ליבוביץ שלילת המשמעות המוסרית של המצוות
//לייבו נולד ב1903 בריגה, היה פרופסור באוני' ירושלים, התמחה בכימיה אורגנית ובנויורופיסיולוגיה (לא היה איש מדעי הרוח). שיטתו כולה ליטרלי סבבה סביב הרעיון שאת היהדות, כתופעה דתית והיסטורית, מאפיינת הכרת החובה לעבוד את הבורא על פי ההלכה. מת ב-94,.
//לייבוביץ' הוא כמובן דוגמה שנוטה לאופציה ב' ביחס לבעית אותיפרון - כלומר, המצוות הן טובות מפני שהאלים נתנו לנו אותן. אבל עמדתו שונה משמעותית לדבר החוברת (קטע קריאה מ'יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל').
עיקרי הלייבו: //כדי לטעון שיש מוסר שעצמאי מהאל צריך להיות אתאיסט, כזו שרואה באדם ערך עליון (כנראה - כבעל גישה עצמאית למידות המוסר). //בתורה אין מוסר, כל הקטע של מצפון או רע/טוב נפרדים מהאל זה עבודה זרה. בתורה יש מצוות. //באשר ל'ואהבת רעך כמוך': א. הציטוט הנכון הוא "ואהבת רעך כמוך אני ה'" (כלומר - תאהב את האחר כמו שאתה אוהב את ה') - היחס המכונן הוא המחויבות לאל והמעמד של האל - האדם לא במרכז. בלי הסיומת הזו אנחנו מדברים בעצם על הצו הקטגורי של קאנט. אבל החידוש הגדול של התורה הוא סעיף ב'. ב. זה הכלל הגדול של התורה לא כי הוא עיקרון שחורג מהפורמלי, אלא דווקא כי הוא חלק מתרי"ג מצוות. כך המשפט הרווח הזה חדל מלהיות עצה טובה והופך להיות עיקרון חמור ומחייב, חלק מההיררכיה בין המצוות השונות ומשהו שיש לדאוג לו ברמה הקונקרטית.
//עבודת האל לפי לייבו היא בקיום המצוות בפועל בלבד. הדתיות של אדם היא נטו הקבלה של אורך החיים הדתי על המשמעויות הפרקטיות שלו, כדרך לקיים את רצון האל. כל דרך לחבר את זה למצפון, אלוהים שבלב, עשיית טוב עצמאי מרצון האל - היא עבודה זרה ועל זה נכתב הפסוק 'לא תתורו אחרי לבבכם'. כל פעולה שמספקת צורך אנושי - להרגיש טוב מצפונית, להרגיש שאתה משנה לטובה, לחסוך מעצמך או מסביבתך או אפילו מהעולם כאב - שמה את האדם במרכז ולא את האל במרכז, ואף עושה את האל כלי שרת של האדם (יש לשאול - למה זו בעיה, בהנחה שאתה עדיין מקים את המצוות?)
//כל מניע חוץ מעבודת השם, כלומר קיום הרצון שלו, הוא פסול. //אין מה להתאים את השבת או את ההלכה לנוחות של האדם, כי כל הרעיון בהן זה שהמאמין הדתי מקבל על עצמו סט של חוקים שלא תואם את הנטיות הטבעיות שלו, בין אם באופן שוטף או פעם בשבוע, כי המעשה הדתי הוא החריגה ממה שאתה בכל אופן רוצה לעשות לשם רצון האל. כל הקטע בשבת או בהלכה זה שאתה פועל בניגוד לנוחות שלך.
//תשובה לשאלה: לייבוביץ' שולל את הנסיונות למצוא משמעות מוסרית למצוות הדת מאחר והוא רואה בזה עבודה זרה. מבחינתו של לייבוביץ' האדם הדתי הוא זה שקיבל על עצמו את קיום רצון האל דרך הקפדה על מצוות הדת במעשיו בפועל, ונאלץ לחרוג מהנוח והטבעי למען רצון האל. ניסיון למצוא מוטיבציה נוספת ושונה מרצון האל לקיום המצוות, כמו היותן מוסריות, הוא בעצם עבודה זרה - חיפוש אחר משמעות למעשה הדתי שאינה האל.
//לייבוביץ' במובן הזה מזכיר קצת את ז'יז'ק - אתה האפקט שאתה בפועל (המסיכה שאתה לובש). יש בו משהו מטיריאליסטי ומגניב. אבל למה הוא מעצבן אותי? יש בו שלילה של רגשות אנושיים ושל רוחניות שזה תמיד רעיל. איזו היתממות בנגע למה שהדת היא בפועל. ובאיזשהו מקום הוא גם לכוד באובססיה של כוונה, שהיא אובססיה לאדם. מה אכפת לו איזה מימדים נוספים אנשים נותנים לקיום המצוות? למה הוא חייב להזכיר לכולם מה ADDON ומה ENGINE? יש בו איזה אוטיזם שמפספס את הבעיה בעקדת יצחק לא? ובקביעה "אין שום קשר בין דת למוסר"...
//מבחינת לייבוביץ' לטענת החוברת, יש הפרדה מוחלטת בין המעשה המוסרי למעשה הדתי. מי שעושה משהו לפי מצוות הדת, עושה את זה משיקולים שונים לגמרי מאלה המוסריים - משיקולי רצון האל והמצוות, ולא יכול בו זמנית לעשות מעשה מוסרי (למה????) - לטענתו של לייבו לפי החוברת הדת היהודית מכסה את כל היחסים שבן אדם לחברו, ולכן לאדם דתי אין אפשרות להיות מוסרי או לפעול לפי המוסר (כלומר, הדת לא משאירה לכך מקום - היא מכתיבה את כל אותם דברים ששיקולים מוסריים היו יכולים להתערב בהם).
//ביקורת שעלתה לי והחוברת מעלה - לייבוביץ' לא מסביר דבר מרכזי, אנחנו עושים מה שאלוהים ציווה, אבל למה שנעשה את זה? לייבו יודע להגיד רק שזה מה שאלוהים ציווה (מעגלי). עקדת יצחק כמקרה בוחן:
תשובה לשאלה: לדעתי, הפרשנות של לייבוביץ' לסיפור עקדת יצחק הייתה כי הסיפור מבטא את ההבחנה החשובה בין המעשה המוסרי והמעשה הדתי, ואת ההבדל בין נאמנות למוסר או למצפון האישיים ונאמנות לרצון האל. אברהם מצווה למעשה שנוגד כל צו פנימי שלו או נורמה חברתית מקובלת של כיצד יש לנהוג בבן. כך מתחדדת העובדה שרצון האל, המגדיר את החסד (המעשה הנכון מבחינה דתית), נפרד משיקולים של מוסר ומצפון, ושאדם המבקש לפעול לפי שיקולים אלה לא יוכל להיות אדם דתי, לפחות לא להגדרתו של לייבוביץ': אדם המקיים את מצוות הדת.
(החוברת מציגה את זה כאילו לייבוביץ' לא הכיר בקיומה של תורת מוסר נפרדת מהדת. הוא כן. הוא בטח היה אומר משהו כמו "אפשר לפעול מוסרית, ואפשר לפעול דתית, אך לא בו זמנית".)
//קטע של אבי שגיא מתוך 'יהדות: בין דת למוסר' מביא גישה מנוגדת לשל לייבוביץ', וטוען שדווקא הקונפליקט בין הדת למוסר הוא מאפיין מגדיר של היהדות. אומר שבנצרות, הנוצרי אבוד ביקום כי אינו יודע מה האל רוצה (הוא מצווה לאהוב, אבל לפעמים צריך לדעת איך ואת מי...), ושביהדות גם יש חוויה כזו אך הופכית - דווקא בגלל שכבר יש חוקים על הכל ושלפעמים נדמה או שהם אכן בחוסר הלימה עמוק עם דילמות מוסריות במציאות, קשה ההתמודדות עם הפער ועם הרצון להיות גם מאמין טוב וגם איש מוסרי. אומר שבמקום לברוח ל"אין מקום לשיקול הדתי" או "אין מקום לשיקול המוסרי" (לייבו), נאמנות אמתית למסורת היהודית היא חוויה של הקונפליקט כקונפליקט, ובחירה באחת משתי דרכים: פרשנות מחודשת של החובה הדתית (ההתאמה שלייבו התנגד לה), או "התנסות מעיקשה וקשה בקונפליקט שאינו בר פיתרון" (זה דווקא פחות דיאלקטי ויותר אקזיסטנציאליסטי ומעצבן". אחלה קטע.
//שאלות שעלו בעקבותה דיון:
- האם המוסר נובע ממקור אלוהי? או שהוא גילוי/המצאה אנושיים, וקשור גם לעניינים פרקטיים של בני אדם?
- האם אנחנו צריכים מוטיבציה דתית כדי להיות מוסריים, או רק מצפון ותודעה פנימית?
- האם כולם יכולים לדעת מה ראוי לעשות או שזו ידיעה ששמורה למועטים?
החוברת מציגה את 'פילוסופיית המוסר' כפרויקט שמתחיל עם הנאורות, בהשפעת העולם היהודו-נוצרי כידוע (שהושפע מהיוונים...). כלומר שאיפה שבוחרים באפשרות של עצמאות מהאל והציווים שלו בענייני מוסר, מתחילה הפילוסופיה של המוסר - כמדע אנושי ועצמאי מהאמונה הדתית.
#קורס-מוסר
Created: 2023-11-12 00:18:07 --- Updated: 2023-11-12 01:01:41