תולדות 9 הרקליטוס

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

-נולד באפסוס, אסיה הקטנה
-ככל הנראה למשפחת מלוכה, דיונוס לארטיוס מרבה לספר עליו אבל זו לא היסטוריה קונקרטית
-כונה 'איש חידות' ו-'הרקליטוס האפל' או סתם 'האפל' - סגנון אלגורי, אמר על האורקל מדלפי שאינו מגלה ואינו מסתיר אלא 'רומז' - אותו דבר הוא, כנראה אמר על עצמו. ניטשה לקח ממנו בגדול את הסגנון האנקדוטלי והחידתי
-'אופן ההכרה שאינו מתקדם בטיעון רצוף, צעד צעד, אלא חודר להוויה בבת אחת'

-הפרה סוקראטיים שקדמו לו (המילטים והפיתגוראים, קסנופאנס שהתחיל עם הרעיון המונותאיסטי) ביקשו לאחד את העולם.
-העולם יכול להיות מאוחד אם יש לו ראשית אחד, שהיא גם יסודו.
-איפה שהם נתקלו בקושי זה באיחוד הדרישה לאימננטיות (הסבר מתוך העולם) וכלליות (הסבר לכל התופעות), כאשר אין להם מושג של ישים בלתי חומריים. נאלצו להסביר את כל הדברים באמצעות אחד מהדברים שמעמדו אינו נבדל. (אם כל הדברים הם מים, מה הם המים?)
-התשובה של כולם ביטלה למעשה את הריבוי - הריבוי קיים בתופעות, והמהות היא אחת - בין אם היא המים, הבלתי-מוגבל (אפיירון) או האוויר.
(הניגודים הם רק ההתחלקות של האחד, זו גם לא מחשבה דואליסטית בדיוק).
-הרקליטוס מבקש להכיר בריבוי -- ריבוי התופעות בקוסמוס קיים, והמאחד אותן הוא הלוגוס.
-הרקליטוס מזהה את הריבוי עם התנועה (ואכן היחיד הפרמינדי לא זז) - הוא טוען שלא ניתן לצמצם את הריבוי לתופעה אחת פשוטה יותר או אף לדואליזם קטגורי
-לוגוס ביוונית זה צורה, אבל גם מחשבה או סברה, שם, רעיון, משהו שמישהו אומר או שראוי להיאמר ולהיקרא. הלוגוס הוא סדר - ואני הכרתי אותו ביוונית כ-'צורה' מאפלטון.
-זה לא כתוב אבל בעיניי יש חשיבות גדולה ללוגוס עבור הקריטריון של 'ידיעה מודעת' - הלוגוס הוא הצורה שהופכת את הדבר למפורש, בעל הגדרות וגבולות ברורים - כלומר בעל מבנה רציונלי.
-הלוגוס אצל הרקליטוס הוא פשוט מאוד החוק הכללי - במובן הרציונלי - של הקוסמוס ושל הנפש האנושית (התבונה) כאחת. אם עבור אנקסימניס האוויר הוא הראשית של הקוסמוס ושל הנפש, כלומר מחבר את הנפש לעולם, אצל הרקליטוס מדובר בלוגוס - וכפי שהציע פיתגורס אני משער, אנחנו מרחיבים את הלוגוס (הסדר) של הנפש תוך התבוננות בעולם וחקירתו.
-הרקליטוס טוען שהמידע החושי לבדו, 'ידענות' (גם עובדות על אנשים, היסטוריה וכו'), לא מלמד אותנו דבר. 'השמש כרוחב כף רגלו של אדם', 'לו הידענות הייתה מקנה בינה הייתה מלמדת את פיתגורס ואת תאלס'.
-הכוח של הפילוסופים המילטים היה המעבר מתיאור אפיסודי של העולם (כל תרחיש כמקרה לגופו), והרצון בניתוח סיסטמתי - הרקליטוס מציע שהדרך היא לא בביסוס הטבע על מוניזם, אלא במתודה שיכולה לארגן את הידע החושי אודות הריבוי, ללמוד על היחסים בין המרכיבים בריבוי מתוך חקר שלהם ושל האינטרקציות ביניהם.
-בעצם - הרקליטוס משרטט כאן את הבסיס לאמפיריציזם -- מתודה לחקר חושי של היקום, שמארגנת את הידיעות באופן שמאפשר להסיק מהן חוקים, ובעצם ללמוד את הלוגוס - הסדר המארגן של הקוסמוס ושל הנפש האנושית.

-על הניגודים: הרקליטוס לא מקבל אותם כקוטביים, אלא כהתגלמויות פרובלמטיות של אותו הלוגוס. הניגודים שהוא מתאר הם לא מושלמים - והוא מדגיש שהניגודים הם עניין של פרספקטיבה בלבד: המים הנקיים הם ההפך מהלכלוך רק עבור האדם - התרנגול רוחץ בהם.
-ההבחנה בין 'העצם' ו-'המקרה' (הפרדיקציה, predicament, הסיטואציה הנקודתית של הכללי - למשל, אדם הוא העצם, אדם בשם אנטוניו שיש לו תכונות X Y Z ונסיבות A B C הוא הפרדיקציה) היא הבחנה אריסטוטלית - עבור הרקליטוס, פרמינדס וכמובן שלפניהם - התכונות של אדם לא מופרדות מעצם היותו אדם, והתכונות של אנטוניו לא מופרדות מהיותו אדם בעל תכונות של אחד.
-זה חשוב כי: הרקליטוס לא עושה את ההבדלה בפרדיקציה - כלומר, שזהב ועפר מנוגדים זה לזה עבור האדם כי אחד נעים לו ואחד בלתי נעים לו, כמו שX נעים לחמור וY לא נעים לחמור - כלומר שהניגוד הוא ברמת הפרידקציה ולא תקפה לכל הקשור בזהב או בעפר.
-הוא משתמש בעובדה זו כדי להגיד שהניגודים: נובעים אחד מהשני, משלימים אחד את השני ונותנים זה לזה תוקף ומשמעות ('הדרך מעלה זהה לדרך מטה').
-הלוגוס הוא מערכת החוקים הכללית שמחברת את הקוסמוס - היחסים בין הניגודים נתונים לחוקי טבע שהם רציונאליים כמו הנפש (גם לה לוגוס): אנחנו למדים שהאש מכלה את המים, אבל זה רק חלק מהלוגוס - אם נעמיק נראה איך המים והאש קשורים זה לזה, במובן שאין אחד ללא השני, כלומר שהלוגוס הוא מערכת חוקים אחידה שנוגעת לכל חלקי הריבוי -- האחד הוא מערכת רציונלית של יחסים בין גורמים שונים בקוסמוס.
(יש כאן ריבוי במובן דלזיאני: דבר "אחד" פרובלמטי: עם כל מיני צורות של התגשמות שאינן מתיישבות זו עם זו, אלא נאבקות זו בזו, הוא לעולם אינו שלם ואינו נשלם - אלא מכלה ויוצר את עצמו באחת -- לא ברור לי אם הרקליטוס טוען שהלוגוס פרובלמטי בתוך עצמו אה-לה ניטשה ודלז, או שהריבוי הוא הופעתו המשוסעת של הלוגוס ה-"שלם": אה-לה האבסולוט ההגליאני).
-כחלק מהארגון הלא-אפיסודי של העולם (השיטתי), הרקליטוס ממש אומר - אנחנו יכולים לתפוש את הניגוד רק בעזרת המנוגד לו, הם חלק מאותו דבר (האלים הם 'רעבים ושבעים', 'חמים וקרים', 'גבוהים ונמוכים' - נשמע כאילו האלים הם מעבר ללוגוס, או שהלוגוס הוא ההתגשמות של משהו מאוחד - איחוי בלתי-מקוטב של הקטגוריות
--עם זאת! אין לניגודים של הרקליטוס 'מצע יציב' -- אין 'בלתי-מוגבל', או משהו שחורג מהניגודים. יותר נכון מלהגיד שלאלים יש איחוי של השניים, זה להגיד שהם מכילים את הניגוד בלי שזה יקרע אותם.
-אנקסימנדורס הציע שהשינויים בעולם קשורים ל'צדק' מוסרי וטבעי אחד -- יש איזון מסוים בין הניגודים שמאפשר את קיומם, והם מכלים זה את זה איפה שאחד מגזים. מצטיירת תמונה של 'אמצע' נכון וסטטי, כשהתנועה היא הפרת היציבות במערכת שבסה"כ מאזנת את עצמה.
-לעומתו, הרקליטוס בא להגיד שאין איזון -- הכל בתנועה תמיד, מאחר שהוא עשוי מניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה. תפישה דינמית ומכאנית של העולם!!! העולם איננו הווה אלא מייצר את עצמו מחדש בכל רגע, והביטוי של הצדק איננו בהשבת המצב המאוזן, אלא בביטוי של הלוגוס הקוסמי -- כל ביטוי של אחד הניגודים מבטא את הלוגוס בדיוק, והוא צודק בהגדרתו -- הוא נובע מהחוק הכללי המקשר את הכל, ומהווה ביטוי נקודתי של הכל
(בקיצור, המאבק של הניגודים הוא-הוא חוק הטבע, עצם ההתפרצות שלהם ככאלה, ולא האיזון שמופר עם זו).
-בגלל שהעולם והנפש שניהם לוגוס - הנפש עצמה נתונה לחקר, ואנחנו מקבלים מאפין נוסף של הפילוסופיה: רפלקסיה ('חקרתי את עצמי'). הפילוסופיה הופכת כאן מפיזיולוגיה או תורת הטבע, למה שתהיה מכאן ואילך - 'תורת הלוגוס'.
-הרקליטוס קורא להתאמה בין הניגודים Harmonie, כדי להבדיל מHarmony, אך עם זאת - חשוב להגיד שאצל היוונים 'הרמוניה' הייתה קשורה מלכתחילה להתאמה בין הניגודים של המיתרים - כלומר מההפרדה הקשיחה של הצליל לגבהים בעזרת המיתרים התוחמים אותו, ומההתאמה שעולה מתוך הניגודים. הרמוניה = התאמה או איזון בין ניגודים, ואצל הרקליטוס הרמוניה = הסדר שמתבטא עם עצם הופעתם? גם התאמה בין ניגודים בסוף.

-אפלטון היטיב לעמוד על הטיעון הזה של הרקליטוס: Harmonie היא לא המעבר מדיסהרמוניה בחזרה להרמוניה וחוזר חלילה, אלא משהו שמקיים בתוך המצב הדיסהרמוני.
-אמפדוקליס (איזה רופא) מבטא את הגישה הראשונה. הוא יגיד שהדברים לעתים בהרמוניה ולעתים במריבה. הרקליטוס לעומתו אומר: "בהפירדותו מתלכד" (זה בדיוק כמו הדיונוסי והאפולוני בניטשה - או כוח יוצר ומפרק בפילוסופיה גרמנית בכלל - אותו הדבר, אותה התנועה בונה ומפרקת, אם נותנים לה 'את כל הצל שלה'. (האש לא רק בולעת את המים, אלא מאדה אותם ומורידה על עצמה גשם, למשל, כשהרעיון הוא לא החזרה לאיזון אלא המשכו של חוסר האיזון -- כמו אצל ניטשה והלאה, חוסר השלמות מוליד שינוי בלתי פוסק, מלחמה בלתי פוסקת).
-הטענה שהעולם היא אש מסויגת עוד אצל הרקליטוס - הכל יכול להיות מבוטא כאש בדיוק כפי שהכל יכול להיות מבוטא בכסף. (הוא כנראה מנסה להגיד אנרגיה... אבל כאמור אין לו ישים לא גופניים). הרעיון הוא שהכל חולק תכונות עם האש: היא מייצרת את עצמה בכל רגע, משתנה ללא הרף, ומבטאת מאבק או התפרצות של אחד הניגודים המכלה את עצמו ואת השאר באותה הבערה. חייה הם מותו של מה שהיא מאכלת
-במקום שיהיו לנו אלים שמדברים דרכנו לפרקים, או 'דמונים' - הרקליטוס מדגיש את החוק! הלוגוס של הנפש שלנו מאחד את האיברים לכדי ישות. 'הלוגוס של אדם הוא הדמון שלו' (סופר מעניין).
-החוק חשוב מאוד גם למדינה, הוא זה שהופך אותה לישות, והרקליטוס מתחיל את ההפרדה בין החוק האנושי (נומוס) לחוק הטבע (פ'יסיס או משהו כזה).

-יש לו רק ממשיך ידוע אחד, שנשמע גבר רצח! קראת'ילוס: שאמר שאין נכנסים לאותו נהר אפילו פעם אחת, ולא דיבר בכלל אלא הניע את אצבעו (הכל משתנה כל הזמן...)

תהיות:

האם הלוגוס יוצר את הריבוי או שהריבוי קיים ורק מאורגן במסגרת הלוגוס?
נשמע שההתהוות של תופעה כחלק מהריבוי היא ביטוי של הלוגוס בלבד - היא ניזונה מהקשרה המערכתי.
(על הגוף הוא מדבר כאילו הוא נישא על קורי הגוף - יש איברים, והלוגוס המחבר אותם הוא הנפש. הלוגוס תלוי בריבוי כקיים (ועדיין הכל אחד).

מהו המעמד האונטולוגי של הניגודים??

הייתי אומר שאצל פיתגורס: העולם הוא צורני, יש את היחס המספרי. היחס המספרי הוא המהות (אם היה מושג כזה) והדברים הם התופעה - התחלה של הבדל איכותי כהבדל כמותי. אצל הרקליטוס יש הכרה בריבוי כמגוון איכויות -- התוכן הוא מהותי.

-- אז אמרנו שאצל הרקליטוס אין 'מצע יציב' - מכאן אני מסיק שגם לא מדובר באיזשהו 'אבסולוט' שהתפצל - ועדיין הרקליטוס מדגיש איך הדברים 'מאוחדים בהפירדותם'.
הם כולם מבטאים את אותה מערכת חוקים - שבה דבר הוא עצמו לא ההפך מעצמו, ויש לו יחסים שניתן ללמוד ולזהות באופן עקבי עם הדברים האחרים. החוקים האלה לא מתקיימים בתוך אחד שהתפצל, אלא בתוך ריבוי - משהו שיש לו מלכתחילה מגוון פנים, אפשרויות ומגמות. אם ככה יש שתי אמיתות אונטלוגיות אצל הרקליטוס: הריבוי והלוגוס, זה לא שהלוגוס האחד מתבטא כריבוי.
ועם זאת, הלוגוס הוא לא רק היגיון מארגן בתוך ריבוי שרירותי - הוא מאחד את הריבוי למערכת אחת, ונותן לריבוי את המאפיינים שלו - הדרך למעלה היא רק מה שהיא ביחס לדרך למטה, לפני השטח וכו'.
אז עבור הרקליטוס כמובן שאין ישים לא ממשיים (ריבוי כצורני בלבד או כפוטנציאל בלבד אה-לה דלז), אבל יש איזושהי זיקה בין הריבוי לבין הלוגוס. אפשר לדמיין שהריבוי כולו הוא בריאה, או האל עצמו בעיניו, והלוגוס הוא המערכת הרציונאלית שמאפשרת לאחד את הדברים - הסתכלות מודרנית יותר תגיד שהסידור המערכתי מקנה את התכונות לריבוי, שהוא פשוט מתווה מסוים של פרובלמטיות.
-הריבוי 'מתלכד בהיפרדותו' כי היכולת שלו להיות תמיד תלויה בלוגוס - בהיגיון המאחד. הוא לא אחד שמתפצל כי אז היה 'מצע יציב' - הוא הרכב דינמי של המגוון הטבעי, שבו כל הדברים קורים באופן שהם קורים, ומסוגלים לקרות כך, מכוח ההתרחשות שלהם לפי חוקי הלוגוס. אפשר להגיד שהלוגוס לא רק מאחד את הדברים רציונלית, אלא מאחד אותם נקודה - אחרת למה שיחלקו קוסמוס?