תולדות 3 מיתוס.

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

המחשבה הפילוסופית כאמור מתחילה מעיון בעולם, כלומר מקוסמולוגיה וקוסמוגניה.
עד כמה שמדובר בניסיון להסביר את העולם, עסקו בכך לפני הפילוסופיה באמצעות 'המחשבה המיתית' - כלומר המיתוס, את המונח טבע אריסטו כדי להבדיל ממדעי הטבע, מדובר בסיפור שנועד להסביר תופעה.
אריסטו אמר במטאפיזיקה שהמחשבה הפילוסופית מתחילה מפליאה: האדם נחשף לתופעה שהוא לא יכול להסביר, וצריך לקשור את המשתנים השונים בסיפור שיוכל להבין.

יש מי שיגידו שהפילוסופיה מתחילה עם המורשת האריסטוטלית, כשלפניהם הניח את היסודות תאלס.
יש מי שיגידו שרק פרמינדס התחיל אותה כשניסה להציג מטאפיזיקה כוללת.
ויש היגידו שהיא מתחילה כבר עם הסיודוס בראשית המאה ה-7 לספירה: אשר התחיל ברציונאליזציה של המיתולוגיה היווניתץ

אין הסכמה מה בדיוק המאפיינים של מיתוס, משמעות המילה היא 'סיפור'. מה כן מסכימים עליו:
המיתוס הוא צורת הביטוי של תרבות שאינה יודעת קרוא וכתוב - מדובר בקאנון דינאמי של סיפורים שבעל פה, המסבירים את התופעות השונות בקוסמוס. כשאנחנו קוראים מיתוס שהועלה על כתב - אנחנו כבר קוראים 'ספרות'. זה לא מיתוס. זה יכול לתת לנו חלון למה שהמיתוס היה לפני שהועלה על כתב.
(עם מותו של גוף הטקסט - אני חושב שאפשר לדבר שוב על מיתוס. אגב, אחלה קונספט, מותו של גוף הטקסט בנפרד ממות המחבר).

המיתוס נבדל ממעשיה (סיפורי עם וכו') בכך שיש לו מטרה מוגדרת -- יש היגידו: 'הסברת תופעות שאינן נראות באמצעות תופעות נראות', כמו שפרויד הסביר: מדובר בביטוי של המופשט והכללי באמצעות הקונקרטי והפרטי. זוהי הדרך של התרבות שבעל פה לעסוק בתאורטי/בכללי - כלומר להסביר דפוסים חוזרים במונחים שחורגים מהמקרה לגופו.
יודעים את זה לפי: חקר אנתרופולוגי של המיתוס + השוואה למחשבה המדעית.

התאוריה הכי עתיקה על המיתוס: הוא מסביר תופעות טבע. יש מי שיגידו שכל מיתוס קשור במחזור השמש ובחילופי העונות.

לאחר מכן: מיתוסים איטיולוגיים - כאלה שנועדו לנמק מסורת מסוימת או להעניק הרשאה חברתית. המיתוסים על זכויותיהם האלוהיות של המלכים, ומיתוסים שמסבירים צורות שונות של פולחן, או שייכות של עם לאדמתו. קשורים לאופן בו המיתוס מביע את עקרונות התרבות שלהם באופן עמוק וחיוני.

לאחר מכן: פרשנות אמוציונלית של המיתוס - המיתוס אינו מסביר את הפולחן, הוא נלווה לו, שניהם משרתים אותו תפקיד שרירותי בתרבות.

המיתוס אינו מושגי - אין לו ידיעה מודעת. כלומר, הוא לא מארגן, תוחם ומגדיר את העובדות הנתונות לו ואת דרכי רכישת הידע. הוא עוסק במקרה שלגופו כנתון מראש, ובאופן שאינו שיטתי, שואף לייצר הסבר כללי של המקרה הפרטי. כיצד?

א. האנשה. אלת הנקמה היא הנקמה המופשטת בלבוש קונקרטי. זוהי צורה פשוטה ואפקטיבית של קונקרטיזציה - אך היא מאוחרת יחסית במחשבה המתית, כי דרוש מושג מפותח למדי של התופעה המואנשת, אף אם אינו מודע לחלוטין.

ב. אנלוגיה ומטאפורה. למשל: הצגת התוקפים את העיר כ-'גלי הים'. בכך המיתוס קרוב מאוד לשירה.

ג. חזרתיות:
מיתוסים רבים מסופרים מספר פעמים, כשהפרטים שאינם קשורים למערכת הכללית משתנים, ורק היחסים והמערכת הכללית משתמרים. זו דרך 'לסלק' את הפרטים ולהשאיר את המימד הסטרקטורליסטי בלבד, בלי להשתמש במושגים תאורטיים. יש תורות סטרקטורליסטיות שטוענות שהמטרה של המיתוס היא לשרטט את הניגודים המרכזיים בהכרה האנושית ובניסיון לגשר ביניהם. החזרתיות מחדדת את הניגוד הבסיסי, העקרוני לעומת הביטוי הנקודתי שלו.
המיתוס הוא תמיד אודות מקרה פרטי - אודות המקרה לגופו - הוא לא מדבר באוניברסליים.
הקנטאור, בן האלים וכו', הם הדרך הקונקרטית של המחשבה המתית לאחד את הכללי עם הקונקרטי. המחשבה הפילוסופית-מדעית עורכת את האיחוד הזה באמצעות המושג, במקום האנשה.

למיתוס יש סיבתיות, איך הסיבתיות שונה מזו המדעית.
במדע: אספקט מסוים של A פועל על אספקט מסוים של B. יש בו תמיד מימד של אנליזה, ופירוק הגורמים לרכיבים מושגיים. המסה של הארץ מושכת את המסה של התפוח.
במיתוס: A בכללותו פועל על B בכללותו. המאפיינים השונים של A נובעים מאחדותו הקונקרטית כ-A, ולא מרכיבים אותו. אין תיווך או אנליזה. לכן, אין סיבות כלליות לתולדות כלליות, רק סיבות ספציפיות לתולדות ספציפיות. לכן גם אין שינוי הדרגתי או חלקי - יש זהות, לא מדרג.

הקטגוריה היסודית של המיתוס: המטאמורפוזה. דבר משנה צורה באופן מידי. הסיבה היא כפי שנכתב, ש-A הוא דבר מלוכד שבא באינטקרציה כוללת עם B, שפועל באותו אופן.
אצל אריסטו: גרעיון הופך לעץ כי הוא כבר עץ, בכוח. במיתוס של דפני: היא הופכת לעץ סתם ככה, לא צריך דין וחשבון.

הרצון של האלים שרירותי, העולם המיתי הוא אוסף של כוחות ותולדותיהם -- אין שיטה מאחדת.
המיתולוגיה היוונית כפי שאנחנו מכירים מהומרוס חוטא לזה קצת, כי האלים לעתים נכנעים ל-'מוירה': הגורל. ניצנים של שיטה מאחדת).

(מעניין בהקשר של מימז: הנה מסורת פורמלית ויצירתית).

זמן, חלל ומיקום מדעיים: הומוגניים. הם שווים זה לזה בערכם ותכונותיהם, התוכן שנלווה אליהם מבדיל אותם.
זמן, חלל ומיקום מיתיים: נבדלים זה מזה. למספרים כמו 3 ו-7 יש ערך מיוחד. למקומות מסוימים יש ערך אינהרנטי - מושבם של האלים, העולם שמעבר, העולם שמתחת וכו'. הזמן מכיל 'קרעים' - הייתה את תקופת הטיטאנים, העולם נברא, ועכשיו דברים עובדים אחרת. גורשנו מגן עדן וכו'. לזמנים שונים אופקי אפשרות וסדרי יסוד שונים. האוסטרליים הילידיים קראו לזמן שבו קורים המיתוסים 'עת החלומות'. מובהק יותר ככל שמתקרבים למסורת המתית - זו שבעל פה.
המיתולוגיה היוונית היא ברובה ספרותית (כתובה) ובהתאם עניה במפלצות ומאורעות פנטסטיים.