8 פסיכולוגיה של האמנות בנדיטו קרוצ'ה
לאחר קאנט, גבר העיסוק בהבנת האמנות כמבט אל תוך הנפש, ולא החוצה. לכן גובר העיסוק במימד הפסיכולוגי של האמנות. נערוך שתי הבחנות ראשוניות:
האמנות רלוונטית לפסיכולוגיה מבחינת: 1. ביטוי (כיצד האמנות מבטאת את עולמנו הפסיכולוגי) 2. סיפוק (כיצד זו מספקת אותנו פסיכולוגית
וכמו כן בין שלושה מונחים שנקרא לשלושתם 'רגשות' (feelings)
1. רגש (emotion)
2. תחושה (sensation)
3. הרגשה (feeling) - החוברת מסבירה שהרגשה היא רגש ביחס לדבר מסוים, אובייקט חיצון.
הטענה הבסיסית של האקספרסיביזם היא ביקורת על רעיון המימזיס כפי שהופיע אצל אפלטון ואריסטו (והאם גם אצל יום וקאנט?) שניהם הסכימו, כל אחד מכיוונו, שהאמנות היא חיקוי של המציאות. האקספרסיביזם טוען שהאמן אינו מחקה את המקור, שמבחינה קאנטיאנית אין לו גישה אליו, אלא את חוויתו הרגשית (כלומר שוב, רגשית, תחושתית ושיפוטית) ביחס למקור. האמן אינו שקוף אלא "מכתים" את היצירה - ומטרתה של האמנות היא לא רק מימזיס של המקור, אלא ביטוי עולמו הפנימי של האמן ויצירת תגובה רגשית גם בקהל.
הוגה מרכזי #1 - בנדטו קרוצ'ה (סוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, מלחמות העולם וכל היופי הזה). מייסד la critica ומתנגד גדול של מוסולויני.
קרוצ'ה כמו קודמיו יסביר את האסתטיקה מתוך פילוסופיה כללית. הוא מאמץ את הגישה האידאליסטית של קאנט - כלומר, מגביל את ההוויה להכרתנו השכלית. הוא טוען שממשותה של יצירה איננה מאפייניה החומריים - ושאמנות כלל אינה חומרית. אם ניקח יצירה ונפשיט ממנה את האמצעים הטכניים, נסיים לטענתו עם 'אינטואיציה'. האינטואיציה היא ידע שאינו מושגי ומובחנת מהידע הלוגי - המעוגן במושגים ומתפתח באופן של הכרח לוגי (היקש). האינטואיציה אינה עוסקת ביצירת מבנים לוגיים, אלא ביצירת דימויים. בהשוואה לקאנט: שיפוט קובע הוא תבוני ואפריורי, הוא מבנה את ההכרה, ושיפוט רפלקטיבי הוא תבוני ואפוסטריורי, הוא כרוך בעיבוד מושגי של מושאי ההכרה; אצל קרוצ'ה, הידע הלוגי עוסק בעיבוד מושגי ואילו האינטואיטיבי ביצירת הדימויים (דומה להכרה הראשונית אצל קאנט). הוא לא מסביר, כמו קאנט, איך אלה קשורים זה בזה - הוא פשוט אומר שידע אינטואיטיבי שייך לתבונה מעשית, וידע לוגי שייך לתבונה עיונית. הוא מבקש לפתח את האסתטיקה כמדע של הידע האינטואיטיבי, בדיוק כפי שהלוגיקה היא המדע של הידע הלוגי.
בכך נפסלת הערכה של האמנות כמימזיס - אין טעם לשאול האם הדימוי הוא "של המציאות", הוא אמיתי בעצמו כביטוי של ידע אינטואיטיבי (ולפעמים של ידע לוגי שמולחם מחדש, כמשני לזה האינטואיטיבי). האמנות היא ביטוי.
לכן קרוצ'ה דוחה את העמדה האריסטוטלית לפיה היצירה האמנותית היא כללית. היא פרטית - ביטוי פרטי של אינטואיציה פרטית.
לכן האמנות גם איננה שימושית או תועלתנית, אבל גם לא חייבת להיות טהורה מכך, בדומה לקאנט, קרוצ'ה סבור שדבר שימושי יכול להיות גם מושא אסתטי, כל עוד מאפייניו האסתטיים אינם פוגעים בשימושיותו (האם הוא חדל להיות יפה, או חדל להיות שימושי?)
הסיבה שאין משמעות לאמת באמנות, היא אותה טענה שבה הצדיק פרוטגוראס (או גורגיאס?) את התחושה כידיעה, לפי שלושת הקריטריונים ה'לא רשמיים':" פרמננטית, קוהרנטית ואבסולוטית.
ביטוי אמנותי:
עניין אידאליסטי חשוב שקשור לכך שאין יצירה חומרית: נקודת המוצא האידאליסטית היא שגם החומרי הוא נתון של המחשבה.
אם האמנות אינה נותנת ביטוי מימטי למציאות, אלא ביטוי לרגשות האמן, הרי שאין מקום לתהות על קרבה "למציאות". כאמור, גורגיאס וכו'.
קרוצ'ה דוגל באידאליזם אונטולוגי - למושאים אין קיום עצמאי כלל, לפני ש-"קשרנו" אותם במציאותנו ההכרתית. לכן, יצירת האמנות אינה ממשית כ"חלקים" - הקומפוזיציה בנפרד, הצבע בנפרד, הסיפור שמאחוריה בנפרד. היצירה ממשית כביטוי כוללני של רגשות האמן. החומר של היצירה איננו כלל היצירה - אינו מימזיס פיזי - אלא "נקודת תמיכה'" פיזית להרהורי הנפש. ז שני הצדדים הם למעשה פעילים - ההתבוננות ביצירה איננה פסיבית, כי היא דורשת שנשחזר בנפשינו את מהלכי נפשו של האמן, שהביאו אותו לרגשות שהוא מבטא. היצירה, כמובן שאיננה פסיבית, אך גם איננה סימפטומטית - לא מדובר ב-"דגדוג" רגשי המפיק תגובה בלתי נשלטת, אלא בעיבוד חוויתו של האמן בנפשו. מה שמבדיל בין אמן גדול ואמן קטן הן לא היכולות הטכניות - אלא ההבנה. לכן, גם המשותף לשני הצדדים - היכולת לחוות את היפה, היא מאמץ נפשי הכרוך בהבנה מעמיקה. יופי מלאכותי הוא ביטוי של היופי שראה היוצר. יופי טבעי הוא ביטוי של היופי שמתקיים בהבחנה פנימית של הסובייקט (היה לנו רעיון אסתטי גם אם לא בחרו לפעול בעקבותיו וליצור). (קרוצ'ה בעצם אומר - גם לזהות את היפה זה ביטוי אמנותי אקטיבי). (היופי לא יכול להיות קשור לדחף או יצר גופני, כי הוא קשור בעיבוד מנטלי של המציאות).
בקצרה - האמנות של קרוצ'ה היא א-מוסרית, אין מקום לשיפוטי מוסר ביחס אליה. הסיבה היא הקרבה שלה ל-'מוזות' האפלטוניות - התגובה הרגשית של האמן היא בלתי נשלטת, ותקפה בהכרח. היא ביטוי של רגשותיו, אז היצירה לא הייתה אכזרית אם לא הייתה בעולם כבר אכזריות, וכן הלאה. (קרוצ'ה מסתבך פה רצח... היצירה היא סימפטומטית או לא? היא ייצוג של המציאות או לא?)
קורצ'ה מתנגד לכל סוג של פדגוגיה של האמנות, כי הוא מתנגד לניתוח יצירת האמנות, הוא לא חושב שלאף אחד מחלקיה יש ממשות עצמאית, ולכן ניתן לדון בה רק כמכלול הלוכד את רגשותיו של האמן. (הוא מוכן לסלוח להיסטוריה של האמנות בתנאים מסוימים).
הטענה הזו למעשה מדברת על הלימה מושלמת בין תוכן לצורה, כך שאי אפשר להפרידם -- התוכן והצורה הם אכן אותו הדבר אונטולוגית, כמו אצל אריסטו, אבל כל הבחנה מושגית תפגום לחלוטין בהבנת היצירה. הוא גם טען (ראשון?) שלא ניתן לתרגם, בדיוק מסיבה זו, לא ניתן לבחור אם להתפשר על הצורה או על התוכן, אלא רק לקוות "לייצר משהו החדש".
"ביטוי" עבור קרוצ'ה הוא כל החצנה של עולמנו הפנימי, כלומר שכל הבחנה (/תפישה) היא מראש ביטוי.
אם כן עולים הקשיים הבאים: 1. מה היא אמנות טובה ולא טובה? כיצד נזהה ונשפוט? 2. מה מבדיל בין אמנות לכל תפישה אחרת שאיננה מושגית? למה לא כל האינטואיציות מובנות כתוצר אסתטי? 3. אם ההבחנה (התפישה) היא מידית וכוללת ביטוי מכוון של עצמנו, וההמשגה היא כמעט-מידית וכרוכה תמיד בביטוי בלתי-מכוון או אוטומטי של עצמנו, איך אנחנו יכולים להתכוונן ליצירה שהיא אסתטית במפורש? זו למעשה אותה בעיה שקאנט נקלע אליה ביחס ל-'יופי חופשי'.
הפיתרון של קרוצ'ה חלקי מאוד - היצירה נולדת מתוך האמן ללא שליטתו המכוונת. אין התכווננות. זו בעצם חזרה לפיתרון המוזי של אפלטון.
ימשיך אותו קולינגווד, שינסה לחדד את ההשלכות של תורת האקספרסיה (קורצ'ה הוא כמו מור לאנליטים - לא חכם גדול, אבל מקורי ומשפיע).
#קורס---אסתטיקה
Created: 2024-07-28 15:00:17 --- Updated: 2024-08-02 14:04:54