תולדות 12 פרמינדס

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

-מאלאה שבאיטליה, ראשון לאסכולה האילטית, לפני זנון (שטען שאי אפשר לזוז כמובן).
-הרבה זמן היה מקובל להגיד שקדם להרקליטוס, היום יש גם טענה שהוא בא אחריו
-כתב בשירה, ולא בפרוזה, כי הוא ראה בעצמו כמבשר איזושהי התגלות אלוהית - אלה מסוימת שהראתה לו 'את האור' של האמת על באמת (עוסק בהכרה תבונית בלבד ובאיזושהי אמת מאוד טהרנית, אבן סינא וכו' מוזכרים בפרק הזה, אין ספק שהוא מבטא כאן את הפרה-איסלאמיות שבמסורת היוונית...)
-האלה אמרה לו שיש רק שני דברים (שניתנים לחקר): ההווה שהכרחי שיהיה, לעומת האינו-הווה שהכרחי שלא יהיה. אפשרויות שמוציאות זו את זו - ביטוי מוקדם של עיקרון 'השלישי הנמנע'.
-'הווה' ביוונית זה Esti, ויש לזה כמה משמעויות:
-אוגד = פרדיקציה + זיהוי ('הוא')
-פועל הקיום = משהו המקיים הוויה
-אישור או תיקוף כאמת - "יש אנשים", "הננו".
פרמינדיס מתכוון להכל ביחד אין את ההבדלות האלה ביוונית של זמנו

-אז עבור פרמינדס יש רק את מה שמתחייב שיהיה, ומה שמתחייב שלא יהיה. המחשבה קובעת את זה בהתאם ל'לוגיקה דו-ערכית' - כלומר - ישנה הלימה בין המבנה של העולם ובין המבנה של המחשבה האנושית. המחשבה מסוגלת לחשוב את עצמה ואת החיצוני לה.
מאפיינים של התבונה אצל פרמינדיס:
-אוטונומית: מכריעה לפי חוקיה שלה, וההכרעות שלה תקפות לגבי העולם. היא עצמה לא חורגת מחוקיה, ולכן גם הקביעות שלה הן הכרחיות, כמו מבנה כל העולם.
-אינטנציונלית: המחשבה של פרמינדס היא לעולם מכוונת לאובייקט, לעולם שבחוץ. לא ניתן לחשוב ללא תוכן - המחשבה חושבת אובייקט חיצוני שהוא בלתי-תלוי בה - לא ניתן לחשוב על כלום, או לחשוב על המחשבה עצמה (אז מה עם הרפלקטיביות?)

-חידוד חשוב: הניגוד אינו בין 'הווה' ו-'איננו', אלא 'הווה בהכרח' ו-'איננו בהכרח' -- האפשרויות של 'אפשר שהווה' ו-'אפשר שאיננו' מוחרגות כאן.
-כך שההווה והאי-הווה של פרמינדיס בהכרח סותרים, והם מתקיימים רק אם הם בהכרח -- כמו לוגיקה או מ"מ דדוקטיביות
-ה-'מהלך הפרמינדי' הוא הטענה הזו: העברת הדיון לתחומה של ההכרעה התבונית ההכרחית

-הערבוב של הוויה ואי הוויה (הגל: דרוש כדי שיהיה שינוי, תנועה) הוא אך ורק תוצר של כניעה לחושים או ללשון, ש'אינם מתאימים' להכרת המציאות (אבל מנין העודפות הזו?)

-כדאי לערוך הבדלה בין עיקרון הסתירה הפרמינדי לזה האריסטוטלי: "לא יתכן שמשהו יהיה שייך ולא שייך בעת ובעונה אחת לאותו דבר מאותה בחינה' - למשל, לא יכול שצבעו החיצוני של הכסא יהיה גם שחור וגם לבן בו זמנית. יש לאריסטו כאמור הבדל בין העצם לבין הפרדיקציה - הנסיבות והתכונות שנוספות לעצם, שיכולות לעשותו מורכב.
(ההבדלה הזו היא קטגורלית - לשכוח רגע מהרעיון שקטגוריות = הניגודים, קטגוריות זה פשוט קטגוריות).

-אצל פרמינדיס, הצמצום של זה ל"מה שהווה אינו יכול לא להיות" הוא לא רק תוצאה של היעדר מחשבה קטגוריאלית (חסרה לו מחשבה כזו), אלא גם עניין מתודי --
*ההפרדה בין הפרדיקציה לעצם (סוקרטס וצבע הזקן שלו למשל) היא לא הבחנה תבונית טהורה לפי פרמינדיס!!!**
(בקיצור, פרמינדיס הוא כמו וויטגנשטיין: יש רק את השלם, את סך העובדות, ועל מה שלא ניתן לדבר מוטב לשתוק - אלא שהוא לא מציע לשתוק לדעתי, והאם יש לו וויטגנשטיין מאוחר?)

-כל חלוקה מושגית של ההווה, כמו ההפרדה בין אינדיביודאלים, בין עצם לפרדיקציה וכו' - לא אפשרית מבחינת פרמינדס. זה עניין של דיון, מחלוקת, נקודת מבט. רק הוויתו ההכרחית של הכל היא מושא לחקר ואישור תבוני.
(הערבים בימי הביניים התחילו לפקפק בעצם הקיום של מישהו)
-הנחות קיומיות הן חוץ לוגיות

ההבדל בין מובן (MEANING, למשל, אדם) לבין הוראה REFERENCE (הוראה, למשל האדם הספציפי שמדברים עליו) גם אינו קיים עדין, גם הוא קטגורי

-אם יש הבדל בין סוקרטס לאלקיבדס, זה או שיש סוגים שונים של 'הוויה' (במקום פשוט 'הוויה' כמשהו פשוט, היות), או שההבדל הוא תדמיתי בלבד - ההוויה היא אמפרסונלית...

--"רק הטוטאליות בלי כל הבחנות ובלי כל דטרמינאציות יכולהלהיות מושאה של המחשבה התבונית ורק טוטאליות כזאת אפשרית כהוויה"

---מסקנות אונטולוגיות:
-ההווה אינו נוצר או יפסד, שכן הוא הכל
-מה שהווה הוא שלם - אין בו הבחנות מאף סוג - לא טמפורליות, רכיביות, קטגורליות וכו'
-מה שהווה הוא הומוגני פיסיקלית ומושגית כאחת
-הוא יחיד - ריבוי הוא בלתי אפשרי. אין כלום סביבו ואף לא חלל ריק
-חסר תנועה - גם כי הוא מוקף בכלום וגם כי אין בתוכו הבדלים שיאלצו תנועה (פרמינדס)
-צורת הכדור כדי להמחיש את השלמות וההומוגניות
-הכדור הפרמינדי שכלי בלבד - מנסה להתקרב לאמירה שישנו יש לא ממשי

-מוניזם לא מאפשר קוסמולוגיה לפיו. הוא בא להראות באופן סאטירי ש'מספיק להניח שתי צורות' וניתן לבנות קוסמולוגיה - בלי קשר לאמת ולהלימה עם המציאות
(לקרוא: פארמינדיס לאפלטון)

-ההיחלצות מהבורות האנושית היא רק על ידי 'הארה' אלוהית כפי שחווה בעצמו

-ההפרדה בין 'דרך ההיראות' ו'דרך האמת' הכניסה את המחשבה הפילוסופית שלאחר פרמינדס למבוי סתום: משימתה מכאן והלאה גישור בין 'מה שהווה' ו-'מה שנראה' (תופעה ומהות לא??).

אמפדוקליס, אנקסוגראס ואטומיסטים - קיבלו מקצת מטענותיו ודחו אחרות
הסופיסטים - קיבלו את טענתו של פרמינדס והפכו אותה על ראשה - לנו גישה רק לדרך ההיראות ורק בה עלינו לעסוק
אפלטון - כפר בדיכוטומיה של פרמינדס והציע שיש דרגות שונות של הוויה - ניתן להתקרב לדרך האמת מתוך עליה בדרגות דרך החושים - גישה ששלטה בעולם בערך עד האמפיריציזם המודרני
קאנט - בעקבות האמפיריציזם, לא מקבל את העמדה של אפלטון, מפריד בין תופעה לבין תדמית* - במחיר של וויתור על הקוראלציה בין הכרה להוויה, כלומר, על היכולת להכיר את הדבר כשלעצמו.
הוסרל, היידגר, 'הפנומנולוגיה' - מעניקים לתופעה מעמד מיוחד בתור נושאת הממשות, המחשבה הפילוסופית מושאה הראשוני הוא הפנומנה - התופעה.