17 ביצועים מתריסים (דיוויס, יאנג), אמנות בהשתתפות הקהל (אברמוביץ', קרייז, פרויד הנכד, רידל)
עכשיו נעסוק ספציפית ביצירות אמנות שמותחות את גבולות הדיון האסתטי.
ביצוע אותנטי: ביצירות אלוגרפיות, בהן יש פער בין ההיבט התכנוני/הצורני הכתוב של היצירה, לבין הביצוע שלה. בין המתכנן למבצע יש תלות הדדית - אפלטון הציע להעניש משוררים בשלילת המקהלה שלהם, ושרטוט הנדסי לא שווה כלום בלי בנאים. באמנויות הבמה: מוזיקה מחול ותאטרון, מתקיים שיתוף פעולה בין המתכנן למבצע. עם זאת, לעתים קרובות לא יכול להיות שיתוף פעולה ישיר - המבצע עשוי לגשת לתכנונים לאחר מות המחבר שלהם, במקום רחוק ממנו או סתם ללא היכרות איתו. במצב כזה המתכנן לא יכול לחוות את דעתו, והתכנונים עצמם תמיד משאירים פתחים לפרשנות! וכמובן, עולה שאלה לגבי החשיבות של שחזור כוונות המחבר המקורי: האם אי-נאמנות למקור היא טעות, במובן של פגם אסתטי? ווימסט ובירדסלי יטענו שהקשר למקור הוא חיצוני ליצירה ולא רלוונטי - וזה אולי נכון לקשר שבין תמונה לסקיצה מקדימה - אבל מה לגבי הקשר בין תווי היצירה לביצוע? אם אין טעויות - האם כל ביצוע של יצירה הוא גם אינטרפרטציה לכל האחרות? (או שמצפים למתווה מסוים שמוגדר כיצירה מסוימת?)
במוסיקה קלסית, ביצוע אותנטי נעשה בכלי נגינה שמתאימים לתקופה. כיום יש לנו נורמות שונות משהיו נהוגות במאה ה-18, למשל. פסלים יווניים היו במקור צבעוניים, ולכן האמנות הנאו-קלאסית הייתה למעשה משהו חדש, שחרג מהמקור. (אבל כאן זה לא היה עיבוד מכוון אלא נסיבות ארכיאולוגיות). מכל זה עולה השאלה - מה נחשב ביצוע של היצירה, ומה כבר אינו ביצוע שלה? מה הוא ביצוע "אותנטי מספיק"?
הניו-זילנדי סטיבן דיוויס מציע שביצוע הוא אותנטי אם הוא נאמן לכוונות המלחין המופיעות בפרטיטורה (סידור התויים). כלומר - אנחנו לא אמורים לנחש למה עוד התכוון המחבר, אבל יש לקיים את מה שהוא קבע במפורש. כך, יוצא שלכל יצירה יש ריבוי של פרשנויות אותנטיות אפשריות, אך ניתן לפסול פרשנויות מסוימות כלא אותנטיות בהכרח (דומה לרלטיביזם חסון ולפלורליזם של ?)
דיוויס מסביר שהכוונה היא נאמנות לאידאל הכתוב, ולא שחזור של ביצוע עבר כלשהו. יתכן שהשחזור יקיים את הפרטיטורה באופן מלא יותר מאשר הביצוע המקורי. ויתכן שמעולם לא היה ביצוע מקורי... והוא מסכים לנו אפילו להניח שהמחבר היה משתמש בכלי מסוים שלא היה זמין לו, ולהחליט שזה ביטוי שנאמן באופן עמוק יותר לפרטיטורה.
דיוויס מעניק את החשיבות ליוצר, ואומר בפירוש שאי-נאמנות למקור היא פגם אסתטי: העניין האתסטי שלנו הוא ביצירה המקורית, והמבצע הוא רק "מתווך".
ג'יימס יאנג הקנדי אימץ את העמדה של ווימסט ובירדסלי: את הכוונה אי אפשר להעריך בכלל. לכן הוא מציע לבחון אותנטיות מכיוון אחר - חווית ההאזנה. ומסיק שכמובן שלא ניתן לשחזר את תנאי ההאזנה של פעם, שהם כל מה שנותן משמעות לפרטיטורה כפי שנוצרה, ולכן - אין ערך אסתטי לשחזור אותנטי, ולמידת האותנטיות של הביצוע אין קשר לערכו האסתטי. (זה אחלה מוב להציע רעיון גרוע משלך ואז לקטול אותו - כפיים...) (מסכם שוב: טוב, הבנתי אותו קצת יותר טוב. הפרטיטורה נכתבה לתנאים מסוימים. אבל למה אי אפשר לנתח את התנאים שנכתבה עבורם, ומתוך זה את הכוונה הכללית?)
אמנות בהשתתפות הקהל: הכרנו את המשולש של אמן-יצירה-קהל. יצירות שמערערות את המשולש לאו דווקא מבטלות את תקופו - השאלה היא עד כמה הוא מצליח להישאר צוהר רלוונטי לפרשנות של היצירה. נבחן יצירות חתרניות כמאחדות קטבים שונים של המשולש (כלומר, נבין את הערעור של התפישה דרך התפישה):
אברמוביץ' יצרה מיצג בשם 'האמנית נוכחת', שבו היא יושבת מול מישהו מהקהל, שעומד בתור ארוך. הקהל מתבונן בכל רגע באמנית יושבת מול מישהו מהקהל, שמתחלף אחת למס' דקות. יש כאן שבירה של ההפרדות: יצירה-קהל יצירה-אמנית
בניגוד לתפישה הרווחת, לקהל 'הפאסיבי' במסורת הבמה המערבית יש מגוון תפקידים אקטיביים: 'הצוחק החלוץ' שמאותת לכולם לצחוק (והתחלף בטלוויזיה בצחוק הסיטקומי המוקלט), הדבקה רגשית בעניין או בשעמום, בתגובות רגשיות וכו'.
ב-'שלום ולהתראות' של עלית קרייז הקהל היה המבצע של היצירה, ללא קהל נוסף. היא הזמינה מתנדבים למתחם מצולם למלא הוראות שהעבירה להם באוזניות. הבחירות הפרשניות וכו' שלהם בלבד. כאן יש מיזוג מוחלט בין הקהל ליצירה, לאמן המבצע.
המיצג התפתח דווקא מהאמנות הפלסטית, ולא מאמנויות הבמה: ברגע שהאובייקט המימטי התחלף באובייקט 'עצמאי', האמנות הפלסטית התחילה לנוע לכל כיוון. ג'וזף בויס ב-'להסביר תמונות לארנב מת' פשוט החזיק ארנב מת והסביר לו את התערוכה.
באמנות הפלסטית מודליסטים (כמו בדוריאן גריי) תמיד היו חלק מהיצירה, יחד עם הצייר: נכדו של פרויד התעצבן כשהמודליסטית הקבועה שלו עשתה קעקוע (יש לה תפקיד אקטיבי בשימור הופעתה כמודל).
היום יש לנו טלוויזיה ומוזיקה אינטרקטיביות שבכלל תורמות לטשטוש.
הריטואליסטים של קיימברידג': לפני החלוקה אמן-קהל האמנות הייתה טקסים קבוצתיים, וגם כיום יש עניין בצורות אמנות שמפרות את ההפרדה, כמו שירה בציבור או ריקודי עם.
אליסטר רידל: הקהל הם אמנים שפחות בקיאים בסוגה וברעיון. החוברת: האם זו לא כל הסיבה להפרדה בין אמן לקהל? שאחד בקיא בסוגה וברעיון?
#קורס---אסתטיקה
Created: 2024-08-06 15:58:54 --- Updated: 2024-09-19 11:17:51