דקארט העדיף

ננסה לשרטט את העמדות החזקות ביותר המובלעות בתורתו של דקארט. ניעזר בדילמות פרשניות העולות בחיפוש ונזנח טענות שאינן מאפשרות להציל אותו מהביקורת. נשאף לחלץ מדבריו מענים לבעיות עקרוניות, באמצעות ניתוח של הנחות היסוד שלו והישענות על מושגיו הפילוסופיים. לא נעסוק בביקורת מתבקשת על הטענות החלשות של דקארט: בעיות כמו הנחתו שאל מושלם הוא טוב, הסתמכותו על חוקי הלוגיקה טרם הוכחו או השימוש שלו במטאפיזיקה ארכאית של סיבתיות יתבררו כלא מהותיות לחילוץ טענות היסוד של המודל הקרטזיאני.

הבנה ראשונית של דקארט: אם יש מחשבות, אף אם הן מוטעות ב-100%, הן אימננטיות למשהו. מתקיימות בתוך משהו. לכן, בהכרח קיים 'דבר חושב', המכיל אותן. דבר זה הוא 'אני': מחשבה, עבור דקארט, היא תוכן המתווך ל-'אני' באופן בלתי-אמצעי. ה-'מקום' אליו המחשבה שלי מתווכת, ההכרה שלי, הוא אני.
מראש, דקארט עובד עם שני גורמים: המחשבה, והישות המכירה בה (באופן ישיר).

בתור התחלה הוא אומר: 1. אם אני מכיר במחשבה, אז זו המחשבה שלי, זה שחושב.
2. אין ספק שאני מכיר במחשבה, כי עצם ההתחבטות שלי בשאלה היא הכרה של מחשבה ==(אבל האם אני באמת מתחבט?)== 3. לכן אני, 'הדבר החושב', זה שמכיר במחשבה - קיים בהכרח.

אולם שאלה ראשונה עולה לגבי העדיפות של שני המרכיבים בהסקה העצמית של נוסחת הקוגיטו: האם העובדה שיש לי פנימיות, שיכולה להיות בה מחשבה, מעידה שאני קיים - אז העובדה שישנה הכרה במחשבה, המחייבת שזה מחשבה, שחייבת להיות בתוך משהו, מחייב שאהיה קיים?

דקארט שואל "האם אני באמת קיים" - הוא מצוות את השניים מיד. הוא טוען שאם הוא שואל "האם אני חושב?", התשובה תמשיך להיות כן - לכן, מאחר שהוא חושב, הוא קיים. השאלה היא למה העדיפות -

האם העובדה שמתרחשת הכרה במחשבה מחייבת את 'זה שמכיר' - או שהעובדה ש-'אני מכיר' (שמחשבה קורית בתוכי) מחייבת את 'אני שמכיר'.

האם זו החזרה של העובדה שמתרחשת מחשבה, המחייבת את מי שמכיר את המחשבה הזו - או החזרה של העובדה ש-'אני' חושב, המחייבת את 'אני'.

העניין פה הוא על מה הדגש - על העניין שלא ניתן לשלול את המחשבה העיקשת, כך שמשיך להתחייב שיהיה לה 'דבר חושב' (כי היא מתעקשת להישאר), או על כך שממשיכה להיות מחשבה כדבר שתמיד 'נמצא בתוך', כך שאני ממשיך להתחייב כמה שנמצא בתוך. בשלב הבא אסביר מדוע התשובה חייבת להיות 'כבאחת' - בגלל הביקורת של חבר של דקארט על 'נמצא בתוך' ובגלל שכדי להכיר במחשבה ולו פעם אחת, אתה צריך כבר להיות דבר שמכיר (אז בעצם - אתה צריך להניח מראש שאתה דבר שמכיר, ואתה עושה את זה מפני שיש תוכן כמו מחשבה - זה אווידנטי שמחשבה היא אימננטית).

יש מצב שהנוסחה הראשונה שנתתי היא כבר אחרי שיישבתי את שתי הגרסאות בכלל... צריך לקרוא את הסיכום.

אימננטיות יישוב הספק רציפות המחשבה במובן של 'זהות הדבר החושב לעצמו' רציפות המחשבה במובן של 'זהות המחשבה לעצמה' (מי אמר שהדבר שחושב הוא 'אני'? רק כי המילה הקבועה היא 'אני'?). - דוגמת הרדיו המקולקל... הרציפות היא גם 'הצלילות של האני' האני גם 'שקוף' במובן שהוא מבין את אופן הפעולה שלו - ההנחה פה היא שמחשבה הוא הכוח המייצר מחשבה (ויש לזה השלכה לגבי האל: האם באמת יכול היה לברוא אחרת?

צורה זו של טיעון חשופה למספר השגות:
א. רציפות המחשבה: דקארט נשען על תחושה אווידנטית של "אני, חושב" כדי לאמת את קיומה של המחשבה שלו. אין לי ספק שהמחשבה קורית, כי היא קורית בתוכי, על כן אין לי ספק שאני קיים באופן כזה או אחר. כלומר, המודעות לאפשרות של מחשבה לעולם אינה "צפה", אלא מעגנת את עצמה בישות קיימת מעצם היותה.
אם כן, כל מחשבה שהיא שייכת לישות כלשהי, אך מי אמר שכל "רגע מחשבתי" שלנו מתרחש בתוך אותה הישות? בזיכרון שלנו איננו יכולים להיות בטוחים, הוא עלול להטעות. לכן, יכול להיות שהמחשבה בוקעת מקיום אחר בכל רגע, ואין לנו ידיעה יציבה של "הדבר החושב".
א2. בהמשך לכך, הנפש שלנו בנויה ממגוון של ידיעות בכל רגע נתון. מי אמר שכולן מגיעות מאותה הישות?
המחשבה מעגנת את עצמה מתוך כך שהיא נשמעת במקום כלשהו. אם כך, מי אמר שכל המחשבות נשמעות באותו המקום? ייתכן ש-'המקום' אינו יחידה עצמאית והרמטית כלל (אין לנו ידיעה של המקום שהיא מובחנת ואווידנטית).
(האם המחשבות מודעות אחת לשניה? מה מאחד אותן?)

ב. רגרסיה של ספק
ג. זהות המחשבה לעצמה

(המחשבה מעגנת את עצמה בישות באופן רקורסיבי: היא עשויה להיות אשליה, אך גם זו מחשבה, וכן הלאה.)

מושגים להציג:
טווח הספק הראשון והשני
אמת/מציאות אמתית
סיבה ותולדה
וודאות - עם ובלי האל
רצון, אמונה
מחשבה: הגרסה המורחבת והגרסה המצומצמת, לאחר גילוי ה-'מהות'
אידאת האל המושלמת והלא-כ"כ-מושלמת
מציאות כתכונה (הוכחה אונטולוגית)
אינטואיציה ודדוקציה
האל הטוב והאל הרמאי
קריטריונים: בהירות ומובחנות
אי-ההרמטיות של הבריאה

בגדול יש לנו את נוסחת הקוגיטו כדי לדבר על המחשבה כמכירה את עצמה ואת הוכחת האל כלדבר על הכישלון שבלעגן אותה במציאות ועל המשמעות של אידאת האל (צורת המחשבה? האמנם?) כישלון הוכחת המציאות מאפשר למחשבה לכונן את האני? או שזה לא קשור?