד

האנונימוס אצל יאמבליכוס - כתב לא משויך שהשתמר, לא חשוב
"טיעונים כפולים" - נכתב סביב 400, נמצא בסוף הכתבים של סקסטוס אמפיריקוס ללא מחבר. תרגיל בטיעונים פרוטגוריים - מראה שלכל טענה יש טענה סותרת וששתיהן ניתנות להגנה באותה המידה (הפרכת אי-הסתירה של פרוטגוראס).