3 סופיסטן

[[מצפן - דיאלוגים מאוחרים]] [[יוונית]]

המשך דרמטי של תאיטיטוס, אבל עכשיו מגיע "אורח מאליאה" (פרמינדס ושות'), שדווקא מציג עמדות שהן מנוגדות לתפישה האלאטית.
הדיאלוג הקודם הסתיים בנימוק השלישי לגבי הידיעה - שהיא הסברה שהלוגוס (הנימוק העקבי) לצידה. אבל זו טענה מעגלית - לדעת את הלוגוס משמעו להחזיק בסברה שהיא ידיעה.
כאן אפלטון יתייחס לטיבן של ההנמקה והטעות.

ב-'סופיסטן' אפלטון מציג את השיטה שבה האידאות "מתחלקות" ומכילות זו את זו: הדיארסיס - Diairesis.
השיטה היא: לקבוע הגדרה מסוימת, להוסיף לה חלוקה פנימית, ולהמשיך ככה עד שמגיעים להגדרה המדויקת.
למשל: אידאת הדיג בחכה.
אומנות > אומנות יוצרת ואומנות רוכשת (בוחרים ברוכשת) > אומנות הרוכשת בכוח הכיבוש, ובכוח ההסכם (בוחרים בכיבוש) > ...
מגיעים בסוף ל: אומנות הרוכבת בכוח הכיבוש, בסתר, של חיות מים, בתוך המים, על ידי פציעה, במהלך היום ומלמטה.

בצורה זו, סוקרטס מציע בדיאלוג 7!!! אפיונים שונים למהו הסופיסט (זה לא אמור לפגוע בסולידיות של הטענה שלו??? הגדרה צריכה להיות ממצה ומוציאה).
אחרי כל מיני דיסים, יש אפיון מעניין: חקירה ודרישה באמצעות הצגת שאלות, שמטרתה טיהור הנשמה.
רגע אפלטוני קלאסי שבו הוא למעשה אומר - סוקרטס (שלי) הוא הסופיסט האולטימטיבי, זה שאין בו קלקלה.
אפשרות אחרת היא כמובן שזה נכתב באירוניה, ושלדעתו מדובר באפיון שגוי עבור הסופיסט, אך נכון עבור סוקרטס...

באפיון השביעי הוא שורף אותם במילים שלא היה מרשה לעצמו בעבר...

החוברת טוענת שהתנאים לדיארסיס הם שיהיה ממצה ומוציא - שאם חילקנו את החוליה שאנחנו נמצאים בה ל-A ו-B, לא יכול להיות משהו שהוא גם A וגם B, ואין משהו שאינו A ואינו B. זה, לדעתי, אומר שאי אפשר להשתמש בטכניקה הזו כלל....

בכל אופן, לגבי העובדה שלסופיסט יש 7 הגדרות - דבר מוגדר באופנים שונים מבחינות שונות, סו פאר הגיוני. החוברת מציעה בצדקת שעולם האידאות הוא "רשת", שבה לכל אידאה יש אידאות מכילות ומוכלות, (וכמובן יש קשרים נוספים בין האידאות), מכל מיני הקשרים וכל מיני בחינות, וכך לבסוף יש מארג מפורט ad infinitum של קשרים.
הבעיה היא כמובן "היבלת על הבוהן של סוקרטס" - אין גבול עליון או תחתון למבנה הזה, החלוקה וההתכנסות הן אינסופיות.
לעיסוק ברשת הזו - כלומר הראיה של החלקים בתוך השלם ושל השלם העולה מן החלקים - סוקרטס מכנה דיאלקטיקה!

באפלטון האמצעי, הטיעון הקלאסי שאני מכיר, הוא שאידאת הטוב היא "העליונה", ה"נותנת" את כל השאר.
אפלטון המאוחר מוותר על זה, וטוען שיש שלוש "אידאות יסוד" - הוויה, זהות ושוני.
הוויה, זהות ושוני הן שלוש אידאות שחלות על הכל - כל אידאה קיימת, זהה לעצמה ושונה מהאחרות.
תנועה ומנוחה משלימות אותן.
(אז אפלטון ויתר על אידאת הטוב בשביל הוויה, זהות ושוני HUH? מעניין.)

אפלטון משתמש במושגי היסוד הללו כדי לפתור שתי בעיות לוגיות שירש מפרמינדס:
התמודדות עם שלילה ועם טעות.
עבור פרמינדס: משפט כמו "הכיסא לא לבן" מדבר על מצב שלכאורה אינו מתקיים במציאות, ולכן הוא חסר משמעות, הוא מדבר על דבר שאיננו (בהכרח).
כמו כן, טעות גם היא חסרת משמעות.

אפלטון הולך בדרך של הפילוסופים האנליטים של המאה ה-20, הוא שואל למה הכוונה בשלילה. הם אהבו את סופיסטן.
הוא טוען: כשאני אומר "הכיסא לא לבן", אני לא מתייחס להוויה (הווה/לא הווה), שכן אי אפשר לחלק אובייקטים קיימים מעבר לאידאה זו - הם כולם הווים. אני מתייחס לאידאת השוני - הכיסא אינו לבן, כלומר, הוא בהכרח שונה מהבחינה הזו (יכול להיות שהוא שחור). אני בעצם משתמש באידאות של הזהות והשוני כדי לקבוע שהאמת שונה מהטענה.
בהמשך לזה: כשאני טועה, זה כי התבלבלתי בהתאמת האידאות. אני אומר שהכיסא לבן, אבל הוא דווקא לוקח חלק באידאה של האדום - לכן כשאומרים שטעיתי, מתכוונים שאמרתי משהו שמבלבל בין האידאות, הצגתי מצב שאיננו כך וכך, לא שאיננו בכלל.

בקיצור - אצל פרמינדס הטעות היא פשוט נונסנס. אצל אפלטון, יש לטעות סיבה מבנית, ויש לה כיצד "להתפתח" לכדי אמת. אצל פרמינדס, הטעות היא טרנצנדנטית כמו התופעות - עולם ההיראות שפשוט הופיע.
אפלטון מצליח לבטא את הטעות ואת השלילה באופן שמעוגן במציאות הקיימת, ובכך נותן לאלה משמעות.