מפת דיאלוגים

סוקרטיים: (לא עדכני לחלק יפה בקובץ וורד)

1. אפולוגיה
תאור מהלך משפטו של סוקרטס

חלקים:

• נאום ההגנה במשפטו בגין קלקול הנוער ואי כיבוד האלים
• נאומו לאחר שחויב בדין
• נאומו לאחר שנידון למוות

מליטוס ליקון ואניטוס היו ממנהיגי הדמוקרטיה החדשה (התובעים) - דעה מקובלת שזה משפט פוליטי מסווה.

• 'הקטרוגים האחרונים' - ההאשמות הרשמיות נגדו. 'הראשונים' - ההאשמות שדבקו בו לאורך הזמן:
  1. פילוסוף טבע 2. סופיסט 3. מלמד אחרים כאחד משני הדברים האלה

• סוקרטס מעוניין באמת, בעוד הסופיסטים בשכנוע

• הוא מצהיר שאינו יודע מה הסגולה הטובה לכן אינו יכול ללמדה, ושהוא לא לוקח כסף...

• מיתוס האורקל מדלפוי: סוקרטס יודע שאינו יודע, חיים של בחינה עצמית הם החיים היחידים ששווה לחיות.

• דו שיח עם מליטוס: רק המעטים יכולים לחנך, אין לאדם אינטרס להשחיט את בני עירו. סוקרטס מאמין בדמונים, לכן מאמין באלים.

• עקרונות היסוד של סוקרטס בנאומו:

פעולה מתוך משפט צדק בלבד, בלי מקום לרגש. שאיפה לחכמה ולבדיקה עצמית ושל הזולת. המוסריות כתנאי הכרחי ומספיק לאושר (אודימוניה). הפחד מהמוות אינו רציונלי. (למעשה: רציונליות, דיאלקטיקה, אודימוניה, והזדהות עם מעשיך ודעותיך).

• סוקרטס מאפיין את הסגולה הטובה כידיעת האמן המומחה: ידיעה מעשית (ללא פער בין הלכה למעשה), של תכנים מסוימים, אשר עוסקת באמצעים להשגת תכליות מסוימות בשלמותן. את הידיעה המומחית ניתן להורות ולמסור לדורות הבאים.

• כך, האתיקה של סוקרטס נובעת משיטתו הפילוסופית של חיפוש אחר הגדרות: ידיעת הסגולה הטובה מחייבת את המימוש שלה, והיא כרוכה בהכרת התכנים שזו עוסקת בהם ויחסה אליהם, כלומר בהכרת הגדרתה.

• הפילוסופיה וההתנהגות המוסרית כדאגה לנשמה - הנשמה כאחראית למוסר ולתבונה

• כל אלה הן הסיבות שסוקרטס לא ישפיל את עצמו בפני השופטים

2. אותיפרון
"מה היא החסידות?"
ידיד של סוקרטס העוסק בנבואה, מספר שהחליט להסגיר את אביו לאחר שרצח את העובד שלו.
מודבר בדילמה בין המצווה המוסרית של כיבוד ההורים למצוות "אל תרצח", וקריטון טוען שפסק בה.
סוקרטס מציע באירוניה שאם כך, הוא מומחה לחסידות (ההתנהגות המוסרית הדתית, בפני האל), ויכול ללמדו על טבעה לקראת המשפט שלו.

• מאפיינים יסודיים של דיאלוג סוקרטי: אלנכוס, בירור של מושג שהוא סגולה טובה, המשוחח מציע וסוקרטס שולל (הוא עצמו אינו יודע), אירוניה, סיום באפוריה.

• שאלה תחילית ושאלה עיקרית:
  אנחנו הולכים מ-"מה יעשה אותיפרון באביו" ל-"מהי החסידות".

• חסידות היא "מה שאני עושה עכשיו" - הגדרה באמצעות דוגמה היא מעגלית ולא תקפה.
  (הגדרה היא ממצה ומוציאה - סוקרטס מסביר שהיא אידוס, eidos, 'צורה').

• "החסידות היא מה שאהוב על האלים כולם" - בשל עיקרון הסתירה. אם היה מדובר בחלק מהאלים, שאוהבים דברים שונים, מעשה יכל להיות לטוב ורע גם יחד.

• דילמת/בעיית אותיפרון: "האם אהובה היא החסידות משום שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?"

(מוצג כביקורת על הניסוח שאותיפרון הציע: הגדרה באמצעות יחס "החסידות היא מה שאהוב על האלים" לא מאפיינת את הדבר עצמו, והיא מעגלית (האלים אוהבים את החסידות משום שהיא הדבר שהם אוהבים).

• על הגדרה לעסוק בתכונה המהותית המאפיינת את הדבר
  (אם החסידות אהובה על האלים משום שהיא חסידות, משהו מלבד אהבת האלים הופך אותה לחסידות).

• אם החסידות היא חסידות משום שהיא אהובה על האלים, מה הופך אותה לאהובה על האלים, ומדוע זה משנה? האם הדת יכולה להיות מקור מוסרי, או שהיא יחסי כוח בלבד?

• "החסידות היא חלקו של הצדק המטפל באלים":

– לא יתכנו יחסי קח-תן בין האלים ובני האדם.
– ושוב, אם המעשים החסודים קשורים בכיבוד האלים, ולא בתועלת עבורם, מה מייחד דווקא מעשים מסוימים? מדוע האלים אוהבים אותם?
– ביקורת על דת פולחנית, הכפפת האלים לטוב ולמוסר.

3. קריטון:
"מה מוטב - לעשות עוול או לסבול עוול?" (האם אפשר להחזיר עוול תחת עוול?)
קריטון הוא ידידו של סוקרטס שמגיע לתא המעצר שלו כדי להבריחו, אלא שסוקרטס מסרב.
סוקרטס מבקש לברר באופן רציונלי האם הבריחה שלו היא המעשה המוסרי לעשות.

• אדם אינו צריך לדאוג אלא לנשמתו - הנשמה מכילה את האופי המוסרי, קלקלה מוסרית היא קלקלתה, ונפש לא בריאה היא גרועה לאדם כמו גוף לא בריא.

• הדאגה לנשמה היא מומחיות של מעטים, כמו הדאגה לגוף
  (סוקרטס מבקש לברר השאלה באמצעות שיקול דעת תבוני טהור, ובהתעלם מדעת הרוב.)

• השאלה היא לגבי הצדק כלפי החוקים של אתונה - סוקרטס מאניש אותם והפעם הם אלה ששואלים והוא המשיב

• מדוע לציית לחוק?
  החוקים:
  1. הסדר הציבורי חשוב לביטחון המדינה
  2. הישיבה במדינה היא הסכם שבשתיקה לכבד את חוקיה, גם כשלא מתאים לך
  3. הציות לחוק הוא ביטוי לאסירות התודה למדינה שגידלה אותך ועשתה אותך עצמך - כמו להורים (שלא ננקום בהם אם פגעו בנו).

• לעולם אין לעשות עוול: מענה לעוול בעוול הוא בכל אופן גרימת עוול, ולכן אין להחזיר עוול תחת עוול.

אותידמוס:

מסביר לקליניאס, נער צעיר, בנוכחות שני סופיסטים מגוחכים, בגימנסיון.

• על מנת להיות מאושר, דרושים לאדם טובין מסוימים, אשר יעשה בהם שימוש נכון.

• על מנת לעשות בהם שימוש נכון, דרושות הסגולות הטובות - בעיקר חכמה.
  כך, הסגולה הטובה (ידיעת הטוב) היא תנאי הכרחי לאושר, איך איננו מספיק.

• (הטיעון על הסגולה הטובה כמספיקה לאושר - בפוליטאה א')

• (הטיעון לפיו בריאות הגוף חשובה כמו בריאות הנפש לא מוצלח, כי הוא מכיר בכך שהסגולה הטובה היא רק תנאי הכרחי לאושר, ואיננה מספיקה).

4. לאכס:

"מה הוא אומץ לב"

ניקיאס ולאכס, מצביאים מפורסמים, דנים על טיבו של אומץ הלב.

בסוף, ניקיאס מציע הגדרה מעניינת:

• "כל אחד טוב במה שהוא חכם בו, וגרוע במה שהוא כסיל בו"
  ולכן: "האומץ הוא ידיעת הדברים המסוכנים והבטוחים".

• האומץ כידיעת טוב ורע עתידיים - עוזר בהבחנה בין אומץ והעזה (שעשויה להיות סתם טיפשות וחוסר אחריות).

• עם זאת, הגדרה זו מטשטשת את ההבדל בין האומץ לחכמה - מדובר פשוט בידיעת טוב ורע (זו האפוריה של הסיום).

• ניתן להסיק מאופן העיון באומץ הלב, שאת כל הסגולות הטובות ניתן לכרוך בידיעה: הסגולה הטובה קשורה בחכמה בתחום המתאים לה. לכן סוקרטס טוען שהסגולה הטובה היא ידיעה.

• ב-'אפולוגיה' מאפיין סוקרטס את סוג הידיעה שהיא הסגולה הטובה: כידיעת אמן/מומחה. (ראה פירוט - הנימוק המלא לסגולה הטובה כידיעה הוא זה + אפולוגיה.).

5. פרוטגורס
"האם הסגולה הטובה ניתנת ללימוד?"
סופיסט מפורסם מגיע לאתונה, סוקרטס מגיע לפגוש אותו.

• פרוטגורס: מציג את עצמו כמי שעוסק בחינוך לסגולות הטובות, החיוניות להצלחה בחיים ובענייני המדינה בפרט.

• סוקרטס: אתונה לא מכירה במומחים למדינאות, ובניהם הם לרוב לא יוצלחים.
  הסגולה הטובה אינה נקנית בלימוד.

• הסגולה הטובה היא אחת

• הסגולה הטובה היא ידיעה (מסוג הידיעה המקצועית).

• פרוטגורס: החינוך הוא תהליך של חברות באמצעות מניפולציה של רגשות הצדק והבושה, שבני האדם ניחנים בהם באופן טבעי, על מנת שיאמצו את מוסכמות היסוד החברתיות.

(הסגולה הטובה ניתנת ללימוד, אך היא לא ידיעה)

• סוקרטס: הסגולות הטובות הן כחלקי הזהב (מהות אחת נשמרת עם החלוקה), ולא כחלקי הפנים (המהות מופרת עם האובדן של איבר מסוים).

פרוטגורס טוען הפוך: בגלל שהסגולות נבדלות בפועלן ולא מחייבות זו את זו - אפשר להיות יפה ופחדן וכו').

• הטיעון על סמך הניגודים - "לכל דבר יש ניגוד אחד" (לא ניגודים "אמיתיים" כי הם לא ממצים את תחומם, עמ' 81)

• הדוניזם: זיהוי הטוב עם ההנאה והרע עם הסבל.
  סוקרטס מסביר את אי-השליטה/חולשת הרצון/'אקרסיה' כטעות בתחשיב ההנאות
  (גם מבחינה הדוניסטית, אין לעשות עוול בשום אופן).

6. גורגיאס
ארוך, מכיל כמה דיונים:
גורגיאס: נואם גדול, סופיסט המומחה לרטוריקה (מה היא רטוריקה?)
פולוס: צעיר יהיר, תלמיד של גורגיאס ורוצה להגן על הסופיסטים (שאלות אתיות עקרוניות)
קליקלס: הפרוטו-ניטאשני האהוב עלינו ("מה הוא השליט הרצוי במדינה")

מול גורגיאס:

• שש הגדרות שונות לרטוריקה. אחת חשובה: "אמנות שידול שמטרתה לנטוע אמון בלב שומעיה".

• סוקרטס: על מנת ללמד ידיעה, יש להשריש את האמת. השרשה של אמונה אינה מקנה ידיעה, כי אמונה איננה אמתית בהכרח.

• סוקרטס ממשיך: הרטוריקה היא שידול של מי שאינם יודעים ע"י מי שאינו יודע, אך מתראה כיודע.

• סוקרטס רומז שחינוך אינו יכול להיות חף מערכים - אי אפשר לקבוע בנוגע לטוב ורע ללא ידיעה בנוגע לטוב ורע!
  אם הרוטריקה עוסקת בכך, לגורגיאס יש אחריות, האמנות לא נטרלית מבחינת תוכן.

• הטיפול הוא מומחיות שנובעת מידיעה. לעומתו, החנופה מבוססת על בקיאות מתוך ניסיון בלבד (טבח לעומת רופא).

מול פולוס:

• פולוס טוען שהיכולת לממש את רצונו היא הטוב עבור האדם, והיא תלויה בכוח שלו. לשליטים הכוח הרב ביותר ולכן הם המאושרים ביותר.

• סוקרטס מבדיל בין לעשות את הרצון האמיתי שלך (שהוא כמובן שיהיה לך טוב), ובין לעשות מה שאתה חושב שאתה רוצה.
  במובן הפשוט: הרודנים עלולים לטעות, ולעשות מעשה שתוצאתו תזיק להם.
  במובן המורכב: אין אדם עושה עוול מרצונו.
  טיעון שנובע מהאודימוניזם של סוקרטס ומזיהוי הסגולה הטובה עם הידיעה (כל אדם רוצה שיהיה לו טוב, אם לא מימש את הסגולה הטובה הדרושה לכך, הוא בהכרח לא היה מודע. כל אדם מתכוון לטוב בלבד מטבעו).

• שאלת האחריות לעוולות ובעיית חולשת הרצון - חולשת הרצון כשגעון זמני?

• מוטב לסבול עוול מלגרום עוול: פולוס טוען שהיכולת של השליטים לפגוע בנתינים מבלי להיענש תורמת לאושרם; סוקרטס טוען שהצדיק מאושר והרשע מסכן (אודימוניה וכו'), ולכן מי שעושה עוול ונותן את הדין הוא מאושר יותר ממי שחומק מעונש
  .

• איזשהו תעלול רטורי סוקרטי נוסף שאמור להראות שמוטב לסבול עוול
• "מי שנותן את הדין נפטר מרעה שבנשמתו" (כדאי להיענש, כי העוול פוגע קודם כל בנשמתו של החוטא, שעליו לדאוג לה כדי להיות מאושר).

מול קליקלס:
* קליקלס: מבטא את חוק הטבע, תועלתו של החזק היא ההעצמה וסיפוק של התאוות שלו.
* סוקרטס: משל הכברה, התאוות הן התרוקנות והתמלאות, כך שאין טוב בלי רע.
לכן, אין משמעות לכמות התאוות שאדם מספק, ועדיף להתרגל להסתפק במועט - סגולת המתינות או יישוב הדעת.

• קליקלס מציג את אידאל הרודן הפריץ, ואילו סוקרטס טוען שהשליטה העצמית חיונית לשליטה במדינה.

7. משתה:
(אפלטוני, לא סוקרטי:)
"מה זאת אהבה" / "מה טבעו של הארוס"
שבעה נאומים על אהבה לכבוד זכייתו של אגתון בתחרות חיבור טרגדיות.

• פידרוס: הארוס הוא משיכה מינית
• פאוסניאס: אהבה ארצית שפלה לעומת אהבה שמימית ואצילית (גוף לעומת נפש)
• ארקיסימכוס: הארוס מחבר את בני האדם, בהרמוניה או בדיסהרמוניה
• אריסטופנס: בני האדם הכילו את שני המינים ו-"התפצלו", הארוס הוא משיכה לחלק המשלים אותנו, ולשלמות רוחנית.
• אגתון: מתמקד בארוס עצמו, הוא הצעיר והיפה שבאלים וניחן בכל הסגולות הטובות. דגם האהבה.

סוקרטס:
בשיחה עם אגתון:
* טוען שאדם נמשך למה שחסר לו. לכן ארוס, האהבה עצמה, לא יכולה להיות יפה וטובה כמו היופי שהיא מופנית אליו. אם ארוס הוא המשיכה ליפה, עליו להיות מכוער ורע.
בשיחה עם דיוטימה:
* טוענת שלארוס יש 'מעמד ביניים', משום שהוא משתוקק ליופי שאכן חסר לו, אך ניתן להסיק מכך שהוא מודע לחוסר שלמותו.
כמו שמדגים סוקרטס, ידיעת אי-השלמות או חוסר הידיעה היא השלב הראשון בדרך לשלמות, ועל כן יש בה מן היופי והטוב. ('שמץ ידיעה' - תורת ההיזכרות).

• מתוך תפישתו האגואיסטית והאודימוניסטית, סוקרטס קובע שהאהבה לאחר נובעת מהאהבה לעצמי - האוהב מזהה את היפה/טוב באהוב ורוצה שיהיו שלו, לנצח.

• מימוש הנצחיות דרך 'הולדה ביפה', רוחנית או גשמית, המעניקה לאדם חלק בנצח.

נאום דיוטימה:

• אפלטון שם בפיה את תורת האידאות שלו. היא מתארת כיצד נשמת האדם מתקדמת מאהבה למושא ספציפי, אל אהבת היופי עצמו - אידאת היפה.
  (ב-5 שלבים: אהבת היופי הפרטי הגופני, אהבת היופי הכללי הגופני, אהבת היופי הכללי הרוחני, אהבת היופי של המדעים, התבוננות ביפה עצמו).

• רכישת היפה האידאלי היא באמצעות החיקוי, בניסיון להידמות לו. החיקוי מתגלם ברכישת הסגולה הטובה.
  לכן, העיון במוסר מבטא שאיפה ליופי נצחי, והוא מקרה של הולדה ביפה.

• תפישת הנפש במשתה: הרגש והשכל הם אותו דבר בדרגה אחרת, הבדלים של בהירות ועצמה.

• הארוס כמושא ההכרה וככוח המניע את הנפש (להתקדם בהכרה).

• קריאה אחרת של נאום אלקיביאדס!
  מנקודת המבט הסוקרטית, הארוס מוצג כאירוני: הוא אוהב את הנער גם מינית וגם רוחנית, ועל הנער להבין את האהבה הרוחנית על מנת לפרש את משיכתו לסוקרטס. מנקודת מבט אפלטונית: האהבה של סוקרטס לנער היא אהבתו לאידאת היפה, שהנער לוקח בה חלק. הוא מעוניין להוליד ביפה 'כמיילד', כמורה.

(נקודת המבט הסוקרטית:)

• אפיון האירוניה הסוקרטית והארוס הסוקרטי
  (הנערים חושבים שסוקרטס מקסים אותם, אלא שזו החכמה, הפילוסופיה. סוקרטס אוהב אותם גם מינית וגם רוחנית).

• לאירוניה תפקיד חינוכי, כחלק מהתפקיד של סוקרטס כ-"מיילד": היא מערערת את הנחותיו של בן שיחו, ומאלצת אותו להגיע לתשובות בעצמו.

8. מנון:
"האם הסגולה הטובה נקנית בלימוד או באה מן הטבע?" - שאלת פתיחה
"מה היא הסגולה הטובה" - שאלה עיקרית
סוקרטס משוחח עם מנון, נער הניחן ביופי, אצילות, עושר וכו'.
הנער נוהג לשוחח עם הסופיסטים, וזו למעשה בחינה של הגישות הסופיסטיות "דרך מנון".

• כללי השיח הסוקרטיים: עליך להציג את הדעות שלך, שאתה מזדהה איתן באופן מלא ומוכן להגן עליהן.

• סוקרטס: "עדיין לא פגשתי איש שיודע את הסגולה הטובה" (כולל אותו)

• 4 הגדרות כושלות של הסגולה הטובה, המשקפות 4 כשלים בהגדרה:
  אינה חלה, אינה ממצה, 'הגדרת מנייה' (פירוט של הפרטים בה בלבד), הגדרה מעגלית.

• דוגמת הדבורים: סוקרטס מסביר מה היא הגדרה טובה, וכך מסביר מה היא הדמות/הצורה - האידוס:
  ישנה תכונה מהותית משותפת, שבגינה פרטים משתייכים להגדרה. ההגדרה חלה על כל הפרטים החולקים תכונה זו.

• שום אדם אינו עושה עוול מרצונו:
  הגדרת הסגולה הטובה כ-"לרצות את הטוב" נדחית, משום שאיננה מוציאה -
  עבור סוקרטס, משמעות האודימוניזם והסגולה הטובה כידיעה היא שכל אדם רוצה בהכרח את הטוב בלבד (ההגדרה מתארת את כולם).

• אפוריה, ואז עוברים לפרדוקס של מנון…

• הפרדוקס של מנון: אם הרכישה של ידיעה חדשה כרוכה בחיפוש אחר משהו לא ידוע, ועל מנת לרכוש את הידיעה יש להבין שמצאנו אותו - לא ניתן לרכוש ידיעה מבלי להכיר אותה מראש, כך שלא ניתן בפועל ללמוד. (הלימוד כחיפוש אחר ידיעה - בלתי אפשרי).

• מיתוס ההיזכרות: "הטבע כולו ממוצא אחד הוא", כלומר: נשמתנו התקיימה מאז ומתמיד, ומכירה את האידאות "מראש".
  הילכדותה בגוף גרמה לה לשכחה של האידאות, אך היא יכולה לשחזר את הידע בעזרת רמזים, כלומר פיתוח הידיעות הנותרו בה ('שמץ ידיעה').

• השיעור בגאומטריה: הנער מבין ומאשר כל פיתוח שמציע סוקרטס, לכאורה ידע באופן עצמאי כיצד להגיע להוכחה.
  עם זאת, במציאות אין לנו איך להפריד בין מה שרלוונטי ומה שלא - אין רמזים.

(אפלטון יסביר את עולם התופעות כ-'רמזים' הדרושים).

• סוקרטס חוזר בו מהמשמעות המלאה של המיתוס: הוא לא מאמין בהישארות הנפש באמת, אלא רק בחיפוש אחר ידיעה כתנאי לחיים מוסריים.

• המיתוס כסמל לכך שלסוקרטס אין פיתרון - קצרה ידה של הפילוסופיה הסוקרטית - אך האפלטונית תעלה במקומה.

• המתודה ההיפותטית - ביסוס הנחות "על תנאי" על מנת לאפשר את החקר הדיאלוגי, הכרוך בהסכמת שני הצדדים להנחות המוצא. קשורה לאבחנה הראשונית בין סברה נכונה ובין ידיעה. סוקרטס משחק עם המתודה כדי לבחון את המשמעות של הסגולה הטובה כידיעה, מבחינת האפשרות "שיהיו לה מורים".

• עובר לדון עם אניטוס - מתובעיו של סוקרטס - מדינאי דגול, שאמור לכאורה להבין בהוראת הסגולה הטובה.

• חוזר הטיעון מ-'פרוטגורס': המדינאים הדגולים לא הצליחו להורות את הסגולה הטובה לבניהם, לכן כנראה שאין לה מורים.

• הסגולה הטובה כסברה נכונה - (סברה שתואמת לאמת אך אינה מנומקת, ולכן היא תואמת לאמת במקרה בלבד)

• ההגדרה הקלסית של הידיעה: סברה אמתית מוצדקת

• אפוריה יוצאת דופן: המסקנה היא שהמדינאי הדגול ניחן בסברה נכונה בלבד, ולא יודע לנמק את הצלחתו או ללמד אותה (כמו האמן). אפשר לקרוא את החלק הזה כולו כאירוני - האפוריה היא בחלקיותה של התשובה שהתקבלה, שאיננה מספקת.

(אפלטוניים):

9. 'פידון'
תאור שעותיו האחרונות של סוקרטס לפני ששתה את הרעל. משוחח עם קביאס וסימיאס, שני פיתגוריים (פיתגורס היה הראשון להבחין בין גוף ונפש).

• תפישה דואליסטית.
• אפלטון מזהה את הנשמה בתור עקרון החיים, עקרון הרציונליות ועקרון המוסר.
• כל אלה קשורים במשהו לא-גופני שאינו מתכלה עם הגוף.
• הפילוסופיה כהכנה למוות: חיי העיון בתור התרת הנשמה מכבלי הגוף (תפישה אורפית).

• הדאגה לנפש היא טיפוח הסגולה הטובה, והיא עדיפה לאדם על הטובין הגשמיים

• קביאס: הנפש היא הרמוניה של הגוף, כלומר שהיא תופעת לוואי של הגוף.
  – לכן, היא קיימת לפני הגוף אך מתה איתו.
  – טיעון זה לא מתאים, כי הוא מבטל את מעמדה המוסרי וההכרתי של הנפש:
  לפי הדואליזם, השניים נפרדים: המוסריות של אדם נפרדת מבריאותו הגופנית. עולם החושים הוא מושא לסברות בלבד, אשר הידיעה (הנפשית) אינה יכולה להתבסס עליו.

הוכחות לנצחיות הנפש, או השארות הנפש:
א: על סמך תורת ההיזכרות:

• האלמוות של הנפש הוא תנאי לתורת ההיזכרות, שהיא בבסיס תורת האידאות.
• כאן מוצגת תורת האידאות לראשונה! סוקרטס מציג את דוגמת שני המקלות הנראים שווים, לעומת השווה כשלעצמו.
• לכן, עלינו להניח שקיימים ישים לא-מוחשיים, שהן האידאות הטהורות, שהנפש מכירה באופן ישיר (ועליה להיזכר בהן).

• יחס של דמיון, או מקור-העתק בין התופעות לאידאות - "לקיחת חלק".

• שימוש במתודה ההיפותטית: על מנת להסביר כיצד אנחנו מביעים סברות נכונות על עולם החושים, עלינו להניח:
  1) את קיומן של האידאות; 2) את ההכרה שאנחנו מכירים אותן

• כל מילה כללית היא אידאה - האידאה קיימת עצמאית (לעומת האידוס הסוקרטי)

• תורת ההיזכרות לא מספיקה להנמקת האלמוות של הנפש!
  קביאס מדמה את הנפש לאדם המחליף מלבושים בחייו, אך מת לבסוף.

ב. על סמך הדמיון של הנשמה לאידאות:

• האידאות קבועות ונצחיות (כמושאים המתאימים לידיעה).
  הנפש מתאימה לעיסוק באידאות, ולכן היא דומה להן:
  היא פשוטה (לא ניתנת לחלוקה), בלתי משתנה, ואיננה חומרית.

ג. על סמך הנפש כעקרון החיים:

• הבחנה בין תכונה מקרית לתכונה מהותית, על מנת להוכיח את אלמוות הנפש:
  פועלה של הנפש הם החיים, לכן היא עקרון החיים, והיא נטולת כליון.
  אם תקבל לתוכה את הכליון היא תחדל מלהתקיים, ולא נוכל להגיד שהיא נטולת כליון. מות הנפש כרוך בסתירה בהגדרתה המהותית, ולכן אינו אפשרי.

10. 'פידרוס':
שלושה נאומים על אהבה, ואז עיסוק ברטוריקה.

נאום ראשון:
"מה הוא המאהב הרצוי?"

• ליסיאס: עדיף מאהב לא-אוהב מאשר מאהב מאוהב, משום שהאהבה היא 'שגעונית', ומטשטשת את תבונתו ומוסריותו של האוהב.
• סוקרטס: האהבה היא לא סתם תאווה, אלא משיכה לטוב. לכן, האהבה האמתית מתאפיינת בשיקול דעת ובכיבוש היצר.

נאום שני: 'נאום ההכחשה'
* סוקרטס חוזר בו ומשבח את המאניה (השגעון), המנצח את הסופרוסינה (יישוב הדעת) - לפחות באהבה.
– שגעון האהבה מוצג כשגעון מועיל, כמו השגעון המוזי (נעלמה הגישה השלילית שלו לזה).

• מיתוס המרכבה:
  הנפש מדומה לרכב הרתום לשני סוסים.
  -כמו הנפש, המרכבה היא עקרון התנועה. מטרתה להגיע לאמת.
  -הרוכב הוא כוח ההיגיון, הסוס הלבן הוא העוז, והסוס השחור הוא התאוות

• בניגוד לחלוקת הנפש ב-'פוליטאה', כאן ההיגיון לא יכול לפעול לבדו למען הכרת האידאות, אלא עליו להיעזר בעוז ובתאוות - "לרתום אותם".
  – ניתן להשוות לגישה האחדותית לנפש ב-'משתה': הארוס קשור מראש בהיגיון (כזיהוי של היפה), וההנעה היא הדדית: ההיגיון משרת את התאוות ולהפך. הסגולה הטובה (העוז) היא הדרך להוליד ביפה, כלומר להפוך אותו לשלנו לנצח.

• מתנגש עם נצחיות הנפש לפי 'פידון', שם היא פשוטה כמו האידאה. (אך לפי המיתוס בפידרוס, כל חלקי הנפש הם נצחיים.)

11. פוליטאה
("מה הוא צדק, מה היא המדינה הצודקת")
יושבים אצל קפלוס הזקן, שאומר שהעושר שלו מאפשר לו לחיות חיי צדק.
השאלה: "מה הוא צדק?"

ספר א: (אמונות סוקרטיות!!! לעומת שאר הספרים)
* פולמרכוס: צדק הוא להשיב לכל אדם את שחייבים לו (לא נשיב למשוגע את נשקו)
* תרסימכוס: הצדק אינו אלא תועלתו של מי שחזק יותר
* וכך מגיעים לשאלה: "האם הצדק משתלם?"

• אפלטון מול הסופיסטים: כשמדובר באפלטון, עדיף ללכת לפוליטאה ולא לפרוטגורס וגורגיאס. עיקרי התפישה המוסרית שלהם הם: אטומיזם, הצדק כנומוס (רלטיבי ושרירותי), והצדק כתכלית הרצויה בשל תוצאותיה בלבד.

• סוקרטס לתרסימכוס:
  1) הסגולה הטובה של כל דבר היא ביצוע ייעודו (הטלוס שלו) באופן מוצלח - הנשמה מעניקה לנו חיים וזוהי פעולתה, ולכן הסגולה הטובה של הנשמה היא החיים הטובים.
  (נראה לי שזו הגדרה מעגלית? אם נכיר ונקיים את הסגולה הטובה של הנשמה, חיינו יהיו בהכרח טובים; הסגולה הטובה של הנשמה היא פעולתה המוצלחת, כלומר החיים הטובים… למען האמת, עמדתו האודימוניסטית של סוקרטס, כפי שהיא עולה ממכלול הדיאלוגים, מחייבת זיהוי של הנשמה גם עם עקרון התבונה: פועליה של הנפש הם גם החיים וגם הידיעה, כך שהסגולה הטובה של הנפש היא הידיעה המלאה, והיא זהה לחיים הטובים).

2) החזק עלול לטעות במעשיו ובכך להזיק לעצמו, כמו באותידמוס, היא תנאי הכרחי אך לא מספיק…

3) משל הרועה הטוב: תרסימכוס טוען שהכבשים של הרועה משרתות אותו ואת מטרותיו, כאנלוגיה ליחס שליט-נשלטים.
אפלטון טוען הפוך: הרועה מוגדר כמי שמטפל בצאן, ולכן הוא משרת את הכבשים - הטיפול המיטבי בכבשים הוא מטרתו. השליט משרת את טובת הנשלטים.

• ומכאן מגיעים לשאלה : "מה הוא טבעו של המשטר הצודק?"

ספר ב:

• אדימנטוס וגלאוקון מציגים את תאוריית האמנה החברתית
• משל 'טבעת גיגס': לפי האמנה החברתית, משתלם להיות צדיק רק למראית העין.

• סוקרטס עורך הבדל בין שלוש תכליות אנושיות: דבר הרצוי בשל עצמו, בשל תוצאותיו, ובשל שניהם. על סוקרטס להוכיח שהצדק משתלם גם בשל תוצאותיו וגם כשלעצמו

• סוקרטס מתחיל בשלילת האטומיזם: החברה היא לא פשרה הדדית, אלא חלוקת עבודה ושיתוף של אינטרסים (היא מעצימה ולא מצמצמת אותנו).

• חלוקת העבודה מחייבת התמחות, שצריכה להתאים לכישוריו המולדים של האדם. לכן, הצדק הוא כשאדם עושה את שלו, וידו אינה בכל. זוהי ההרמוניה ברמת המדינה. הצדק הנפשי הוא הרמוניה דומה בין חלקי הנפש. לפיכך, הצדק מועיל כשלעצמו.
• משל האותיות הגדולות והקטנות: סוקרטס מציע להבין את הצדק ברמת הפרט דרך עיון בצדק ברמת המדינה.
  ההנחות המובלעות בכך הן שישנה התאמה בין הצדק האישי לצדק המדיני, כך שאותה אידאה של 'צדק' חלה על שני המקרים.
• אפלטון מציע לשרטט את המדינה האוטופית (הקיימת ב-'שומקום'), מתוך התבוננות ברצוי ובמצוי, כלומר בצרכים הטבעיים של האדם ובדרך האידאלית לקים אותם במסגרת חברתית. כך הוא מיישב בין הצדק כפיסיס והצדק כנומוס: המדינה הצודקת היא איחוד של השניים.

ספר ג:
* למדינה הצדקה כלכלית (ייצור), צבאית (הגנה הדדית) וניהולית (מכתיבה אורח חיים).
המדינה זקוקה לשלוש קבוצות מיוחדות של בני אדם: משתכרים ושומרים. השומרים מתחלקים ל-'אנשי מגן' ו(אנשי צבא) למושלים.
* לפי המיתוס בפוליטאה ג': האל ערבב זהב בנשמתם של המושלים, כסף בנשמתם של אנשי המגן, וברזל ונחושת בנשמתם של המשתכרים: הנמשל הוא שמעמד האזרחים יקבע לפי כשרונותיהם הטבעיים ולפי הרקע המשפחתי שלהם, ואינו ניתן לשינוי.
* המשתכרים כפופים לשומרים, הכפופים למושלים, וכמו במשל הרועה הטוב - זוהי כפיפות המשרתת את טובת הנשלטים.
* אפלטון דוגל בהפרדת הכוח הפוליטי מהכוח הכלכלי, כדי למנוע את השחטת השלטון.
לכן, על השומרים והמושלים יאסר לצבור רכוש, והם יחיו באופן שיתופי לחלוטין המוקדש לשירות המדינה. רק המשתכרים יכולים לעסוק בפרנסה באופן חופשי ולהתחרות ביניהם.
* (זה כתוב דווקא בפוליטאה ה':) אפלטון מאמין בשיתוף בנשים ובילדים, כך שהמדינה תנהל את הילודה למען השבחת האוכלוסיה וטיפוח נאמנות למדינה על פני התא המשפחתי. הוא מאמין שלנשים יש יכולת שווה להשתייך למעמד השומרים, אך לא מתנגד לאפליית נשים במעמד המשתכרים.

• מכאן ואילך, 'פוליטאה' יעסוק במגוון נושאים:
  1. מה היא ידיעה, או פילוסופיה? (ספרים ה', ו', ז')
  2. איך יימצאו פילוסופים?
  3. ניתוח סוציולוגי של תמורות שלטוניות (ספרם ח' ו-ט')
  4. עיסוק במקומה של האמנות (ספר י')

ספר ד:
* אפלטון מבקש להקיש מהצדק המדיני על הצדק האישי: שהוא היחס הנכון בין חלקי הנפש
* הוא מקביל בין סגולות המדינה לסגולות הפרט: האדם שניחן ביישוב הדעת מסוגל לכבוש את ייצרו ולהתנהל בשיקול דעת. יישוב הדעת ברמה המדינית מתבטא בהנהגה התבונית של השליטים, אשר בעזרת אנשי המגן, מרסנים את התאוות של כלל האזרחים.
* הגדרת הצדק המדיני של אפלטון: "צדקה היא לאדם שיעשה את שלו, וידו לא תהיה בכל'
ההנמקות הן:
1) עקרון חלוקת העבודה הנחה את הקמת המדינה מראשיתה, ואם הדרך נכונה התוצאה נכונה.

2) חלוקת העבודה על פי כישורים מביאה לתפקוד המיטבי של המדינה, חריגה ממקומך היא בגדר עוול אשר פוגע במדינה

3) הקבלה בין תפקידם של האזרחים למה ששייך להם: מקובל לטעון שאין לקחת מאחר את רכושו, ועבור אפלטון תפקידו המדיני שווה ערך לרכושו החומרי.

• אפלטון מחיל את עקרון הצדק המדיני על הפרט כעקרון הצדק הנפשי: הצדק הוא היחס הנכון בין חלקי הנפש, בו כל חלק עוסק ב-'שלו' בלבד.
• כזכור, חלקי הנפש הם ההיגיון, העוז והתאוות. חלוקה זו משקפת את החלוקה החברתית: מי שההיגיון שלו דומיננטי מתאים למשול, מי שהעוז שלו דומיננטי מתאים להיות איש צבא, ומי שהתאוות שלו דומיננטיות מתאים להיות סוחר/משתכר.
• המבנה המשולש של הנפש מנומק כדרך להבין קונפליקטים נפשיים: עקרון הסתירה קובע שהנפש לא יכולה להיות דבר והיפוכו, אך החלקים השונים שלה יכולים להיות בסתירה.
  – בשונה מסדיאלוגים הסוקרטיים, כאן הסגולות הטובות הן כבר לא רק 'ידיעה' (תפקידו של ההיגיון), אלא היחס הנכון והפעילות התקינה של חלקי הנפש.
  – זאת בניגוד לסוקרטס ולאפלטון המוקדם יותר: המאמינים באחדות הנפש (פשוטה, אחת).
  – חולשת הרצון מוסברת ככניעת ההיגיון לתאוות

• מי שהאיזון בין חלקי הנפש שלו תקין, מסוגל למלא את תפקידו במדינה באופן תקין, כך שהקשר לא רק אנלוגי אלא גם סיבתי.

• מי שחי בצדק נפשי, חי בהרמוניה פנימית, שהיא האושר ובריאותה של הנפש. הצדק משתלם.

• הצדק הנפשי מצדיק את הצדק ההתנהגותי, המשרת אותו: מי שמגיע להרמוניה פנימית, ירצה לשמור על שלמותו המוסרית וימנע מהשחטת הנפש שלו. המדינה הצודקת תקבע חוקים צודקים, והפרתם היא פגיעה בצדק המדיני והאישי כאחד.

ספר ה:
* אהבי החכמה לעומת אוהבי השמיעה והמחזה:
הפילוסוף מבין שהוא אוהב את אותו הדבר בכל הדברים היפים, לעומת אנשי התרבות והאמנות, הסבורים שהיפה הוא פרטי, ושייך לכל פרט יפה.
הם אינם שואפים לחכמה, הם מסתפקים בעדות החושים ומבלבלים בין העתק למקור.

• מצבים הכרתיים וסוגי ממשות: לידיעה, אי-ידיעה וסברה מתאימים מושאים שונים:
  מה שהווה, מה שאיננו, מה שהווה ואיננו (משתנה).
  – לא מדובר ב-'ממשות חלקית' אונטולוגית כנראה, אלא בחלקיות מושגית: כפי שצעצוע הוא לא "הדבר האמיתי".

• דירוג הממשעות נובע מתפישה לפיה "שהווה בתכלית ההוויה, יוכר בתכלית ההכרה"
  (חוזר על פרמינדס: "אותו דבר הווה להכרה ולהוויה").
  לכן - רק מה שניתן להכרה מלאה, קיים באופן שלם.

• מושאי החושים מכילים ניגודים (כל תמונה היא יפה ומכוערת), ולכן לא מתאימים לידיעה אלא לסברה. היופי חייב להיות יפה ללא שום סייג, אידאלי.

• שלוש המיטות: האידאה, האובייקט עצמו והציור שלו.

ספר ו'
* משל הקברניט: עולה כתשובה לאדימנטוס, שתוהה כיצד הפילוסופים חסרי התועלת משרתים את המדינה הצודקת.
הפילוסוף נמשל לקברניט, שיודע לנווט בעזרת קריאה של הים והשמים.
עבור הספנים, שאינם בקיאים כמוהו, זה נראה כמו שגעון לא מנומק.
אם הספנים ישלטו בספינה, לא יצליחו לנווט אותה בהצלחה. לשם כך דרושה מומחיותו המסוימת של הקברניט.
תפישות שעולות:
1. הפרדה מלאה בין טובתם של השולטים וטובתה של המדינה והנשלטים
2. השלטון כמומחיות של מעטים הדורשת ידע של תכנים מסוימים
3. הטוב של המדינה ושל הנשלטים הוא אובייקטיבי ולא נקבע באופן דמוקרטי

• לאחר שעמד על טיבו וחשיבותו של הפילוסוף, סוקרטס מסביר כיצד יש לטפח פילוסופים במדינה, באמצעות שלושה משלים, בעלי משמעות אחת.

• לפני הצגת המשלים, אפלטון שולל שתי עמדות סוקרטיות: הסגולה הטובה כהנאה, והסגולה הטובה כידיעה. הוא טוען שהגדרת הטוב כידיעה היא מעגלית (בהנחה שמדובר בידיעת הטוב), ושהגדרתה כהנאה מתעלמת מקיומן של הנאות רעות.

• משל השמש: המשל הוא ראיית התופעות החזותיות, הנמשל הוא הכרת האידאות:
  השמש היא אידאת הטוב.
  האור הוא האמת.
  הראיה היא הידיעה.
  מושאי הראיה הם האידאות (מושאי הידיעה).
  הנפש היא העין.

1. לעומת הריבוי הכללי של האידאות המוצג בדיאלוגים האמצעיים ובספר ה' לפוליטאה, כאן מדובר במבנה היררכי של אידאות.
2. אידאת הטוב היא זו שמאפשרת לנפש את ההכרה של שאר האידאות - כדי להכירן באופן מלא יש להבין את ההקשר שלהן ואת הזיקה שלהן זו לזו.
3. את הטוב עצמו לא ניתן להכיר באופן ישיר, אך הוא הסיבה לכל הדברים.
4. לנפש יש את הכושר להכיר את האידאות, אך היא תלויה באורה של האמת, שמקורה הוא הטוב כשלעצמו.

• משל הקו המחולק: מאפיין את "דרגות הבהירות" של מושאי ההכרה באפיסטמולוגיה של אפלטון באמצעות אנלוגיה, שהיא מושג מתמטי המבטא דמיון ביחסים.

• ניתן להבין אותו גם כמשל ל-"דרגות הממשות" של חלקים שונים באונטולוגיה האפלטונית.

• תחומו של המושכל גדול מתחומו של הנראה: זהו היחס בין עולם האידאות לעולם החושים, וכן בין מושאי הידיעה למושאי הסברה.

• הנראה מחולק לבהירות המושאים החומריים, ובהירות "הצללים והבבואות" שלהם, המקיימים יחס של מקור-העתק, שהוא אנלוגי ליחס בין המושכל והנראה.

• המושכל מחולק למחשבה הגאומטרית והמדעית, ול-'דיאלקטיקה', שהיא העיסוק הטהור באידאות. היחס אנלוגי ליחס בין המושכל והנראה, ובין התופעות להעתקים שלהן.

• "דרגת הבהירות" ההכרתית של הגאומטריה והמדעים נמוכה מזו של האידאות, משתי סיבות:
  א) הגאומטריה חייבת להיעזר בדגם מוחשי;
  ב) הגאומטריה חייבת להיעזר בהיפותזות מסוימות שהן בגדר אקסיומות (ואינן מנומקות).
  – 'ראשית הכל', שהיא אידאת הטוב, היא נקודת מוצא דדוקטיבית שאיננה מותנית בשום היפותזה. (ממנה נובעות שאר האידאות, והכרתה היא הכרת המבנה התבוני השלם של העולם).

• המתודה ההיפוטתית לעומת המתודה הפילוסופית: המדע הוא מתודה דדוקטיבית של גזירת מסקנות מהיפותזות; הפילוסופיה עוסקת בנימוק ההיפותזה באמצעות היפותזה גבוהה יותר, עד ל-'אנהיפותטון', שהיא ההיפותזה שתקופתה איננה מותנית בדבר (זוהי אידאת הטוב).
  (קושי: איך נדע שהגענו? האם זה מיסטי?)
  (הכרה שכלית - נואסיס, סברה (דוקסה), מחשבה (דיאוניה), פילוסופיה - עמ' 244).

ספר ז:

• משל המערה, העוסק גם בחינוך פילוסופי וגם במצבו של האדם בעולם.

• קונקרטי יותר מהמשלים הקודמים, ומבטא גם את התנועה בין "דרגות" ממשות ו\או הכרה שונות.

• המשל מתאר מערה, בה כפותים אסירים עם גבם לפתחה. מאחורי גבם בוערת אש, המטילה צלליות על הקיר שמולם. עולמם של האסירים מוגבל לצללים אלה, שהם מפרשים כפי שאנו מפרשים את עולם התופעות.

• אסיר שישתחרר מהמערה, יוכל לראות את מקורות הצללים, ואת העולם שמחוץ למערה, המקביל לעולם האידאות. לבסוף, יוכל לזהות את השמש עצמה כמקור הראיה, שהוא אידאת הטוב.

– כמו העין במשל השמש, ראייתם של האסירים אינה פגומה. ההקשר בו הם רואים מגביל אותם מהכרת האמת.
– הכרת האמת נמשלת כאן לחופש
– האסיר הופך לפילוסוף, ואם יחזור למערה יחשב למשוגע. הוא עושה זאת מתוך חובה מוסרית להנהיג את חבריו אל האמת, כמו המלך הפילוסוף.
– מאחר שזה משל על חינוך: המשמעות היא שאת הדרך לאמת עושה כל אחד בעצמו, תפקיד המורה הוא תפקיד 'המיילד' כפי שהציג אותו סוקרטס - הכוונה אל הדרך הנכונה לאמת.

ספר ט:

• (ספרים ח' ו-ט'): ניתוח פסיכולוגי של המשטרים הלא אידאליים. הטימוקרטיה הופכת לאוליגרכיה, לדמוקרטיה ואז לטירנות. מקביל להפרת האיזון הנפשי והשתלטות העוז ולאחריו התאוות. (לקרוא ב-287 ולחדד).

• שלושה טיעונים בעד האודימוניה האפלטונית, לחיזוק הטענה על צדק נפשי ומדיני כאושר בספר ד':
  1) אותיות קטנות ואותיות גדולות: סוקרטס טוען שהמדינה הצודקת תהיה המאושרת ביותר וכך גם האזרחים בה.
  2) דירוג איכותי של ההנאות: סוקרטס משייך הנאות מסוג שונה לכל אחד מחלקי הנפש, וקובע שהנאות התבונה הן העדיפות מכולן
  3) הדגשת החסרונות של ההנאות הגופניות: כמו במשל הכברה, הן כרוכות בסבל. ההנאה הרוחנית ממוקדת במושאים שלה, והיא גדולה ככל שהם ממשיים יותר. ה-'אידאות' הן הממשות המלאה, והכרתן הישירה היא ההנאה העליונה.