3 איאון ופוליטאה לאפלטון
איאון הוא רפסודוס, תפקיד ביוון העתיקה שמשלב המחזה של טקסט, הוראתו וביקורתו. ביוון העתיקה ספרים היו נדירים, ולכן לרפסודוס היה תפקיד ממש חשוב. איאון בדיוק זכה בתחרות שירה. סוקרטס ניגש אליו באירוניה, וטוען שהוא מקנא בבגדים היפים שלו האירוניה הפשוטה של סוקרטס, זו של העמדת פנים זדונית של נחיתות, משמשת אותו בקצרה כדי לגרום לכל בני שיחו להתרברב, להציג את דעותיהם בביטחון. לכן: סוקרטס הוא תמיד האיירון, ובו שיחו הוא האלאזון. מאוד פשוט וקולע. איאון מייצג פה גם את "הקורא הנסחף" לעומת הקורא הביקורתי - לכן מסכים די מהר עם סוקרטס שהוא לא מומחה, ומבקש שיסביר לו איך זה שדווקא על הומרוס הוא מדבר כ"כ יפה.
הוא תוחם את השירה באופן מעניין - לא אמצעים צורניים (אמצעים אומנותיים), אלא התוכן שלה בלבד. כלומר האופן בו היא מציגה ומחקה את המציאות.
הוא טוען מיד שלא ניתן להגיד שתפקיד הרפסודוס הוא מומחיות (קשור באופן הדוק לידיעה אצל סוקרטס/אפלטון) - משתי סיבות: 1. רפסודוסים, כמו משוררים, מתמחים בסוגה צרה למדי. מומחה אמור להיות מסוגל להסביר את כל תחום מומחיותו. 2. לכל תחום שהשירה נוגעת בו כתוכן, יש כבר מומחה, שהמומחה לשירה נופל ממנו במומחיותו כלפי החומר המטופל. (סוקרטס למעשה אומר: השירה איננה ידיעה, כי היא לא גוף אחיד של ידע, וכי לכל נושא שהיא נוגעת בו יש כבר שיוך לגוף כזה). (מתקשר כמובן ל: אוהבי השמיעה והמחזה, מיתוס האורקל מדלפוי שמסופר על סוקרטס, והתובנה שלו על המשוררים).
ההסבר שהוא נותן ליצירה הוא של 'כוח מוזי' - כלומר, ההסבר המוזי ליצירת האמנות. המוזה מסבירה גם את התהוות היצירה בנפשו של האמן, וגם את ההיסחפות של הקהל בעקבותיה. הכוח המוזי הוא כוח אלוהי - אינו תבוני - והוא "מושך" אליו את המשורר. ההסבר לקהל הוא כמו מגנט: המגנט הוא המוזה, מקור הכוח המשגע; האמן הוא טבעת הברזל הראשונה שמתמגנטת, ובכך הופכת גם היא למגנטית; הרפסודוס הוא הטבעת הנצמדת לאמן; הקהל הוא הטבעת האחרונה בשרשרת. כך, הכוח המוזי "מועבר" דרך השרשרת (מתקשר למושג 'מדיום'), וכך יש גם הסבר לטעמים שונים של יצירה - מוזות שונות.
המוזה היא אובדן של התבונה ושיגעון זמני. הטיעונים של סוקרטס לכך: 1. יכולת חלקית (משורר שכותב רק סוגה מסוימת או סגנון מסוים) 2. התפרצות חד פעמית של כישרון (זה שכתבת יצירה מדהימה לא אומר שתכתוב עוד כאלה) 3. תגובה לא הגיונית ביחס לסיטואציה (ספציפית לגבי הרפסודוס, אבל גם השחקן: הרי לא קרה שום דבר עצוב או מסעיר, להפך, המעמד הוא שמח, אבל הם יחושו עצובים, נסערים וכו' בהתאם לטקסט).
סוקרטס לא מתייחס ל: בחירה (בחלק מהשירה למרות יכולת כללית), נסיבות החיים (לפעמים אתה כבר לא מה שהיית), וכמובן ביחס ל-3 - העובדה ששחקנים פשוט, בד"כ, לא לוקים בשיגעון! הם גובים תשלום ויורדים מהבמה בזמן. אפשר לייחס את ההזדהות עם הטקסט לאמפתיה, ולא לשיגעון.
לא מומחה = לא עוסק בתחום ידעני, כלומר בתחום תבוני.
אם לא השכל אחראי לשירה - אלה או הדמיון, או כוח אלוהי. הפיתרון של דמיון הוא בעיתי כי אפלטון לא רוצה לשרוף עד אפר את היצירות הגדולות של תרבותו. אם כך, אמנות לא מגיעה מהשכל ולא מחלקיו היצריים של האדם, אלא מהאלים.
לרעיון של כוח חיצוני שמניע את היצירה יש זיקה לדת (האלים לא יכולים לתת מוזות אם אין אלים) - אבל הרעיון שכוח חיצוני שובה את המשורר התגלגל בתרבות לצורות רבות: יש \הסבר פסיכואנליטי לפיו אלה דחפים וטראומות המניעים את היוצר. ואפילו הסבר נוירוביולוגי לפיו אלה קשרים בין הנוירונים במוח - הוא חיצוני, במובן שהוא חיצוני לעולמו הנפשי של היוצר. "כוח עליון" מכניס באמן השראה - מוזה - כפי שהיה האידאל בתקופה הרומנטית. (הגאון בעל ההשראה האלוהית).
לסיכום, באיאון סוקרטס קובע שהעיסוק בשירה אינו קשור ביכולת רציונלית, ובכך אינו מומחיות. ככל שהאמן מאבד שליטה יותר ונפקד בידי המוזות - כך יגדל הכוח "המגנטי" שלו כלפי הקהל (איזה קטע מעניין שליוונים היו מגנטים ושהם הבינו איך הם פועלים יותר טוב ממני...)
עבור סוקרטס, בהמשך, איאון יהווה תשתית לסילוק המשוררים מאתונה - יש סכנות ברורות באנשים שביכולתם לסחוף, באופן אי-רציונלי (סינונימי ל-'רע' עבור אפלטון) את ההמונים.
סוקרטס "לוכד" את איאון בסוף - האם אתה רמאי (טוען שאתה מומחה) או פשוט שליח של האל (נגוע במוזה?) אם הוא רק שליח של האל - הזכיה שלו בתחרות היא שרירותית וחסרת חשיבות... אך בזה הוא בוחר, כמובן.
אז האמן הוא איש-אלוהים. מדוע אפלטון בכל זאת שונא אותו?
ההתפתחות הבאה: 'פוליטאה' באופן כללי לזכור - כל המשלים על האידאות וההסברים המופרטים עליהן - זה בפוליטאה. לפני זה יש דרגות ממשות במשתה, ובמנון-פידון רק את תורת ההיזכרות.
הטענה בפוליטאה היא בגדול: האמנות היא כלי חינוכי בידי המשטר.
ניתוח מבריק של החוברת: בתחילת הדיאלוג הם הרי הולכים לאיזה פסטיבל בין עירוני (לול) ומזדמנים לביתו של קאפלוס הזקן. קאפלוס יושב גבוה יותר מכולם ומסביר שעם הגיל, יש לו פחות הנאות גופניות, והוא מעדיף את אלה האינטלקטואליות (שיחה). זו הרי תמצית כל הדיאלוג! אינטלקט על פני הגוף, האידאה על פני התופעה. הנחת המוצא של קאפלוס היא שההגינות היא המפתח לאודימוניה (נחת גם כשאתה זקן) - וכידוע, מתחילים נסיונות להגדיר את הצדק.
עוד ניתוח מבריק של החוברת: לאחר האפוריה של פוליטאה א', סוקרטס מתחיל לספר בעצמו מה קרה, ונגמר הדיאלוג הסוקרטי הטיפוסי. ההצעה היא שזה בעצם אפלטון אומר: הספקנות הסוקרטית היא רק הפתיחה, ההצגה הראשית היא הפיתוחים שאציג מתוך הספקנות הזו.
עוד על ההשתלשלות של פוליטאה: ההגדרה הסופית היא של גלאוקון שלא מבין למה לקיים את האמנה החברתית. שם סוקרטס מציע שישליכו "מהאותיות הגדולות לקטנות", כלומר שיעיינו בצדק ברמה המדינית ואז ברמה האישית.
ועוד: הבסיס לתפישה של אפלטון הוא שהמדינה היא שיתוף פעולה למען שיפור המצב ההדדי. כלומר - שלכל אחד יש כישורים אחרים לתרום לחברה. מכאן כל החלוקה למקצועות וכו'. המדינה נועדה להישרדות ומדרגת את מטרותיה לפי תרומתן להישרדות.
גם בכך כבר מקופל היחס של אפלטון לאמנים: הם לא נחוצים להישרדות כלל... הם לא נמנים עם המקצועות השונים הדרושים למדינה בהמשך.
המדינה שאפלטון מציע בהתחלה היא של "קיום הצרכים הבסיסיים בלבד" - מדינה צנועה וקטנה שרק דואגת שאזרחיה יוכלו לחיות ולהיות בריאים. המדינה היא כזו שמשקפת את שלב הזקנה בחיי האדם - כשתענוגות גופניים כבר לא ממש מזדמנים, ונותרת ההנאה האינטלקטואלית. גלאוקון לא אוהב את זה: הוא רוצה עוגות, סמים, זונות, ובעיקר הרבה אמנות!!!!
סוקרטס מסביר לו: אם אתה רוצה לתמוך ב"תשוקה חסרת שובע" להנאות גופניות, אין בעיה, נדבר על "המדינה המעודנת" במקום על סתם מדינה. אבל למדינה המעודנת יש תולדה מאוד מעניינת: מלחמות. דהינו, עבור אפלטון, רק העובדה שמדינות פועלות להשיג לאזרחיהן תענוגות ללא גבול היא הסיבה שמדינות צריכות צבא ("שומרים"), ואם היו צנועות ומקיימות את ההכרחי להישרדות הגוף בלבד - היו חיות בשלום. זה כמובן מתחבר לטיעון של סוקרטס נגד קליקלס ב-'גורגיאס' (נראה לי) - המרבה תענוגות, מרבה מכאובים. עדיף להסתפק במעט (ואני אגיד שוב - לא ממש, אין הבדל. אפשר להגיד שזו התעסקות בתפל).
לשומרים אין אינטרס אינהרנטי לעסוק במקצועם - זה לא הטבע שלהם, אלא התנדבות למות - התעלות על הטבע שלהם. לכן, ספציפית אותם, יש לחנך. וכיצד? "גמנסיום לגופים ומוזיקה לנשמה" - כלומר, חינוך מוזי, באמצעות האמנות. למשל, החיקוי שהם סיפורי האגדות.
לכן אפלטון ממליץ על צנזורה כבדה של כל צורות האמנות (כל אמנות/חיקוי הם בעצם חינוך מוזי, לכן אין לאפשר חינוך מוזי מושחט). אין להציג את האלים באור שלילי, אין להפיץ אמנות הפוגעת באופי (סרטי אימה יצרו פחדנים, סיסי גיפס יצרו סיסיז וכו'). איסור על תכנים שמציגים את המוות באור שלילי!!! (אין הצדקה, זה פחד מהלא-חומרי שהוא-הוא הטוב), איסור על יצירת הזדהות עם דמות שלילית - למשל בכתיבה בגוף ראשון (אירוני כי זה החלק של הדיאלוג שהוא בגוף ראשון).
ההיגיון הבסיסי - לאמנות יש השפעה (שאינה רציונלית) - לכן יש לפקח עליה ולדרוש שתשפיע "בכיוון הנכון", או לכל הפחות, לא בכיוון הלא-נכון.
אם יש לפקח, דרושים מנגנוני אכיפה. אפלטון מציע: א. לא לתת במה ציבורית לרפסודוסים שוררים (הייתה חובה של כולם, עשירי הפוליס והנורמיז כאחד, לתרום לתקציב התרבות של אתונה. אפשר בקלות להחרים את התקצוב לשירים לא רצויין)
ב. לא לאפשר הוראה של תכנים בעיתיים.
ההצעה הבאה קיצונית אף יותר: לגרש מהמדינה את המשוררים המוכשרים במיוחד. מה ההיגיון? הוא לא אומר - הכי טובים שהתוכן שלהם בעייתי. משורר טוב, גם שהוא מחנך טוב בכך - צריך ללכת.
אמן שהוא וירטואוז אמיתי, יש לכבד ולפאר, ולהגלות מהמדינה. אי אפשר לשלוט במוזות של אמן כזה - לאפלטון יש כבוד אמיתי למוזה כאלוהית. לכן, עדיפים למדינה משוררים "בינוניים ויציבים".
בעצם כן אפשר להגיד שאפלטון משייך למשורר את הנטיה להיות מושפע, חזק יותר או פחות, מהמוזה. זה נובע מהאמור ב'איאון', אבל לא לגמרי עקבי - כי אם המקור הוא חיצוני לגמרי, זה ממש לא משנה את מי תגלה, אתה צריך להיפטר רק מהמוזה עצמה...
המשורר הבינוני פחות מושפע מהמוזה, ולכן יכול לתת יותר כבוד לחוקי המדינה ביצירתו. ואז היא תהיה מועילה (מעט מוזה הרבה חוק = טוב).
תקף גם לכל שאר האמנויות: סוקטרס מציע להיפתר מכלי נגינה מתוחכמים מדי וכו'. האמנות רק למטרות חינוכיות.
(עשינו לופ: יש לחנך שומרים כדי שתהיה תרבות ושפע, ולכן עלינו להימנע מתרבות ושפע...) (אפלטון בעצם אומר: בכל מצב שבו תרצו שהמדינה תשרוד ותהיה יציבה וטובה, עליה להימנע מתרבות ושפע...)
על מיתוס הנפש וחלוקת התפקידים במדינה: אם הבנתי נכון את החוברת, אפלטון לא מציע שככה האנשים הם, אלא שלכל אחד יש נטיה אחרת בהתאם ליחסים בין שלושת חלקי הנפש האמיתיים (עוז, תאוות, תבונה). הרעיון הבסה"כ-סביר שלו הוא לשכנע את כולם שהם גדלו וחונכו מתחת לאדמה באיזושהי הזיה, ושנוצרו ועלו מעלה עם המקצוע שלהם כבר מובנה בהם. החלקים של הנפש התערבבו בהם בתוך האדמה. המטרה היא לייצר הזדהות מקסימלית של אדם עם תפקידו בחברה... בעצם אומר: יש מקום לשקר במדינה. השקר המועיל. המשל על המתכות בנפש הוא סוג של אמנות - בינונית - ומדובר כאן באמנות "מועילה". לשליטים מותר לשקר, אבל לא לכולם, מטרתו של הייצוג האמנותי/שקרי היא הצלחה חברתית לאמיתו של דבר.
אידאה זה לא רק כמו אידוס, זה גם מהשורש היווני weid, שפירושו ראיה. זורק אותי לדלז - התפישה הזהותית היא תפישה האופטי-צנטרית, חוש הראיה הרוצח את השינוי לעומת שאר החושים (נגיד).
את האידאות מכירים באופן תבוני, בעזרת הנפש. בפוליטאה כבר מתקיימת ההבחנה בין הגוף לנפש, והנפש קודמת לגוף.
אז היה לנו איאון - האמנות היא לא תבונית והיא כוח חזק פוליטאה - יש להגביל את התכנים של האמנות לכאלה המחנכים בלבד בפולטיאה י' - הספר האחרון - אפלטון מסביר שהבעיה היא לא בכוח או בתכנים, אלא בעצם היותה של האמנות חיקוי. האמנות מעודדת שימוש בחושים, ולא בתבונה, הכרה שהיא "אהבת השמיעה והמחזה" ולא "אהבת האמת". (החוברת מציינת בצדק שבערך שליש מהפוליטאה, הדיאלוג שידוע לשמצה בשנאה שלו לאמנות, עוסק באמנות... אפלטון לא מקל ראש לגבי זו, ומודאג ממנה מאוד).
הבעיות בחיקוי כשלעצמו: 1. פגיעה בתבונה 2. פגיעה במוסר מבחינת העיקרון 3. פגיעה במוסר מבחינת התוצאה
פגיעה בתבונה: הבעיה היא לא בעצם החיקוי, אלא בסוג ההרגל שיוצגת "ההתבוננות המימטית" - הן ההתבוננות בחיקוי מסדר ראשון, כלומר התופעות, הן בחיקוי מסדר שני, כלומר האמנות. אני יכול להסביר את זה גם ככה: אנחנו אמורים לדאוג לנשמתנו ולשחרר אותה מכבלי הגוף. פעולה בכיוון ההפוך היא מזיקה לנשמה! מרחיקה אותנו מהכרת האידאות עצמן. (לזכור - אנחנו באתיקת מידות, לא באתיקת מעשים) האמנות מסיבה את המיקוד שלנו, גם לאחר הצפיה בה, לתופעות! זה שינוי באפלטון: פרובלמטית היא לא ההשוואה של האמנות למומחיות, או הפוטנציאלים הרעים של האמנות - זו כשלעצמה בעיתית.
פגיעה במוסר (עיקרון): נזכיר חידוד חשוב: מוסר דאונטולוגי: עוסק בעיקרון שהניע את המעשה. כלומר, ממוקד-מעשה. קאנט דאונטולוגי כי יש לו את עקרון הרצון הטוב, שהוא רצון בחובה. מוסר טלאולוגי: מה המעשה משרת (צדק צורני, אריסטו) מוסר תועלתני: מה התועלת מה המעשה לבסוף (סוג של מוסר טלאולוגי)
הטענה של אפלטון כאן היא דאונטולוגית: עקרון הפעולה שמאחורי האמנות המימטית הוא פשוט לא מוסרי. מדובר בבריאה של צלמים, כאילו האמן הוא אל, אבל ללא התבונה של האל! (הדמיורגוס הבורא במקום לפי דגמי האידאות). כלומר, לא התוצאה של השחטת התבונה, אלא הכוונה של יצירה ללא תבונה ושבכוחה לשטות בתבונה! הדגש הוא הטעיית החושים - אתה יוצר משהו שבכוחו להטעות את החושים.
פגיעה במוסר (תוצאה): זהו הטיעון הטלאולוגי-תועלתני של אפלטון: המשורר לא תורם כלום למדינה! יש פה סתירה מסוימת כי עד כה טען שכוחו עצום. אבל רוצה להגיד: כוחו הוא לחנך ולהשחיט, לא ליצור משהו מעבר לזה.
ובסגירת המעגל, אפלטון מציע שהאפשרות שהאמנות תעסוק בתכנים בעיתיים ומשחיטים, היא למעשה הכרח - האמנות קשורה הדוקות למסעיר את החושים ומרגש את הלב - כלומר למה שאינו תבוני אלא יצרי - זה מתאים יותר לכוחותיה המניעים של האמנות. היא משחיטה מטבעה. (גם זה טיעון טלאולוגי-תועלתני: האמנות מביאה לתוצאות רעות בהכרח). האמנות פונה לחלק השוטה של הנשמה ומטפחת את השחטתה.
ניטשה: אפלטון הוא גדול אויביה של האמנות עם זאת יש לגישה של אפלטון חותם עמוק על הגישה המערבית לאמנות... באסוש
אז היה לנו: האמנות אינה תחום ידיעה האמנות אינה מומחיות נלמדת האמנות עלולה להיות מסוכנת לחברה כי היא כלי להטמעה לא-תבונית של ערכים לא-רצויים אמנות מימטית מסוכנת כי היא משחיטה את המוסר, כי יצירתה היא מעשה לא מוסרי מבחינה עקרונית, וכי יצירתה היא מעשה לא מוסרי מבחינת התוצאות (חיזוק היסוד הגופני על פני התבוני).
סר פיליר סידני: "התנצלות בשם השירה" אפולוגיה לשירה - מרפרר קצת לאפלטון תגובה ישירה לביקורת של אפלטון, שבה הוא מהלל את הפוטנציאל החינוכי של האמנות, ואת כוחה לחנך דווקא את הבורים
הטענות של סידני מעבר לזה: א. השירה היא התגלות אלוהית, למה לגרש את האלים מהמדינה? זו טענה מאוד מעניינת כי גם הפילוסופיה אמורה להיות דרך להתקרב לאלוהות - האם השירה היא פשוט המתחרה של הפילוסופיה? כאן הוא מזכיר, בצדק, את הסגנון האמנותי הבולט בכתיבתו של אפלטון. יש אפילו הטוענים שהדיאלוגים נכתבו במשקלים קבועים אם לנתח אותם לעומקם. בכל אופן, פואטי הוא בטוח היה.
ב. אין פסול בשירה שמטפחת תשוקות מיניות. המדינה של אפלטון סגפנית לגמרי - אבל תשוקה בין גבר ואישה היא דבר חיובי, וסידני אף טוען שהמיניות העולה מהשירה היא גברית באופן ספציפי (כדבר טוב...).
הוא מסכים ששירה עם תוכן פסול מוסרית היא פסולה - אבל אמר שרוב המשוררים בימי אפלטון רק ביטאו את המוסכמות ביוון. הוא חושב שאפלטון בכל זאת רצה בעיקר להיפטר מהשירה המזיקה מוסרית באופן מפורש.
פרסי ביש שלי ("שלי") כותב "סנגוריה על השירה", ובו טיעונים די דומים אבל גם אחרים: 1. תבונה-דמיון זו חלוקה לא מוצדקת בהיררכיה שלה: הדמיון הוא החיקוי של העולם לפי הסדר שאנחנו מזהים בו, ורגישות לסדר העולם (מקצב וכו') נקראת "טעם". דווקא מי שהם משוררים טובים הם הכי רגישים לסדר של העולם יודעים אפילו ליצור תחזיות בעקבותיו. 2. פילוסופיה-שירה זו חלוקה לא מוצדקת בהיררכיה שלה: כשהן גרועות הן נבדלות, אבל בשיאן, השתיים הן אחת. הוא טוען שגדולי המשוררים הם גדולי הפילוסופים, ולהפך.
הדמיון עבור שלי הוא דווקא בעל ערך חינוכי חיובי - עוזר לאדם לפתח אמפתיה (לדמיין עצמו כאחר), וליצור יחסים חברתיים.
בקיצור, סידני - השירה היא התגלות אלוהית כמו הפילוסופיה, והתשוקה היא בסדר. שלי - הדמיון הוא לא פשוט היצר, הוא דבר טוב ותבוני; הפילוסופיה והשירה הן אחת.
קריאה אלטרנטיבית באפלטון - פרשנויות לא סטנדרטיות ליחס שלו לאמנות:
#קורס---אסתטיקה
Created: 2024-07-25 13:51:58 --- Updated: 2024-09-10 11:29:31