הערות מהפתקים אפלטון

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

המהלך האפלטוני:

אפלטון מנסח מחדש את עקרון הסתירה באופן שמאפשר לו להשתחרר מהכבלים של המחשבה הפרמינדית: "ברור שאותו דבר עצמו לא יעשה או יסבול בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו - על כל פנים לא מאותה בחינה עצמה ולא לגבי אותו עניין עצמו." (משהו יכול להיות קטן בקונטקסט אחד וגדול באחר, או יפה חיצונית ומכוער פנימית -- אפשר להחיל על עצם הגדרות מנוגדות אם הן מתייחסות לחלקים אחרים שלו).
האתגר של אפלטון מול פרמינדס היה לבסס קשר בין סברה לידיעה, ולהצדיק את עולם התופעות על אף שאינו האמת...
ובכל זאת: אצל אפלטון יש ריבוי של אידאות. אני מקבל את הטענה הדלזיאנית שזה ריבוי שהוא אחד. אבל זה לא כמו מושג האחד/אחדות הפרמינדי.
סוקרטס לוקח מפרמינדס, אז כמובן שאפלטון מההדהד: אותו דבר הווה להכרה ולהוויה (פוזיטיביזם לוגי), עיקרון הסתירה (דבר לא יכול להיות א' ו-ב' בו זמנית), מה שהווה הוא נצחי, בלתי-נוצר ובלתי-נפסד (מה ש-'קיים' באמת אצל אפלטון מתחקה אחר היש הפרמינדי, תוך פיתרון הבעיות של הרקליטוס, באמצעות השאלה מאופני המחשבה הפיתגוריים).
אז אפלטון בינתיים = סוקרטס + פיתגורס + הרקליטוס (מפתח את סוקרטס בהשראת העיסוק של הפיתגוראים בישים מתמטיים, שאינם גשמיים (לא טענו זאת במפורש) ותוך התמודדות רצינית עם הבעיות שמציב הרקליטוס).
אפלטון גם לקח את המחשבה המושגית מעולם המוסר והמידות הטובות לכל שימוש בשפה.
אריסטו במטאפיסיקה א, על ההתפתחות של אפלטון: בהתחלה התקרב לקרטילוס התלמיד של הרקליטוס, וסבר שהמדע לא חל על המציאות שהיא FLUX. אח"כ הכיר את סוקרטס ש-'חיפש את הכולל שבאלה (עסק בשפה הכללית) והיה הראשון שתקע את המחשבה בהגדרות' - ממנו הוא קיבל את הרעיון שלהגדרה אין קשר למוחשים, שהיא לא יכולה לחול עליהם במלואה, אלא שיש 'אידאות' שאינן מוחשיות והן ההגדרות כשלעצמן, בעוד שהמוחשי רק מידמה להן (אם מדברים על לעשות דאבל-דאון על טעות...)
(מעניין מאוד: בעצם אפלטון מבסס עולם התופעות שלו על ה-FLUX ההרקליטי. יש במסורת האפלטונית מן התורה ההרקליטית).
כשאומרים 'סוקרטס צדיק', השאלה היא מה הקשר בין סוקרטס לצדק. האם זה חלק אינהרנטי בזהות שלו? סוקרטס היה אומר שהוא נושא את התכונה או שהוא הבעלים שלה. אפלטון היה אומר שסוקרטס נוטל חלק בצדק כשלעצמו. (הגישה הנומינליסטית: מדובר בשתי תופעות נפרדות, ש-אנחנו מזהים ביניהן דמיון).
אידאה = המושג קיים. הוא לא רק כלי הכרתי.
אפלטון גוזר מטאפיזיקה מפיתרון בעיות אפיסטמולוגיות (כיצד יכול להיות שאנחנו יכולים לדעת).
חשיפה לזמן ולחלל הופכת דבר לגשמי/מוחשי
לפי המטאפיזיקה האפלטונית יש: אידאות, נשמות ואלים, עולם גשמי. אבל לא הייתי אומר שזו האונטולוגיה האפלטונית. בעצם ראסל אולי בסדר, אולי הוא דיבר על מטאפיזיקה. מבחינה אונטולוגית הייתי אומר שהעולם הגשמי לא ממש מנומק, ושהנשמות והאידאות הן אותו דבר בערך, אבל היחסים וההבדל לא מנומקים (האידאות והנפש הם שני דברים 'פשוטים', אין להם חלקים או אפשרות להתחלק, צריך לחשוב איך זה מסתדר עם תאוריית הנפש המשולשת של אפלטון)
אפלטון בעצם מבדיל בין אמיתי למוחשי
ראסל הוא זה שניסח את השאלה האונטולוגית (ממה העולם מורכב) כ-"במה העולם מרוהט" - וזהו ניסוח נורא (הרהיטים שלך עשויים מרהיטים?)
סברה = חושים; ידיעה = תבונה/נשמה
האידאות מאפשרות: לדבר על ידע אובייקטיבי, ורציף (חף מסתירות), ובלתי-משתנה - לעומת הבעיות שעולות מהרלטיביזם של העולם הגשמי.
לקרוא במקראה את H.F CHERNISS על החסכוניות של האידאות
האידאות הן של: מושגי האתיקה, האסתטיקה והמתמטיקה, כל שמות העצם, התואר ואולי גם הפעלים. האם זה כך? (למה לא סביר שיהיו אידאות? למה שהתכונות שלו יחסיות בלבד. לא כמו השווה, שהוא סוג היחסים כשלעצמם, אלא משהו כמו "התעלות", הצלה" (מלשון לעשות צל).
אם התורה של אפלטון היא 'תורת דרגות הממשות', אני חושב שיותר מעניינת מהטענה שהאידאות קיימות באמת, היא הטענה שהעולם הגשמי אינו קיים באמת, כלומר שיש משהו בין קיימות לאי-קיימות ושזה לא בינארי.
אפלטון האמין שהגדול/היפה הם לא ממשיים לגמרי, לא מפני שאלה תכונות יחסיות. עבור אפלטון, אלה תכונות אינהרנטיות של העצמים ולא מושגי השוואה שאנו מחילים עליהם. הסיבה שהם מכילים גם את הקטן ואת המכוער בהופעה החושית שלהם היא שזה תלוי בנסיבות - בתנאי הצפיה ובמאפייני הצופה, כדי לזהות את נטילת החלק באידאה.
בנוסף לזה, יש את העניין של עושר האידאה: אף דוגמה לא ממצה את ההגדרה.
לקרוא ביחידה 8 על בעיית החלות העצמית/פרדיקציה עצמית
(אידאת היפה היא יפה? אידאת השווה - שווה?)

• לא צפויים של אפלטון:

לא צפויים של אפלטון: בעד מוביליות חברתית למרות האמונה שלחלק יש בנשמה זהב (מנהיגים), לחלק כסף (שומרים) ולחלק ברזל ונחושת (משתכרים), נזירות כלכלית ומשפחתית (מגורים משותפים כמו במנזר או כמו שהסאיינים בטח חיו) של 'השומרים' (גם החיילים וגם המנהיגים, המנהיגים מעליהם) - מאמין שבסה"כ נשים וגברים די שווים זה לזה ושלהפריד אותם על בסיס מין ביולוגי זה בזבוז משאבים. אבל לא אכפת לו ממעמד המשתכרים (בעלי מקצוע, סוחרים וכו') - שם נשים יכולות להישאר מדוכאות.

מאמין באאוגניקה! כמו כל היוונים - המתה של ילודים דפוקים, ובאופן ייחודי לו - בניהול מלמעלה של הילודה, נישואים זמניים בלבד לצורך התרבות מבוקרת ואיכותית כמה שניתן.
רואה במוסד המשפחה איום. (הראשון?)
(מרקס לעומתו: הקשר הרומנטי צריך להיות פרטי, לא כלכלי-חברתי - המשמעות היא גם פירוק של מוסד המשפחה כתא כלכלי).

מדינה "לא גדולה מדי ולא קטנה מדי", שליט מוחלט שדואג רק לענייני המדינה ולא לעצמו.
לשליט אין שליטה על עצם הסדר החינוכי והמדיני
הדמיון לאקדמיה: המדינה רשאית להטיל על כל הפילוסופים שהכשירה, גם הלא-שליטים, את המטלה לחנך את דור ההמשך בפילוסופיה ובכלל (מרצים...).
המדינה האפלטונית אינה פשיסטית במובן שהיא לא ערך עבור עצמה - היא כלי להשגת הטוב, והטוב הוא הטוב לאנשי המדינה, המדינה משרתת את האנשים (בצורה פטרנליסטית ואדונית).
שאלה למחשבה: סוקרטס לא היה מאמין ב'הנחתות', כנראה, אלא בפיתוח עצמאי של הטוב ע"י כל אחד. לא ניתן ללמוד אותו או לקבל אותו, או להשתתף בו למעשה בלי להבינו בעצמך. - מה לגבי תורת האמנה בקריטון??

פופר האשים את אפלטון בצדק בכך שניסח את המדינה הטוטליטרית המודרנית לראשונה.

עקרון הצדק המדיני
"אותיות גדולות" ו-"אותיות קטנות".
אפלטון מדגים איך הסגולות הטובות מתבטאות כמבני מדינה - הרעיון הוא שהצדק הוא מבנה מסוים של יחסים בין חלקי הנפש, ובין חלקי המדינה.
הטענה שאומץ הלב חשוב לצבא, והחכמה להנהגה - די אדיוטית. (אתה אינטלקטואל? לא? לכן אתה קורא את אפלטון).
השלטון מרסן את תאוות התושבים - כולם - כמו שיישוב הדעת מרסן את התאווה האישית.
הריסון העצמי שיושג יביא למדינה אחדות והרמוניה, כשם שבנפש הפרט המיושב בדעתו שוררת הרמוניה ואחדות.
האזרחים לא "יפנימו את הצורך" בריסון עצמי... הם יפנימו את היתרון היחסי שלו כשחיים בדיקטטורה.

אפלטון מודה שהגדרת הצדק שלו היא החידוש הגדול:
"צדקה היא לאדם שיעשה את שלו, וידו לא תהי בכל" (שאדם יתעסק בשלו ולא בהכל)
"שכל אחד, באשר וא אחד, עושה את שלו, וידו איננה בכל"
(חלוקת סמכות ואחריות - אי-התערבות של מי שאינו ממונה במסגרת החלוקה).

נימוקים:
1.
-התפתחות נכונה: עקרון חלוקת העבודה היה בבסיס שרטוט המדינה - כשתהליך ההתפתחות נכון, כך גם התוצאה
(זה לא טיעון הפוך? לא שואלים למה המדינה שלו טובה, שואלים למה העיקרון שבעזרתו פיתח אותה נכון -- הוא מנסה להגיד שהאוטופיה נשמעת טוב, אז העיקרון שבנה אותה הוא טוב?)
- התאמה לטבע האדם - פותח מהנחת מוצא של הטבע שלנו
2. הסדר הוא לטובת המדינה, כלומר טובת הכלל. מי שפוגע במדינה עושה עוול - ההפך מצדק, ומי שעוסק במה שאינו כשיר לעסוק בו - כך עושה.
3. דמיות (אחלה מילה) לעיקרון הצדק המשפטי באתונה: "שום אדם לא יחזיק במה ששייך לזולתו, ולא יינטל ממנו מה ששייך לו" - אי צדק הוא כשלפלוני יש יותר ממה שהוא שלו. אפלטון מציע להעביר את ההיגיון מהרכוש של הפרט לייעוד של הפרט - ממה שיש לו, למה שהוא אמור לעשות. אין זכות כמו חופש העיסוק - יש חובה בהתאם לכישורים.

שאלה למחשבה - באמת לא כזה שונה מקליקלס - מי שמתאים מטבעו לשלוט, שולט. ואלה מעטים. ההבדל הוא שלא מדובר בהדוניזם.

מהאותיות הקטנות לגדולות -
כמו שיש שלושה חלקי נפש (תפישה פיתגורית רווחת, משולשים אחי), יש שלושה מעמדות - כי כל אחד מובל ע"י חלק אחר באופן עיקרי.
הההרמוניה החברתית מאזנת את זה.
החלה של עקרון הצדק המדיני כעקרון צדק נפשי.
זו לא רק אנלוגיה אלא סיבתיות - מי שיש צדק בנפש שלו תורם למדינה, וכמו כן הוא מאושר באופן אישי.

למחשבה - זו לא תשובה לגלאוקון (אחי סוקרטס) ולתרסימכוס (הסופיסט הכי גבר) - כי הוא רק החליט שההרמוניה הפנימית יוצרת אושר, ושההפך זה חולי. צריך להסביר כיצד.

תראסימכוס יכול לטעון, וזו בכל אופן ביקורת מתבקשת - רק השליט מאושר, כי רק הוא באמת מכונן הרמוניה בנפשו ומכיר את המידה הטובה. כלומר... הצדק הוא תועלתו של החזק.

והחוברת אומרת - נו שוויין, הרמוניה נפשית = אודימוניה. אבל גלאוקון ותרסימכוס שאלו על צדק במובן של "בין אדם לחברו", לא במובן של אתיקת מידות.

הנימוק של אפלטון: מי שמצליח לכונן הרמוניה נפשית לא ירצה להפר אותה ע"י נטילת מה שאינו שלו ועיסוק במה שאינו לו. זה כמו INTEGRITY במובנים מודרניים.

נקודת המוצא שלו היא אגואיסטית - הצדק הנפשי יוצר צדק התנהגותי.
זה לעומת קאנט למשל, שאצלו לזולת יש מעמד מיוחד והצדק מגן על הזולת.

חוץ מהביקורת של פופר יש את ישעיהו ברלין שאמר שגם היצרים חלק מכולנו, ושהרעיון של המלך-פילוסוף שכבש אותם לחלוטין רק מכשיר אותו לדכא את הנתינים שלו בטענה שהוא מיטיב איתם.

המונח שאפלטון תבע בעצמו כדי לתאר את הCITY OF SPEECH/המדינה - אריסטוקרטיה!!!
לעומת אוליגרכיה, טירנות ודמוקרטיה שהיו רווחות ביוון.

הוא מתאר אותן כחלק מתהליך אחד של השחטת צורת המדינה: בהתחלה יש טימוקרטיה (שלטון כבוד...), אחרי זה אוליגרכיה (שלטון של בעלי הון...), אחרי זה דמוקרטיה (שלטון העם) ולבסוף טירנות (שליט יחיד). הרודן בעברית הוא כל שליט יחיד - הטירן ביוונית הוא מי שלקח את השלטון שלא בזכות - זה בניגוד למלך הפילוסוף.

אפלטון ממשיך על הציר אותיות קטנות-גדולות: הטימוקרטיה היא מצב שבו העוז גובר על ההיגיון. זה מתבטא בבעיות של ילודה וחינוך (ילדים נסיכים...), ולבסוף בהותרת רכוש פרטי למעמד השומרים (מנהיגים וחיילים) - מה שהופך את המשטר בפועל לאוליגרכיה.

באוליגרכיה התאוות גוברות על העוז. יש מי שאומרים שהוא רואה לנגד עיניו את ספרטה - יש מי שאומרים שספרטה הייתה עבורו טימוקרטיה והאוליגרכיה - קרתגו.

-החוברת מציעה לערוך השוואה לדברי פריקלס (לבדוק מי זה) שמשבחים את הדמוקרטיה על החירות והשוויון שאפלטון דוחה. לקרוא בתוקידידס, תולדות מלחמת הפילופוניס.

במהלך המלחמה הזו היו מלחמות אזרחים בכמה מערי יוון, והלקח שאפלטון הסיק הוא שדמוקרטיה מדרדרת למלחמות אזרחים.

הרודן, יותר מכל הרכב דמוקרטי, מצליח לפנות לתאוות של הנתינים ולספק אותן. אבל במהרה השלטון שלו הופך ממיטיב למדכא, וכולם נתונים בידיו של רצון אחד ובלתי כשיר.

ככה קרה בסירקוסי עם דיוניסיוס הראשון - כזכור, אפלטון היה המחנך של הבן שלו, דיוניסיוס השני לזמן קצר - אבל פוטר. הוא רומז בפוליטאה שיש לו היכרות עם המתרחש בחצר המלוכה.

הדרך להיחלצות מרודנות = אך ורק שהשליט יעשה פילוסוף (אז צריך לעבור את כל ההשחטה עד שמגיעים למעלה? אז אפלטון בעד טירנות ממקום אקסלרציוניסטי)?

חידודי יוונים:

מה שמבדיל עבור היוונים בין הגוף החי למת = התנועה, לכן הנשמה היא התנועה
עבור כל היוונים - "הווה רואה", מה שאנו תופשים זה מה שיש בתחתית השורה
דגש מהממן - תפישת הצדק של אפלטון זה לא רק שכל חלק יעשה את שלו, אלא במפורש התוצאה - ה ר מ ו נ יה
דגש מהממן - האידאות נצחיות ובלתי משתנות, לעומת התופעות - להדגיש את היחס הזה