26 אסתטיקה פמיניסטית (לינדה נוכלין, איליין שוולטר)
לינדה נוכלין כתבה את "למה לא היו אומניות גדולות". (היא מוסיפה לטענה החומרית של וולף - שצריך כסף וחדר פרטי, צרכים חברתיים כדי שיהיו יוצרות נשיות) כמו פמיניסטיות אחרות, למשל דה-בובואר, היא רוצה להראות שההשפעה של נסיבות מבניות על ההצלחה של נשים לא מתקיימת רק בכתיבה ספרותית ועיונית, אלא גם באמנות לסוגיה. לפי נוכלין, נקודת המבט ה-"גברית המערבית הלבנה" התקבלה כברירת מחדל באמנות, ועל כן היא שקופה. כך, ההנחה היא שכל יוצר (ומתבונן) מגיעים מהנסיבות של גבר מערבי לבן, וכנגדן יש לשפוט אותו. אך זה לא נכון כמובן - תנאים חברתיים, כמו חסמים וזרזים חברתיים, הם בעלי חשיבות מכרעת להתפתחות האמנותית.
השאלה היא לא "איפה החביאו" את האומניות הגדולות בתיעוד ההיסטורי - אלא מדוע נמנעו מהן התנאים הדרושים להתהוות של יוצרות גדולות, מקבילות לאמנים הגברים של תקופותיהן. זאת מאחר שהאמנות היא לא ביטוי מידי, 'נאיבי' של החוויה הרגשית למונחים חזותיים. האמנות פועלת במרחב של סמלים ומוסכמות, בתנאים חברתיים מסוימים. היא מונה 3 אלמנטים מרכזיים בהתפתחות האמנותית שחסרים בד"כ לנשים: 1. הכשרה מקצועית 2. תמיכה משפחתית 3. תמיכה חברתית
יחד אלה מהווים את ה-'חינוך' במובנו הרחב ביותר (עבור נוכלין).
הכשרה מקצועית: נוכלין מסבירה איך ההכשרה המקצועית של הנשים נפגעת גם כשהיא מתקיימת באופן חלקי - למשל, אישה יכולה להיות מודליסטית עירום, אבל לא יכולה להצטרף להתבוננות במודל עירום (נורמה חברתית במאה ה-19, כשמודל העירום היה מהותי לציור). לכאן שייך מושג ה-'הסללה' - נשים מוכוונות מראש לעיסוקים נשיים בהתאם למעמד. לא לאמנות, שהיא לכאורה של גברים.
מול קאנט: נוכלין מדגישה דווקא את הערך שנתן לחינוך האמנותי, כמשלים את הגאונות האמנותית. לרוב פרשנים התמקדו בפן ה-'טהור' של תורתו.
מול יום: נוכלין מסכימה שהחינוך האמנותי חשוב, לא רק לביקורת האמנות אלא גם ליצירה עצמה.
מול קולינגווד: הכי דומה לנוכלין. שניהם מסכימים שהחינוך הוא תהליך שבו ידע נרכש הופך לידע אינטואיטיבי. בעצם מהווה הטמעה של אינטואיציות. פרשנות כזו מאפשרת לראות איך ההסללה של נשים לעיסוקים שאינם אמנותיים, היא זו שפוגעת למעשה ביכולות האמנותיות ה-"טבעיות" שלהן.
תמיכה משפחתית: נוכלין סוקרת מקרים היסטוריים ומראה שהרקע המשפחתי חשוב מאוד להתפתחות של אמנים - לעתים קרובות, הם בנים לאמנים והאבות שלהם דוחפים אותם להמשיך את דרכם. אבות לא נוהגים לדחוף את בנותיהם לאמנות, אלא לעיסוקים "נשיים". ועם זאת, היא מזהה שבמקרים רבים, נשים שכן עסקו באמנות לאורך ההיסטוריה אכן היו בנות לאמנים, שהמשיכו את דרכם של אבותיהן, עם או בלי העידוד שלהם.
נוכלין מתייחסת לפגיעה ב-'מוניטין' המשפחתי והאישי כאשר אישה לא נענית לתכתיבים מגדריים. "תסמונת החולצה המצויצת" - היא בעצם מצב שבו אישה שלא נענית לתכתיבים משלמת "מס שפתיים" לתביעות המגדריות הנשיות. הן יחצינו אלמנט נשי "משלים" כמו אפיה, הופעה חיצונית, התנהגות נשית וכו' כדי להוכיח את נשיותיהן. דוגמה: רוזה בונר, ציירת צרפתיה שהתעקשה שהיא מתלבשת בצורה גברית כי העיסוק דורש את זה, ושאין מישהי שאוהבת דברים עדינים כמוה. "לא מנע מליבי להישאר נשי לגמרי".
חשוב - אין מאפיינים משותפים לאמנות נשית, מלבד התנאים החברתיים שעליהן להתמודד מולם.
תמיכה חברית - נוכלין מבקרת את מיתוס ה-'גאון המיוסר', זה שהכישרון שלו מתפרץ למרות החסמים החברתיים, כאילו אין אפשרות אחרת. היא מדגישה בסקירה היסטורית שהרבה מהאמנים שנודעו ככאלה זכו לתמיכה לא מעטה של חברים, משפחה, תנאים מוצלחים וכו' - וההיסטוריה התמקדה רק בפרקים של התמודדות נפשית או בדידות בחייהם.
אמנם אין טעם לחפש בנרות אמניות שנמחקו מההיסטוריה, כי השאלה היא התהוותן של אומניות - אבל יוג'ין גייטס טוען ביחס למוזיקה שחשוב לתת מקום למלחינות שכן הצליחו להתבלט בספרי הלימוד, כדי לשנות את הנורמה.
איליין שוולטר - 'לקראת פואטיקה פמיניסטית', 1979 מציעה גישה טקסונומית/פואטית חלופית לפואטיקה האריסטוטלית השולטת ("הגברית"). נשליך מהדיון במילה הכתובה לדיון בכלל האמנויות.
על שוולטר להתמודד עם הביקורת הפמיניסטית הקיימת כבר בתקופתה, על כל ניסיון להגדיר "מהות" נשית, שהוא ניסיון להכללה של הנשים המאפיין את נקודת המבט הגברית, שלא רואה בהן מורכבות אנושית זהה לשל גברים.
עם זאת, היא לא מדברת על "נשית" אלא על פמיניסטית: מדובר בהגדרה צורנית וכללית (הפואטיקה היא לא פמיניסטית כי אישה כתבה אותה, אם כי יש קשר כמובן ליצירה נשית). היא מאשימה את נקודת המבט הגברית ביומרה לאמת אובייקטיבית, שאינה באמת מסוגלת להגיע אליה.
היא מחלקת את הדיון ל: 1. ביקורת פמיניסטית (של נשים כקהל לספרות): נובעת מסוציולוגיה מרקסיסטית, פוליטית מיסודה 2. גינוקריטיקה, שהיא ספרות שנשים כותבות (גינו = אישה ביוונית): פחות קשור לטענתה למבני כוח ויותר קשור למחקרים פמיניסטיים חדשים. מעניין, נבין בהמשך.
- ביקורת פמיניסטית: נשים כקהל לאמנות: חלק זה הוא מטא-ביקורתי בעיקרו - הוא עוסק בבחינת הביקורת הפמיניסטית של יצירות, ופחות בביקורת משלו.
שוולטר סבורה שהעיסוק בביקורת הייצוג הנשי באמנות, ע"י גברים, משמרת את מעמדן הפסיבי של הנשים באמנות ואת הדומיננטיות של הגברים כיוצרים. זהו לא לימוד של עולמן של הנשים עצמו, אלא של הסטארוטיפים הסקסיסטיים הגבריים. לכן, הביקורת הפמניסטית היא בעיתית כפואטיקה פמיניסטית עצמאית.
דה בובואר מסבירה ב-'המין השני': עבור גברים, האישה מסמלת תמיד משהו שקשור אליהם - היא ההשראה והכוח שלהם או הקללה והצרות שלהם. היא לא בפני עצמה. התופעה הזו נובעת מהדואליזם של "אני לעומת האחר" - אין לו קשר אינהרנטי למין, אבל מרגע שהגבר מסמן את האישה כ-"אחר" משום ההבדל המיני, הוא מחיל עליה את ההשלכות של האחרות לפי תפישה זו: האישה היא משנית ונמדדת ביחס ל-"אני".
הבעיה היא שכך הקורבנות הנשית הופכת ל-"טבעית ולנושא הבלתי נמנע וההכרחי של הדיון".
במיתוס היווני 'פיגמליון', על האדם שביקש מהאלים לתת חיים בפסל האישה שיצר כדי שיוכל להיות איתה - משתקף מה שנראה לאחר מכן ב-'אילוף הסוררת' וב-'גברתי הנאווה': האישה נועדה לשרת את הגבר, לעשות ולהנעים עבורו, בעוד שעיצוב אופיה של האישה באמצעים שונים מעיד על יכולתו של הגבר.
נקודת המבט הגברית הזו, המשתקפת ביצירות, בעצם מלמדת נשים שזהו תפקידן כנשים.
נחזור לג'ון ברג'ר (ההשפעה הסמויה של האמנות): כל ייצוג של אישה במדיה נועד להתחנף למתבונן הגברי, שיצירת האמנות מיועדת לנקודת המבט שלו. האישה הופכת לאובייקט מיני ובכך נוצר מסר שהיא קיימת למען העונג של הגבר. לורה מאלווי: החברה מלמדת נשים להפנים תחושה של "מיועדות שיסתכלו עליהן".
אם לתמצת: לפי ברג'ר, כל אמנות מימטית מלמדת את הגברים לראות בנשים כאמצעים עבור עצמם, ובנשים לראות בעצמן אמצעים עבור גברים.
הנשים ביצירה לא קיימות כשלעצמן, אלא רק ביחס לגבר. ה-'מבחן' של אליסון בקדל מבקש לראות אם מוצגות במהלכו של סרט שתי נשים, המדברות אחת עם השניה, בנושא שאינו גבר כלשהו.
פרויד: סבר שלנשים יש רק השתוקקות ליחסים עם גברים (ארוטיים). בעוד שלגברים יש השתוקקות גם לארוטיקה וגם להצלחה חברתית.
בטי פרידן: כתבה ב-'המסתורין הנשי' פורץ הדרך על 'הבעיה שאין לה שם': חוסר הסיפוק של נשים באמריקה של הפיפטיז, שחיות חיים רגילים של עקרת בית, אך אין להם שום קיום עצמאי - כל תכליתן היא גידול הילדים והדאגה לגבר (מרג' סימפסון) - הן כולן חוות לבד, בלי לדבר על זה, מצוקה שקטה של - "האם זה הכל".
דפנה יזראעלי וקיט מילט מראות כיצד הפנמה של התפקידים המגדריים הללו פוגעת במעמדן של נשים בשוק העבודה ומסלילה אותן לעבודות משניות, שירותיות וכו'.
אודרי לורד: הולכת הכי רחוק: אם לפי ברג'ר, כל ייצוג של נשים באמנות הוא עבור נקודת המבט הגברית, לורד אומרת שכל שפת האמנות היא כזו שנותנת עדיפות לגבר ורואה באישה כאמצעי: "כלי העבודה של האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון". (אז מה אפשר לעשות? האם האמנות לנצח תהיה שדה גברי?)
- גינוקריטיקה למעשה, שוולטר ביקורתית כלפי הביקורת הפמיניסטית, מכל הסיבות שפורטו והורחבו לעיל. היא מציעה במקום את הגינוקריטיקה - חלופה נשית לתפישות הפטריארכליות המסורתיות. יצירה נשית בכל תחומי הדעת והאמנות מהווה חתירה תחת ההגמוניה ומתן ייצוג לקבוצה שנדחקה ממפעלי התרבות לאורך ההיסטוריה.
טל דקל פותחת את ספרה עם עיסוק ב-'ללא כותרת' של לינדה בנגליס: צילום של האמנית בלוק שחורג ממוסכמות מגדריות, עם דילדו על ערוותה (כאילו יש לה זין). כתב עת סירב לפרסם את התמונה יחד עם איזשהו מאמר על היצירה, ואז בנגליס שכרה שטח פרסום בכתב העת וכך פרסמה את התמונה. (מפירה מוסכמות גם בתוכן האמנותי וגם באופן הפניה לקהל: עוקפת את אנשי עולם האמנות).
המטרה של גינוקריטיקה: לפתח מסגרת מחשבה נשית לניתוח ספרות נשית, המבוססת על ניסיון נשי. כלומר - ליצור עולם אמנות המושתת על תפישותיהם של נשים, באופן עצמאי מההגמוניה הגברית. הדיון הפילוסופי העקרוני מתחלק ל-2 עבור שוולטר: 1. השאלה של שפה נשית (היצירות עצמן) 2. מסלול הקריירה של נשים יוצרות (היצירה כעיסוק בחברה)
- השאלה של שפה נשית: שוולטר מודה שאחת הבעיות העיקריות בלדבר על גינוקריטיקה נשית, היא ההנה שישנה מהות נשית ומאפיינים קבועים המשותפים לכל היצירות הנשיות. אם יש מכנה משותף נשי, הוא נמוך מאוד. המטרה של האסתטיקה הפמניסטית כוללת מתח בין הרצון לפרוץ את גבולות הסטראוטיפיים הנשיים, לרצון למצוא מכנה נשי משותף.
הדבר שמאחד לבסוף את היצירה הנשית הוא הכבלים החברתיים המשותפים כמעט לכל הנשים, שהדירו אותם מהאמנות לטובת תפקידים שנחשבו ל-"נשיים" ונמוכים יותר. התוצאה היא שנשים נוטות לעסוק בנושאים שההגמוניה הגברית לא עסקה בהם, ולכן האמנות לא עסקה בהם.
ההגמוניה היא הקבוצה בעלת הכוח בחברה, הנחשבת בעיני עצמה לדגם של האנושיות ומחילה את אמות המידה שלה על כל השאר.
הנושאים שנשים נטו לעסוק בהם, באופן שחורג מההגמוניה הגברית: 1. מלאכות מסורתיות שהיוו זירה ליצירה נשית: למשל קווילטים. האסתטיקה הפמיניסטית מבקשת להכליל יצירות כאלה במעגל האומנות, לאחר שהודרו ממנו (ולמרות שהן מהוות זירה ליצירה אתסטית). כך, ניתן להגיד שהאסתטיקה הפמיניסטית מערערת על ההפרדה הגברית בין אמנות לאומנות (מלאכה ואמנות בקיצור).
-'מיטה' של ראושנברג מראה כיצד הקווילט יוצג במוזאון רק לאחר שגבר קשקש עליו קצת
-
ניצול של מדיומים חדשים ומקופחים: המיצג והוידאו ארט הן זירות חדשות יותר עם פחות קונבנציות, ומאפשרות ליצוק אליהן את נקודת המבט הנשית. 'לעסתי בשבילך (עבודה בתהליך)' הוא מיצג שעוסק באכלה, כלומר בחווית אמהות ובחוש הטעם, שהוא חוש שאפלטון הגדיר כנחות לראיה ולשמיעה, כאשר תרבות המערב אימצה עמדה זו.
-
ייצוגים נשיים של הגוף הנשי (שלא כאובייקט מיני): דה בובואר מראה את הקשר בין תפישת הפטריארכיה לשליטה בגוף הנשי: לבושה ואביזריה האסתטיים של האישה יוצרים אפקט כפול: הם מתאימים אותה לטעמו של הגבר, ומקשים עליהן את התנועה ואת השימוש בגופן. כך, הן מעוצבות כשייכות לגבר, כמיועדות לספק את רצונו וכחסרות יכולת לפעול עצמאית.
ייצוגים אלה כוללים:
//ייצוגים של הגוף הנשי שלא ככלי שרת לגבר: -קת'רין אופי - 'דיוקן עצמי, מניקה', מערער על ההנקה הלא-אותנטית של 'הבתולה הקדושה מליטא' של דה ווינצ'י, שהוא חלק ממסורת רחבה יותר של ציורי "הבתולה המניקה", שמראים תנוחת הנקה לא נוחה ולא מציאותית, שודאי צוירה ע"י גבר. -'דחיפה' של שירה ריכטר מציג את הבטן הנשית לאחר הריון, ייצוג שנעדר לרוב מהתרבות
//ובנוסף: עיסוק בהפרשות הווסת, בזקנה נשית, עיסוק באיבר המין הנשי.
הפמניסטיות של הגל השני טענו שהעיסוק בגוף הנשי הוא מהותני מדי - ומביא לשיח נמוך אינטלקטואלית.
על הקשר בין אסתטיקה פמיניסטית לייצוג הגוף הנשי: קאנט אמר שיצירת האמנות מבטאת התאמה של סדר הטבע לתבניות ההכרה, וגורמת לנו להרגיש 'בבית בעולם'. תחושה זו מתעצמת כאשר היצירה משקפת חוויה שאנחנו שותפים לה - כך, העולם האישי שלנו הופך באמצעות האמנות לחלק מהסדר, והאמנות מהווה אישור להתבוננות שלנו. לכן, אמנות נשית ממשיכה לעסוק בייצוג הגוף הנשי ובשחרורו מכבלי ההגמוניה לטובת ביטוי נשי אותנטי.
על הקשר בין אסתטיקה פמיניסטית לאסתטיקה פוסט-קולוניאליסטית: בל הוקס טענה ב-'סולידריות פוליטית בין נשים', כי העמדת הפנים שלפיה נשים לבנות ושחורות חולקות חוויה משותפת של דיכוי, הופכת את מושא הביקורת הפמיניסטי ל-'מיסטי', חסר ביטוי במציאות הקונקרטית, שבה נשים לבנות ושחורות חוות צורות שונות של דיכוי, ואף מקיימות יחסים של דיכוי משמעותי ביניהן עצמן. היא קוראת לנשים לבטא את הפערים בכדי לאחות אותם ולהתלכד מחדש, באופן של הרחבת אופקים תרבותיים והכרה בחוויות שונות. המאבק המזרחי בארץ מציג טענות דומות.
ב-'ביקורת קולוניאליסטית', צ'ינה אצ'בה מספר על סטודנטית ששאלה אותו מתי אפריקאים יפסיקו לכתוב על אפריקאים, ויתחילו לעסוק ב-'בני אדם'. זהו ביטוי לתפישה ההגמונית שרואה באדם המערבי הלבן כברירת המחדל, פשוט 'בן אדם', ובכל קבוצה אחרת כמקרה פרטיקולרי וחריג של אנושיות. תפישה זו מאפיינת ילדים, שהם גיבורי עולמם, ומשתמרת בבגרות רק כשהחברה מזינה ומאפשרת זאת. הצגה של דגמים לא-פריבילגיים בעולם האמנות תורמת לתיקון העיוות התפיסתי של נקודת המבט ושל הנורמה. -מארי בנואה, 'דיוקן של שחורה' הוא מאוד מעניין - אישה ציירה אישה שחורה וזה מוצג בלובר! הידיים של האישה מונחות על הערווה והחזה חשוף, לסמל שהיא חייתית יותר מהלבנות (בנואה היא לבנה). ג'ייזי עשה שימוש בציור בקליפ והראה רק את החלק העליון שלה - שהוא באמת בדיסוננס עם התחתון - המבט שלה עמוק ותבוני.
המכנה המשותף בין פוסט-קולונאליזם לפמיניזם בתמצית: ביקורת על הגמוניה במוסדות התרבות, המדירה את נקודת המבט של המיעוט, ונובעת מאי-שוויון כלכלי בעיקרה. הביקורת הפמיניסטית היא ברובה פנים-חברתית: היא מכוונת לשינוי המציאות החומרית ככלי לתיקון העיוות התרבותי. הביקורת הפוסט-קולוניאליסטית היא ברובה ממוקדת בבורות של החברה המערבית: פירוק של סטראוטיפיים וקריאת תיגר על ערכים המדירים תרבויות אחרות, פחות עיסוק בהיררכיה הסוציו-אקונומית. (אני כ"כ לא מסכים... זה אולי החלק הכי שטני בחומרי הלימוד שקיבלתי עד כה. גם הביקורת הפוסט-קו היא מטיריאליסטית והמערב מחזיק בעמדות כוח ואף מקיים נאו-קולוניאליזם. חזירים).
שתי הגישות חולקות נקודת מוצא אריסטוטלית: האמנות מבטאת את הערכים הרווחים בחברה. כך, ביקורת על האמנות היא למעשה ביקורת מוסרית וכללית על החברה.
- מסלול הקריירה של נשים יוצרות: שוולטר אומרת: וולף הציגה תנאים כלכליים ליצירה נשית. נוכלין הציגה תנאים חברתיים. בנוסף, יש לדבר על חסמים חברתיים שההתמודדות איתם משותפת לכל הנשים, ויש לפעול להסירם. החסמים הם:
-
הטרדות מיניות הטרדות מיניות מצד גברים בתחום העיסוק שלהן, היא תופעה נפוצה מאוד עבור נשים. כשההטרדות הן תופעה חוזרת וגורפת, יש לכך השפעה גדולה על הביטחון של האישה בעיסוקה המקצועי. היא נאלצת להימנע ממרחבים מסוימים, להתנתק מאנשים מסוימים, יחסי הכוח בינה ובין גברים בתחום מונכחים ביתר שאת והחופש שהאישה מרגישה לנקוט יוזמה ולחשוב באופן עצמאי ויצירתי מצטמצם, יחד עם הישגיה.
-
תפקידן המסורתי בתא המשפחתי: באופן מסורתי, מקובל שהאישה מטפלת במטלות הבית. תפישה זו מקורה במציאות שהייתה נהוגה ברוב ההיסטוריה, בה האישה הייתה עקרת בית ורק הגבר היה עובד. כיום, לאישה מותר לעבוד, אך לעתים קרובות עדיין מצופה ממנה לשאת בנטל לא שוויוני של עבודות הבית וגידול הילדים. כך, מראש אין לה את הכוחות ואת הפנאי לטפח קריירה תובענית או לעסוק ביצירה בהיקף משמעותי. ננסי הרטסוק מנתחת את החסם בכלים מרקסיסטיים, ומשווה את הבעיה ליחסים בין בעל ההון והפועל: מדובר במקרה של תופעת "היום הכפול", כאשר הפועל נדרש לעבוד גם באופן יצרני עבור בעל המפעל, וגם כדי לתחזק את עצמו ואת ביתו. העבודה הלא-יצרנית, הנשית לצורך העניין, היא ממושכת, חזרתית ולא-יצרנית.
הקשר בין נסיבות חברתיות לאפשרות היצירה מקרב את הדיון באתיקה לדיון באסתטיקה. נבחן כעת את היחס לבע"ח באמנות.
#קורס---אסתטיקה
Created: 2024-08-24 14:07:13 --- Updated: 2024-09-21 23:37:22