6 קאנט (הביקורת על יום, ההנאות השונות, מאפייני ההנאה האסתטית וסוגי היופי)
קאנט יצר סינתזה בין הגישות האמפריציסטיות והרציונליסטיות ששלטו עד סוף המאה ה-18, ובכך סתם את הגולל על הויכוח הארוך. ב'ביקורת התבונה הטהורה' הוא מציג את משנתו האפיסטמולוגית, ב-'ביקורת התבונה המעשית' הוא עוסק בעיקר באתיקה (מה שלמדתי במבוא למוסר), וב-'ביקורת כוח השיפוט' הוא עוסק בין היתר בתורה מתאימה של אסתטיקה.
הרציונליסטים זיהו את הטוב עם המקיים באופן מושלם את תכליתו, האמפריציסטים כעונג חושי. קאנט מציג הפרדה בין הנאת הטוב (התועלתנית/טלאולוגית), הנאת הנעים (החושי), והנאת האסתטי - הנאה הכרתית. הוא יסביר שזו אינה קשורה לתועלת או לעונג, אלא קשורה לכך שהטבע מציג צורה מסוימת של תכלתיות - הוא זמין להכרה מושגית, וזו לא מהנה כשלעצמה, אבל היא מתממשת בחוויה האסתטית של היופי הנשגב.
תחילה, נבין עד הסוף את הספקנות האפיסטמולוגית של יום. כך נבין בתגובה למה כתב קאנט.
אני ידעתי שעבור יום, כל סיבתיות היא מיתוס, כי אנחנו לא רואים אותה - השכל עוסק רק בנתונים, והרגש והמסורת עוסקים בפרשנות או שיפוט. אבל אפשר לפרט על זה יותר, אחרי הכל לא קראתי את יום: -מבחינת יום, מושאי המחשבה (התוכן המנטלי) שלנו מתחלקים לשניים: רשמים (מה שנתון לי חושית עכשיו) ומושגים (עצמים שאני זוכר ויכול לדמיין בעזרתם, להתאים אליהם וכו').
את הסיבתיות, כמו גם את העצם במובן האריסטוטלי (הזהות השורדת שינויים, ומהווה מצע לניגודים) - אנחנו לא יכולים לראות! לכן אין לנו מושג כזה.
אז איך נוכיח את הסיבתיות בטבע? או משהו מלבד הנתון והזיכרון הבלתי-מעובד שלו?
קאנט חולק על יום - המושגים שלנו לא מגיעים רק מרשמים. הכי בפשטות, הוא עושה מהלך אפלטוני ביחס לאריסטוטליות של יום, ואומר שיש לנו גם ידע אפריורי, מושגי יסוד שבלעדיהם לא תיתכן צבירה של ניסיון בעל משמעות (למציאות לא תהיה משמעות ראשונית כדי שתוכל להתפתח ולהעמיק). מושגי היסוד האלה מאפשרים לנו להבין את הקלט החושי.
אני טמבל גדול והרבה זמן חשבתי שההפך מאפריורי זה פריורי. ההפך מאפריורי - כלומר ידע נרכש, כמו המושג "כלב" - הוא אפוסטריורי. ה-א' היא לקישוט :) זה לא א-פריורי. זה אפריורי (prior) ואפוסטריורי (post).
מושגי היסוד של קאנט הם 12 הקטגוריות, ושתי האינטואיציות (זמן וחלל) שהוא מציג ב-'ביקורת התבונה הטהורה'.
מושגים כמו סיבתיות ועצמיות הם אלה שמבנים את הניסיון שלנו - ולא ניתנים לנו באמצעותו.
בכך קאנט יוצר את ההפרדה בין הנומנמון - הדבר כשלעצמו, והפנומנון - התופעה כפי שהיא נגלית לנו. ותחתית השורה היא שאין לנו גישה לדבר כלשעצמו כמובן. כל המושגים היסודיים ביותר בחוויה שלנו, הם הסתכלות פנימה, ולא הסתכלות החוצה - האובייקט חייב להיות מובנה לפי עקרונות התבונה שלנו.
בכך קאנט למעשה פותר בעיה ישנה באפלטון: האונטולוגיה ההטרוגנית שלו. עבור קאנט, ישנן הקטגוריות התבוניות המתווכות לנו את העולם, ואלה שייכות לכוח ההכרה שלנו. בנוסף יש את העולם כשלעצמו, שהוא תבוני וניתן לחשיפה באמצעות הקטגוריות, אך מאחר שתבונתנו מוגבלת - אנחנו איננו רואים את העולם כפי שהוא באמת, אלא פרשנות בלתי-שלמה שלו. אין צורך בקיום האידאות גם בנפש וגם בחוץ - האידאות הן כוח נפשי והעולם נתון לפרשנותן, אך העולם אינו האידאות - הוא מושא נשגב המופיע בפנינו כלא-קיים (במובן הפרמינדי), מאחר שפרשנותנו אינה שלמה.
קאנט מציג עוד מושג חשוב - כוח השיפוט. בגדול, תפקידו "להדק" את הקלט החושי לידע האפריורי. כלומר, לזהות את הקלט החושי כמשתייך לקטגוריה מושגית מסוימת, ובכך להבנות את המציאות בהתאם למבנה ההכרה. כוח השיפוט מתחלק לשניים: 1. השיפוט הקובע 2. השיפוט הרפלקטיבי
בגדול: קובע זה מהכלל אל הפרט, ורפלקטיבי זה מהפרט אל הכלל. אבל זה מסתבך: אם הכללי הוא כל עצם - הרי שכל השיפוטים הם אחד - המעבר מעצם לחוק הנובע ממנו. ולא יהיה לנו הסבר לפרשנות הקטגורית הראשונית. לכן רווח הסבר שהוא פחות אינטואיטיבי: הכללי הוא ספציפית כוח השיפוט המחבר בין הקלט החושי למושגים האפריוריים - כלומר, הוא זה שיוצר את הפרשנות הראשונית המאפשרת ייצוג הכרתי של הקלט החושי. בכך, הוא אוטומטי, לא דורש מחשבה מודעת, ובמילותיו של קאנט "אינו דורש חוקים מיוחדים".
וכך, השיפוט הרפלקטיבי הופך להיות "ההידוק" של מושאי ההכרה הראשוניים ל"מושגים נסיוניים" (אמפיריים, נלמדים) - כמו מיני החפצים, החיות, הצמחים וכו'. כלומר, לאחר שקיבלנו את הייצוג ההכרתי הראשוני, בו לחוק יש קדימות על החומר, השיפוט הרפלקטיבי הוא זה שגוזר חוקים נוספים מהייצוגים הנתונים.
(גם ההבדלה בין מושג רציונלי ואמפריציסטי ממש פותרת בעיות באפלטון ואריסטו).
עם זאת, כוח השיפוט הרפלקטיבי נשען גם הוא על הידע האפריורי שלנו. כלומר, התבונה המולדת שלנו מתבטאת באופנים רבים ולא רק בהכרה הראשונית. כדי שנוכל למיין את המקרים הפרטיים לסוגים, עלינו לצאת מ-"הנחת עבודה מסוימת": "האפשרות של השעבוד השיטתי של העיקרים הניסיוניים בינם ובין עצמם" - כלומר, היכולת להמשיג חלוקה קטגוריאלית של פרטים ולהבין את היחסים והמשמעויות הנובעות מכך. כאן מדובר שוב בהשענות על מושגי היסוד שלנו: הלוגיקה, העצם, הסיבתיות וכו'.
"העיקר של התכליתיות הצורנית של הטבע" מדובר כאן ב-"הנחת עבודה" (תפישה מולדת) שקאנט לא משייך לקטגוריות או לחושים, אלא דווקא למתווך ביניהם - לכושר השיפוט. המשמעות של התפישה הזו - ההנחה שהעולם מסודר באופן תכליתי, כלומר לפי סדר כלשהו. החוברת מסבירה יפה ש-"סדר" הוא מושג טלאולוגי ויחסי - הסביבה מסודרת ככל שהיא מאפשרת תפקוד נוח למטרה מסוימת וסובייקטיבית. לכן, העניין פה אינו בסדר מסוים, אלא בעובדה שישנו או יתכן סדר כלשהו ברמה הצורנית - אנחנו מניחים שהעולם כאילו "תוכנן בשבילנו", כלומר, ניתן לפרשנות באמצעות המושגים הנתונים לנו, שהם כלים של עריכת סדר מושגי שיטתי.
קאנט מחדד ויוצא לא טמבל בכלל" לא חייב שיהיה אל שברא את העולם עבורנו, כתבוני. אנחנו מניחים מראש שהעולם הוא תבוני, ולכן משליכים עליו קטגוריות שמציגות אותו ככזה. באופן זה, אנחנו מראש משעבדים אותו, ומפרשים אותו בצורה טלאולוגית המשרתת - אותנו! אנחנו מפרשים את העולם "כאילו מראש נברא עבורנו".
קאנט מדגיש - תכלתיות הטבע היא מושג אפריורי שלנו, שמשתייך לכושר השיפוט. לאו דווקא קיימת בטבע עצמו.
קאנט מסביר אם כן את ההנאה האסתטית: איפה שיש מחסור, ישנה התמלאות, והתוצאה שלה היא הנאה. כיצורים תבוניים שמבנים את הקליטה הסביבתית שלהם בהתאם לקטגוריות אפריוריות המבקשות סדר מסוים, אנחנו תלויים בהתקיימותם של סדרים כלשהם בטבע (שמכיל גם אי-סדר ואינו מחוייב בסדר), ולכן חווים הן מחסור בסדר הזה הן הנאה מיוחדת לכשהעולם תואם לסדר שאנחנו מבקשים.
אנחנו לא נהנים מעצם התפישה הקטגורית - שכן זו אוטומטית ולא יכולה להיכשל. אבל בחוויה החושית אנחנו פוגשים את אי-הסדר באופנים מסוימים, ויכולים לחוש את התסכול ממנו. לכן יש גם הנאה.
אם ככה - למה אנחנו לא נהנים כל הזמן? אנחנו כל הזמן מזהים סדר. קאנט בוחר בהסבר הכי משעמם: כי זה נהיה רגיל, ותשומת הלב שלנו היא תמיד על "השלב הבא" - מה לעשות עם השיוך המושגי, כיצד להרחיב אותו וכו'. ההנאה "החריגה", זו שאנחנו מרגישים, מגיעה כשמשהו חריג מסב את תשומת ליבנו לתהליכי ההכרה וההמשגה:
קאנט מבחין בין שלושה סוגים של הנאה אסתטית: 1) הנאה מהנשגב: אובייקט מסוים יוצא דופן, שנדמה כאילו הוא חורג מהתכלתיות של הטבע (תכלתיות = סדר, היכולת להיות מושא תבוני, במקרה הזה), אך לבסוף אנחנו מצליחים ליישב עם המושגים הנסיוניים שלנו. מצב כזה משב תשומת לב מיוחדת לאתגר שבהכרה ולהצלחה שלנו.
2) הנאה מהיפה: עבור קאנט, היופי הוא ההתאמה לקטגוריות האפריוריות שלנו. לכן, היופי הוא בעצם היכולת לזהות סדר בעצם (גם אי-סדר הוא עצם, ולכן עצם ההכרה אינה עדיין היופי), ובעצם לזהות בכך את הפוטנציל להמשגה נסיונית שלו. חוויית היופי הקנטיאנית היא חמקמקה, ולמעשה דורשת "השתהות" על הרגע שבו נחשף הפוטנציאל לזיהוי מושגי נסיוני, אך טרם זה התבצע. משורר חכם בשם דיוויד שיר אמר: עבור קאנט אין דברים מכוערים (שאנחנו מכירים...).
3) הנאה מ-"היופי הנלווה": מדובר במצבים בהם תשומת ליבנו מוסבת מסיבה כלשהי לאובייקט שכבר קיים והומשג, ובאופן ספציפי לבחינת האופן בו הוא מגלם את התכלתיות (סדר) שבטבע. זו בעצם בחינה אסתטית שאיננה ההתשהות על ההכרה הראשונית, אלא "חזרה" אל היופי כנלווה לעצם המומשג. זוהי הבחינה האמנותית, וזה די קרוב לתפישת האמנות שלפחות פעם החזקתי בה בעצמי ("האמנות היא בחינה מסוימת של האובייקט, מקומו בגלריה מושלך עליו" - אמרתי לדעתי שזה בחינתו בתנאים שלו...).
כל זה נכתב בחלק בשם "האנליטיקה של היפה".
קאנט מחדד משהו חשוב: ההנאה היא מתכלתיות שמתקיימת בטבע. הנחת המוצא של התכלתיות מתקיימת בכושר השיפוט. כשאנחנו תופשים אפריורית - זה אוטומטי, אין בכך הישג (לכאורה) או הנאה. כשאנחנו תופשים אפריורית והדבר יכול להתאים ל'כוח השיפוט הרפלקטיבי' (לעומת הדטרמנטיבי, האפריורי) - זה אומר לנו שקיים בדבר כשלעצמו איזשהו סדר. כלומר, היכולת לעבור משיפוט דטרמנטיבי לשיפוט רפלקטיבי - היא-היא ההנאה האסתטית. לאחר שהשלכנו מושגים, טלאולוגיים על העצם כחלק משיפוט רפלקטיבי - אנחנו כבר לא נהנים ממשהו המתקיים בו כשלעצמו, אלא כחלק מתפישה מושגית רחבה יותר שלנו שבה הוא שרירותי במידה מסוימת.
קאנט אם כן מראה שההנאה האסתטית היא אמנם סובייקטיבית, אך גם אוניברסלית, ושמדובר בהתאמה לא מתחייבת בין הדיספוזיציות שלנו לטבע, אשר בהיותה כזו מביאה להנאה.
הנאה רציונלית היא תכלתית: הסכין עבדה כמו שהייתה צריכה. עבורי זה משמעותי כי זה בעצם מבהיר שכל שיפוט של דבר לפי קריטריונים הגדרתיים הוא רציונלי, טלאולוגיה היא יסוד רציונליסטי בתורה של אריסטו למשל. (טלאולוגיה מושגית, בשונה מתועלתנית-הדוניסטית למשל, היא רציונליסטית).
בשבעה צעדים: 1. הנאה מעצם התפישה - מובנת מאליו 2. הנאה מהיכולת להפיק משמעות מהתפישה 3. היטמעותה של ההנאה השניה באופן מידי בתהליך הבניית התפישה - ללא התשהות 4. המקרה המיוחד (נשגב, יפה, יופי נלווה) בו ההנאה מורגשת 5. אפיון סוג ההכרה - החוויה הזו, של להגיד על משהו "יפה", שונה מלהגיד נעים או טוב. 6. אוניברסליות השיפוט האסתטי 7. סיכום...
"משפט הטעם" - זהו חלק מכושר השיפוט שלנו... הוא קובע על דברים "יפה", "טוב", "נעים" וכו' - מהדק קלט למושג. "משפט הטעם האסתטי" הוא זה שקובע על משהו שהוא "יפה", בשונה מטוב או נעים.
מקובל לאפיין את משפט הטעם האסתטי גם לפי 4 יסודות: 1-3 מכיוון שהוא מגיע בדיוק טרם זיהוי מושגי:
-
אינו נובע מאינטרס (לא נעים לנו באופן מידי או מקדם אותנו באופן אישי, לאו דווקא רצוי לנו. כלומר - אנחנו יכולים לרצות את היופי, אבל הוא יפה גם בלי שנרצה.
-
אינו נובע מהבנה מושגית (מציאת הגדרה למה שאנחנו רואים והבנת תפקידו - זהו משהו מופשט במידה מסוימת) החוברת מסבירה יפה - אנחנו שואלים על משהו "מה זה?" ולא "האם זה מתאים לתכלתיות ההכרה שלי". משפט הטעם האסתטי נובע מהשתהות על ההבחנה השניה. עם זאת, אנחנו מאפיינים את העצם עצמו כיפה, אבל זו לא קביעה תקפה באמת - אנחנו חווים הנאה אסתטית בעקבות תכונות מופשטות יותר ועצמאיות של האובייקט.
-
אינו נובע מתועלת/תכלית - לא מובן באופן טלאולוגי אוקיי, זה מרחיב ומבער את ההסבר של 2 - המושא של משפט הטעם האסתטי נתפש בעינינו כמייצג את תכלתיות הטבע. בכך, הוא נובע מראיה בביטוי של תכלתיות (סדר) כטלוס של העצם, ונאמר טרם ביררנו לאיזה חוקים בדיוק של הסדר הוא מתאים. הערה טובה - זה תורם לאוניברסליות. אין כאן תכליות שלי/שלך אלא הדבר הוא "תכליתי מבלי שנקבעה לו תכלית."
-
הוא אוניברסלי (מאחר שמדובר בהתאמה בין עצם כשלעצמו ובין היסודות הכלליים של ההכרה האנושית).
כמו בהקשר המוסרי, האוניברסליות מגיעה מכך שמשפט הטעם קשור למבנה ההכרה שלנו, כלומר לתבונה, ולכך שהתבונה מבוססת על חוקים: קרי, על פסיקות הכרחיות. (ההיקש הלוגי הוא על דרך ההכרח, וכך גם הקיום, מאז פרמינדס)
קאנט מדגיש את העובדה שהיופי של האובייקט הכרחי לקיומו עבורנו - אם לא היה מקיים תכלתיות (סדר), לא היינו מסוגלים לזהותו. אם כן, היופי הוא תכונה הכרחית של הדבר, ובכך היא משותפת לכל הסתכלות תבונית.
ניתן שעצם יהיה גם יפה באופן בלתי-תלותי בכל אותם מאפיינים, וגם שיקיים אותם (כלומר, שיהיה יפה טרם הוא שימושי, וגם שימושי) לכן קאנט מבדיל בין "משפט טעם טהור" (מקיים רק את הטעם האסתטי), לבין משפט שאינו טהור. (משפט הוא הערכה, כמו במוסר, כן?)
בינתיים, קאנט דורש חוויה מאוד תובענית של יופי. האם אפשר לקרקע אותו? בואו נבחן את ההבדל בין יופי חופשי ויופי נלווה.
קאנט עורך הבחנה שנותנת משמעות אחרת ל'יופי נלווה': 'יופי חופשי' הוא אותו יופי שקודם לשיוך המושגי. 'יופי נלווה' הוא יופי ביחס למושג, לאחר שכבר "נפלנו" בזיהוי מושגי.
הדוגמה האבסולוטית של קאנט ליופי חופשי היא הפרח - אנחנו לא יודעים מה הסיפור שלו ופשוט חושבים שהוא יפה (בד"כ). לעומת זאת אדם, בית או סוס אנחנו מכנים "יפים" בהתאם לקריטריונים המושגיים שאנחנו משייכים להם - סוס בריא וחזק הוא סוס יפה.
החוברת מציינת כמה בעיות (קאנט לגמרי הולך כאן פול ריטארד, כרגיל, יורה לכל הכיוונים ממש גרוע ולכן לפעמים פוגע בציפורים נדירות):
- אם ככה, איבדנו שוב את ההבדל בין הטוב ליפה
- אנחנו תמיד בזיהוי מושגי, רק כך אפשר לתחום בכלל עצם ולהגיד שהוא תכליתי - אז מתי בדיוק מתאפשר היופי החופשי? התורה של קאנט מעמידה בספק את אפשריותו של יופי חופשי.
- כשאנחנו מחפשים את היפה במשהו שזיהינו מושגית, למאפייניו המושגיים יש השפעה על היכולת לחוות ממנו 'יופי נלווה' במובן המקורי שקאנט הציג - "חזרה אל היופי" הראשוני.
(בעצם, והחוברת לא מתייחסת לזה: התורה של קאנט "סדוקה" בין שני מובנים של היופי הנלווה: היופי הנלווה כסינונימי לטוב, והיופי הנלווה כ"חזרה אל היופי". החוברת מציינת בצדק שאם אני רואה פרח יפה, אבל יודע שהוא מין פולש, זה מעכיר את ההנאה האסתטית באופן בלתי נשלט. יתכן שהאמירה הנכונה היא כזו: על מנת שנוכל ליהנות מיופי נלווה, עליו להיות יופי הנלווה לדבר טוב - קעקוע על פניו של חייל צעיר (באירופה איפה שזה לא היה נהוג) עשוי להיות יפה כשלעצמו, אבל לאחר המשגה, הוא מכער את החייל, ולכן איננו יכולים להפיק ממנו יופי נלווה).
לבסוף, החוברת מציעה שהיופי החופשי הוא "בידוד" של היופי כמנגנון שמתקיים בטבע ובנפשנו, אך תמיד בעירוב של כוחות אחרים. כפי שההיגיון הטהור והמוסר הטהור מתערבבים במציאות עם גורמים לא-תבוניים וקונטיגננטיים - כך גם 'היופי החופשי', הטהור, הוא "גרסת מעבדה" שהיא ביסודה של כל חוויית יופי ממשית - חוויה של 'יופי נלווה'.
ההשתהות מבחירה על שלב מוקדם יותר בתהליך ההכרה מכונה ע"י קאנט - "משחק חופשי של כוחות ההכרה" .
#קורס---אסתטיקה
Created: 2024-07-27 13:11:47 --- Updated: 2024-09-13 15:23:44