תולדות 2 ספקנות חלקית וטוטאלית, הטרוגניה והומוגניה, סובייקט ואובייקט, פרט וחברה.

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

לא מצאו במחקר השפעה של הפילוסופיות המזרחיות על זו היוונית - אבל המיתולוגיות והאמונות של המזרח כן השפיעו על האמונות הדתיות שלהם, למשל גלגול נשמות שאפלטון-סוקרטס מזיינים עליו את המוח.

המיתולוגיה היוונית הושפעה בעיקר מהמזרח התיכון וספציפית מהחיתים.

היוונים עמדו משתאים מול העולם שהתגלה להם בראשוניות, שכמותה לא חזרה עוד בתולדות הפילוסופיה.

עוד גורגיאס ביוון, ועד לפילוסופיה מאוחרת בהרבה במערב, לא הכירו באפשרות הטעות הטוטלית. היה ברור מאליו שהכרת העולם אפשרית וניתנת לנו, ואם משהו טעון בהסבר זו דווקא הטעות בהכרת העולם. (גורגיאס זה הניהיליסט מהפרק עם ניטשה במבוא לשל המוסר).
הספקן היווני מגלה ספקנות חלקית בלבד: הוא ספקן כלפי קבוצה מסוימת של טענות או השקפות, אך לא לגבי עצם האפשרות לבסס טענה או להציג השקפה נכונה. הוא אף משתמש בהשקפות ובטענות כדי לתקוף את אלה שהוא מטיל בספק.
לעומתו, ספקן כמו דקארט הוא ספקן שיטתי: הוא מטיל בספק את עצם היכולת לטעון או לדעת.
הספקנות היוונית איננה שיטה אחידה, ובכך היא למעשה כלי רטורי, מזוהה מאוד עם הסופיסטים: שהיו עשויים לתקוף טענות על הכרת החושים באמצעות טיעונים רציונאליים, ובהזדמנות אחרת לתקוף טיעונים רציונליים באמצעות טענות על הכרת החושים (ניטשה אמר שהם היו פילוסופים מצוינים. לאו דווקא טעה. הם פשוט עושים שימוש אינסטרומנטלי בספקנות - ולא נשאבים לתהום הספק).
גם הלניסטים כמו סקסטוס אמפיריקוס ואינסידימוס עשו שימוש בספקנות חלקית, אבל היה הבדל: עבור היוונים זו הייתה הנחת מוצא פילוסופית, אקסיומה ברורה מאליו. עבור ההלניסטים הייתה זו החלטה מודעת לוותר על קוהרנטיות מדעית לטובת שלווה פנימית...

עוד הבדל: הספק היווני הוא לא קיומי, כלומר הוא לא מצב בו הדובר מתקיים ביחס לעולם (של היות בספק עמוק). הספק הוא אובייקטיבי: הוא ביחס לרעיון מסוים, הוא ענייני ולא שורה על הכל. סוקראטס הוא הכי דומה לספקן הקיומי שיש למסורת היוונית, ולמרות שספקנות רדיקלית היא כלי מרכזי במתודה שלו, היא תמיד בדיאלוג עם אובייקט חיצוני, והוא תמיד פועל בתום לב למציאת האמת, לא כאדם שספקותיו משתקים אותו.

בפילוסופיה היוונית אין הבדל בין אובייקט לסובייקט.
זו הסיבה שהספקנות היא תמיד ביחס לטענות ולא ביחס לעצם האפשרות להכיר ולדעת.
במובן הזה הפילוסופיה היוונית היא *ראליסטית:
האובייקט והסובייקט הם חלק מדבר אחד, הם נתונים זה לזה, וההומוגניות הזו משמעה שטעות בהכרה היא זו שדורשת הסבר מיוחד.
הפילוסופיה המודנית מתחילה מהטרוגניה: יש אובייקט וסובייקט נפרדים, יש שאלה בדבר האינטקרציה שלהם, הידיעה וההכרה אינן נתונות מראש.
באופן דומה, הפילוסופיה היוונית לא מבדילה בין עולמו של היחיד לבין החברה - האדם נתפש כיצור חברתי והבדלה של היחיד מהכלל היא זו שדורשת דין וחשבון.
הפילוסופיה המודרנית שמה דגש על האינדיבידואל, ודרכו מבינה את החברה.

היוונים מתחילים מהאובייקט (הקוסמוס) ומהחברה -- הפילוסופיה המודרנית מתחילה מהסובייקט ומהאינדיבידואל.