דאמפ שפינוזה

ציטוטים ׁ

[[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^vimo4f|מקור]]

החלק החשוב ביותר ב-'אתיקה' הוא חלק א', משפט 11 -- הוכחת האל. יש לשים לב שהשימוש של שפינוזה ב-'או' אומר 'במילים אחרות', ולא דיסיונקציה. הנוסחה המפורסמת שלו היא Deus sive natura - "אלוהים או הטבע". ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^qn8u9z|מקור]]

^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^epir7i|מקור]]

^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^a91twm|מקור]]

^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^upaz8h|מקור]]

^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^5r2bcj|מקור]]

"כל מה ששכל אינסופי יכול לתפוס כמכונן את מהותו של עצם שייך לעצם אחד ויחיד, ולכן העצם החושב והעצם המתפשט הם אותו העצם האחד, שפעם מבינים אותו בתואר זה ופעם בתואר זה." ['מאמר', חלק ב' משפט 7, עיון] [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^tg9n4g|מקור]]

"האהבה השכלית של הנפש לאלוהים היא אהבתו של אלוהים עצמו, שבה הוא אוהב את עצמו" [חלק ה, משפט 63] ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^9wwteh|מקור]]

"נפש האדם היא חלק של השכל האינסופי של אלוהים." [חלק ב, משפט 11, משפט נסמך] [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^264ik1|מקור]]

^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^jmlurj|מקור]]

"...הרי הדברים היחידים הם אופנים, המבטאים [...] באופן מסוים וקבוע את עוצמת אלוהים, שעל ידיה הוא נמצא ופועל" [חלק ג, משפט 6, הוכחה] ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^8iimsh|מקור]]

"[...] מפני שסיבות חיצוניות סמויות מן העין משתלטות על דמיונו (של המתאבד) באופן כזה ומפעילות את גופו כך שהוא לובש טבע אחר המנוגד לטבע הראשון טבע שהאידיאה שלו (לפי חלק ג' משפט 10) אינה יכולה להימצא בנפש. אבל אפשר שאדם, מתוך הכרח טבעו שלו, יחתור שלא להתקיים, או יחתור להשתנות לצורה אחרת, כמו שאי אפשר שדבר מה יתהווה מתוך האין" [חלק ד, משפט 02, עיון] ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^es27fr|מקור]]

"...אין מוקדם ומאוחר בנצח, ואין בו מתי" [חלק א, משפט 33, עיון 2, עמ' 211] ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^w1qqnr|מקור]]

"...להיות סופי הוא, למעשה, שלילה חלקית, ולהיות אינסופי הוא חיוב מוחלט של קיומו של טבע כלשהו" [חלק א, משפט 8, עיון 1] ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^4gva16|מקור]]

"[...] סדר האידיאות וקישורן זהה לסדר הדברים וקישורם"* [חלק ב, משפט 7] ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^oed5k6|מקור]]

"[...] את מציאות האופנים אנו יכולים לבאר רק על־ידי ההתמד [=ההתמדה] בלבד ואילו את מציאות העצם — רק על־ידי הנצח, כלומר — על ידי ההנאה האינסופי מן המציאות" [איגרת 12] ^ציטוט

"[...] מטבעה של התבונה לתפוס את הדברים מתוך בחינה כלשהי של נצח" [חלק ב, משפט 44, משפט נסמך 2] ^ציטוט

"[...] אנו משיגים את המים כניתנים לחלוקה ואת חלקיהם כנפרדים זה מזה, אבל זאת באשר הם מים, ולא באשר הם עצם גופני; כי המים באשר הם עצם אינם מתחלקים ואינם נפרדים" [חלק א, משפט 15, עיון, עמ' 93] ^ציטוט

"[...] רק התלות בדמיון גורמת לנו שנתבונן בדברים כמקריים, אם מבחינת העבר ואם מבחינת העתיד" [חלק ב, משפט 44, משפט נסמך 1] ^ציטוט

"[...] אין בטבע שום דבר מקרי, אלא כל הדברים נקבעים מתוך הכרח הטבע האלוהי להתקיים ולפעול באופן מסוים" [חלק א, משפט 29] ^ציטוט

"[...] כל מה שאנו משיגים שהוא בגדר יכולתו של אלוהים נמצא בהכרח" [חלק א, משפט 35] ^ציטוט

"[...] אלוהים פועל מתוך חוקי טבעו בלבד, ואינו כפוי על ידי אף אחד" [חלק א, משפט 17] ^ציטוט

"[...] הנפש אינה מכירה את עצמה אלא במידה שהיא תופסת את האידיאות של הפעלות הגוף" [חלק ב, משפט 32]

"[...] אדגים כל זאת בדוגמה יחידה. נתונים שלושה מספרים, וצריך למצוא מספר רביעי המתייחס לשלישי כמו השני לראשון. סוחרים יכפלו בלי היסוס את המספר השני בשלישי ויחלקו את המכפלה במספר הראשון, מפני שלא שכחו מה ששמעו בלי הוכחה ממדריכם, או מפני שלעתים קרובות התנסו בכך במספרים הפשוטים ביותר; או מתוקף ההוכחה של משפט 91 בספר 7 של אוקלידס, כלומר מתוך תכונתו המשותפת של יחס הפרופורציה. אבל במספרים הפשוטים ביותר אין שום צורך בכל זה. לדוגמה, בהינתן המספרים 3,2,1, אין אדם שלא יראה, ואפילו ביתר בהירות, שהמספר הפרופורציונלי הרביעי הוא 6. כי מתוך שאנו רואים את יחס הראשון לשני בהסתכלות אחת, אנו מסיקים את הרביעי." [חלק ב, משפט 04, עיון 2] " [...] ההכרה מן הסוג הראשון היא סיבתה האחת והיחידה של השקרות, ואילו ההכר מן הסוג השני והשלישי היא אמיתית בהכרח" [חלק ב, משפט 14]

"[...] באידיאה הולמת אני מבין אידיאה, שבהיותה נדונה כשלעצמה, בלי יחס למושא, יש לה כל התכונות או סימני ההיכר הפנימיים של אידיאה אמיתית" [חלק ב, הגדרה 4]

"[...] לנפש האדם יש הכרה הולמת של המהות הנצחית והאינסופית של אלוהים" [חלק ב, משפט 74]

"[...] כל האידיאות, באשר הן מתייחסות [=שייכות] לאלוהים, הן אמיתיות" [חלק ב, משפט 23]

"[...] השקרות יסודה בהעדר הכרה הכלול באידיאות בלתי הולמות, או קיטעות ומבולבלות" [חלק ב, משפט 35]

w

לחשוב

חידוד העמדה של שפינוזה: נעזר בשני ציטוטים כדי לנסות לחלץ את עמדתו הרצינית ביותר של שפינוזה. על פניו הוא טוען שהשארות הנפש היא הפיכה של חלקים מהנפש לנצחיים. אלא שיש להבין זאת כך - השארות הנפש היא ההפיכה של הנפש לזהה עם רכיבים שהיו, מראש, נצחיים. האמתות הן 'אידאות הולמות', אל-זמניות שנמצאות כולן בתוך האל; כאשר אני לומד את האמיתות האלה, אני הופך אותן לחלק בשרשרת האידאות המרכיבה את נפשי, וכך מרחיב את החלק הנצחי שבנפשי. כאשר אמות, האופי הנצחי של האידאות האלה לא ישתנה, חלק שהרכיב אותי נשאר קיים בעולם. עם זאת - לא יוותר מהידיעות שלי שום פן אישי - תורתו של הוגה נשארת לאחר מותו, אך אינה מבטאת את האישיות שלו, רק את הרעיונות הכלליים שלו. זאת ממש עמדה של פילוסוף קלאסי: טיהור הנפש נעשה על ידי סילוק האשליה מהנפש באמצעות חיקוי והפנמה של הסדר האלוהי... תהליך זה 'מזכך' את הנפש ומקרב אותה אל הטבע האלוהי שלה, שהוא טבע נצחי - אצל שפינוזה הטבע הוא-הוא האל, ולכן כאשר אנחנו הופכים לזהים עם הטבע הנצחי, אנחנו הופכים לזהים עם הישות היחידה שקיימת באופן אל-זמני. [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^kensl8|מקור]]

שאלת השארית: מה בעצם אמור להישאר מהנפש לאחר מות הגוף? שפינוזה שלל את העמדה של דקארט לפיה אנחנו 'דבר חושב', שיש לו זהות רציפה וקיום עצמאי - אנחנו נובעים לחלוטין מההימצאות שלנו, כלומר מהתחום המוגבל שאנחנו מבטאים בתוך האל. אם זה נצחי - הרי שבאל יש גבול שאינו מתפוגג ממבט הנצח. לוק עסק רבות בשאלת הזהות של הנפש לפני ולאחר המוות מעניין לאללה, היו לי קווים כאלה [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^3vksr6|מקור]]

• החופש כהכרת ההכרח ניתן לתת שתי פרשנויות לעמדה הסופית של שפינוזה: בראשונה, הכרת ההכרח, המציאות השלמה, מביאה שמחה ומסלקת עצבות (ע"י שינוי הפרספקטיבה); זו המשמעות של שליטת התבונה ברגשות, וזוהי החירות. בשניה, הכרת ההכרח מאפשרת לאדם לפעול באופן עצמאי בעולם (על ידי שליטת התבונה והפרספקטיבה של הנצח, מודעות לקונטוס שלו וכו') - בכך ההיקבעות העצמית שלו גוברת, והוא הופך דומה לאל ולחירות שלו. ‎ ההשקפה לפיה חופש הוא הכרת ההכרח רווחת בתורות דטרמיניסטיות, בצורה שונה משל שפינוזה. אצל מרקס, הגל וכו' - הידיעה השלמה מאפשרת לנו לעשות את ההכרח בידיעה שהוא הכרחי - וכך, למעשה, לעשות את ההכרחי מתוך בחירה חופשית לא פחות מאשר מתוך הכרח. (אני מבין שהדבר מתחייב, כלומר בוחר בו ורואה בזה כמתחייב). אצל שפינוזה ההגדרה לא קשורה ליכולת העקרונית שלנו לפעול אחרת (לא לבחור לראות את ההכרח) - אלא בהיקבעות העצמית שלנו (זה ביטוי של הטבע הפנימי ההכרחי שלנו לראות את ההכרח). עם זאת יש קושי בעמדה של שפינוזה: הוא נאלץ להמיר את הגדרת החופש פעם שניה, ל-'שליטת התבונה בריגשות'. ממש לא ברור מאיפה באה הריגשות הזו, או מדוע היא חיצונית לנו בעוד אנחנו זהים לתבונה... [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^1eppme|מקור]]

• ההסבר המטאפיזי לחירות: ברור שעל פי שפינוזה, האדם הוא אופן סופי הנקבע על ידי סיבות חיצוניות. כך, האדם סביל. עם זאת, עולה טענה שפינוציסטית לפיה בכל דבר קיים 'יסוד פעיל' - שהוא הקונטוס שלו: בכל דבר יש טבע 'פעיל' פנימי של חתירה להמשכיות. זה דומה לרצון לעצמה או לחזרה הנצחית של ההבדל, אבל זה גם חלק מאוד מפוקפק בתורה של שפינוזה סו פאר. חייב לתת על זה את הדעת. ככל שהאדם מצליח להעצים את עצמו ולגבור על סביבתו, כך הוא 'יותר פעיל' ופחות סביל. (גם הריגשויות מחולקות לפעילות וסבילות באופן שמטרים את ההסבר המטאפיזי). ‎ ההבחנה בין פעיל וסביל מתקשרת הן להגדרת החופש כהיקבעות עצמית: ככל שדבר נקבע על ידי הכרח חיצוני, הרי הוא סביל, וככל שהוא נקבע מתוך הכרח פנימי - פעיל. ככל שאתה פעיל, אתה ממש את הקונטוס שלך, וכך יוצא שאתה יותר חופשי ככל שאתה יותר פעיל. הקונטוס של כל דבר הוא ביטוי לסיבתיות האנכית של האל - באמצעותה הוא פועל בכל דבר ודבר; לכן, ככל שאנחנו פעילים יותר, אנחנו מבטאים בעצמה רבה יותר את הכוח האלוהי האימננטי בנו בדיוק כמו המניע שאינו מונע. המשמעות היא שככל שאדם מממש את הקונטוס שלו, יוצא שהוא מדמה לאל, לוקח חלק בחירות הפנימית של האל, ונעשה חופשי כמוהו. ההיקבעות 'החיצונית' על ידי האל הופכת להיקבעות 'פנימית' הזהה לזו של האל (זהו גם ביטוי של 'ראיה ישירה' לדעתי). ‎ ההסבר המטאפיזי מציע לראשונה 'כימות' של החירות: לא חייבים להיות פעילים או סבילים, אלא אפשר להיות פעילים יותר ופחות, סבילים יותר ופחות. [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^5awa1j|מקור]]

• לסיכום שפינוזה חזה כיוון מהותי בהתפתחות המחשבה המדעית: שלילת הטלאולוגיה לטובת סיבתיות פועלת. עם זאת, עד היום אנחנו משתמשים ב-'הסברים פונקציונליים' בכל אשר אנחנו צריכים להבין את ההתהוות של דבר אך ורק מתוך הקשר מערכתי - למשל, 'תפקיד' הלב להזרים את הדם בגוף וכו'. וינריב מעיר ששפינוזה לא הסביר כראוי את הנימוקים של הפעולה האנושית - האם כל החלטה אנושית יכולה להיות מוסברת באמצעות הקונטוס? לא בטוח...
  
  [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^jo3ljb|מקור]]

שלטון התבונה ביצרים הוא אידאל עוד מאז אפלטון ואריסטו - הוא השתרד ביהדות ובנצרות, מופיע בשייקספיר וכו'. האידאל מתפתח מתוך הגדרת החופש כהיקבעות עצמית - השכל הוא 'האני האמיתי', והיצרים הם 'כוחות חיצוניים', שאין לנו שליטה עליהם. לכן, הכניעה ליצרים היא כניעה לכוח חיצוני והיא למעשה שעבוד. השכל מבדיל את האדם מהחיה, ולכן הגבורה על היצר היא גם גבורת האנושי על החייתי. שפינוזה מבטא עמדה זו. מה הקטע? ההבדלה הזו נחתה מהחלל, חשבתי שרגשות הן או פיזיות או אידאות... [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה#^o4k3na|מקור]]

אפשרות שניה ומעניינת יותר היא שמדובר ביכולת לחוות את ההיבט הכללי של הדבר הפרטי כקונקרטי - לאחר שהכרנו אותו ככללי. הדוגמה של שפינוזה היא שניתן להגיד שכל הדברים נובעים מהאל, אבל זה פחות חזק מלהצביע ולהגיד 'הדבר הזה נובע מהאל'. אנחנו בעצם 'חוזרים למטה' אל הדבר הפרטי, אבל עם הבנה חדשה וישירה של מהותו של הדבר הפרטי, כחלק מהמערכת הכללית. ‎ האפשרות השניה מתקשרת לבעיית ההתפרטות של האל - לא ברור כיצד ניתן לראות בכל הדברים הפרטיים כאשליות, אי הבנות שלנו, ובו-זמנית כביטויים הכרחיים של האל; ההסבר עשוי להיות שדרושה לנו הכרה מהדרגה הראשונה, של הפרטיים כפרטיים, ואז הכרה מהדרגה השניה, של החוק הכללי - כדי שלבסוף נוכל לראות בדברים הפרטיים כביטוי נקודתי של החוק הכללי, כנביעה ישירה שלו. עם זאת, יש הטוענים שהבעיה לא נפתרת בכך, משום שלדבריו של שפינוזה, הכרת הדברים הפרטיים היא לעולם לא ידיעה הולמת - על מנת להכירם יש צורך דווקא להכחיש את המערכת הכללית. אם לקבל ביקורת זו - המשמעות היא ששפינוזה מציב באמצעות הדרגה השלישית אידאל הכרתי שספק אם ניתן לעמוד בו (להיות מוגבל ונצחי כאחת). יש גם מי שאומרים שהידיעה השלישית מבדילה בין ידיעה פילוסופית וידיעה מדעית, ויש מי שאומרים שטמונה כאן אמונה בחוויה מיסטית: התאחדות שלא ניתנת לדיווח עם העולם, כלומר האל. החויה הדתית של הפנתאיזם השפינוציסטי.
[[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^tutoo4|מקור]]

בכך, שפינוזה דוגל ב-'תאוריית הלכידות של האמת': התפישה לפיה טענה היא אמתית, אם רק אם היא עולה בקנה אחד עם מערכת לכידה של טענות. הקושי בעמדה כזו היא שעל מנת לדעת אם טענה כלשהי אמתית או לא, עלינו להכיר תחילה את האמת השלמה - כלומר את מערכת הטענות השלמה שהיא מתקיימת בה, כדי להבין את מקומה ומעמדה בתוכה. (זו הבעיה בשיטה של שפינוזה: חייב לדעת הכל כדי לדעת משהו). פתרון חלקי הוא בשיטת 'דרגות האמת' של שפינוזה שאנחנו דנים בה כרגע - ישנה אמת שאינה מלאה, שבמסגרתה אני יכול עדיין להגיד משהו לפני שאני יודע הכל.
[[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^f1gu1d|מקור]]

האלטרנטיבה המרכזית לעמדה היא 'תאוריית ההגחה' (emergence) - אמרג'ינזם, לפיה התודעה התהוותה 'מתוך החומר' באופן שלא היה מתחייב ולא היה ניתן לחיזוי, ושאינו מאפשר להעמיד את הרכיב הנפשי על הפיזיקלי. (זה משהו אנומלי ביחס לפיזיקה שהתהווה מתוכה, אבל חורג ממנה). תאוריית הגחה פופולרית היא הגחת החיים מהחומר. החולשה של התאוריה היא שההגחה היא טרנצנדנטלית - היא נס בלתי מובן. (ביחס למודל האימננטי - ההגחה היא בדיוק 'טעות בכיווניות' - עלינו לתת את הקדימות לסיבה, ומתוכה מתחייבת התולדה - השאלה אינה מדוע התולדה מחייבת את הסיבה. לפחות לגבי 'הגחת החיים' - ביחסי נפש וגוף אין היררכיה ברורה) [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^bhnfn3|מקור]]

קודם כל, צריך לחשוב ברצינות יותר על כל הקטע הזה שהאל מכיל בהגדרתו את הקיום. את הביקורת של קאנט אני מכיר ואני שותף לה מהזווית שלי. אבל למה זה נראה כלכך ברור מאליו לשפינוזה? הוא בכלל לא מדבר על ההכרח של האל כדי שתהיה לו אידאה מהסוג הזה. למה לא יכולה להיות אידאה של אל שאינו קיים? הכיוון שלי הוא שזה קשור לנקודת המוצא: אצל שפינוזה, אם יש לנו מחשבה כלשהי, היא לא נבנית 'כלפי מטה', כאשר היא עומדת על סולם ארוך של הצדקות, מעל תהום אינסופית. היא נבנית 'כלפי מעלה', כאשר האידאה האחת שאנחנו מכירים היא מעין סלע של אמת וודאית, ממנו מתאפשר לאידאה נוספת לנבוע. לכן, אולי אפשר להגיד שעבור שפינוזה, לא יכול להיות שבבירור יש עולם ויש לי מחשבות, אבל ההקשר הרחב ביותר שלהם אינו אמיתי. המשמעות תהיה, כמו שהוא אומר בהוכחה אחרת, שדבר לא אמיתי. זה נשמע לי נכון, אבל מחמיץ קצת את ההתמקדות שלו דווקא ב-'מהות' של האל, כלומר ברעיון שקיום הוא חלק מהגדרתו המהותית של יש אינסופי ומושלם, כנגזרת של תכונות אלה. הנחה מעניינת שהוא נשען עליה היא שלהתקיים זה כוח, ולא להתקיים זה לא כוח. זה בקנה אחד עם הטענה שלו שכל דבר שקיים מתחייב, מכוח הסיבה המחייבת אותו (הקשר הסיבתי הוא של נביעה דדוקטיבית). אולי נכון להתמקד בניסוח השני שלו, לפיו שום דבר לא מונע מהאל להתקיים? אני אוהב מאוד את הכיוון הזה - אני מסכים כמובן שאם דבר יכול להתקיים, הוא מתקיים, ושאם דבר אינו יכול להתקיים אז יש לכך סיבה. יש מצב גם שנכון לקרוא את ההוכחות האלה ביחד - האל הוא ההקשר הרחב ביותר של הדברים, לכן יש לו את הכוח להתקיים (שום דבר לא חורג ממנו ולא מאפשר אותו), ואין שום דבר שיכול למנוע ממנו להתקיים. במילים אחרות האל קיים מכוח האפשריות שלו וחוסר היכולת לשלול אותו - אם יש לנו רעיון של הוויה, אז יש לנו את ההקשר הרחב ביותר שלה, לפני כל צורה מוגבלת. לכן 'בראשית' יש את הצורה הרחבה ביותר של ההוויה, שאינה יכולה להישלל - מפני שלפני כן אין כלום (הכלום אינו יכול לשלול). מתוך ה-'ריק' הזה, אין מניעה שיתקיים רק ההקשר הרחב ביותר של ישות. התשובה של שפינוזה לשאלה 'למה לא כמה' היא שלא יכולים להיות שני עצמים בעלי אותו תואר. למרבה ההפתעה שלי, החוברת מאשרת ומזכירה שגם דקארט חשב ככה. הטענה היא לכאורה שהם היו מתמזגים, כלומר מתפרשים כעצם אחד ולא נתפשים כנפרדים. למה? האם זה אומר שאצל דקארט אין ריבוי של ישים חושבים? או שאולי המחשבה תמיד 'משטחת' את הקולות שבתוכה לקול יחיד? בנוסף לזה, צריך להגיד שהמעמד של האל מול ה-'וואקום' של האינות אינו מעמד של וודאות, אלא של היתכנות. אם האל אפשרי ואינו ניתן לשלילה - זה רק אומר שהוא מתמיד כאפשרות. זה יכול 'לסגור פינה' עבור דקארט במובן שהוא מוכיח בזאת שאם האל מובלע בכל עצם אחר, בעצם זה שאנחנו חושבים עליו, אז הראינו שהאל הוא גם אפשרי וגם בלתי ניתן לשלילה - לכן אפשר לקבל את האינטואיציה שלנו. אבל מה לגבי הקוסמוגניה? (נראה לי שזה המושג) - איך עברנו מהאפשרות העקרונית של אינסוף התארים של האל, לביטוי ה-'הכרחי' (הקונקרטי) של כולם תחת 'הקשר' אחד? נדמה שאנחנו נשארים בלופ שלפיו האל קיים בהכרח רק אם האל כבר קיים. (והטענה של שפינוזה היא באמת שזה אווידנטי - אבל השאלה היא לא מה אווידנטי, פה אני חושב שנסכים, אלא מה זה אומר שהדברים המסוימים האלה הם אווידנטיים. אני גם אוהב את זה ששפינוזה נותן התייחסות לשאלת ה-'למה ביחד' - כלומר, עבורו לכל הדברים יש 'הקשר' אחד שהוא האל האחד, הם חולקים עקרון מהותי של הוויה, כאשר זוהי התכונה האלמנטרית במהות האל. אז אולי כדאי לשאול מחדש: מדוע שני דברים שהם 'נמצאים' חייבים להתמזג? ומדוע הכרחי שיהיה ולו אחד? ^חלש [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^874sum|מקור]]

וינריב הולך ומסתבך ולא ממש הבין את שפינוזה לדעתי... יש לנו שתי אפשרויות: או שזה 'אופן' בגלל שכל מושא הוא מקרה פרטי של המושא הרחב ביותר או שזה 'אופן' בגלל שכל מושא זהה לתכונות שלו ברגע שאמרנו ש-'תפוח' הוא ביטוי של המושא הרחב 'עצמים חומריים', כבר אמרנו שהוא זהה לתכונות שלו - אין עצם כללי 'קונקרטי', ו-'צורה' היא לבסוף פשוט סט של תכונות. במילים אחרות: התכונות המופשטות הן המושאים המופשטים והרחבים, והן מתפרטות למושאים קונקרטיים שהם אופנים שלהן. אבל האם 'עצם חומרי' במובן הכי רחב הוא באמת מופשט? אולי ההתפשטות קונקרטית. ואז במובן הזה, הסדר מתהפך - אנחנו מתחילים מהקונקרטי ביותר (האינטואיציה של החלל הפיזיקלי...), ומתקדמים אל המופשט, המושא הספציפי, במובן שהוא ביטוי נקודתי הנובע מזה הכללי - הוא 'תחימה' הכרתית של התכונות האלה לגבולות מסוימים, באופן שיוצר דימוי... ^חלש [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^cqd5al|מקור]]

החוברת שואלת מה נכון. נו - ברור ש-1 ו-2, ו-3 אבל כך שהם דווקא כן מצויים בו. אוקיי, וינריב טוען ש-2 ו-3 מתאימים לתיאור של עצם פרטי, בעוד ש-1 מתאים רק להבנה הקלסית של תכונות הוא מציע שכל עצם חומרי זהה ל-'נפח' עם תכונות מסוימות - שכך שניתן 'לפרוט' אותו לתכונות. אבל אני לא לגמרי מבין... כל תכונה מהותית, תואר, היא תכונה. מדוע אי אפשר להגיד שהתכונות האלה הן נגזרות של התארים של העצם? זה לא זיהוי של כל דבר עם 'נפח בעל תכונות', אלא זיהוי של כל דבר כ-'סך של תכונות, אשר חלק מהן מהותיות לו', ובכל אופן, אנחנו מניחים מראש שהקיום של הנפח הוא תכונה של העצם. בעצם, 'מהות' היא תמיד 'תכונה מהותית' - איפה נעוץ ההבדל בין מהות לתכונה? יש מצב שמהות היא תכונה 'שיש לה קיום', במובן שהיא מתקיימת בעצמה ורק לאחר מכן מתגלה לנו בצורה של תכונה. לחשוב על זה. ^חלש [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^k2dqqf|מקור]]

עם זאת שפינוזה טוען שכל הדברים הם 'הכרחיים' ושהעולם היה חייב להיברא בדיוק כך. איך הדברים מתיישבים? הדברים הפרטיים הם מקריים וסופיים לעומת האל שהוא סיבת עצמו.^חלש [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^5jdwsg|מקור]]

פרשנות מקובלת יותר היא ששפינוזה טוען שהגוף והנפש הם אותו הדבר: מוניזם גוף-נפש כזה מחליף קורלציה בזהות פר-סה; לפי העמדה, כמו ששפינוזה הסביר לגבי האל, הגופני והנפשי הם שני היבטים של אותו הדבר. ניתן לכנות עמדה זו 'תאוריית זהות בין גוף לנפש' לעומת 'תאוריית שני ההיבטים': ההבדל אינו מוחלט וניתן לראות שתאוריית הזהות מדגישה היבטים שונים באותה תורה כללית של שפינוזה. משמעות העמדה היא ששני ההיבטים הם כמו 'שתי זוויות הסתכלות' על ישר מעוקם: באחת הוא נראה קמור ובאחרת קעור. כלומר: אלה שתי נקודות מבט שאין ביכולתנו ליישב אבל לא פיצול אונטולוגי. לדוגמה: יש רעב במצב גופני, ויש רעב כתחושה סובייקטיבית. אף שפינוזה לא יגיד שהפיזי גורם לסובייקטיבי. שפינוזה א' יגיד שישנה התאמה בין הפיזי לסובייקטיבי; שפינוזה ב' יגיד שהפיזי והסובייקטיבי הן שתי דרכים שאינן מתיישבות כדי לדבר על אותו הדבר בדיוק - מושא אחיד של 'רעב' (למה הכפל בחוויה?). [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^s1vu0c|מקור]]

"...כי מי הוא אותו השולל אשר על ידי שלילותיו מתהווים הדברים הסופיים? האלה על העצם ידי האינסופי, הגדרותינו. האלוהות, האופנים אשר אינם בה אין אפוא שלילה, באלוהות אלא אנו כשהיא הננו לעצמה, אלא השוללים לא הם הבחינות שאנו מבחינים. וכאן חוזרת השאלה למקומה: מי הם האנו האלה: הלא מציאותנו, מציאות האופנים הסופיים היא־היא המופרכת, והניסיון להסבירה על ידי שלילה מביא רק לידי כך שמוכרחים אנו להניח מראש מה שחפצנו להסיק בתור מסקנה — את מציאות הפרט השולל." [ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה, כרך א, עמ' 962.]^ציטוט ^ציטוט [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^r04807|מקור]]

צ'אט ג'יפיטי עם הנולדג':

לגבי ריבוי: יש להבין שאחדות אצל שפינוה היא לא חלוקה אמתית, ובמובן הזה אין דיאלקטיקה כמו אצל הגל, השלם לא באמת מחולק. הניגודים נראים לנו ככאלה מנקודת המבט שלנו בלבד. כמו טעויות החושים. לגבי חיוב ושלילה: אם היינו רואים באל כמורכב מחלקים, היינו שוללים למעשה את האחדות שלו. במקום - יש להבין את החלקים כמתקיימים 'בתוך האחדות' - זהו ריבוי המתקיים בתוך האחדות ונובע ממנה, לא מרכיב אותה ולא קיים בנפרד (אין אלוהים שחסר לו חלק).

פוטנציאלים סותרים: אין דבר כזה באמת. זו אי הבנה שלנו. האל פועל מתוך הכרחיות אימננטית מוחלטת ולא מתוך אפשרות. הסתירה היא אי-הבנה שלנו.

חוסר השלמות שלנו: הצ'אט מסכים ש-'כיווניות' היא מושג מפתח כאן. אם נתחיל מהאופנים, תמונת העולם שתתקבל תהיה חסרת שלמות. אם נתחיל מהשלמות - כלומר מהעצם, אז נבין שכל אי-שלמות היא רק חוסר הבנה של השלמות. לחדד עוד יותר: אי-ההבנה שלנו היא לא פגם באל אלא תוצאה של היותנו חלק מוגבל מתוך האל.

לגבי סיבתיות: הצ'אט מנסח מעולה את מה שאמרתי - הסיבתיות הטרנזיטיבית מתקיימת בתוך הסיבתיות האימננטית.

לגבי הצורה של המציאות: שפינוזה דטרמיניסט במובן החמור. הדברים רק נראים נסיבתיים - הכל מכני והכל נובע מהעצם, הכל נקבע כבר מראש. אין אפשרויות. יש לציין שלצורה של הדברים גם אין תכלית, היא שרירותית רק במובן שהמשמעות היחידה שלה היא כביטוי של חוקי הטבע/תארי האל.

לסיכום - השאלות המעניינות באמת הן 'מקור הטעות' - הצ'אט אומר ששווה לחשוב על אופן ההבחנה בין 'דרגות הבנה' של האל (מ-"הכל שרירותית ונסיבתי" עד ל-"הכל אחד והכרחי") - יש לו מושגים של ידע מסדר ראשון, שני ושלישי (אינטואיציה). וכמובן - ישנה פשוט שאלת הפרדיקציה שלנו. (טועים או לא טועים - מכוח איזה חוק יש אי-הבנות של המציאות בתוך המציאות? לחדד: נדמה שדווקא צריך את התכלתיות כדי להסביר את השרירותיות הגדולה של מצבנו. אין דבר במחשבה המחייב את החלוקה שלה. הצ'אט טוען שהמחשבה האנושית היא 'אופן' של המחששבה האינסופית והסימולטנית של האל - ולכן מתחייב שכל תת-מחשבה של האל תתקיים בתוכו, בעוד לא מתחייב שבתוכי יתקיימו 'תת-מחשבות' (טענתי שבאדם אין 'תת-אדם' שהוא תודעה שאינה מודעת לדברים שהאדם מודע אליהם). בקיצור, הצ'אט מתעקש שאצל שפינוזה האל מושלם לא במובן שאין קונפליקט, אלא שהוא מכיל את כל הקונפליקטים - כך שב-'מבנה העל' אין קונפליקט. האל לא עובר 'מימוש עצמי' שלא מאפשר פוטנציאלים סותרים, אלא הוא ממומש כבר מראש בצורה של כל צורות הקיום. בהן יש קונפליקט, בו אין. אני כתבתי: אוקיי - אז חזרנו לשאלה שלי. מאה אחוז - כל החלוקה הזו של האל היא אי הבנה שלי. אני אף לא באמת קיים כחלק מהאל - גם זו אי הבנה שלי, אני בעצם חלק מהמכלול. ובכל זאת - איפשהו בדרך מתקיים האפקט בו אני מופיע לעצמי כמוגבל. כלומר שאיפשהו בדרך, האל מכיל מגבלה, גם אם כאי היכולת להבין שהיא אינה קיימת. עדיין יש שאלה לגבי המקור של אי ההבנה הזה... זה לא משנה שהמציאות היא שהאל הוא מכלול אחיד, וזה לא משנה שאבין זאת בסוף. אתה מבין אותי? ^חלש [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^3qr1s0|מקור]]

נימוקים למקור אשליית הזמן: אין. זו הבעיה שלי עם שפינוזה. ^חלש [[מחברות אוני'/דקרט עד יום/יחידות 3-4 - שפינוזה.md#^kn3s0r|מקור]]

חזק