דיקרט (הגיונות)

הקדמת מחבר

• דיקרט צרפתי, מהמאה ה-17, שמכונה גם "המאה הגדולה" של התקופה הקלאסית. הכתיבה שלו נחשבת לדוגמה בולטת של כתיבה קלסית (עם נטיות מודרניסטיות), וידועה באיכות האסתטית שלה ובחקירה העצמית המעמיקה והפואטית שהיא מציגה.

• בעברית, התרגום הראשון שייך ליוסף אור, משנת 32, והתרגום החדש הוא של דורי מנור, מ-2001. לדברי דורי, אורי לקח על עצמו משימה חלוצית של יצירת 'דקארט עברי', ועל הדרך טבע כמה מושגים פילוסופיים מהותיים בעברית, כמו 'הפעלויות' (שזה בסה"כ 'יכולות', או 'כשרים', או אפילו 'הגיונות' שזה בסה"כ 'מחשבות' או 'ערעורים'). ההסתייגות של דורי קשורה באופי של הכתיבה המקורית: הלשון של דקארט, לדבריו, הייתה 'שקופה' מבחינה מינוחית ונגישה לקהל רחב של קוראים. בנוסף, הוא מרגיש צורך לתרגם את הכתיבה המקורית באופן שמשקף יפה יותר את ההדר הקלסי שלה, שקשה לשחזר בעברית, שלא ידעה תקופה של כתיבה קלסית. מנור טוען שמחבר 'קלאסי' הוא יוצר שקול ויסודי, ובאותו הזמן מבקר רהבתן.

• דיקרט מבקש מהסורבון (הכנסיה) חסות והכרה, כי הוא מתכנן להדגים כיצד המתודה שלו לבירורים מדעיים יכולה להוכיח מעל לכל ספק, באופן שיהיה ברור לכל הנפשות, את העובדה שנפש האדם וגופו הם שני דברים נפרדים, ואת קיומו של האל.

• דיקרט הוא מהגדולים הראשונים של העת החדשה, והכוונה שלו היא לכתוב בלשון שתהיה נהירה לכולם

• הטקסט נכתב ברומאית ובצרפתית, התרגום הוא מהצרפתית

הקדמה

• דקארט עונה להשגות על חיבורו הקודם, מדבר על עצמו-האידאלי,על אתסיסטים ועוד כמה דברים.

תקציר ששת ההגיונות

• דקארט כותב במאה ה-17, לכנסיה, אבל לא מקבל את חסותה. נקודת המוצא שלו היא הטלת ספק בכל הדברים, כולל מציאותו של האל - הוא הרי בא להוכיח את מציאותו של האל. גם הסכולסטים להבנתי עסקו בזה, אבל אולי לא בפרהסיה. אני חושב על המהות של הקורס - זו פילוסופיה 'בעת החדשה' - המאות ה-17 וה-18, כשהמחשבה החילונית והמדעית מתחילה להתפתח. אני מניח שנפגוש התרחקות הדרגתית מהכנסיה, והתהוות הדרגתית של גוף מחשבה שהיא מדעית במקום רליגיוזית (אם כי כמו במקרה של דקארט, לא אתאיסטית או אנטי-ריליגיוזית).

• בראשון נלמד על הטלת ספק ועל החשיבות שלה

• בשני נלמד מדוע הרוח מבינה שהיא עצמה קיימת ואינה נתונה בספק, ולכן היא מבינה מה שייך לה - 'טבעה השכלי', ומה אינו שייך לה, אלא ל-'גוף'. נלווה איזשהו נימוק על נצחיות הנפש, שהוא למעשה הנימוק האריסטוטלי: צורת האדם נצחית, האדם הספציפי הוא מקרי, המחשבה איננה מקרית (accident - מה שהוא לא עצם (סאבסטנס) אלא תלוי בו ונמצא בו - 'תכונה של העצם') אלא זהה לצורתה, שהיא נצחית (ה-צורה הנצחית)...
• בהיגיון השלישי נוכיח את קיומו של האל - אך בלי להשתמש בדוגמאות הקשורות לגשמי
• ברביעי נלמד למה דברים שאנחנו 'משיגים' באורח בהיר ומובחן הם אמיתיים, ומה מקור הטעות והשקר
• בחמישי נוכיח את קיומו של האל שוב ונרחיב על הטבע של הגופני
• בשישי נבחין בין השכל לדמיון, ונעבור על 'טעויות שמקורן בחושים' בין היתר, דקארט מציין שנוכיח את קיומם של הדברים החומיים. לא בגלל שיש בכך צורך, לטענתו, אלא כדי להראות שהטיעונים שמוכיחים את קיומם הם פחות חזקים מהטיעונים המוכיחים את קיום האל והנפש...

היגיון ראשון

על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק