דאמפ לוק

הרעיונות הטובים¶

אמפריציזם? חוש? לא בטוח.
שלילת טיעון החלום
שלילת ההוכחה השלישית של האל אצל דקארט (שלילת האינסוף החיובי - שלמות ואינסופיות הן תכונות סותרות).
שלילת הידיעה בכוח! לא יודע מה דעתי אבל טיעון חזק מאוד.
"החושים מלמדים אותנו את מושגי היסוד של המחשבה" - אמפריציזם מהסוג הכי טוב

הונורבל מנשן: - עיגון של הראליזם (ההכרה בקיומה של מציאות חיצונית) בסבילות - בעובדה שכוח כלשהו פועל עלינו (מובלע בדבריו). לא מאוד שונה מ-'סוקרטס בן תמותה'.

ציטוטים¶

לחשוב¶

![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^ozolek]]

ראשית דקארט כאמור לא הזכיר את 'תמימות הדעים' כנימוק לאידאות מולדות. דקארט לא נשען בטיעוניו על קונצנזוס ושם לו למטרה לנפץ דעות רווחות. באותו אופן, הטענה שרעיון האידאות המולדות מיועד ליצור שמרנות ודיכוי מחשבתי, כנראה לא הייתה מופנית לדקארט. שנית יש לשים לב: לוק דיבר נגד (הידיעה של-) עקרונות מולדים, בעוד שדקארט דיבר על אידאות מולדות. אצל שני ההוגים, אידאה היא כל תוכן נפשי. 'עקרונות' במובן שלוק משתמש בו הם אידאות של חוקי המציאות: המתמטיקה, הלוגיקה, הגאומטריה וכו'. (כלומר: האם אתה נולד כשאתה יודע שלעיגול אין פינות, או לומד את זה מאידאה שמגיעה מבחוץ). ניתן לטעון שלמעשה אין סתירה בין לוק לדקארט: יתכן שאין 'עקרונות' מולדים אבל יש אידאות מולדות - כלומר, אנחנו נולדים עם האידאה של המשולש כבר בתוך הראש שלנו. וזה באמת משיב על שאלה פתוחה אצל לוק: מאיפה מגיע התוכן של האידאות? מאיפה יש לנו, מראש, את האמצעים הנפשיים לייצג באמצעותם משולשים? [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^hw6vlf|מקור]]

![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^w0e57z]] ![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^3fo8c1]] ![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^t8lf2d]] ![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^sbtlck]] ![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^q02ka6]] ![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^c53lt7]] ![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^6k9dad]]

לייבניץ על העצם אצל לוק לוק שם ללעג את עצמו וגם את שפינוזה ודקארט - המושג שבשלב התורה שלהם הוא ריק. לייבניץ הוא הרציונליסט הגדול השלישי, והוא מנסה להגן על העצם: לפי לייבניץ, הקושי שעולה לגבי העצם עולה לגבי כל יסוד אונטולוגי - "מה שהוא ברור ביותר וראשיתי ביותר". היש הבסיסי, המצע של התכונות באשר הן, נותר חסר אפיון. עבור לייבניץ, אין לשלול את התוצאה הזו - היא לא בעייתית כמו שחושבים וניתן לגזור ממנה מסקנות. מעניין [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^360eds|מקור]]

נשאית של תוכן מסוים: לאידאה יש תכונות באמצעותן היא מייצגת את המושא הפרשנים המגנים על יום טוענים שעבורו, הוא מאז ומתמיד התכוון לאידאות במובן של פעולה נפשית - אנחנו מבצעים פעולות שונות כדי לייצר אידאה של המושא, בהתאם לנסיבות השונות של התפיסה. ועם זאת, האידאה היא ההבדל ברמת הפעולה בלבד - בסוף הן אידאות של אותו המושא, לא מושאים עצמאיים. אם להרחיב את הטיעון, תפיסה ישירה אינה סותרת תפיסה עקיפה - אנחנו תופסים את מראה מסוים של העיר ירושלים (תפיסה עקיפה), וגם רואים את המושא 'ירושלים' עצמו (תפיסה ישירה). הטיעון השישי הוא שיש לדקדק בניסוחים של לוק, כדי למצוא שיתכן שהוא דגל בתאוריית תפיסה סיבתית מבלי שזו תהיה תאוריית ייצוג: אין פגם באמירה שהמושא גורם לכך שנראה אותו, וזו לא מחייבת אמונה בכך שהמושא יוצר את האידאה שלו בנפשנו. יכול להיות שלוק התכוון שהמציאות נראית שונה מפרספקטיבות שונות, ושאנחנו לעד שבויים בפרספקטיבה - לא מסוגלים לקבל מבט נטרלי על המושא. אך עדיין, כל המבטים שלנו הם פרספקטיבות אפשריות על המושא עצמו. גם העיסוק בהתאמה או אי-התאמה של האידאה למושא לא מחייב להאמין בתאוריית ייצוג. כל זה כ"כ, אבל כ"כ לא משנה. גם אם היה מודע מכל הכיוונים לכשל, וצחק על הכשל, ונשען על הימנעות מהכשל - אם הוא חטא בכשל, אז הכשל קיים. השאלה היא לא 'למה לוק התכוון', אלא 'למה יכול היה לוק העדיף להתכוון': הלוק המיטבי והחזק ביותר שניתן לבנות מהרעיונות שלו. [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^dpuijb|מקור]]

כאן לוק עוסק במושאים הנכללים בעולם החומרי, בחלל ובזמן לפי לוק: האידאות נתפסות בתוך הרוח, ושייכות לעולם הפנימי של 'הישים התופסים' (בני אדם). מחוץ לרוח נמצאים: התכונות של המושאים הנתפסים, כולל הכוחות שלהם לעורר בנו אידאות מסוימות. לכן, על התכונות והכוחות של המושאים החושיים אנו מדברים כאל העולם החיצוני. ביקורת המודל האימננטי ‎ לוק מבחין בין האידאות של האיכויות הראשוניות ובין האידאות של האיכויות המשניות ומעלה בכך את אחד הפתרונות החשובים שהועלו כדי להתמודד עם בעיות המדע החדש. ההבחנה בין איכות ראשונית ומשנית הייתה קיימת עוד אצל דקארט, גלילאו, ובהארכה אצל דמוקריטוס, אבי האטומיזם, אבל לוק מנסח אותה באופן המובהק ביותר. [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^2ftsnm|מקור]]

שישנו עולם פיסיקלי פומבי ומשותף, שהאידאות שלנו משקפות בנאמנות יחסית
‎ ‎ הנימוק שלו הוא כזה: לא ניתן להשתמש במילה בהצלחה אלא כדי לציין את האידאה המתאימה הרעיון של לוק הוא שאיננו נבין לעולם את המילה 'תפוח' ואת השימוש בה, בלי להתנסות בתפוח ולהחזיק באידאה המתאימה. זה... בעצם מנוגד לגמרי לרעיון הספקטרום ההופכי שלו. לוק טוען שלא ניתן להגיד 'תפוח' ולהצליח לתקשר בכך, אלא אם השימוש שלנו היה כדי לרפרר לאידאה המתאימה - אבל מה אם אמרנו 'תפוח', ולמרות שהתכוונו למשהו שהוא כמו-תפוח, כולם בכל-זאת הבינו אותנו? על כל פנים, לוק הוציא מהכלל מילים לוגיות כמו "אם", "לא" וכו'. אז התורה שלו חלה במובן זה רק על שמות עצם ותואר. ‎ שתי הטעויות הנפוצות לגבי משמעותן של מילים לפי לוק הן: [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^6capjm|מקור]]

הביקורת של וויטגנשטיין - אין 'שפה פרטית' וויטגנשטיין הקדיש מאמצים להפרכת תאוריית המשמעות של לוק, ולביקורת שלו חשיבות גדולה. 'שפה פרטית' היא המצב שמתאר לוק, בו לכל אחד יש אידאות פרטיות משלו, אשר מרכיבות את המחשבה ומהוות מעין 'שפה' שאינה מילולית, כאשר שפה פרטית זו מתורגמת ל-'שפה הפומבית' המורכבת ממילים. וויטגנשטיין טוען: ‎ א' - שלא ניתן לעבור מהפרטי לפומבי באופן כזה - הציטוט המפורסם של וויטגנשטיין אומר ש-"אם אני מסיק מזה זה כאב מהחוויה שלי, אז ככה גם כל אחד אחר מול עצמו - ולעולם לא נוכל להכליל מהכאב האישי שלנו על המשמעות הכללית של כאב". באותו אופן הוא מדגים: אם לכל אחד מאיתנו הייתה קופסת עץ אישית שיש בה משהו, וכולנו היינו קוראים למשהו הזה 'חיפושית' - זה לא היה משנה מה יש בקופסה הזו, היא גם הייתה יכולה להיות ריקה, מה שיש בתוכה אינו חלק מ-'המשחק השפתי'. ‎ ב' - ש-'שפה פרטית' היא לא אפשרית כלל - זה טיעון חשוב מאוד ומורכב של ויטגנשטיין. לפי טיעון זה, אדם שיחבר לעצמו 'שפה פרטית' - גם אם רק למחשבה שלו - כלומר, אדם שינסה לחשוב בשפה שאינה פומבית, באמצעות אידאות 'אישיות' - יגיע לתוצר שלא יהיה מובן אפילו לבעליו. הסיבה היא שהוא לא יוכל לדעת אם הוא זוכר נכון את הקשר בין האידאה למילה. הכוונה היא שהוא עלול יהיה לחשוב שהוא זוכר את הקשר נכון, אך לטעות בכך. בדיוק כפי שדוגמת 'הספקטרום ההפוך' מראה שלא ניתן לעמוד על הבדלים במשמעות של מילים בקשר בין אנשים, נכון הדבר בין אדם לבין עצמו - אני מניח שזה הכיוון? לפי ויטגנשטיין, אדם יחיד לא יכול לקבוע אם הקשר מילה-אידאה מתקיים או לא, כלומר האם השימוש הנעשה באידאה הוא נכון לא, בשום מצב נתון. הסיבה היא שלפיו, הקשר בין מילים לאידאות תלוי בכוונות של משתמשי השפה - פעילות לשונית אפשרית רק במסגרת חברתית של קהיליית הדוברים, כאשר המשמעות היחידה היא זו שהקהילייה נותנת למילים, ולעולם לא 'הכוונה'. הכושר להשתמש נכון במילים הוא זה שמכונן הבנה - ולא קישור 'נכון' של אידאה עם המילה. [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^bi1tks|מקור]]

הפגם בהסבר של לוק נעוץ בדו-המשמעות שהוא מייחס לאיכות הראשונית, כתכונה מוחשית אך גם כתכונה משוערת. האם זה נכון שלדברים אין באמת צבע? מצד אחד, כאשר מביטים בדברים במיקרוסקופ, הם מאבדים את צבעם. מצד שני, לדברים שנראה במיקרוסוקפ יש צבעים משלהם, בהכרח. כמו כן, המיקרוסקופ מאפשר לנו לראות תכונות מוחשיות של החלקיקים, אבל אינו מלמד אותנו על תכונותיהם המשוערות. כלומר - אנחנו לא מצליחים 'להתנער' מהאיכויות המשניות, על אף שלכאורה אינן אמתיות או נחוצות. ‎ הפגם מבטא את בעיית היחס בין תמונת העולם השגורה לתמונת העולם המדעית. ארתור ס. אדינגטון מעלה את דוגמת שני השולחנות המפורסמת: שולחן מס' 1 הוא זה שמוכר לנו "משנות חיינו הראשונות". הוא מורכב מאיכויות משניות: הוא בצבע כזה וכזה, צורה כזו וכזו, וכו'. הוא גשמי. שולחן מס' 2 הוא השולחן לפי התמונה המדעית: הרבה ריקנות, קצת חלקיקים, מטענים חשמליים, וכו'. בין השולחנות יש הבדל עצום, ובעוד הפיזיקה טוענת שהשולחן השני הוא זה שקיים באמת - אין בכוחה לסלק את השולחן הראשון. כלומר: הפיזיקה לא יכולה להחליף את המונח השגור 'שולחן', המאפשר להבין את העולם כתמהיל של "(הנחה של) טבע חיצוני, דימויי נפש ודעות קדומות המועברות בירושה". צריך לקרוא על זה, לדעתי הכוונה היא שהתמונה המדעית לא מצליחה לגעת במה שמהותי כדי שנוכל להשתמש בשולחן, לדבר עליו וכו'. [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^l9vvsq|מקור]]

מודלים מוחשיים של השכל הגישה של לוק לניתוח מקורן של האידאות היא היסטורית - הוא מבקש לבדוק כיצד אדם רוכש את רעיונותיו, מרגע שנולד. כך, הוא מערב בתאוריה שלו גם שיקולים של פסיכולוגיה התפתחותית - יש בכך בעיתיות, עם זאת חשוב לציין שעבודתו של לוק מניחה את הקרקע לפסיכולוגיה המדעית. ‎ המודלים המוחשיים הם מטפורות לשכל המופשט, מעין משלים שמלמדים אותנו על טיבו. הרעיון היסודי המשותף למודלים של לוק: האידאות נמצאות בשכל, כפי שמושאים נמצאים בחלל הפיזי מעניין, ביקורת המודל האימננטי? [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^lqrgkr|מקור]]

![[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^h9psl5]]

חזק¶

לוק וטיעון החלום לוק חשדן מאוד כלפי טיעון החלום. הוא מכיר באפשרות הטעות התפיסתית הנובעת מאי-תאמה בין האידאה ובין המושא. ובכל זאת, הוא טוען שתמיד יתגלה הבדל בין אשליית חושים ובין תפיסה מהימנה. יכולים להיות קווי דמיון בין החלום למציאות, אבל לפי לוק ניתן, לפחות לרוב, להבדיל בין חלום למציאות. לוק כתב משהו כמו: "מי שמאמין שהכל אצלו חלום - אין טעם שישיב לו אדם ער. מי שבכל זאת רוצה לחלום שאני עונה לו - אגיד לו שהוודאות של עדויות החושים היא הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להשיג, אלא גם הוודאות היחידה שמצבנו זקוק לה". אני מאוד אוהב את התשובה הזו. הוא מתחיל מלשאול למה אתה תוהה לגבי דברים אם זה חלום. אם יש אחרים, גבולות כלשהם של אפשרות ושל אמת, אם יש משמעות - אז אנחנו לא בדיוק בחלום... גם אם אנחנו מבינים את הדברים רק כתולדות של סיבות נסתרות ויסודיות יותר (מטריקס שיט). בנוסף לזה, אין וודאות גדולה יותר מזו של חישה, וזו הוודאות היחידה שאנחנו זקוקים לה - היא עדיפה לאין שיעור מהוודאות שמשרה הקוגיטו... [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 5-6 - לוק.md#^6a970i|מקור]]