אריסטו 6 גוף ונפש

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

נקרא את 'על הנפש' - de anime
"נפש" (psuche) עבור היוונים היא גם הפסיכולוגיה האנושית, אך היא למעשה כלל הכשרים שהופכים את הגוף החי לכזה (נפש מלשון הנפשה - כזכור, היוונים סברו שהתנועה היא זו שמבדילה את החי מהדומם).
כך שכשאנו עוסקים בנפש, אנחנו עוסקים בכשרים המייחדים את הגוף המונפש - זה שמכיל את עיקרון תנועתו.

אנדרוניקוס היה מהדרם (עורך ומפרסם המהדורה) הראשון של כתבי אריסטו והוא שיבץ את 'על הנפש' בין הכתבים על מדעי הטבע. כאמור, העיסוק של אריסטו במושג אינו רק פסיכולוגי אלא קשור גם לאפיון המינים.

מול התורה של אריסטו ניצבות שתי מתחרות שהוא מתכתב איתן, ובמידה רבה משלב ביניהן כדי לגבור על מגבלותיהן:
1) התפישה הפרמינדית והאפלטונית: לפיה, הנפש היא התבונה והאמת, והגוף הוא צורה של חוסר-ממשות שהנפש כלואה בו. (דואליזם)
2) התפישה האטומיסטית והפלורליסטית (לפחות לפי אמפדוקלס), לפיה הנפש היא חומר ותהליכיה הם תהליכים חומריים שאיננו רואים. (מוניזם מטיריאליסטי)

הדואליזם של גוף-נפש רווח בפילוסופיה החדשה (נראה לי דקארט והלאה), אך עבור דקארט היה מדובר בשני דברים שונים -- הגוף מהותו התפשטות והנפש מהותה מחשבה. מאחר שהמחשבה לא חומרית, הנפש נצחית. כיום כידוע רווחת גישה נוירולוגית שהיא למעשה מוניזם מטיריאליסטי.

הביקורת של אפלטון על הדואליזם מאוד מתבקשת: כל ההוגים האלה מדברים על היכלאות שרירותית של הנפש בגוף. הגוף מטבעו יכול להיות מוגדר רק כהשחתה של הממשות האמתית, כלומר הנפש, כפי שהתופעות הן השחטה של הצורות. הם מדברים כאילו המפגש בין הגוף לנפש הוא מקרי ושרירותי -- ומתמקדים בהתאם בכשרים עצמאיים של הנפש: עיון, דמיון, זיכרון וכו'.
אריסטו אומר בצדק: רוב התפקידים של הנפש קשורים בהדיקות לפעולות הגוף! ולהפך. כאשר אנחנו חווים, איברי החושים מפעילים את הנפש. כאשר אנחנו מקבלים החלטה ופועלים - הנפש מפעילה את הגוף.
צריכה להיות הלימה בין הגוף לבין הנפש שהוא נושא -- הגוף הוא מסוג המתאים לנפש, והנפש היא מסוג שמתאים לגוף.
מכאן ממשיך אריסטו לפיתרון שמתגבר על הדואליזם בלי רדוקציה של הנפש לחומר.

הוא מציע שתי הגדרות:
1) הנפש היא צורה של גוף טבעי, אשר לו חיים בכוח
(הצורה של גוף עם פוטנציאל לחיות - כלומר להניע את עצמו).
2) המימוש הסופי של גוף טבעי, אשר לו חיים בכוח
(האנטלכיה, המצב הסופי אליו שואף התהליך, של גוף שיש לו את הפוטנציאל לחיות -- הנפש כהתגלמות המושלמת של חיותו).

ההשוואות שהוא מציע מעניינות:
1) בין חותם לשעווה - הסבר כללי של אריסטו להבדל בין חומר וצורה. למעשה, הוא מציע שגוף-נפש זה מקרה פרטי של היחסים חומר-צורה. החותם תבוע בשעווה באופן שלא ניתן להפרדה - אין לו ממשות חומרית - אך ניתן לזהות אותו בניתוח מחשבתי, על דרך ההפשטה.
(בהמשך אריסטו משווה את הנפש לצורה הגאומטרית - היא קיימת כשלעצמה רק על דרך ההפשטה, אך קיימת בחומר בצורתה הלא-טהורה).

2) גרזן לחיתוך/ראיה לעין - כאן אריסטו מדגיש שהגוף "מפיק" את הנפש, היא פעולתו של הגוף, וכמובן התכלית שלו. מדגיש שלא ניתן להפריד בממשות בין הנפש לגוף, בדומה לחומר וצורה - אלא רק בניתוח מושגי מופשט.

3) מלח לאוניה - הנפש מנהיגה את הגוף, משרתת את תכליותיו, עם זאת - ניתן להפריד בין מלח לאוניה (לכאורה).

חשוב לזכור: הנפש היא האנטלכיה של הגוף, היא אופנים מסוימים של תפקודו שנותנים לו חיים (תנועה עצמאית). מדובר בהפרדה מושגית בלבד: הנפש והגוף הם אחד, ואנחנו מנתחים אותם מבחינות שונות - פיזיולוגית ומטאפיזית/פסיכולוגית.

דקארט התעקש שניתן להפריד את הנפש ואת הגוף לישויות עצמאיות - מאחר שלכל מושג שניתן להבחין אותו מאחרים, יש ממשות. לכן הנפש נשארת לאחר מות הגוף. דקארט התמקד במחשבה האינדיבידואלית ועבורו הנפש הייתה הגורם לאינדיבידואליזציה. עבור אריסטו העיסוק הוא במין הנושא את הצורה הכללית, והחומר בלבד הוא זה שמחלק את המין לפרטים.

אריסטו נותן דוגמה: אפשר לתאר רגיזה כרתיחת דם, ואפשר לתארה כדחף לנקום. בית הוא אבנים, והוא מחסה. אין סתירה בין ההגדרות. אריסטו מניח את המסגרת לדיונים בנושא גוף-נפש עד היום:
ישנם האירועים הגופניים (רתיחת הדם, אבנים) וישנם האירועים הנפשיים (כעס, זיהוי של בית).

אריסטו מדבר על 'נפש כל חי', לא רק על נפשם של בני האדם, ולכן יצטרך לחלק את הנפש אחרת לגמרי מאפלטון.

הוא מבחין תחילה בין כשרים של הנפש ובין פעליה.
הנפש יכולה 'לדעת', ויכולה 'לעיין'.
כשאני יודע להכפיל מספרים, מדובר בפועל של הנפש 'בדרגה ראשונה' (ידיעה, כלומר כושר לבצע מהלך עיוני כלשהו).
כשאני כופל בהתאם לידיעה הזו, מדובר בפועל של הנפש 'בדרגה שניה' (עיון, כלומר שימוש אקטיבי בכשריה של הנפש).

בפילוסופיה החדשה רווחת ההפרדה בין "נטיה" (דיספוזיציה) ובין "התרחשות" (אפיזודה).
אם אני חושב שגרמניה מרושעת, המשמעות יכולה להיות שאני חושב על זה כרגע (אפיזודה), או שזו התשובה שסביר שאתן במידה ואשאל על גרמניה, למרות שכרגע איני חושב עליה (דיספוזיציה).

למען הסר ספק - אריסטו שולל את האפשרות שהנפש נשארת לאחר מות הגוף. הם אחד וכליונם אחד, ההבחנה היא מושגית גרידא. -- "הנפש אינה קיימת בלי גוף" - אריסטו.

עם זאת, הוא מיד נקלע לבעיה - מה לגבי כשרי הנפש שאפלטון ופרמינדס (האלאטים) כן התמקדו בהם? כלומר, מה עם המחשבה והתבונה, שאין איבר בגוף שאחראי לביצועם מלבד הנפש? (בתפישה היוונית).
אריסטו מכנה את אלה "השכל והכוח העיוני", וטוען שניתן להפריד אותם ממה שנתון לכליון.

אריסטו מונה את כשרי הנפש:
1) הזנה - משותפת לכל החי, גם צמחים. מדובר בצריכה של חומר חיצוני והפיכתו לחומר המרכיב את האורגניזם.

2) תפישה - עלינו ברמת שכלול, משותפת רק לנו ולבעלי חיים. מדובר ביכולת לחוות את סביבתנו. אריסטו לא מקבל את העמדה המטיריאליסטית וטוען שאנחנו מזהים צורה בלבד - ולא חומר בתהליך הזה. (מאוד מעניין - מה שאנחנו "מקבלים" בתפישה הן צורות ולא חומר). יש המתרגמים "תחושה" - כיום נהוג להפריד בין תחושה (sensation) ותפישה (perception), כלומר יש הבדל בין קלט חושי לבין זיהוי מושגי. עם זאת, בוא ניזכר בתאיטיטוס/סופיסטן לאפלטון -- גם אריסטו סבר, שכל תחושה כוללת מראש פרשנות. התפישה כוללת את העונג ואת הסבל, שהם מקור התשוקה! תת-כושר של התפישה הוא 'הכוח המדמה' (פנטזיה ביוונית) - היכולת לזכור ולדמיין.
אריסטו מונה את חמשת החושים, ובנוסף על "חוש כללי" - חוש "משותף" לכל החושים, שתפקידו לפענח את כל הצורות שלא ניתנות זיהוי באמצעות חוש אחד בלבד, או צורות שאינן נתונות לזיהוי של אחד החושים - למשל תחושת הזמן.
(מבחינת אריסטו, יש לנו "חוש אוריינטציה", כזה שיודע מראש לסדר את הקלט החושי בעולם משותף, שמכיר את מבנהו הבסיסי (זמן וחלל) וכו'. במובן הזה אכן מדובר ב-'קומון סנס', אבל כשאריסטו טבע את המושג הוא התכוון לדברים האלה, ולא ל-"מחשבה מתבקשת או ידועה לכל" כפי שהמשמעות התפתחה כיום).

3) תנועה - הכושר להתנועע (החי מכיל בצורתו את עיקרון תנועתו).

4) שכל (nous) - הכושר המייחד את האדם מכל החי.
בהתאם לכך שכשרי הנפש "בדרגה שניה", כלומר שימוש בכוח של החושים, הם האנטלכיה של היצור החי - שימוש ב"עיון", כלומר בהפעלה של כשרי השכל/התבונה, הם הטלוס של האדם.

החלוקה יוצרת היררכיה טלאולוגית שמתחלקת לפי השכלול: היצורים מדורגים לפי מספר הכשרים של נפשם, והיצורים הפשוטים יותר קיימים "עבור" היצורים המשוכללים יותר. כולם קיימים עבור האדם.

כמובן, החוברת מזהירה שוב, אין אבולוציה אצל אריסטו. יצור משוכלל-יותר לא מתפתח מאחד משוכלל-פחות, שכן הצורה קודמת לחומר והפועל קודם לכוח - לא יתכן שצורה משוכללת תימצא בכוח בצורה משוכללת פחות, מבלי שהצורה המשוכללת התקיימה קודם לכן. המינים הביולוגיים הם נצחיים.

לגבי תפישה:
אריסטו כאמור לא מקבל את העמדה של אפלטון לפיה תפישה שונה לגמרי מידיעה, אבל גם לא מזהה אותה עם ידיעה - עבורו התפישה היא ראשית הידיעה, וזו נבנית עליה.

הוא גם לא מקבל את העמדה האטומיסטית לפיה התפישה היא תהליך פיזיולוגי בלבד. מבחינתו, כאמור, לכל אירוע תפישה ישנו היבט גופני והיבט נפשי.
כשאני רואה את הירוק של העץ - יש את כל ההסבר הפיזיקלי, אבל בסוף אני רואה ירוק, ולא את הפרטים הפיזיקליים. מה הסיפור של התוכן הזה - ירוק?

כיום מדברים על אירוע גופני ואירוע מנטלי, ועל יחסים של "סיבה-תולדה" או של הלימה. אבל! עבור אריסטו מדובר בשני היבטים של אותו האירוע -- ולא בשני אירועים בעלי יחסים מסוימים.

אריסטו חוזר לטענה שלו: בתהליך התפישה, מוטבעות בנו אך ורק הצורות של העצמים. לא החומר. זה ממש כמו חותם השעווה - לחותם אין חומריות, אבל האפיונים שלה מתקיימים ב"נגטיב" של החותם ובעזרתו ניתן להבין ולשחזר אותם.
כשאנחנו רואים עץ ירוק, לעלים שלו "יש צבע ירוק" - במובן שיש להם תכונה שניתנת לזיהוי כירוק.
המאפיין הצורני הזה מוטבע בנו, וכך אנחנו יכולים לזהות את הירוק של העץ, מבלי ליצור מגע עם התכונה הזו ברמה הפיזיקלית.
(אז עבור אריסטו, צבע הוא צורה. כיצד מאפיינים צבע???)

שני ההיבטים אם כן הם כאלה (כשרואים ירוק)
-פיזיולוגית: העין "נצבעת בירוק"
-מנטלית: הנפש קולטת את העצם ומפרידה בין החומר שלו לצורה שלו -- ורק הצורה נקלטת על ידי החוש.

השכל (nous) וכושר המחשבה:
-גם לו שתי דרגות, הידיעה והעיון. (כמו שלחוש יש את הכוח לחוש, ואת החישה כפועל).

כמו התפישה, גם המחשבה היא קליטה והטמעה של צורות העצמים בלבד.
אם לחזור ל-"העין נצבעת בירוק" - הרי שאריסטו מאמין בזהות בין החוש לבין המושא החושי. החום של הסיר עובר אל היד - זהו תיאור מטאפיזי של החישה הפיזיולוגית.
כך גם השכל - נעשה זהה עם מושאיו, במובן שהצורה שמוטמעת בו זהה לצורה שנמצאת בחוץ.
(מוכר בתכלית ההכרה, הווה בתכלית ההוויה).

לעומת התפישה -- רק המחשבה יודעת להפריד את צורתו המהותית של הדבר. תהליך "הפוך" לדוגמה של הפסל שחושב על פסל ולאחר מכן מפסל אותו בחומר. התפישה מאפשרת זיהוי צורות, אבל רק המחשבה יודעת להפשיט אותן מהעצם, לעמוד על מאפייניהן היסודיים ועל הגדרותן הכלליות.

כאן יש אמירה מעניינת: מאחר שהשכל יכול לחשוב על הכל, ולא מוגבל לפלח של עולם התופעות - ניתן להגיד שהשכל זהה בכוח להכל. (לכל מושא מחשבה מזדמן). עם זאת, המשמעות הנוספת היא שבפועל השכל אינו כלום - אין לו תכונות ייחודיות, שכן אלה היו מבדלות אותו מדברים מסוימים ומגבילות את היכולת שלו להיות זהה להכל.
השכל הוא הכל והוא כלום.
כזכור, השכל הוא כושר -- אז במה הוא שונה מ"החוש המשותף"? מעניין. אריסטו בעצם לא מקבל את האפשרות שהשכל, כמו העין, מכיל בתוכו הטיות שקשורות להגדרה היסודית שלו - בלי עיוות או מיסוך אה-לה קאנט.
אריסטו אומר - השכל מסוגל להגיע לידיעה מלאה של העצם.
אם נשווה לקאנט - הוא טען שהשכל הוא "משקפיים", שמצד אחד מאפשרות לנו להכיר את המציאות (בעזרת צורות ההסתכלות/הקטגוריות), ועם זאת חוסמות את הגישה שלנו "לדבר כשלעצמו".

לשכל אין מגבלות או סייגים גופניים, ולעומת הכשרים הקודמים לו בדרגות, הוא לא שייך לפעילות של אף איבר פיזיולוגי.
הוא מובחן מהגוף כפי שכל הכשרים הנפשיים מובחנים ממנו - אך לגבי השכל בלבד, אריסטו מוכן לטעון שהוא גם נפרד אונטולוגית.

מעבר לעניין הזהות של השכל עם הכל, עוד טענה מרתקת של אריסטו בהקשר של השכל:
אם השכל הוא כושר של הנפש, כלומר דבר שיש לה בכוח, חייב להיות תחילה שכל בפועל - שכן הפועל קודם לכוח. כלומר, חייב להתקיים "שכל" במובן של מחשבה עיונית טרם אנחנו מפעילים את הכושר של המחשבה העיונית.
לכן אריסטו מבחין בין "שכל מפעיל" ו-"שכל נפעל" - השכל המפעיל הוא זה שהיה "מההתחלה", והוא הטריגר שמפעיל את "השכל הנפעל".
השכל הנפעל הוא זה שמזהה את הצורות בפועל. השכל המפעיל מדומה לאור - הוא זה שמאפשר את הכרת הצורות טרם הזיהוי שלהן בפועל.
(זה דומה מאוד לאור השמש אצל אפלטון האמצעי - ישנה תבונה השוררת כמצב נתון, שהשימוש בתבונה מתאפשר רק בזכותה -- פעלי התבונה לא יכולים להתהוות מתוך ריק תבוני).

מאחר שהשכל הזה נבדל מהגוף, כלומר מהחומר, עליו מראש להיות צורה בלבד. ומאחר שהוא קיים "מראש", אריסטו קובע שמדובר ב"צורה טהורה, פועל טהור".
(זה ממש מעניין: עבור אריסטו צורה היא פועל. האינטואיציה שלי אמרה שצורה היא כוח, אבל זה כנראה נכון - להרהר בזה).
הצורה הטהורה, שאריסטו לא ממש יודע לאפיין מעבר לזה, היא דבר שהוא מוכן לקבל את הישארותו לאחר המוות. האפיון קרוב מאוד לאפיון של אריסטו לאלוהים.
בקיצור, טיזר: יש בנו משהו אלוהי בצורת הצורה הטהורה, שהיא השכל המפעיל, התבונה הראשונית שלנו.