אריסטו 5 טלאולוגיה

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

אריסטו מבחין בין "סיבה פועלת" (מה גרם להיווצרות הדבר? מה הגורם שהביא להיווצרותו או התרחשותו?) לבין "סיבה תכליתית", העונה על השאלה "לשם מה קיים הדבר".
האיבר מכיל קשר מיוחד למכלול שהוא משתייך אליו - מצבו האופטימלי של הגוף מסביר את פעילות האיברים.
יש שתי בעיות בגישה טלאולוגית כזו:
א' - היא מסבירה את המוקדם בעזרת המאוחר, ולעתים המאוחר לא יגיע (החתול הוא חיה שמטרתה ציד בלילה - מה אם החתול לא הצליח אלא מת בלילה?)
ב' - היא מבטאת גישה נורמטיבית - כלומר, קובעת תפקוד אופטימלי של הגוף, וכפועל יוצא גם את התפקוד הלקוי. האם המדע צריך לנקוט גישה נורמטיבית לטבע?

היום במדע יש ניסיון להתנער מהסברים טלאולוגיים לטובת הסברים פועלים. כך גם בביולוגיה, דרווין ותורת הגנטיקה המודרנית מנסות להשיב על הבעיות שאריסטו התמודד איתן בעזרת הסברים פועלים, ולא תכליתיים. יש ניסיון "להעמיד" את הביולוגיה על הסברים כאלה - כשאומרים"להעמיד את תחום א על תחום ב" הכוונה היא להדגים שניתן להשיב על כל השאלות שתחום א פותר באמצעות נימוקים מתחום ב - כך שתחום ב "מכיל" את א' ומתגבר עליו.

לאריסטו שני הסברים לטובת ההעדפה של סיבה טלאולוגית: ביקורת על קודמיו, בעיקר אמפדוקלס; ואנלוגיה בין הטבע לעשייה האנושית.

הקביעה שגם יצורים טבעיים מוגדרים לפי התכלית שלהם, מתחילה עבור אריסטו מבחינה של תוצרים מלאכותיים: פעילות אנושית מוצדקת בהתאם לתכלית שלה (למה עבדת את השדה? כדי לקצור. וכו') -- ויצירה אנושית נועדת ונמדדת לקיום תכלית אנושית מוגדרת.
מבחינת אריסטו, האדם הוא יצור טבעי, הדבר היחיד שמחריג אותו מהטבע הוא הגדרתו הייחודית כיצור לומד, כלומר כזה שהוא משוכלל מהאחרים. ועדיין, אם הפעילות האנושית היא תכליתית, הוא מסיק שהטבע כולו תכליתי באופן שתואם זאת.
ג-ם בטבע אנחנו מוצאים "טעויות, סטיות ועיוותים" - ברור לנו שכלב עם 3 רגליים הוא כלב עם פגם, וזאת משום שיש לנגד עיננו תכליות שהכלב צריך לקיים, ודרושות לו 4 רגליים על מנת לעשות כן.

אריסטו נשען על כך שההגדרות שלו כוח-פועל וצורה-חומר תקפות באופן רציף הן על יצורים טבעיים והן על תוצרים מלאכותיים. הוא לא רואה צורך להבדיל, ואולי אין.

עבור אריסטו, "התכלית היא הצורה" - תכליתו של כל יצור היא להתקדם לעבר צורתו הבוגרת. אני מניח שהתכלית של הצורה הבוגרת היא להמשיך את עצמה ולקיים את עצמה - אבל לא כתוב את זה, כתוב שתכליתו של יצור הוא "התפקוד המוצלח בצורה הבוגרת שלו".

הבדלים שמתקיימים בין טבעי למלאכותי:
1) בתהליך טבעי אין מקום לשיקול הדעת -- הדברים קורים מכוח הטבע. שלא כמו פסל ששוקל איך הוא רוצה שיראה הפסל שלו ולמה (ובכך הפסל הופך באופן מובהק לתכליתי).
2) במלאכה, התכלית נפרדת מהפעילות. יש את הרעיון לבנות בית (קביעת התכלית), את הבניה שלו, ולבסוף את הבית שמקיים את תכליתו; עבור חתול מתבגר, הציד הוא-הוא התכלית - בכך שהוא גם ההתקדמות אל הצורה הבוגרת וגם קיום התכלית של הצורה הנוכחית (ובמקרה הזה של שתיהן) - התהליך של הגשמת התכלית, הוא התכלית. (לעומת מלאכותי, שלאחר הגשמתו מקיים את תכליתו).

הסבר יותר טוב: בטבעי אי אפשר להבדיל בין הצבת הכוונה/קביעת התכלית לבין הפעילות עצמה. רופא שמרפא מטופל, מקבל אותו, חושב על מצבו, מתאים טיפול לתכלית שהיא בריאותו. הטיפול איננו התכלית. כשרופא מרפא את עצמו - השיקולים הרפואיים שלו הם גם התהליך וגם מקיימים את התכלית עצמה.
אריסטו טוען שמצב כזה שורר בטבע. התהליך הוא גם הגשמת התכלית.

אריסטו ממשיך בפיסיקה ב לביקורת על תורות של "סיבה פועלת" - אטומיזם אה-לה דמוקריטוס, פלורליזם אה-לה אמפדוקלס וכו'. כל תורה לא תכליתית.
מאפייני התורות האלה:
1) סיבתיות מכנית: כל דבר קורה כהכרח, כתוצאה מהסיבה הפועלת הקודמת בשרשרת המאורעות.
2) היעדר מקריות: אם פגשתי מכר בשוק באופן לא מתוכנן וערכנו יחד חוזה שרצינו לחתום כבר זמן מה - יצא לנו מקרה של "מתוך שלא לשמה יצא לשמה" - כלומר, שרשרת הפעולות שהביאה לחתימת החוזה לא כוונה לתכלית שהתתממשה לבסוף, ולכן מתקיימת מקריות.
זה טיעון שאני מאוד אוהב - אריסטו אומר: מקריות תכליתית לא סותרת הכרח מכני! המקריות מתקיימת ברמה הטלאולוגית.

3) הביקורת של אריסטו על אמפדוקלס מעלה משהו מאוד מעניין: כמו שהיוונים חשבו על אמנה חברתית הרבה לפני הובס, הם חשבו על אבולוציה הרבה לפני דארווין! הטענה של אמפדוקלס הייתה שהאורגניזמים נוצרו מצירופים מקריים (במובן הטלאולוגי) של איברים, כאשר בעבר היו כל מיני קומבינציות הזויות, ודרך מנגנון של ברירה טבעית - רק חלק מהם שרדו והצליחו להמשיך להתקיים.
כמו המקרה של החוזה, היצורים שצלחו הם תוצאה של מקריות מוצלחת - כזו שהצליחה לקיים תכלית כלשהי של הישרדות ורביה.
למעשה, אמפדוקלס טוען שהטבע יוצר מראית עין של תכליתיות - אנחנו רואים שהיצורים שקיימים מצליחים לקיים את המטרה של הישרדות ורביה, אבל זה רק כי הישרדות ורביה הם תנאים להמשכיות ההוויה, ומאחר שבאופן מקרי, רק חלק מהיצורים התאימו לתנאים אלה. זו די הטענה המודרנית אה-לה דארווין...

הטיעונים של אריסטו כנגד המקריות הזו לא משהו לדעתי:
1) סדירות וחוקיות של הטבע: אריסטו מזהה "חוקיות תכליתית" בטבע - אותם אמצעים יובילו ברוב הגורף של המקרים אל אותן התכליות. לב תקין יאפשר הזרמת דם באורגניזם, וכו'. יצורים תמיד נוצרים וגדלים באותו אופן - כך אריסטו מבחין. הוא לא מוצא מקום למקריות הזו שהניעה את הברירה הטבעית בטבע שהוא רואה כנגד עיניו.
(בעצם, אצלו יש רק "מפלצות", שהן טעויות שבטלות בשישים. אין לו את הקונספט האבולוציוני של "מוטציה", מה שמניע את הברירה הטבעית אצל דארווין. האם זה נכון?)
2) דרגות השכלול: אריסטו טוען שדבר לא יכול להיווצר מדבר שפחות משוכלל ממנו - הפועל קודם לכוח. ברור שחתול בוגר הוא משוכלל מחתול צעיר, אבל זה רק בגלל שהצורה של החתול הבוגר הייתה קיימת כבר בפועל, והולידה את החתול הצעיר כשהצורה של החתול הבוגר כבר טמונה בו. הצורה קודמת לחומר, הפועל קודם לכוח. לכן הצורות של המינים הביולוגיים חייבות להיות נצחיות - צורת האדם היא נצחית, לא התפתחה מחומר, לא מצורה פחות משוכללת, ובטח שלא מקוף.
(במובן הזה חסרה לאריסטו דיאלקטיקה לדעתי -- הוא לא רואה את המעבר הרציף מחומר לצורה).

ההשקפה הטלאולוגית, כאלטרנטיבה לזו של ההכרח המכני, קובעת שדברים התפתחו באופן מסוים רק כדי לקיים תכלית כלשהי, שהייתה נתונה מראש. לכן, מדובר ב"הכרח מותנה", ולא בהכרח רגיל.
החתול לא בנוי כפי שהוא בנוי כי זה היה הכרח מכני, אלא כי התכלית של החתול הבוגר, כאוסף של תנאים שיש לקיים, יצרה הכרח שיהיו לו איברים XYZ למען תת-תכליות ABC. זה בדומה למצב עם תוצרים מלאכותיים: העץ לא היה חייב להיות פסל בצורת זאוס; הוא נאלץ לקבל את צורתו של זאוס רק כדי להפוך לפסל המעתר את המקדש.

שאלה מעניינת: אריסטו מדבר על א) הצורה בכוח, ב) עיצוב החומר על פי הצורה, ג) הצורה בפועל - למה זו לא שרשרת של "סיבתיות פועלת"?
ת: מפני שהצורה בכוח אינה כורח של סיבתיות פועלת, אלא של שיקול דעת אנושי שקובע תכלית אנושית.

כמובן שהטלאולוגיה מתקיימת גם ברמת המין הביולוגי, וברמת הטבע כולו.
אפלטון דיבר על הדמיורגוס (האל בעל המלאכה) שיצר את העולם על פי דגמי האידאות.
אריסטו עורך הטמעה של התפישה הזו, ויוצר מן "האנשה של הטבע" - "הטבע עושה תמיד הכי טוב שבאפשרותו" - ולכן מוסיף את "העיקרי והגדול" ל"קטן".
הדוגמה מעניינת: אנקסגורס טוען שהאדם הוא הנבון ביותר מבעלי החיים, משום שיש לו ידיים.
אריסטו אומר: משום שהאדם הוא הנבון מכולם, הטבע עשה לו ידיים.
כפי שיותר הגיוני לתת חליל למי שיודע לחלל, מאשר ללמד חליל את מי שיש לו אחד.
הרעיון הוא שהטבע מאורגן באופן טלאולוגי כך שדברים משרתים זה את זה לפי היררכיה מסוימת של חשיבות ועצימות - העשב קיים עבור הבהמה, ולא הבהמה עבור העשב - גם אם יש ביניהם יחסי גומלין.
(איך קובעים מה גדול ומה קטן? מה שולי ומה עיקרי?)

לתכלית האריסטוטלית ניתנת הגדרה צורנית לחלוטין: "זה שלמענו הדברים האחרים נוטה להיות הטוב-ביותר והתכלית" -- כלומר, התכלית היא כשלעצמה "הטוב", גם בלי שיקול דעת מוסרי אנושי, ברמת הטבע כאורגניזם.
"אומרים אנו שהטבע פועל למען איזה דבר, ודבר זה הוא משהו טוב".
(אולי יותר מדויק: הטוב הוא זה שהטבע פועל למענו).

אריסטו מאמין שהעולם הוא דבר טוב. כהנחת יסוד. עוד נעמיק בזה.

אריסטו לא באמת מתכוון שלטבע יש שיקול דעת - לטבע יש מיסודו צורה כללית. כפי שלחתול אין שיקול דעת - אלא טמונה בו צורת החתול הבוגר. הצורה פועל כאילו היה לטבע שיקול דעת, שכן הצורה הכללית שלו/התכלית העליונה שלו היא טובה מהגדרתה.

אפלטון דיבר על שיקול דעת קיים ושורר של האל-האמן, אבל גם לגביו יש טענה סבירה שהוא התכוון "אילו העולם היה נברא", כמו שאמנה חברתית היא "אילו היינו מקימים את החברה במהלך אחד עקרוני". ואז ההבדל ביניהם נמוג - שניהם מדברים על מבנה שמכיל מראש את התבונה, כאילו הייתה לו דעת.