אריסטו 8 השוואה בין אריסטו לאפלטון

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

אפלטון כידוע חילק את האונטולוגיה ל2: עולם התופעות ועולם האידאות. אחד הוא הוויה, ואחת מתהווה. אחד קיים באופן מלא, ואחד בדרגת ממשות חלקית.
הוא טען שהידיעה חייבת להיות לגבי משהו קבוע, ולכן היא אפשרית לגבי האידאות בלבד.
לגבי עולם התופעות ניתן לנסח רק סברות.

עבור אריסטו, זה ברור מאליו שעולם התופעות אמיתי, והוא טוען שניתן להכיר אותו ולהגיע לידיעה לגביו.
הוא פותר את בעיית ההתהוות שלו (כנגד הידיעה שצריכה להיות יציבה) בטענה שכל תופעה היא חומר וצורה, הבחנה שהיא מושגית בלבד אך מתייחסת אל אותו הדבר. הצורות הן קבועות כשם שהמינים הביולוגים הם נצחיים - הן עוברות בתורשה מפרט לפרט.

סוקרטס קרא להגדרות שלו אידוס.
אפלטון האמצעי והמאוחר שכלל את זה לאידאה
אריסטו חוזר לקרוא לזה אידוס
כולם בעברית 'צורה'

באיזה אופן הצורות 'נוכחות' בטבע? נדבר על זה בהמשך.

טענות שאפלטון יכל להעלות:
-בכל זאת יש משהו משתנה בטבע, שאותו לא נוכל להכיר, לא? (קצת מזכיר את הטענה של אריסטו שאנחנו מדברים על המקרה לגופו בשפה כללית).

-כמו כן, אפלטון לא היה מקבל את הרעיון של זיהוי הצורות באמצעות החושים. (זה לא בדיוק מה שאריסטו אמר, אבל אולי אין אצלו גם 'קומון סנס').

-אם לחדד: אפלטון האמין שלמידה היא היזכרות, היא באה מבפנים ורק בהשראת החושים. דרושה היכרות מוקדמת עם הצורה כדי להיזכר בה, לא ניתן 'לקלוט' צורה חדשה. אריסטו האמין שהידיעה מגיעה מבחוץ: הצורה היא בתוך הדבר, ואנחנו מזהים אותה כמשהו חיצוני.

עוד לגבי הוויה-התהוות: אריסטו פותר את זה בעצם באמירה שאלה נקודות שונות באותו הדבר - ההתהוות הולכת לקראת מה שהווה, הצורה הנצחית והמלאה.

שניהם טלאולוגיים: אצל אריסטו זה ברור, וגם אפלטון האמין שהעולם נברא למען הטוב - הדמיורגוס היה טוב והוא בנה אותו בהתאם לאידאות, באמונה שסדר הוא דבר טוב.

לגבי בעיית גוף נפש: אפלטון מאמין שזה שרירותי והנפש נשארת, אריסטו חושב שהנפש מתה עם הגוף כי הם אחד, אבל מכניס בדלת האחורית את הישארות הנפש בצורה של השכל המפעיל. בקיצור, נכנע לאפלטון.

לגבי מתמטיקה זה מעניין: אפלטון האמין שהצורות הגאומטריות הן אידאות, או "דרגת ביניים" בין ממשות לאידאה. אריסטו טען שהן הפשטות בלבד.
בעולם האריסטוטלי, יש רק דברים בצורת משולש. הצורות קיימות כ"נישאות" בחומר בלבד.
המשולש קיים כרעיון כהפשטה של אותם משולשים שאנחנו רואים בטבע.

אריסטו הרבה לבקר את תורת האידאות. הליקיאון היה מוסד מתחרה של האקדמיה בשלב זה, והתקיימו ביניהם פולמוסים ערים.
אריסטו הרבה להפנות את הביקורת ל-"תלמידיו של אפלטון", ולסייג את הביקורת מאפלטון עצמו.
עם זאת, הוא גם התייחס לעובדה שהוא "יורה בנגמ"ש", התייחס לעצמו כאל אחד מה-"אפלטוניים", וציין במפורש שכפילוסופים, הידידות מחייבת אותם לשים את האמת קודם.

הביקורות של אריסטו:

1) גבולות עולם האידאות
כבר נגענו בזה, יש הרבה בעיות.
באופן תמציתי - ישנם דברים שיש להם קיום מושגי, אבל בפירוש אין להם צורה. כלומר, אין להם מאפיינים משלהם. האם הם צריכים לאכלס את עולם האידאות? ואיך הם יכולים להיות חלק ממנו ברמה המבנית? הרי האידאות הן דיהרסיס.
האם יש אידאות של שלילה? האם יש אידאות של "שרצים ואבק"? האם יש אידאות של דברים שחדלו מלהתקיים, או שלעולם לא יתקיימו?

2) "המיטה השלישית"/החלות העצמית של האידאות
צריך לנסות לחשוב את זה באופן אריסטוטלי, אבל אני שונא את הטיעון הזה.
אריסטו בעצם אומר - אם אידאה א מקבלת את התכונות שלה בשל דמיון לאידאה ב, זה בעצם רגרסיה אינסופית. סיימנו עם אינסוף אידאות בשביל להסביר פרט אחד בעולם הטבעי.
זאת כמובן רק אם מניחים שהאידאות מקבלות את תכונותיהן באותו אופן שתופעות מקבלות אותו - אי הבנה מוחלטת של אפלטון.

3) "נטילת חלק" אינה אפשרית
אריסטו מזהה נכון, שנטילת חלק זה איזשהו פלסטר שאפלטון המציא כדי להסביר את הקשר בין הפרטים לאידאות. הוא מציע תשובה יותר טובה בעיניי: הצורות חייבות להיות בתוך הדברים. החתול מכיל בתוכו את צורת החתול, היא נמצאת בו. זה קונקרטי.

(החוברת מפרידה בין "נטילת חלק זה לא קונקרטי אלא מטפורה" לבין "הצורות חייבות להיות בעצם כדי לאפשר הכרה)

לגבי מדינאות - אריסטו כמובן לא האמין בפיתוח דיאלקטי-צורני של המדינה המושלמת. הוא האמין ש"לעשות את המיטב שאנחנו יכולים", בגישה חוקרת - אסף את החוקות של כל המדינות שיכל כדי למצוא את החוקים הרצויים. השתמר מזה רק: חוקת האתונאים.

לסיכום:
א. אפלטון לגמרי עשה לאריסטו 8 מייל - כל הביקורת שלו על תורת הצורות כלולה כבר בדיאלוגים המאוחרים
ב. נבחן עכשיו כמה התורה של אריסטו עצמו חסינה לביקורות האלה
ג. לאריסטו יש אתגר לא קטן: להסביר באיזה אופן הצורות קיימות בעולם, וכיצד יתכן שיש להן הופעות רבות אם כל צורה היא עדיין אחת?
ד. נעשה זאת תוך ניתוח של מושג העצם - הקרוב למושג הצורה

בצדק נאמר בחוברת: קל להגיד ש"לקיחת חלק" זו רק מטאפורה, אבל גם "תכונה בתוך הדבר" זה מטאפורה - היא לא בתוכו פיזית. אז איך?
תחילה נמפה כמה אתגרים בטענה שהתכונה היא בדבר:
1) כיצד יכול להיות שתכונה אחת משותפת לכמה פרטים (הקיצון המתנגד: יש רק תכונות פרטיות, נון-תכונות).
2) כיצד יכול פרט אחד לכלול "בתוכו" כמה תכונות?
3) כאמור, מה זה "להיות בתוך הדבר" במובן שתכונה עושה זאת?
4) כיצד יכול להיות שלתכונות יש תכונות? למשל - צדיקות היא סגולה טובה

אריסטו מתעניין במושג העצם - שהוא הדבר הממשי. העולם הממשי הוא זה שחשוב.

נקרא את קטגוריות ואת מטפיזיקה זתא.
יש הבדלים די ניכרים בין הגישות - יש האומרים שזה ההבדל בין טקסט לוגי וטקסט מטאפיזי.
ויש האומרים שבין הקטגוריות לזתא, הוא שינה את דעותיו.

יש עוד הבדל חשוב ששכחתי!!! באתיקה!!!
אצל אריסטו אין אידאת הטוב. הוא לא חושב שהכל טוב בגלל שהוא דומה לאיזשהו טוב אידאלי. יש לו הסבר אחר שנפגוש בקרוב (רמז: טלאולוגי).