יחידה 3 אריסטו ומיל, המשך 2
// 3.4 ההבחנה האיכותית בין הנאות //
//החוברת סוקרת את עמדותיהם של בנתם ומיל לגבי אבחנה איכותית בין ההנאות.
עמדתו של בנתם: //כל ההנאות שוות מכיוון שזו לא אף צורה של ההנאה שיש לה ערך פנימי, אלא כל צורות ההנאה מקבלות את ערכן באופן טלאולוגי מהתכלית היחידה שיש לה ערך פנימי וניתן לכנות אותה תועלת - חוויית האושר עצמה (צריך לשאול - האם האושר מתהווה כגורם ממשי, כחוויה באופן נפרד מהגורמים לה, כשיש מעט כאבים והרבה עונג? או שמיעוט כאבים והרבה עונג הם צורתו של האושר?)
//לכן עבור בנתם ניתן להשוות רק כמותית בין ההנאות, לפי ממדים הקובעים את גודלן ומאפשרים לערוך ביניהן השוואה: עוצמה, משך, ודאות (עדיף אושר ודאי), קירבה (האם קרוב להתגשם), פוריות (האם יגרום להיווצרות של עוד הנאות), טהרה (כמה כאב מעורבב בעונג זה?) והיקף (מס' האנשים הנהנים).
//מיל לעומת בנתם מבחין בין איכותן של הנאות שונות, לפי הציטוט המפורסם שלו "מוטב להיות בן אדם בלתי מרוצה מכסיל מרוצה, מוטב להיות סוקרטס בלתי מרוצה מכסיל מרוצה". //כלומר - מיל טוען שישנן הנאות נעלות יותר ופחות - כך להקשיב לשירה יהיה נעלה יותר מלהתגרד.
//הנימוק שלו: 1. רק מי שחווה את שתי החוויות הוא בר סמכא לקבוע מה עדיפה 2. מי שנהנו מעונג רוחני לעולם לא רוצים לחזור להיות נמוכי רוח ובורים.
//כמו כן אמר שכל דבר אנחנו מעריכים לפי כמות ואיכות אז למה לא עונג //כלומר שמיל ממש קובע שהנאות רוחנית הן העדיפות, בדומה לאפירוקאים. //חולשות שעולות: כל בני האדם חוו את שני סוגי העונג והעובדה היא שיש מגוון דעות מה עדיף... וכאמור לגבי 2 - לאו דווקא... לא נכון. האם יש הנאות רוחניות מסוימות שצריך לחוות כדי להבין? ומי קבע מה הן, ומה הן בכל אופן לטענתו של מיל? //אני הייתי מוסיף: אי-מוכנות לחזור למצבך הקודם בהכרח אומר משהו על רצון או נכונות, אבל על אושר? מה יגיד מיל לנרקומן? מה יגיד מיל לסובל מפוסט טראומה?
//בנתם היה עונה למיל כמובן שני דברים:
- קודם כל, כל סוגי ההנאות שווים ובני אדם שונים מפיקים אושר גדול יותר מהנאות שונות.
-
כשאתה אומר שיש הנאות נעלות אתה אומר אחד משני דברים: א. יש סוגי הנאות שמטבעם יזכו בעדיפות לפי שיקולים כמותיים של הנאה - כפי שהסבירו האפירוקאים, יתכן שההנאות הרוחנית נוחות יותר לאדם ומהוות אמצעים טובים יותר עבורו להגיע לאושר מאשר ההנאות הגופניות. ב. יש מידה נוספת לפיה ניתן להעריך את הדברים, שלא קשורה באושר האנושי, שהוא מקסימיזציה של האושר ומינימזציה של הסבל עבור כמה שיותר מבני האדם. היא זו שהופכת את האופרה לגבוהה מהגירוד, למרות ששניהם מביאים לאותה חוויה שהיא התועלת העליונה שלנו (אצל אריסטו זה תכלית ואצל מיל זה תועלת) - האושר. וכיצד יכול האושר להיות נעלה מעצמו?
-
המטרה שלנו היא מדעית - לשפוט באופן מוחלט, אובייקטיבי וניתן-לשחזור בשאלות של "מה עליי או על פלוני לעשות". ההערכה הכמותית של ההנאות מאפשרת לנו לערוך השוואה בין ההנאות כשעצם האושר הוא היחידה האוניברסלית ונותר רק לכמת אותה באופן שיטתי. אם ישנה גם הבדלה ערכית בין ההנאות - דרושה שיטה נפרדת לכימות ההבדל הזה, ושיטה נוספת לשילוב ההערכות הכמותיות והערכיות של ההנאות במשוואה מתכללת שתאפשר להשיב על השאלה המוסרית בפועל.
//כלומר - בנתם יגיד שבטוענו להיררכיה איכותית בין ההנאות, מיל בוגד בעיקרון הפילוסופי שירש ממנו ושרטט גם עבור עצמו - האושר האנושי כתועלת העליונה והיחידה שיש לה ערך פנימי. //מבקריו של בנתם יתקפו מהכיוון ההפוך - "כמובן שמיל נאלץ להציג עוד מידה מוסרית נוספת להדוניזם כחלק מתורת המוסר שלו, זאת מאחר שאפילו הוא, שהטיף להדוניזם, הבין שקצרה יריאתו מלענות על כל שאלות המוסר, ושהתשובות שעיקרון זה מסוגל להעניק לעתים אינן מתיישבות עם השכל הישר.
// 3.5 אושרו של הכלל //
//תועלתנות היא הדוניסטית - רואה בעונג ובכאב כדברים היחידים שיש להם ערך אינהרנטי של טוב/רע. אבל היא לא אגואיסטית - עניינה באושר של כל בני האדם ולא של היחיד.
//למעשה, בצו של בנתם ובתאוריית התועלתנות של מיל יש אי הבדלה בעיתית למדי בין אושר האישי והאושר הכללי. כלומר, אין מעמד מיוחד לאושר האישי, או לאושר של קבוצת אנשים מצומצמת לפי עיקרון כלשהו, ותמיד אפשר לטעון שיש לבחון את המעשה כנגד טובתם של כל אנשי העולם.
//כלומר שאם בכל פעם שאשאל את עצמי מה לעשות אשאל מה יגרום להכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים, אסיים עם תורה אלטרואיסטית קיצונית שדורשת ממני לחשוב על האפריקנים 24/7.
//בניסיון לפתור בעיות בתורת התועלתנות, מיל מסייג בספר שלו מהאפשרות הזו: א. הוא אומר ש"רובם של המעשים הטובים מכוונים לא לטובת העולם, אלא לטובת היחידים שממנה מצטרפת תמונת העולם בכללותה". - כלומר שדרכו של עולם היא שמעשים שמכוונים לטובה של קבוצה מצומצמת של אנשים מצטרפים למעשים לטובת העולם (מה לגבי בעיות של קונפליקטים בין קבוצות, ושאלות של נאמנות לקבוצה?)
ב. מציע שהמחשבות של בעל המידות הטובות צריכות להיות "מופנות לאנשים הפרטיים הנוגעים בדבר" - כלומר שיש הבחנה בין אנשים שנוגעים בדבר ולא נוגעים בדבר, ויש מעשים הנוגעים מראש לעולם כולו, ומעשים שאינם.
//זה בעיתיי מאחר וכיום אנחנו מבינים שהאישי הוא פוליטי, ישנן אפשרויות לאקטיביזם פוליטי של פרטים, ותמיד ניתן להגיד שמעשינו נוגעים לכל מסכני העולם, ושיש לנו את האפשרות לפעול בצורה שתוכל להשפיע על מצבם במידת מה.
//כלומר שבגלל שיש לנו חוסר הבחנה בין אושר אישי, של הזולת הקרובה ושל הכלל - *גם אין לנו אפשרות להבדיל בין מעשים שהם בגדר -חובה מוסרית- ומעשים שהם -מעבר לחובה-, מלפנים לשורת הדין.
//כמובן, התועלתנות במובן הזה גם רומזת שאין הבדל בין אושרם של בני האדם ושל החיות. הרי גם הן מרגישות כאב ועונג, שהם הבסיס לאושר, שהוא התועלת העליונה - אם כן, של שנינו. פיטר סינגר כתב טיעונים תועלתניים בעד זכויות בעלי חיים וטבעונות. //הרי בסוף כאמור אלה לא הצורות של העונג אלא החוויה של האושר שהיא התועלת העליונה. וסינגר מוסיף שתבונתו של סוס בוגר גדולה משל אדם בן יום אבל זה נושא אחר...
//לזכור - התועלתנות מחייבת בתחתית השורה לפעול באי-משוא פנים. לפעול כאילו אתה עומד מן הצד ומתבונן, ולא לייחס לאושר שלך או של קבוצת קרבה מסוימת חשיבות מיוחדת.
// 3.6 מעשים או כללים? //
//יש ערך תועלתני גם לחוקים ולאמון - קיום הבטחות, מאחר והם נוגעים לכלל הנרחב ביותר וקשורים ליכולת שלנו לסמוך זה על זה - רופא על חולה דרך האמון ברפואה, נתין על שליט דרך האמון במדינה וכו'. אם כן חוקים אלה שהאנושות גיבשה לאורך זמן רב ומתוך שאיפה להגיע לאושר, קשורים לאושרם של רבים ואם יש במעשה מימד של פגיעה בהם, כגון הפרה שלהם שתוכל להתגלות, זה שיקול חשוב מאוד בתועלתנות.
//מיל מנסח את זה באופן די קנטיאני/קטגורי, יש מעשים שהם בהכרח אסורים לטענתו, מפני העיקרון שהם "מסוג כזה שאם היו נעשים ע"י הכל, היו מביאים נזק כללי, ושזהוא היסוד של החיוב להימנע מהם. לכן גם חייב לטפח בליבנו "הרגשת אמת" ולשמור על אמינות ביחסים חברתיים.
//(אלא שזו טענה שלא נובעת מהנחות היסוד של מיל... הוא הרי מציע שעליי לחשוב קונקרטית - עד כמה שהמעשה שלי משפיע, מה יגרום להכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים. אם כן הבסיס הנכון לשיפוט תועלתני של שאלות בדבר כללים או אמנות צריך להיות ההנחה שהבחירה שלנו לא תשפיע לכאן או לכאן, ואנחנו לכל היותר מגבירים במעט (מאוד) את הסכנה שיושחט הנוהג. אולי הכלל הזה הוא סוג של מוסד ואז זו שוב שאלה של נאמנות לו, אבל זה פתוח לשיקול כאמור ולא כלל ברזל.)
//בכל אופן ברור שיש כאן הבדל בין איפה שמים את הדגש בתועלתנות - בכללים או בפעולות נקודתיות. על כן יש שתי גישות בתועלנות:
א. תועלתנות פעולה ב. תועלתנות כלל
מיל כותב משתי הפוזיציות בחלקים שונים. הוא הרי מגדיר את האושר באמצעות מעשים - המעשים הישרים הם אלה שנוטים להגדיל את האושר. אבל הוא גם מדבר על החשיבות של קיום החוקים ועמידה בהבטחות - ואומר את הצו הקטגורי שלו, שאם מעשה היה מביא נזק כללי אם הכלל היה נוהג בו - על הפרט בהכרח להימנע ממנו.
//כלומר שעולה ממיל - לחוקים ולמנהגים יש ערך רב וצריך לנהוג לפיהם עד כמה שאפשר. עם זאת, כשעולות דילמות מוסריות, כלומר מצבים שהחוקים הקיימים מתקשים לפתור - יש לנו את הכלים של השיטה התועלתנית למשפט מוסרי נקודתי.
בעיות שעולות מהתועלתנות:
//האם יש טעם בקיום ההבטחה לאיש מת? - עולה שלא אלא מתוך אמון בכך שגם את מה שאתה רוצה יקיימו כשתמות, והאושר שזה יסב לך בהווה (החוברת אומרת במקום איזו שטות על קלקול המידות שלך, שתורגל להפר הבטחות... //לפי התועלתנות גוגן פעל נכון כמובן, ויש הצדקה לא לספר לחולה גוסס שהוא עומד למות אם הוא על סף המצאה פורצת דרך
//3.7 תועלתנות ושוויון //
//התועלתנות של מיל מדברת על 'מאזן האושר' כעל הכמות הכוללת של האושר שנחלקת בין קבוצת אנשים. אבל היא לא אומרת דבר על חלוקת האושר בין אותם אנשים. //האם יותר מוסרי שאדם א' יהיה מאושר מאוד, בזמן ש-ב' ו-ג' חסרי-כל, או שכל השלושה יהיו במצב סביר ולא יותר? לפי התועלתנות יש שתי תשובות עקרוניות אפשריות: -זה לא משנה כי מאזן האושר זהה -היחיד יכול להגיע לאושר גדול יותר על חשבון האחרים ולכן זה אפילו עדיף לקפח את השאר למענו //כך גם בשאלות פוליטיות של חלוקה, ניתן להסיק מהתועלתנות שאין ערך לצמצום פערים חברתיים בפני עצמם. אם הגדלת אושרם של המאושרים ביותר לא פוגעת באושרם של העניים אין בה חוסר צדק. //כן עולות שתי טענות תועלנתיות בעד חלוקה צודקת: א. ישנם מקרים בהם ניתן להגיד שהפער החברתי כן פוגע במאזן האושר (העניים נרמסים ע"י העשירים, או מתמרדים ויוצרים חוסר ביטחון, וכו') - ואז התועלתן מחויב לעמדה שיש לצמצם את הפער. ב. מיל מסתמך על עיקרון התועלת השולית הפוחתת - כפי שניסחו אותו כלכלנים כגון ריקרדו. התועלת השולית לכשעצמה היא מושג שמוכר לי - חשוב להגיד שכעיקרון פילוסופי במקרה הזה היא תמיד פוחתת -- הכוונה היא ש100 דולר בידיו של אדם עשיר יסבו לו פחות אושר וישפיעו פחות על חייו מ-100 דולר בידיו של עני מרוד, שיוכל לכל הפחות לעשות שיפור משמעותי במצבו אם לא לצאת בעזרתם מהעוני. לכן לעתים קרובות לעזור למוחלשים יסב יותר עושר.
//בכל אופן מיל מכפיף את עיקרון השוויון לעקרון התועלת - כלומר מכפיף את הצדק למאזן האושר. //ועדיין מיל הוא "תועלתן-כלל" (המאמין שכללי המדינה והחברה הם בד"כ הנכונים מבחינת שיקולים תועלתניים).
// 3.8 הוכחת התועלתנות //
// עוסקים עכשיו לא באפיון התועלתנות והשלכותיה, אלא בהנמקתה. //מיל מכיר מיד עם פתיחת 'התועלתיות' במה שהכיר בו גם דיוויד יום: לא ניתן לנמק את התכלית העליונה ככזו, מאחר וכל תכלית נשפטת בהתאם לכמה שתוצאותיה רצויות, כלומר כאמצעי - והתכלית העליונה אינה משרתת דבר מלבד את עצמה. אנחנו שומעים מוזיקה כדי ליהנות, אבל מדוע אנחנו נהנים? //מיל אומר שלא ניתן לבנות נימוק רגיל, אבל שהשכל אינו רק "מתבונן" (עושה שימוש באינטואיציה, Intuition) אלא גם יכול להיות מושפע - ושהוא יתן נימוקים שבכוחם להשפיע על השכל.
//החוברת מעלה את הנימוק הנוסף של מיל ב'תועלתיות', עמ' 84-85 במהדורה העברית. לטענת החוברת זהו הקטע החשוב ביותר בספר - ואחד הטקסטים הפילוסופיים המושמצים ביותר אי פעם.
//שחזור הטענה: 1) 'המקורות של נסיוננו' (חוויתנו האישיות) ניתנות להוכחה רק כטענה עובדתית. הראיה היחידה שצליל נשמע היא העובדה שבני האדם שומעים אותו. 2) הרצון הוא חוויה מסוג זה, ולכן ההוכחה היחידה האפשרית לכך שדבר מה הוא רצוי, היא שבאופן עובדתי בני האדם רוצים אותו 3) לכן, ההוכחה היחידה לכך שהאושר הכללי הוא רצונו העליון של האדם, היא שזו העובדה ועומדות לנו כל ההוכחות שמרשה לנו הטבע - כלומר כל האנשים. 4) (כאן מתחילות הבעיות לא?) - לכן, אם העובדה היא שכל אדם רוצה יותר מהכל באושרו, זהו הטוב עבור אותו אדם 5) "האושר הכללי" לפיכך הוא מה שטוב לקבוצה של בני אדם, כלומר שעושה את הקבוצה מאושרת. //מיל הקדיש את הפרק החמישי והאחרון של 'התועלתיות' לעיסוק במושגי הצדק
//החוברת תוקפת את הטענה: א. הדוניזם פסיכולוגי (אגואיסטי): נכתב 'אושר' ולא 'הנאה והיעדר כאב', אבל נניח שלכך התכוון מיל מאחר וזו הגדרת האושר שלו בחלקים אחרים (הדוניזם פסיכולוגי --- לשים לב שזה לא כמו אגואיזם פסיכולוגי! זה מקרה מסוים של אגואיזם פסיכולוגי.).
ב. עמדה אתית אגואיסטית-הדוניסטית: החוברת מצביעה על המהלך הטיעוני הבא: "אדם רוצה את אושרו" > "לכן אושרו הוא הטוב עבורו". זה ניסוח לא טוב ואני מסכים. מה מגדיר את הטוב? כמו אצל הובס, העובדה שהוא מסב אושר ולא להפך. לכן הטיעון הטוב יותר יהיה: "אושרו של כל אדם הוא הדבר היחיד שטוב לו, ודברים אחרים טובים רק ככל שהם תורמים לאושרו". (רק לאושר יש ערך אינהרנטי!!!) -המשפט הזה כולל קביעה ערכית בעד האגואיזם - אושרו של אדם הוא הדבר היחיד שטוב לו. -וקביעה ערכית בעד הדוניזם אתי: האושר הוא הטוב ודברים אחרים טובים רק עד כמה שהם תורמים לו.
מניסוח זה של נימוקיו של הובס עולה עמדה אתית אגואיסטית-הדוניסטית.
ג. הדוניזם אתי-כללי (האם הכוונה לכלל האנשים או לכלל כעיקרון??) החוברת אומרת - אם הטיעון אכן מנמק את התועלתנות, הסיכום של מיל: "האושר הכללי הוא דבר הטוב לקיבוץ של בני אדם גם יחד" צריך להיות זהה במשמעותו לעמדה התועלתנית: "ערכו המוסרי של כל מעשה עומד ביחס ישר לתרומתו לאושרה של האנושות (או של הנוגעים בדבר)" //החוברת עוד תיכנס לזה אבל כמובן שלא טוב - עולה מב' שכל בן אדם צריך לפעול למען אושרו, למה שיפעל למען אושרם של כולם פתאום כאילו מדובר באושר חיצוני שהוא מבקש ולא באושרו שלא?
//לשאלת החוברת - בין (1) ל(2) יש כמובן כשל נטורליסטי
//החוברת מעלה משהו חשוב - מיל אומר שיש רק הוכחות עובדתיות לכך שדבר מה "רצוי" - האם הכוונה ל"ראוי" או "שאנשים רוצים בפועל"? אם הכוונה לראוי - מיל מתעסק ביחסים של "מה שראוי לרצות בו" לעומת - "מה שרוצים בפועל". ומקביל את היחסים ל-"מה שנראה לעין" לעומת "מה שרואים אותו בפועל". -פרשנים אמרו וצדקו, שאלה שתי מילים דומות אבל שונות במשמעותן. "מה שראוי לרצות בו" היא טענה ערכית, "מה שנראה לעין" היא טענה עובדתית. לכן זה לא מקביל. -החוברת מנסחת מחדש - "מה שראוי שארצה אותו הוא טוב בשבילי". -לכן החוברת אומרת שבמקום "ההוכחה שמשהו ראוי היא שרוצים בו למעשה", היה צריך לכתוב "העובדה שכולנו רוצים את אושרנו היא הראיה היחידה לכך שאושרנו טוב עבורנו".
//אופי המעבר של מיל מהטענה העובדתית על אגואיזם אתי לטענה הערכית בעד "הדוניזם אתי-אגואיסטי" (איזה כינוי גרוע) -- לא הסבר אלא הצדקה! -כלומר: מיל הודה מראש שלא יוכל לנמק את טענה כך שתתחייב. הוא בא לטעון שהמעבר מוצדק, כלומר שהוא מתקבל על הדעת באופן כללי, והוא בא לשכנע אותנו להניח לו לבצע אותו.
//עם זאת החוברת אומרת - ההצדקה שמיל מנסה להשתמש בה היא האנלוגיה בין "מה שראוי לרצות" ו"מה שנראה לעין" - מאחר ואלה איברים בעלי אופי שונה, מיל טעה במובן שאין לו תשובה טובה לשאלה למה לאפשר לו לבצע את המעבר. //(אני עדיין חושב שזה עובד והגיוני קצת יותר, למרות שעדיין כשל נטורליסטי, אם מניחים שהוא מדבר על 'רצוי' כתכונה בפועל ולא כקביעה ערכית)
///בסוף החוברת מזכירה שבאמת, הוא אמר מראש שאין לו כיצד להוכיח - ושהכוונה שלו הייתה להשב את תשומת ליבנו לעובדה נתונה (שאנחנו רוצים יותר מכל את אושרנו, הקוראים) - כפי שהוא יכול להסב את עיננו לעצם בחלל. //הנמקה כזאת מוציאה מהכלל את אחת ממטרות היסוד של הפילוסופיה המוסרית, כלומר להוכיח את צדקתן ונכונותן - לא רק את עובדתם, של משפטי המוסר.
//החוברת תוקפת עכשיו פגם בטיעון על המעבר מההדוניזם האתי-אגואיסטי (עמדה אתית אגואיסטית והדוניסטית) לתועלתנות בצורתה הסופית שהיא עמדה אתית הדוניסטית כללית. שני פגמים:
א. ההיגיון המעבר מהטענה "אושרו של כל אחד טוב עבורו" ו-"אושרם של הכלל טוב לכלל" יכולה להשתמע לשתי פנים: אם נקרא לעושרו של A - a ולעושרו של B - b נקבל ש-a טוב ל-A וש-b טוב ל-B. הטענה הבאה של מיל יכולה להיות 1) (a+b) טוב ל(A + B) - כלומר שאושרם של A ו-B טוב עבורם כקבוצה. -זו טענה קבילה, אך היא לא נוגעת לשיקוליהם האישיים של A ושל B, ולא מחייבת אותם לפעול למען (a+b), ולכן לא מביאה אותנו לעיקרון התועלתני לפיו עלינו לפעול לטוב הכללי.
2) (a+b) טוב ל-A, ו(a+b) טוב ל-B. -זו טענה שתהיה זהה לעיקרון הכללי של התועלתנות, אך אינה מתבקשת מהטענות שקדמו לה, ומהווה היגיון שגוי.
ב. מיל מניח שההדוניזם (האגואיסטי) הפסיכולוגי הוא תאוריה נכונה על טבע האדם. זה דרוש למהלך הטיעון שלו כדי לטעון בעד אתיקה אגואיסטית-הדוניסטית. אך מה לגבי דוגמאות של אלטרואיזם מובהק?
-מיל מתייחס לכך ב'תועלתיות' ומקבל את העובדה שיש הפועלים ממניעים של מידות טובות בלבד. השתשובה שלו היא שרבים מוצאים אושר בטיפוח המידות הטובות שלהם עד כדי שהן הופכות לחלק הכרחי מהאושר שלהם, ושהם סובלים מייסורי מצפון אם לא ידבקו בהן -- כלומר שבסופו של דבר מדובר עדיין בשיקולים של רווח אישי שעליהם מבוססות המידות הטובות.
-במהלך טיעוני שדומה לזה של דיוויד יום באשר לאותה טענה בדיוק, שהאלטרואיזם אינו אפשרי - אומרת החוברת: הביקורת של רבים היא שאנחנו מקבלים נחת ממעשה בגלל שהוא טוב, ולא שהוא מוגדר כטוב בגלל שהוא מסב לנו נחת. כלומר שיש כאן איזושהי קדימות לשיקולי "מה המעשה הטוב" על פני שיקולי "מה יסב לי נחת", גם אם הנחת האישי תלוי לגמרי בעשיית הטוב...
// סיכום קצר ויעיל:
//התברר לנו שכדי לענות על שאלות מוסריות צריך לענות על השאלה "לאילו דברים יש ערך". //הבדלנו בין ערך פנימי וערך מכשירי, ולמדנו על טלאולוגיה - הצדקת המעשים לפי תכליתם, הטלוס שלהם (והטלוס של האדם במקרה של אריסטו). //סקרנו שתי תשובות עיקריות לשאלה "למה יש ערך פנימי": "פעילות התבונה" (טלאולוגיה אריסטוטלית) ו"הנאה" (הדוניזם אתי). שתי אלה מזוהות עם האושר. //סקרנו גם אגואיזם מול אלטרואיזם - האם רק לאושר האישי יש ערך? או שמא -
#קורס-מוסר
Created: 2023-12-07 13:14:42 --- Updated: 2023-12-10 12:10:29