המודל האימננטי

המודל האימננטי הקלסי ששפינוזה מציג, הוא מעין מיזוג מחדש של הרקליטוס ופרמינדס (כמו אצל אפלטון), והמטאפיזיקה שלו היא כזו:
דבר (להלן: התולדה) אימננטי בדבר אחר (להלן: הסיבה) במובן שהוא מובלע בו. כלומר: הסיבה כוללת את חלקי התולדה, בנוסף לעוד דברים.
התולדה נבדלת מהסיבה במבנה היסודי שלה: החלקים המהותיים* של התולדה שונים מהחלקים המהותיים של הסיבה, כאשר התולדה היא אחד מהחלקים הישירים של הסיבה, לצד נוספים.
המשמעות היא שבתוך הסיבה ובתוך התולדה שוררים סדרים יסודיים שונים.
כל התולדות הן הכרח של הסיבות שלהן, כך שעל מנת שהסיבה תוכל להיות מה שהיא - אין ברירה אלא שהתולדה תהיה מה שהיא, וכל הדברים הם למעשה עובדה אחת ניצחת, אשר כל השאר נובעות ממנה בהכרח.
חשוב לזכור את 'כיווניות' המודל: הסיבה קודמת לתולדה. אבל אם הן למעשה אותה העובדה - אז כיצד? אנחנו יודעים, לדוגמה, שחומרים כימיים מגיבים באופנים מסוימים בגלל התכונות הפיזיקליות שלהם. התכונות הפיזיקליות לא נובעות מתכונות כימיות. לכן - ניתן לשאול האם זה שרירותי שהכימיה מרכיבה לבסוף דווקא את הפיזיקה, ולא משהו אחר. או במבט אחר: האם החוק הכימי הוא שרירותי? אלא שהכימיה קיימת מכוח הקשר רחב יותר, שהוא מראש הפיזיקה - ולכן השאלה הנכונה היא האם הפיזיקה הייתה יכולה להישאר עצמה, באופן שיאפשר לכימיה להיות אחרת (התשובה היא כמובן שלא: העובדות הכימיות כן נובעות מעובדות פיזיקליות).

ביקורת/חידוד #1 - מעמקי המקריות:
כשאנחנו מדברים על הכרחיות, קל "לנצל" את הכיווניות של המודל. לכאורה, 'התמונה הגדולה' אמורה להסביר כל פרט וכל יחס שאנחנו מזהים בעולם: זה נראה כאילו מתקיימת מלחמה בין שני עמים, אך המאבק הוא תולדה של סיבות המרכיבות ביחד סיבה אחידה ורחבה בהרבה. המאבק הוא ביטוי הכרחי של הסיבה והיא מושלת בו - כך מסתבר שהוא לא מאבק כלל, אלא ביטוי של חוק אחיד, הרמוניה.
ובאותו אופן באשר לפרטים: אין מקום לשאול 'האם הכיסא יכל להיות אחרת' - במסגרת המערכת שהיא החדר שלי, הכיסא יכול היה לעמוד בכל מיני מקומות, להיצבע בכל מיני צבעים וכו'. מצבו הממשי נדמה כשרירותי. אלא שמודל מכוון אותנו לראות בכיסא כהיסק הנובע מהקונטקסט הרחב ביותר שלו. הפיזיקה היא באופן מסוים, לכן הכימיה היא באופן מסוים, לכן היקום הוא באופן מסוים, לכן הביולוגיה היא באופן מסוים, לכן הכוכב הוא באופן מסוים, לכן הזן שלנו באופן מסוים, לכן השטח שלנו באופן מסוים -- וכן הלאה עד ל-"לכן סדר היום שלי הוא באופן מסוים, לכן הנחתי את הכיסא באופן מסוים ונכון לעכשיו עדיין לא הזזתי אותו".
אלא שהסברים כאלה יש השחטה מסוימת של הרעיון. המודל הרי בנוי, לבסוף, על העצם. ההקשר הרחב ביותר, שהקיום שלו מתחייב בעצמו, ולכן אין צורך לגזור אותו באופן הסטנדרטי, בהתאם ל-'כיווניות' של המודל. מתוך העצם - מתחייבת הפיזיקה המסוימת הנתונה לנו, הביולוגיה וכן הלאה.
השאלה הראשונית שיש לשאול לגבי ההכרחיות של פרט במודל היא: האם ניתן לדמיין עולם בו הפרט היה שונה, אבל הסיבה שהוא תולדה שלו הייתה נשארת זהה במהותה? האם תיתכן אותה הפיזיקה, כאשר 'בתוכה' מתקיימת כימיה שונה? הסיבה שזו היא השאלה הראשונית היא שבהתאם למודל, התכונות המהותיות של הפיזיקה נובעות באופן ישיר מן ההכרח עצמו (העצם) - ואין לה למעשה תכונות מזדמנות. אם הפיזיקה יכולה הייתה להיות אותו הדבר, אך להכיל בתוכה שוני באחד מחוקי הכימיה (כך שהדבר היה קוהרנטי ביחס לחוקי הפיזיקה) - הרי שהדבר הזה אינו מתחייב על מנת שהפיזיקה תהיה פיזיקה, והיא יכולה להמשיך לנבוע מהעצם.
ההסבר של המודל האימננטי לנסיבות הנתונות הוא כזה: יתכן שעובדות ביולוגיות מסוימות, כמו מגוון המינים הקיימים על כדור הארץ, נראות לנו כאילו הן שרירותיות (יכלו להיות אחרת) - אך הן לבסוף 'שקלול' של כמות אינסופית של תולדות הכרחיות, כך שהן היו חייבות להיות בדיוק כך. אין בפועל נסיבות.
וכאן מתבררת הבעיה. חשוב לזכור את הסיבה הראשונית של המודל, העצם: הוא הכרחי מכוח עצמו, והכרחי שיכיל את כל מה שאפשרי. אין דבר מקרי בעצם. לכן - אם ניתן לדמיין שינוי אפשרי בכל נקודה שהיא במודל, שלא מחייב שינוי במהות הסיבה שלו - ניתן לחשוב ע המקריות שלו כ-'מהדהדת' עד לשורש - העצם עצמו יכל להתקיים באופן שהוא לא פחות מתחייב, אבל מחייב דברים אחרים.
על מנת להוכיח מקרה כזה, אין צורך להכיר את כל הסיבות 'עד לראשונה' - אם הכימיה אימננטית בפיזיקה, המשמעות היא שאין צורך במושגים החורגים מהפיזיקה על מנת להסביר את הכימיה, כך שאם נוכל לדמיין כימיה אחרת, שאינה משנה מהותית את הפיזיקה, נוכל לדעת שהפיזיקה כפי שהיא ממשיכה להתחייב מהעצם. משמע - העצם יכול היה להיות אחרת.
הדוגמה לעיל סתומה. כפי שניתן להבחין, הכימיה אכן אימננטית למטאפיזיקה. ועם זאת, היגיון כזה מאפשר לנו 'להפוך בחזרה' את הכיוון של התשאול - פרטים שנראים לנו מקריים לא יכולים להיות מוסברים כמתחייבים מהקשר הרחב ביותר, אם ההקשר הזה לא תלוי בהם לחלוטין.
נקבל את הטענה שחוקים נעלים הצטלבו וחייבו את האירוע בו הנוירונים שלי אילצו אותי לחטט באף. העניין הוא שניתן לדמיין עולם בו אותם חוקים בדיוק מובילים אותי שלא לחטט באף - החיטוט שלי באף אינו מהותי לי, הוא אינו תנאי מינימום כדי שאני אהיה אני. לכן הוא גם לא תנאי מינימלי כדי שהפיזיקה תהיה הפיזיקה, וכן הלאה. זה בסדר שהפיזיקה והכימיה וכל ההקשרים הרחבים ביותר הכתיבו 'קיפול' מסוים שבו אני לבסוף מחטט באף - אבל אותם חוקים יכלו, מהגדרתם כחוקים כלליים, להתבטא גם בצורה אחרת (יש כמות סופית של חומר בעולם? למה לא +1 חומר? זו תהיה טענה שרירותית). אם כל מה שמתחייב מהעצם 'עד לאותה נקודה' (של שוני אפשרי) יכול להישאר באותו האופן - המסקנה היא שהעצם יכול היה להיות אחרת.
עובדה זו מקשה על המודל האימננטי להסביר כל עובדה שאינה כללית - יש 10 כוכבים במערכת שמש מסוימת? למה לא 11? היו יכולים להיות 11 מבלי שהפיזיקה תשתנה. נלך רחוק יותר: ניתן 'לערבב' את כל העובדות כך שיתקבל 'יקום אפשרי' בו זו המציאות - כאשר יקום אפשרי הוא כל יקום אשר החוקים המכתיבים בו את העובדה הנתונה הם אותם החוקים.
כמובן שעבור חוקים נעלים יותר, חוקים אלה ממש יהיו הדבר השרירותי (יש 3 מימדים? מדוע לא 4? 2 תארים לאל? מדוע לא 3?)
ואם לתמצת עוד יותר: בכל תמונת עולם הנתונה לנו קיים 'עודף' שרירותי, שאינו מתמצה בחוקים הכלליים החלים בה. ניתן לכנות אותו 'מצב העניינים' או 'הנסיבות'. אם נעמיק מספיק, כמעט כל חוק שנדמה לנו ככללי הוא למעשה נסיבתי, עד לתארים של האל, שמשום מה יש בדיוק שניים מהם.

ניתן כמובן לטעון שהרושם הזה נובע מאי-הבנה, כפי ששפינוזה טוען לגבי מרבית המרכיבים של הפרספקטיבה האנושית: אם היינו מכירים את הקונטקסט הרחב מספיק, היינו יודעים שלא יתכן שכל החוקים יהיו זהים במהותם, אך העולם מסודר באופן כזה ולא אחר.
עם זאת, הטענה הזו אינה מבוססת יותר מהטענה שהדברים הם מקריים במובן העמוק והיסודי ביותר שלהם, כאשר הסדר הרחב ביותר רק נדמה לנו כמתחייב, בעקבות השלכה מצורה מסוימת של סיבתיות המוכרת לנו 'מן העולם שלנו'. הטענה האחרונה תהיה נאמנה יותר לרקע ההיסטורי של המודל.
כמו כן, הטענה הראשונה ספוקלטיבית בהרבה: האינטואיציה אומרת שזה ברור מאליו שהחיטוט שלי באף אינו מהותי לאירועים אסטרונומיים.
לסיום כדאי לציין מענה אפשרי נוסף - שמצב העניינים הנתון הוא אחד מתוך אינסוף. התשובה, בפשטות, תהיה שעל מנת שתהיה לחוקים ולו צורה סופית אחת, זו חייבת להתקיים כתולדה של סיבה סופית אחרת - אם נקודת ההתחלה שרירותית, נותרת השאלה - איזו שרשרת של סיבתיות הביאה את הדברים להיות דווקא ככה, דווקא עכשיו?

אפשרות

היא קטגוריה מטאפיזית מקופחת במודל האימננטי של שפינוזה: מתארי האל נובעות כל האפשרויות שלהם, כל מה שהם יכולים להיות. הם מוגבלים ע"י עצמם בלבד, לכן הם יכולים להיות הכל. השלילה מופיעה כחלק מהתפרטות האל לאופנים, שהם בגדר גריעה מהעצם, 'יסודם בשלילה'. מקובל להגיד שהאופנים הם התכונות המזדמנות של האל, אבל באיזה מובן הם מזדמנים? הם לא יכולים להיות תכונות מהותיות של האל, אלה הן התארים, אבל עד לנקודה זו אין מקום למקריות משום סוג במטאפיזיקה של שפינוזה: מתבקש לטעון שהאופנים הם חלקיהם של התארים, ושהם הכרחיים בדיוק כמוהם. דבר אינו מגביל מראש את התואר, כך שההתפרטות שלו לכל אופן אפשרי היא הכרחית.
ניתן להציע שהאופנים בכלל לא מזדמנים בגלל שהם מקריים, אלא בגלל שהם בלתי-מהותיים, מעין עודפות של האל. אך המשמעות היא שאם אופן מסוים לא היה נכלל באין-סוף הוא לא היה גורע מאין-סופיותו, וזו השחטה ניכרת של מושגי האין-סוף והאינות: אם משהו יתכן כאפשרות, הוא נכלל בקבוצה של כל האפשרויות, וכאפשרות הוא ישנו; אם האין-סוף אינו כולל את קבוצת כל האפשרויות במלואה, הוא מוגבל ואינו אין-סוף; האל הוא אין-סופי והכרחי, לכן משמעותו היא שכל האפשרויות מתממשות בהכרח.
אז מה מאפשר לאופן לקבל צורה מסוימת, מובחנת?
דלז ניצל את הפירצה הזו במודל של שפינוזה כדי לטעון שכל החלוקות האפשריות של העצם מתקיימות בו-זמנית, כאימננטיות: סך האיברים הוא אין-סופי וגדול מגופו האחד, הוא יכול ליצור אין-סוף גופים וירטואליים. ואמנם, ישנן אפשרויות המוציאות זו את זו: האופנים מבוססים על השלילה, הם 'כך = לא אחרת', והם לא יכולים להיות גם 'כך' וגם 'אחרת'. במילים אחרות, לא ניתן לממש את כל האפשרויות בו זמנית. אצל דלז יש מקום לעובדה הזו: העצם שלו הוא ריבוי של עצמות והוא פרובלמטי מיסודו, הוא לעולם אינו מתממש במלואו (הוא אינסוף 'פעיל'). האל מכיל את הניגוד בצורה החיובית של ההבדל (האפקט של העצמה), כך שלניגוד יש מעמד אונטולוגי ראשוני. (ובכל זאת, בעיית 'מצב העניינים' חוזרת בצורת השאלה: "למה העצמות ביחד?") אצל שפינוזה, העצם קודם לניגודים והם אינם קיימים בו אלא כאי-הבנה (כמבט שאינו שלם), הם חלק הכרחי מעצם שלם וממומש. אם לא ניתן שכל האופנים האפשריים יתקיימו באותו המקום והזמן, ובכל זאת הם נובעים משלם מסוים בצורה מסוימת, למרות אפשרותה של הצורה המנוגדת לה, המשמעות היא שלעצם יש צורה מסוימת למרות אפשרותה של הצורה המנוגדת לה. זו הפרה יסודית של מושג העצם, המתקיים מכוחו של הכרח פנימי: יוצא שהעצם אינו מעוגן בשום סוג של הכרח, חיצוני או פנימי, והוא שרירותי לחלוטין. הדרך היחידה לחמוק ממסקנה זו תהיה לטעון שכל האפשרויות השרירותיות מתקיימות ב-'עולמות מקבילים', כלומר לקיומה הנפרד של כל השתלשלות אירועים אפשרית במציאות. עם זאת, קשה להגדיר אפשרות כנובעת באופן הכרחי: אם נגיד ש-א' ו-ב' הן אפשרויות סותרות ושוות (מנומקות באותו האופן), הכוונה היא שאף אחת מהן אינה מתחייבת. האפשריות עצמה מתחייבת, בעוד ההכרעה שלה היא שרירותית. במילים אחרות: השרירותיות מתחייבת.

_הכלי המחשבתי היעיל היחיד שקיבלנו משפינוזה: ההסבר שלו למקור הטעות; הרעיון שכל ביטוי הוא אמיתי איפשהו הוא יפה ושימושי. עם זאת, נראה ששפינוזה בעצמו פספס כאן את המשמעות - כל דבר הכרחי איפשהו.

_