3.2 אפלטון נגד עצמו 'משתה' (הארוס הוא כוח ראשוני ומניע!)
חוזרים לכך שעבור אפלטון, המשורר הוא קדוש, איש האלוהים, ודווקא משום שהוא רגיש במיוחד למשיכתו של הכוח המוזי, יש לגרשו. אבל בוא נעמיק: אפלטון עצמו מפר את אחד מכללי הצנזורה שלו, הזדהות מייצגת (סיפורים מגוף ראשון).
במשתה, הדעה של אפלטון אחרת שוב, הוא בכלל בעד האמנות כדרך להגשמה עצמית (בואו ניזכר בגדול: היופי הפרטי הוא סולם אל היפה כשלעצמו).
ההבדל העיקרי מבחינת הגישה של אפלטון: 'המשתה' עוסק בתועלת של האמנות לחינוך של הפרט, ולא בתועלת של האמנות למדינה ולחברה.
במשתה עולה ההסבר המיתי היווני להיווצרותו של הארוס: הוא בנם של השפע ושל העוני. הארוס הוא ההשתוקקות, שהטוב יהיה שלנו לצמיתות. והספר מסביר יפה: כחלק מעולם התופעות, בני-חלוף, גם אם יש לנו את השובע ואת הבריאות, אנחנו חוששים שלא יהיה לנו אותם בעתיד. תמיד חסר לנו משהו, ולכן אנחנו תמיד משתוקקים לסיפוק (כאופק אפשרי הקיים בנו).
(גם עולה בנאום של דיוטימה במשתה: ההתרבות היא הדרך שלנו לממש את השאיפה שלנו אל הטוב - אנחנו חייבים למות, אבל אנחנו משמרים "יסוד קבוע" דרך ההתרבות. זה הרגע הכי פרוטו-אריסטוטלי של אפלטון - לא?)
לאחר מכן עולה במשתה הבדלה בין 'הולדה בגוף' ו-'הולדה בנפש' - שני מקרים של 'הולדה ביפה'. ההולדה ביפה היא כידוע, הדרך שלנו להפוך את היפה לשלנו לנצח. אפלטון אומר - כפי שמי שיש לו תכונות גופניות טובות, יחפש את היפה גופנית כדי ללדת ממנו, כך מי שיש לו תכונות נפשיות טובות (סגולות טובות), יחפש ללדת ביפה. הילידה בנפש היא היצירה האנושית - אנחנו יוצרים תוצרים אל-מותיים של נשמתנו באמצעות מפעלינו התרבותיים. האמנות והחוק כדוגמאות בולטות. מה היא הבחירה ביפה בהולדה בנפש? אני חשבתי שהגוף התרבותי יבחר בזהירות - המוכשר יחפש איפה להקדיש את כשרונו, ויבחר במה שיפה; החוברת אומרת שמדובר בהולדה ביפה בנפשה של הזולת - היצירה היא פניה ליופי שבזולת - זו עמדה מעניינת שאני לא בטוח שהיא שונה לגמרי מבחירה בגוף התרבותי הראוי. אנתוני פרייס מדגיש: התועלת היא הדדית במקרה כזה, היחיד זוכה להנצחה, והזולת לידע.
אז אם כך - המימזיס הוא האופן בו אנחנו משמרים ומגשימים את הטוב שבנו. מדוע לגרש את המשוררים בגינו?
הממים של דוקינס מתקשר לצאצאים רוחניים. "במותנו אנחנו משאירים ממים וגנים".
(אז מימזיס הוא גם הגשמה עצמית, המביאה לעולם דברים יפים וטובים. ויש במשתה גם את ההתקדמות ברמות ההכרה. מה הבעיה במימזיס?)
ההבדל בין המשתה לפוליטאה זה שבשמתה, ההסתכלות היא על הפרט. אז האם האנלוגיה של אותיות גדולות-קטנות איננה תקפה? אני אגיד ככה: הסתירה היא בכוח המניע: הארוס והתשוקה ליפה, לעומת הכוח המוזי. אולי ארוס יוצר משיכה לכוח המוזי - לבסוף אולי אפשר להגיד שהפילוסופיה והשירה קרובות, אבל הפילוסופיה היא ההולדה ביפה באמת.כמו סופיזם לעומת סוקרטיות).
הערה מעניינת על הדיון במשתה: מדובר בשרשרת של שמועות, לפחות 4 חוליות שמשחזרות את הנאום של דיוטימה, אך לבסוף אפלטון מעגן בפרטים את אמינות הדיווח - בכך שהוא מבסס אותו על דבריהם של שני עוקבים של סוקרטס. שוב, המבנה של הדיאלוג מוסר את כל הפואנטה: חלקם של בני האדם בנצח, הוא כזה של גלגול ושינוי אינסופי, ששומר על גרעין של אמת. שוב מעניין מאוד לקרווא את אריסטו מתוך המשתה. ובהקשר של אפלטון, זה מחדד לי דבר חשוב: הכמיהה ליפה, כמו לסגולה הטובה - היא גם כמיהתנו לנצח, ו'נטילת החלק' היא אפשרותנו לעשות כן.
דגשים לנאומים במשתה: לארוס, אל התשוקה, יש שותפה צמודה - אפרודיטי, אלת היופי. הם מופיעים ב"צמדים": בצורתם "ההמונית": אהבת הגוף היפה, ובצורתם ה"שמימית": אהבת היופי התבוני.
אריסטונפנס אכל כמו חזיר ומשהק - קצת לעג כי לדעתו של אפלטון, ל'עננים' היה קשר להוצאה להורג של סוקרטס.
לאחר מכן איזה רופא מסביר שיש ארוס שנועד לקיום הגוף, ויש ארוס עודף שהוא הרסני לו. זה, ביחד עם הנאום המתעדף את התשוקה השמימית, יחד עם ההמלצה על מדינה מצומצמת בפוליטאה, מראה לנו שהיצר הגופני הוא חלק פרובלמטי באדם, שעל התבונה לשלוט בו.
לבסוף מגיעים לנאום של דיוטימה עצמה, שמסבירה את תהליך החינוך האנושי בשישה שלבים. החינוך האנושי קשור הדוקות למשיכה ליופי - ובכל הנאומים, הארוס הוא כוח ראשוני ומניע. כל שלב קשור ב"הימתחות", כלומר התהוות של משיכה כלפי מושא מסוים, ולאחר מכן "התרופפות", היחלשות של המשיכה הזו, כאשר לבסוף המשיכה מושלכת אל המושא בדרגה הבאה. הימתחות והתרופפות = הרמוניה!. תחילה, יש לנו את היופי הגופני הפרטי. שנית, את היופי הגופני הכללי. שלישית, את היופי הנפשי הפרטי. רביעית, את היופי הנפשי הכללי (היפה שבכל עשיה אנושית תבונית). חמישית - את המדעים. כאן נפסקת הרדיפה אחר מושא המשיכה, ובמקום זה עובר האדם למצב של קונטמפלציה - התבוננות ביפה והרהור בו. (המדעים הם ההתבוננות בטבע). שישית - ההתבוננות ביפה כשלעצמו! אידאת היפה הנצחית.
דיוטימה אומרת - "יש להתבונן בדברים היפים בסדרם הנכון". כלומר - כל אחת מדרגות היופי נשענת על קודמתה, ו-"נוטלת חלק", דרך הדרגות הגבוהות ממנה, באידאת היפה כשלעצמו.
מה שמעניין להבין הוא שהטוב הוא היפה, וכשמדובר בארוס ובהשתוקקות ליפה, מדובר עבור אפלטון פשוט בהשתוקקות שלנו לטוב, כש"נטילת חלק בטוב" היא בהכרח נטילת חלק בנצח. עולה כאן קשר חזק בין אמנות להנצחה, אבל לא כמטרה מפגרת, אלא הנצחיות של היצירה היא חלק אינהרנטי ממה שעושה אותה יפה. היפה האמתי הוא היפה האידאי - הנצחי, ולכן נטילת חלק באידאת היפה, היא נטילת חלק בנצח (ובהמשך ל"יסוד הקבוע" בשינויים בעולם התופעות, דרך ההולדה - כל אידאה היא נצחית, ולכן כל נטילת חלק - יש לה חלק בנצח!)
אז לגבי הביקורת בפוליטאה: במשתה, אפלטון דווקא מציע שהדרך להגיע למקור וליפה היחיד ששוה משהו, היא באמצעות ההכרה והמשיכה להעתקים. להעתקים תפקיד חינוכי חשוב ביותר. אבל, מצד אחד הוא אומר שהמטרה שלנו היא לטפס ולהגיע ליפה כשלעצמו. ומצד שני, הוא אומר שהדרך שלנו לקחת חלק בנצח היא להעמיד תוצרים תבוניים - כלומר העתקים... אז אולי הוא בכל זאת מתכוון שהיצירה הראויה - היא היצירה הפילוסופית? הכוונה של אפלטון היא בעצם שההשראה הכי טובה ליצירה, "של דברים אמיתיים" (הדברים של דיוטימה), הוא היפה כשלעצמו. כלומר, אם ההולדה הנפשית צריכה להיות הולדה ביפה - היפה כשלעצמו הוא הדבר היחיד שיפה באמת ובאופן מושלם. אבל איך יוצרים דברים אמיתיים? זה רק פילוסופיה... החוברת מסכימה שסוף הדיון יכול להתפרש כביקורת על יצירות סוחפות שאינן עוסקות באמת.
סוקרטס מייצג את התבונה במשתה, ולכן אלקיבדס מספר עליו שהוא עצמו ארוס - כמיהה ליפה, הלא היא החכמה. כלומר - סוקרטס עצמו עושה שימוש (אירוני) בארוס כדי למלא תפקיד חינוכי - ובכך דווקא מחזק את הגישה במשתה (אבל שוב - הוא מלמד פילוסופיה ולא אמנות).
השאיפה ליופי קשורה בשאיפה לחיי נצח, כמו כל שאיפה לאידאה.
אז היה לנו: 1. היצירה היא השאיפה שלנו ליפה ולנטילת חלק בנצח - הולדה נפשית כחלק מההולדה ביפה 2. היפה הפרטי הוא סולם ליפה כשלעצמו - תפקיד חינוכי
הקיצקיצר הבנתי - בפוליטאה מדובר על הגעה מדינית לטוב, כחלק מחינוך השומרים - אפלטון מציג את האידאות כדרך להגיע לטוב, הצודק והיפה כשלעצמו. המלך הפילוסוף יודע להגיע אליהן באמצעות התבונה, לפי משל המערה - לכן עליו לחנך את השומרים וכו'. כאילו אומר - אם למדינה יש יצר עודף (ארוס), עליו להיות מנוהל ע"י התבונה. וככה גם האדם: במשתה, הפרספקטיבה היא חינוכית-אישית. סוקרטס מסביר שכל אחד מאיתנו צריך להתחנך כפילוסוף - מהטוב הפרטי ביותר לטוב כשלעצמו. הכללי ביותר. כך יוכל ליצור "יצירות אמת". אז נשאלת השאלה - מה ההבדל בין יצירות אמת ליצירותיהם של גדולי המשוררים? האם אפלטון פשוט מתכוון שהמשורר הראוי - הוא המלך הפילוסוף? בגדול הייתי אומר שכן. לנאום של אלקיבדס בסוף, יש חשיבות גדולה: סוקרטס לא מטפח את "אוהבי השמיעה והמחזה", כלומר, איננו מעמיד יצירות שגורמות לקהל ללכת שבי אחר יופי מדרגה נמוכה. האופן שבו סוקרטס יוצר הוא אירוני - הוא מושך באמצעות הארוס למושא הפרטי, אך מנתב את הארוס אל הפילוסופיה, אל האמת עצמה. כך נרמז שצריך להיות משורר-מחנך, כזה שמבין את הטוב כשלעצמו (או לפחות, מבין שאינו מבין אותו). הקריאה שלי את ההבדל: אפשר שכולנו נשרת את הטוב לפי "האותיות הגדולות", אבל לכולנו יהיו חיים די בזויים. או, שאפשר שכל אחד מאיתנו יהיה פילוסוף בעצמו - וישאף לכוונן את חינוכו כלפי האמת. אם כולם סוקרטיים, המשוררים הוגלו כבר בפועל, גם אם לא בגופם.
#קורס---אסתטיקה
Created: 2024-07-26 13:50:37 --- Updated: 2024-09-10 11:43:55