אריסטו 4 כוח ופועל

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

חשוב לנושא הכוח והפועל הוא מושג הכושר: העיסוק הפילוסופי בכשרים של החומר (כלומר, attributes - היכולת של סוכר להתמוסס במים, של שמן לבעור וכו') הוא בעייתי מטבעו, כי אנחנו עורכים הבחנה כללית בין עצמים לפי הדיספוזיציות (נטיות) שלהם בהקשרים מסוימים בלבד. הדוגמה של החוברת יפה: האם ניתן לטעון שמתקיים הבדל בין רופא ובין טייס כששניהם יושבים בקונצרט?

מושגי הכוח והפועל חשובים מאוד לאריסטו לתיאור השינוי בטבע - הם הכלים העיקריים שלו יחד עם "ארבעת הסיבות". החוברת אומרת שהיה לו למרות הכל משהו ללמוד מאפלטון לגבי זה - נראה.

ביוונית כוח זה dunamis ופועל זה energeia.
המינוח הלטיני השתרש הכי טוב בימינו: כוח זה potentia ופועל הוא actualitas

התהליכים בטבע הם יצירה מן הכוח אל הפועל של תכונות הצורה.
זרע אחד הופך לברוש ואחד לאורן, כי מראש היו טמונות בהם שתי הצורות השונות.
אריסטו רואה חתול מתבגר ושואל כיצד זה יתכן? רק אם הצורה של החתול הבוגר הייתה קיימת כבר!
קיימת "בכוח" (כפוטנציאל - לפוטנציאל יש ממשות אונטולוגית) בצורתו של החתול הצעיר.
החוברת מפשטת לא טוב: "החומר הוא הפועל והצורה היא הכוח" -- הצורה היא זו שטמונה ככוח ושבה טמונים הכוחות -- החומר הוא רק מה שדרוש כדי שהכוחות יצאו לפועל).

החוברת מדגישה שוב את מושג ה"היעדר" של אריסטו - הרי ההתפתחות של הצורה היא תהליך בו תכונות שנעדרו בו, מופיעות בו.
אז שוב, אריסטו חילק את מושג ה-"היעדר" לשלוש משמעויות, והוא נוקט ביחס ליציאה מן הכוח אל הפועל במשמעות לפיה "היעדר" משמעו - העדר המצב החיובי של תכונה שקיימת בכוח בדבר.
לפי משמעות זו, להגיד "החתול אינו גדול", לא אומר שהחתול איננו מכיל את תכונת הגודל, אלא שהתכונה הזו, הקיימת בו בכוח, עדיין לא התממשה בפועל.

הפועל קודם לכוח עבור אריסטו.
כל יצור טבעי, בראשיתו הוא בעיקר כוח - ועם הזמן הופך יותר ויותר להתגשמות צורתו בפועל.
עבור אריסטו, הצורה היא למעשה דיאלקטית - הצורה הסופית כוללת בתוכה את תהליך התפתחותה, והצורה הראשונית כוללת בתוכה את ההתפתחות אל הצורה הבוגרת. מרגע שהחומר בא לכדי צורה, התקיימה בו כבר בכוח הצורה הסופית שלו. הוא נקלע לתהליך.
כפי שיצור טבעי מכיל בו את עיקרון תנועתו ומנוחתו, הוא מכיל בתוכו באופן עצמאי את הוצאתו מן הכוח לפועל - לעומת הסלע שניתן להגיד שיש לו, בין היתר, את הכושר להפוך לפסל, אבל תלוי באמן שיחשוב על הצורה ויחצוב בו את הפסל -- היצור החי מכיל בכל שלבי צורתו את פיתוחו עד לכדי צורתו הסופית.

עבור אריסטו, התרנגול קודם לביצה, כפי שהפועל קודם לכוח - הנימוקים הם כלהלן:
1) מבחינת ההגדרה: הפועל מוגדר ראשון, הוא התכונות. הכוח הוא רק קביעה ביחס אל הפועל -- לגבי מצב מימושו.
2) מבחינת ההוויה - הפועל הוא הווייתה של הצורה, ולכן הצורה טמונה בהכרח בפועל, ולא להפך. ועוד: אריסטו מדגיש שדברים מוגדרים, כלומר מתקיימים, ביחס ל"משהו שאליו" (הצורה שהם מתקדמים לקראתה) ולא לפי "המשהו שממנו" (המצב הנתון), המימוש הסופי (אנטלכיה) של הצורה מגדירה את שלביה הקודמים. לכן, "הטבע הוא צורה" והביצה כל-כולה משנית לתרנגול, שהיא רק חלק בתהליך שמפתח אותו.
3) מבחינת הזמן - מבחינת המין הנצחי, התרנגול, הצורה הבוגרת, קודם לביצה. מבחינת הפרט - הביצה היא השלב הראשון בתהליך של התפתחות התרנגול הבוגר.

אולי התבלבלתי קצת - החוברת אומרת שמבחינתו קדימות הכוח לפועל הוא ביטוי לקדימות הצורה לחומר. ושלעתים קרובות אריסטו קורא לצורה "פועל" ולהפך. כלומר - הצורה קודמת לחומר = הפועל קודם לכוח. הצורה היא מה שקיים ומשם מתקדמים.

(אני מנסה לחשוב מה קדם למה כרונולוגית - והחוברת עוסקת בזה ברמה המושגית. במעגל "תרנגול-ביצה", איזה קוטב הוא הדומיננטי?).

לבסוף, החוברת מבחינה בין קדימות מבחינת ההוויה, לקדימות מבחינת ההתהוות.
מה ש"למענו משהו" (הצורה הסופית) קודם מבחינת זה שממנו יוצא שינוי המצב.
מה ש"למען משהו" (הצורה התחילית) קודם מבחינת זה שהוא מה שקיים בפועל.
מה קודם למה? האמן לכלי העבודה, או להפך? מבחינת הוויה: כלי העבודה, הוא זה שמגדיר את האמן - האמן הוא זה ששולט בכלי העבודה.
ומבחינת התהוות: האמן, הוא זה שחשב על מלאכת הכלי ויצר אותו, יחד עם המדד שהוא מהווה לשליטה בו.