תולדות 19 אמצעים סוקרטיים ואמונות סוקרטיות

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

אנחנו הולכים לרפרף בפרוטגוראס וגורגיאס כדי לענות על שתי שאלות:
1) מה הן האמונות והדעות שסוקרטס מחזיק בהן?
2) מה הם האמצעים בהם הוא מביא לידיעתנו, ומגלה בעצמו אמונות ודעות אלה?
(אני חושב שהשאלה צריכה להיות הפוכה - אם יש לו אמירה מטאפיזית/אונטולוגית הרי היא מצויה בהקדמות שמהן נובעת המתודה).

פרדוקס ביוונית = בניגוד למקובל. לא המובן המתמטי של 'שגיאה' במהלכי ההיגיון.
הדעות של סוקרטס הן פרדוקסליות במובן שהן שונות ממה שהיה מקובל לחשוב באתונה, אבל גם מהשכל הישר.

בגדול:
1. הסגולה הטובה היא ידיעה! (הטוב בכל דבר הוא הלמידה שלו והניסיון בו, כך שלהחזיק בידיעה = הטוב. כך גם באופן אבסולוטי).
2. הסגולה הטובה היא אחת (נראה שיש הרבה: החל מ-'טוב' לכל חלק במציאות, ועד למידות השונות: חסידות, צדק, אומץ לב וכו'
3. שום אדם אינו עושה עוול מרצונו! אדם רוצה לעשות רק את הטוב (הטוב הוא לא אלטרואיזם - הידיעה היא לא אלטרואיזם. יש לטוב ערך עצמאי, כלומר שיש לו ערך משלו).
4. מוטב לסבול עוול מלעשות עוול - בהמשך ל-5, העושה עוול מזיק לעצמו, לא עוזר לעצמו. לסבול עוול לא ישחיט אותך, ולמעשה לא יפגע בך כלל (רוחנית), אבל לעשות עוול כן.
5. הצדיק במעשיו הוא מאושר - אודימוניזם
6. אדם אינו צריך לדאוג אלא לנשמתו - בניגוד למטרות גשמיות

אמצעים סוקרטים שנדון בהם:
1. אלנכוס
2. אירוניה
3. ארוס
בנוסף: 'הגדרה', אפוריה.

/// אלנכוס:
ELENCHOS, שתי וערב.
(כדי להבין מה רוצים במבחן: כששואלים על אלנכוס שואלים על מבנה הדיאלוג, פשוט להתייחס לזה כאילו שאלו על עצם המבנה הדיאלוגי ולזכור שהוא דיאלוג מסוג אלנכוס).
חקירת בן השיח ע"י שאלת שאלות.
מטרת האלנכוס לבחון את אמיתותה של דעתו.
המטרה להביא אותו להודאה בשקרותה, לרוב הצליח, ע"י כך שהראה שאין היא עולה בקנה אחד עם דעות אחרות שמקובלות באופן כללי ועל הדובר באופן אישי, או שזו מהווה סתירה בפני עצמה.
הטיעונים הם 'דיאלקטיים' במובן שהם יוצאים מתוך העמדה של בן השיח, בכוונה להפריכה, בלי שסוקרטס מתחייב לעמדה שהוא עוסק בה.
(שוב, הדיאלקטיקה היא פיתוח של הדבר מתוך עצמו, כמו שדיאלקט מתפתח).

הדיאלקטיקה מונעת מאיתנו לדעת האם סוקרטס מאמין בדעות שהוא מביע או רק משתמש בהן לטיעונו.

ציטוט מתאיטיטוס, דיאלוג מאוחר שנושבת בו הרוח של הדיאלוגים המוקדמים:
סוקרטס מספר שאימו הייתה מיילדת, ואומר שהאלים עשו אותו גם מיילד - אך ללא יכולת ללדת.
הוא אומר שאין לו חכמה כלל (זה חשוב! לסוקרטס אין חכמה - החכמה היא התשוקה שלו).
המיילד עוזר לאחרים לפתח באופן דיאלקטי את מחשבתם ולהגיע לחכמה, אך הוא עצמו אינו אומר דבר.

החקירה היא משותפת לסוקרטס ולבן השיח. הוא מצליח לגבש דעות רק מתוך דיאלוג.

עם זאת, החקירה מסתיימת באפוריה/מבוכה, ולא בתשובה לשאלת החקירה.
מנון משווה אותו ל'דג משתק' (איזה דג שמשתק את מי שנוגע בו).

ב-'סופיסטן', עוד דיאלוג מאוחר, האלנכוס משווה לקתרזיס במשמעות שלו מחוץ לטרגדיות: טיהור (רפואי ודתי, באמצעות סמים מטהרים). האלנכוס עוסק בטיהור הנשמה.

האלנכוס הוא תהליך אישי - סוקרטס מתאים את עצמו למה שיקבל בן השיח. והוא דורש ממנו בחזרה לשקול את דבריו ולהתחייב לקביעותיו. הגישה של סוקרטס מתאימה לסיטואציה הדרמטית וכוללת אמצעים סגנוניים רבים (ואף אירוניה, מחוץ לאיזור המחלוקת וההאשמות) - לא ניתוח לוגי קר.

האפוריה היא כישלון של בן השיח - לא הצליח להגן על עמדתו. יש כאן מימד רגשי, סוקרטס מוציא את בני שיחו משיווי משקל.

בהתיימרותו לדעת, האדם חוטא ב-'גבהות הלב' (הלא היא היבריס, כמובן). חורג מעבר למה שהוא רשאי, למידה הנכונה והמאוזנת היוונית (הכל לפי ההכרח המוסרי והפיזי, אנקסימנדרוס) - צפוי לו כישלון חרוץ.

הדיאלוג דומה לטרגדיות במובן זה, ולאריסטו הניתוח המפורסם: הטרגדיה מטהרת את הנפש, היא מספקת קתרזיס, טיהור הנפש באמצעות רגשות של פחד וחמלה.

האלנכוס הוא יישום של העיקרון: 'חיים בלתי נחקרים אין טעם לחיותם" - הססמה 'דע את עצמך' שהייתה חרוטה במקדשו של אפולו בדלפוי נאמרת במפורש ב-'פרוטגורס'. החקירה היא גם של עצמך וגם של זולתך - והעובדה שהמתודה עובדת גם רפלקטיבית וגם כלפי חוץ היא די ייחודית בעיניי - ההנחה המקדימה היא שהתבונה זהה.

/// הדאגה לנשמה:
--ב-'קריטון', סוקרטס אומר לקריטון שכמו שהמתאמן דואג לשבחים ולגינויים של מאמנו, ולא של כולם, כך על האדם המוסרי לעשות ביחס לשבחיהם וגינוייהם של המעטים המלומדים במידה הטובה, לעומת רוב הציבור.
-הנשמה מוגדרת בהקבלה לגוף, כ'הדבר ההוא שתקנתו בצדק ואבדנו בעוול' (הנשמה היא זו שמשתפרת/נגרעת בהתאם להתנהגות המוסרית של האדם).
-ידיעת המוסר היא מומחיות. סוקרטס מפריד באמירה הזו באופן קזואלי בין גוף ובריאות גופנית לבין הנפש ובריאות נפשית.
-סוקרטס לא מסביר מדוע לא כדאיים החיים בנשמה מושחטת... זה נובע או מאמונה דתית או מההנחה שדין הנשמה כדין הגוף (לא טוב לחיות בגוף חולה).
-בקיצור: הנשמה מייחדת את האדם. היא הדבר בו נמצאות התכונות המוסריות שלו. השגתה של בריאות נפשית כרוכה בידיעה מקצועית של מומחה - לסגולה הטובה.
-המתבקש להסיק מכך הוא שהנשמה היא גם זו שיודעת - היא-היא התבונה, שיקול הדעת המנחה את הפעולה. (אז התבונה עצמה משתפרת או נגרעת בהתאם למוסריותה - לעשות חטא זו טעות תבונית).

-יש קשר הדוק בין אדם לבין הדעות שלו - דעותיו הכנות של אדם הן התנהגותו.
-אם אדם מחזיק בשתי דעות סותרות, אלה לא באמת הדעות שלו.

-לאכס מבדיל בין אדם שמדבר ולא מגבה במעשים, המציג דיסהרמוניה, לאדם המדבר ותואם את מעשיו - שמדבר בהרמוניה. אני יותר אוהב את ההסבר של סוקרטס מהקורס של פיל' של המוסר (זה מקריטון?): תורת מוסר עוסקת במעשים, ולא לגבות אותה במעשים הופך אותה לפסאודו-תורת מוסר. מחלל אותה.

--סתירה פנימית היא מחלה בנפש, הקתרזיס הוא ההשתחררות ממנה, או לפחות המודעות לה.
-קליקלס אמר אחרת: מי שמדבר בכנות לא סותר את עצמו. סוקרטס גורם לבן שיחו להתבייש בעמדה שלו (בהפרכה), ולכן הוא מתחיל לקשקש ולסתור את עצמו כדי להסתיר את עמדתו המקורית. (קליקלס גם סיים את הדיאלוג עם סוקרטס בסתירה ובבושה לאחר שאמר זאת).
-בקיצ-קיצור: הדבר הכי חשוב לאדם הוא דאגה למוסריותו, הלא היא נשמתו. הדאגה היא תהליך של בדיקת הדעות האישיות ופתרון הסתירות שבהן (ניסוחן מחדש). התוצאה של הקתרזיס הזה הוא הרמוניה פנימית - אבל בדרך צריך להתגבר על הבושה.

/// הסגולה הטובה הסוקרטית

--ארטה arete, ברומית virtus, באנגלית virtue.
--סגולה טובה זה התרגום של ליבס. אפשר גם להגיד מידה טובה או מעלה טובה.
-מדובר בתכונות האופי שמוסכם באתונה שעל כל גבר להיות ניחן בהן כדי להיות מוצלח.
--ארטה פירושה - הצטיינות! (או שלמות), וזו מתבטאת גם בהצטיינות/שלמות בחיים.
--off the bat, יש הבדל בין הצטיינות (התבדלות) ושלמות לדעתי. אבל בכל אופן מה שחשוב לדעתי זה שאלה תכונות טובות ללא עוררין.

סוקרטס ואפלטון מדברים על חמש סגולות טובות עיקריות:
1. חסידות (אדיקות דתית או יראת שמים) (נידון ב'אותיפרון')
2. מתינות/כיבוש היצר (נידון ב'כרמידס')
3. אומץ הלב (נידון ב'לאכס')
4. צדק (נידון ב'פוליטאה א')
5. חכמה

'מנון' עורך דיון בסגולה הטובה באשר היא.
-צדיק הוא גם אדם טוב באופן כללי וגם אדם שניחן בצדק ספציפית (שתי הגדרות שונות)
-מבחינת היוונים, כל סגולה טובה הייתה נפרדת: שונות בתוכן, בתחום בחיים שהן חלות עליו, ובנסיבות שבהן הן דרושות.

אחת מאמונות היסוד של סוקרטס: כל הסגולות הטובות הן אחת (ה'טוב' מגדירן).
סוקרטס עוסק בבירור התוכן של הסגולות הטובות, ומחפש את הגדרתן המדויקת.
שוב, זה על רקע המלחמה הפלופונסית (ביג פלופ), במהלכה היה משבר חברתי-מוסרי שגרם, לפי תאוקידידס, לכך ש-'משמעותן הרגילה של המלים בהערכת מעשים נתחלפה כרצון איש-איש' (עולם המושגים חייב להתחלף, כמו הדאדא אחרי מלחמת העולם קצת... רק שזה לא פירוק אלא ניסיון לשקם).

-הפילוסופיה היוונית נבדלת מהפילוסופיה של העת החדשה בעיסוקה בסגולות טובות. בהמשך הדיון במוסר יעבור לעסוק בעיקר בחובה (קאנט) ולאחר מכן בזכות (לוק).
בפילוסופיה החדשה - השאלה היא אילו מעשים עליי לעשות.
בפילוסופיה העתיקה - השאלה היא אילו מידות עלי לסגל לעצמי ואילו להפגין.
(לחשוב על זה - למה?)
(בכל אופן גם בעתיקה דנים במעשים באופן נקודתי: למשל בקריטון סביב אפשרות הבריחה).
החוברת מתמצתת: העתיקה עוסקת בסגולה והחדשה בחובה.

/// הסגולה הטובה היא ידיעה:
-לאכס אומר בסוף הדיאלוג שלו משהו מענייין מאוד: כל אחד טוב במה שהוא חכם, ורע במה שהוא כסיל (החכמה והמומחיות/הכישור אחד הם).
-הוא מציע הגדרה לא טובה לאומץ לב: ידיעת הדברים המסוכנים והבטוחים, הן במלחמה והן בכל שאר עניינים.
-נאמר על רקע הבדלה שנערכה בדיאלוג בין תעוזה כללית. תעוזה עלולה להיות טיפשית או מסוכנת ועל כן אינה אומץ לב אמיתי (...).
-לאכס מסתכם באמירה כזו של סוקרטס: לדעת מה יהיה בטוח או מסוכן זה לדעת מה יהיה טוב או רע. זה לא משנה אם מדובר בטוב ורע בעתיד או בהווה - הם אותו דבר. לכן אומץ הלב הוא פשוט ידיעת הסגולה הטובה, או הבדלה בין טוב ורע.
-זה כמובן מבטל את ההבדל בין אומץ לב וכל סגולה טובה אחרת, לא נותרת הגדרה ייחודית של המושג. האומץ הוא פשוט חכמה (שאם היא ידיעת הטוב - הרי היא ה-סגולה הטובה, לא? לחשוב גם על זה).
-היתרון של ההגדרה הוא שהיא קושרת בין הסגולה הטובה הנתונה לבין ידיעה. אבל שוב - אם כל הסגולות הטובות הן ידיעה, הן לא כולן זהות אחת לשניה ונופלות בהגדרה של החכמה?
-אפשר להבין מהדוגמאות שהידיעה שהסגולה הטובה זהה עימה היא ידיעה מומחית - כמו של בעל המקצוע.
-תכונות הידיעה של בעל המקצוע:
1. היא מיומנות - היא קשורה בביצוע. מעניין: 'במיומנות אין פער בין הלכה ובין מעשה'.
2. ידיעה של תכנים מסוימים
3. מאומן נדרשת היכולת לתאר את מלאכתו: התיאור הוא פירוט המטרה של מלאכתו והן דרכי השגתה (תאור של אמנות במובן של קראפט = מטרה + דרכי השגה. יש מצב שזה נכון לגבי מלאכה בכללי ולא רק תיאורה).
4. המומחה משיג את מטרתו בשלמות
5. המומחה יודע להורות את מקצועו ולהעבירו לדורות הבאים (לפני המודרנה, כך הידע המקצועי הועבר והשתמר: אב חינך בן לרשת את מלאכתו).

ובקיצור יותר:
1. כרוכה בידיעת תכנים מסוימים ולכן חשובה ההגדרה - יש לדעת מה טיבה של הסגולה כדי לדעת את מטרתה ואת אופן מימושה.
2. אין הבדל בין הלכה למעשה! המוסריות היא מיומנות ולא 'חכמה עיונית' (אריסטו).
הזיהוי בין הסגולה הטובה כתכונה לבין ידיעה עונה על שאלת המוטיבציה: הידיעה של הסגולה היא תנאי הכרחי ומספיק לפעולה מוסרית. (אם אני יודע מה זה אומץ לב, לא אבחר להיות פחדן - כדי לא לבחור להיות פחדן, עליי לדעת מה הוא אומץ לב).
3. הסגולה הטובה נקנית בלימוד!!! חשוב מאוד, זהו תהליך שמשווה לעבודה.

ב'היפיאס זוטא' סוקרטס מציין הבדל אחד בין המומחיות הרגילה להכרת הסגולה הטובה, הוא חשוב אבל גם לא בלתי-צפוי בתוך קו המחשבה הכללי של סוקרטס: רופא טוב יודע לעזור יותר מרופא גרוע, אך הוא טוב ממנו גם בלהזיק לבריאות. רופא גרוע לא יכול להזיק לבריאות טוב כמוהו. לכן - רופא טוב, טוב יותר מרופא גרוע הן בלהזיק לבריאות והן בלתרום לה. הרופא המזיק בכוונה ומרצון הוא טוב יותר מהגרוע. (נניח שאין לו ידע כלל - יכול להזיק רק בטעות).
אם לקחת את הטענה הזו ולהעביר אותה למישור המוסרי: הרי שהאדם הטוב, הוא טוב כי הוא מכיר את הטוב. והאדם הרשע - רשע 'בטעות', מפני שאינו מכיר את הטוב (אף אחד לא רשע בכוונה). אבל אם האדם הטוב מכיר גם את הרשע יותר טוב - הוא גם יכול להזיק יותר טוב מהרשע.
^ לא ברור לי למה זו בעיה. הוא פשוט לא יעשה את זה אף פעם... הסגולה הטובה היא ידיעה - מספיק לדעת אותה כדי להיות ניחן בה. אם זה נכון גם הפוך, אז גם הרשע הוא ידיעה ולהיות ניחן בה = להיות רשע. אבל כמובן שלא כך הדבר... הרשע הוא פשוט היעדר ידיעה, אם כבר ידיעתו מגיעה ביחד עם ידיעת הסגולה הטובה. (יש להגיד: ידיעת הטוב היא ידיעת הטוב והרשע).
בכל אופן סוקרטס מעיר לגבי זה בסוף של 'היפיאס זוטא': 'החוטא ועושה את המכוער ואת העוול מרצונו, אם אמנם יש איש כזה, אינו אלא הטוב'
(אם הבנתי נכון: אם אתה עושה משהו בכוונה, אתה חושב שזה הטוב. לכאורה יש כאן סיכון של העמדה הסוקרטית לפיה הסגולה הטובה היא ידיעה.)

בתחתית השורה: הרופא המומחה יכול להזיק לבריאות מרצונו. יש לו את הכוח לשני הכיוונים. החכם בסגולה הטובה - לא. ידיעת הסגולה הטובה מביאתו בהכרח לנהוג באופן מוסרי. - לא לגרום לנזק מוסרי.

-ידיעת הסגולה הטובה = ידיעת הגדרתה.
-ההגדרה הסוקרטית מציינת את המאפיין היסודי של משהו.
-מבהירה מדוע כל המקרים של המושג שייכים לו. ההגדרה גם מראה מדוע המקרים כולם חייבים לחלוק את המכנה המשותף, ולא רק חלקם. (ממצה ומוציאה, פרמינדס).
-למה הידיעה מחייבת מעשה? יש בד"כ פער בין הלכה למעשה, שעובר דרך הרגש והרצון.
-סוקרטס לא משאיר מקום לרגש בשיקולים רציונליים
-אדם צריך להיות מזוהה עם הידיעה שלו, מונע ומופעל על ידה, כמו סוקרטס.
-להשוות לדת: בדת החטא הוא אי-ציות, לא אי-ידיעה.
-אצל סוקרטס - אין שאלת הנעה. על אדם להיות מונע לפי השיקולים הרציונליים בלבד. (יותר מדויק: אדם תמיד מונע לפי השיקולים הרציונליים שלו.)
-כלומר, אצל סוקרטס אין 'יצר הרע' ואין 'יצר הטוב' - לא היה מושג של מצפון. אין מאבק נגד הרצון לעשות רע, ואין קול פנימי שאומר לעשות טוב. מה שנראה לך בסופו של דבר שנכון עבורך לעשות (וכן אתה עושה, לפי סוקרטס), הוא הנכון בעיניך.
-תמיד אפשר להגיד שאם אני מעשן ויודע שזה רע לי, אני בעצם חושב שזה לא נורא שזה רע לי. אבל (וזה עלה גם בפילוסופיה של המוסר) - אני חושב שאדם לגמרי יכול לעשות משהו ולא להיות שלם איתו, או אפילו להיות בוודאות נגדו. מכל מיני סיבות. החוברת מסכימה - אומרת שסוקרטס לוקח אידאל מוסרי ומציג אותו כאילו הוא המצב העובדתי אצל כל האנשים. הוא מתעלם ממושג שעוד נעסוק בו, שנקרא 'חולשת הרצון' - אתה יודע שעדיף אחרת אבל לא מסוגל לשנות.

-מעניין: בעצם, אצל סוקרטס אין הבדל בין אתיקה לאפיסטמולוגיה. אתה נוהג לפי מה שאתה מצליח להכיר, ומה שאתה מצליח להכיר הוא ההתנהגות שלך. בהמשך הפילוסופיה נהוגה חלוקה בין הידיעה לבין ההערכה - האפיסטמולוגיה קשורה לידיעה גרידא, והערך המוסרי קשור לתורה נפרדת (אתיקה) - ניתוח הידיעה ואופן רכישתה לא אומר דבר על ערך מוסרי (וכמו שלמדנו בפיל' של המוסר - דבר לא אומר דבר על ערך מוסרי).

/// הסגולה הטובה היא אחת
-פרוטגוראס וגורגיאס נבדלים משאר הדיאלוגים: הם ארוכים, ולא עוסקים בבירור התוכן של סגולה טובה אחת או מושג אחד, אלא כל אחד בשורה של בעיות וטענות.
-סוקרטס משמיע כמה וכמה השקפות פרדוקסליות. בגורגיאס סוקרטס מספר בגוף ראשון על שיחה שהייתה לו עם גורגיאס. אפלטון עושה הרבה כבוד לגורגיאס ומתאר אותו בכבוד ואף במידה של אהדה.

פרוטגורס:
-מעירים את סוקרטס כי מגיע לעיר סופיסט גדול. מה היא הסחורה שהוא מוכר? מי הוא הסופיסט? מה הוא יודע לעשות? האם לומדים אצלו או מקבלים חינוך? האם לא מסוכן להפקיד בידו את נפשנו? (כמו את הגוף אצל רופא, במקרה שהוא לא טוב בסוף).
-פרוטגורס מכריז על עצמו שהוא סופיסט, לא מתבייש בכך. מלמד 'תבונה נכונה בעייניו של המתחנך, שיכלכל ת ענייני ביתו על הצד הטוב ביותר, ובענייני המדינה, שיהיה מסוגל ביותר לעסוק בענייניה למעשה וליחד עליהם את הדיבור"
(מלמד סגולה טובה אישית ומדינית בקיצור).

-אם הסגולה הטובה ניתנת ללימוד, מדובר בידיעה. אם הידיעה משותפת לכל הסגולות הטובות, לא מדובר בסגולה טובה אחת? (הידיעה... כמובן שהגדרות אלה לא מוציאות את האפשרות של ידיעות נוספות שאינן קשורות לסגולה הטובה - ולכן לא חייב שמדובר בידיעה אחת - יכולות להיות מיליון ידיעות שונות, שחלקן הן הסגולות הטובות).

בכל אופן, בגורגיאס סוקרטס אומר שלושה דברים על הסגולה הטובה:
1) הסגולה הטובה אינה נקנית בלימוד
2) הסגולה הטובה היא ידיעה
3) הסגולה הטובה היא אחת

-החינוך עבור פרוטגורס = השרשת הסגולה הטובה
-החינוך של פרוטגורס הוא 'חיברות' במונחים של היום - סיגול שהחברה על ידי מוסדותיה מביאה באמצעותו כל אדם בה לאמץ את מוסכמות היסוד שלה ולהפנים אותן. הקניית ערכי היסוד ונורמות ההתנהגות של הסביבה שלך (זה אכן חינוך, מעבר לצייתנות, לא?).
- כל החברה שותפה לחינוך - מהותית וגם פיזית כמו ביוון (מסכים עם זה)
-אז כל אחד יכול לחנך?
-החינוך הוא גם עיצוב האופי באמצעות ההכוונה של המוטיבציות - ביקורת וענישה לצורך הרתעה ותיקון המידות. במילים אחרות - מניפולציה של רגשות הבושה והפחד.
-אז לפי פרוטגורס: אפשר ללמד את הסגולה הטובה, אבל זו לא ידיעה. זה 'תכנות' של האדם באמצעות הבושה והפחד שלו - חינוך במובן החמור.
-(בכללי לגבי סופיסטים: יש חינוך שמקנה סגולה טובה לכאורה, מבלי להקנות ידיעה. להבדיל מהיילוד הסוקרטי ומההשוואה המוחלטת בין הלכה ומעשה).

-טענה של סוקרטס בפרוטגוראס: ייתכן שכל הסגולות הן סגולה טובה אחת, שהן החלקים השונים שלה. יש שתי גרסאות של יחסי 'שלם-חלק', שמוסברות באמצעות שני דימויים:
1. חלקי הפנים
2. חלקי הזהב

חלקי הזהב: חלקים של אותו דבר. כמו שזהב עשוי מחלקים קטנים יותר של זהב, שחולקים את אותו המאפיין שהופך את כולם לזהב. ההבדלים משניים. לגבי הסגולה הטובה - המשמעות תהיה שאותו הדבר משותף לכל הסגולות הטובות והופך אותן לכאלה. לפי הפירוש הזה, לכולן יש מהות אחת - ככה שהן כולן דומות, ומי שניחן באחת ניחן בכולן (מי שניחן בחלק של זהב ניחן בכל המטיל? נו באמת!!!).

חלקי הפנים: מדובר ב-FACE. אין שום דבר משותף בין עיניים, אוזניים, אף ופה - אבל אלה יוצרים ביחד הרמוניה, אחדות הנקראת קלסתר הפנים.
לפי זה: אין משותף בין הסגולות הטובות, אפשר להיות ניחן בחלק ובשאר לא. לעשות צדק ולא לעשות חסידות, וכו'.

סוקרטס - מאמין שהסגולה הטובה היא כמו חלקי הזהב
פרוטגוראס - מאמין שהיא כמו חלקי הפנים

סוקרטס מציג בשלב הזה את מה שנקרא 'הטיעון על סמך הניגודים'.
מהלכו כזה:
1. חכמה ואיוולת הן ניגודים
2. יישוב דעת ואיוולת הם ניגודים
3. לכל דבר יש רק ניגוד אחד
לכן -
4. חכמה היא יישוב הדעת

ההנחה המובלעת היא שכך ניתן להוכיח את אחדות כל הסגולות הטובות - הסגולות הרעות הן החטא, או האיוולת, וכל מה שמנוגד אמור להיות שווה לפי המהלך של 'שימוש במגדיר כמוגדר ולהפך', אם a=b אפשר לשים את B בכל מקום שיש A והמשמעות תישאר זהה).

החוברת מסבירה יפה: שחור יכול להיות ניגוד של לבן, ובקונטקסט אחר, אדום יכול להיות ניגוד של לבן. כדי שהטיעון של סוקרטס יהיה תקף, 'חכמה ואיוולת' צריכות למצות את כל האפשרויות - לא כמו 'שחור ולבן' אלא כמו 'שחור ולא-שחור'.
במילים אחרות: האם כל איוולת היא אותה האיוולת? כל חטא אותו החטא? (כל כלום אותו הכלום??).
פרוטגורס יכל להגיד שאיוולת לעומת חכמה שונה מאיוולת לעומת יישוב דעת.
-סוקרטס מריח שמשהו לא טוב ופורש לעיסוק ארוך בשיר של סימונידס, ומסביר למה שירים לא יכולים ללמד מוסר כי יש להם מגוון פירושים.
-כשחוזרים לשאלה, פרוטגורס מסכים פתאום שזה הכל עניין אחד (מקבל את הטיעון), אבל מחריג את אומץ הלב - כי יש רשעים אמיצים.
-
אז סו-פאר, סוקרטס הונה את פרוטגורס להסכים שאם כל הסגולות הטובות הן ידיעות, הרי הן אותה הסגולה הטובה - חלקי הזהב ולא חלקי הפנים. השאלה לגבי האומץ הופכת להיות - האם האומץ הוא ידיעה? (וכאן נכנס ההבדל בין תעוזה לאומץ לב).

-פרוטגורס לא משתכנע: אוקיי, אז אומץ לב בלי X Y Z הוא סתם תעוזה כי הוא יכול להיות גם מידה לא טובה. אז אולי חסר משהו כדי שהאדם האמיץ/נועז יהיה טוב גם בעוד דברים... למה האומץ מחייב שהכל יהיה טוב?

-סוקרטס לא נותן לו זמן ומיד אומר: הטוב קשור בהנאה והרע בסבל. מי שמוג לב לא יודע לחשב טוב מה יקרה, ומי שאמיץ יודע. הדיאלוג מסתיים באפוריה.
בקיצור סוקרטס אמר שרק תעוזה עם ידיעה היא אומץ לב, ולכן אומץ הלב הוא ידיעה וזהה לכל שאר המידות הטובות.

סוקרטס נשאר עם הטיעונים:
1. הסגולה הטובה היא ידיעה
2. הסגולה הטובה אינה ניתנת ללימוד

נימוק ל-2:
3) אין מורים לסגולה הטובה

וכאן נפתחת הסתירה, אפשר מתוך אלה להגיד גם:
1. הסגולה הטובה היא ידיעה אז היא כן ניתנת ללימוד (אלא אם דבר לא)
2. אם איננה ניתנת ללימוד, אינה ידיעה (שוב, בהנחה שניתן ללמד ידיעות)
3. הסגולה הטובה אינה ידיעה

-ליוונים היה מושג של 'חולשת הרצון' - 'אקרסיה'.
הם הגדירו אותו כך: אתם עושה מעשה רע על אף שהוא יודע שהוא רע, כי הוא נכנע להנאות או ליצר.
התשובה של סוקרטס, מתוך הטיעון האחרון על אחדות הסגולות ואומץ הלב (פרוטגוראס) היא כזו: כל חולשה של הרצון היא רק טעות בחישוב ההנאות, כלומר ביטוי של בורות.
הטוב מזוהה עם ההנאה והרע עם הסבל, לא ייתכן שמעשה טוב גורם סבל. רק שאנחנו מסתכלים לא נכון על מאזן ההשפעות שלו - נניח, סבל של רגע לעומת נצח של הנאה.
מעשה טוב שלכאורה אינו מהנה, בהכרח מביא להנאה בעתיד.
זה נימוק חשוב ל-'שום אדם אינו עושה עוול מרצונו'.

אז היה לנו בפרוטגוראס:
1. סגולה = ידיעה
2. אף אדם לא עושה עוול מרצונו
3. הטוב הוא הנאה והרע עם סבל - הידיעה של הסגולה הטובה היא הידיעה של תחשיב ההנאות והכאבים - יש כאן מדע הדוניסטי כמותי. (האם הסגולה הטובה היא פשוט לדעת מה גורם לך להנאה ומה לסבל?)

עמדה 3 היא עמדה הדוניסטית למעשה. ב-'גורגיאס' סוקרטס יוצא חזק מאוד נגד ההדוניזם, לכן מקובל להגיד שהעמדה שלו בפרוטגוראס אינה באמת עמדתו, אלא דרך לבקר את המוסר העממי. המוסר העממי מזהה את הטוב עם ההנאה, וסוקרטס מראה שגם לפי תפישה זו הטוב הוא למעשה ידיעה (של מה מהנה ומה לא).
לחילופין אפשר להגיד שההדוניזם הוא של פרוטגורס, וסוקרטס מביאו לפיתוח דיאלקטי כדי להראות שהוא סותר דעות אחרות של פרוטגוראס, ומאשר את דעתו של סוקרטס.

כל הדיון הזה קשור כמובן גם לדעתו של סוקרטס על הסופיסטים - הם לא יודעים ולא מלמדים סגולה טובה...

//נקודה חשובה - סוקרטס ייסד את תורת המוסר היוונית. לפניו רק הסופיסטים עסקו בסגולות טובות, וגם לא כדרכו, לא כמדע.
//תורת המוסר של סוקרטס עומדת על שני מוקדים: הסגולה הטובה, arete, והאושר - eudaimonia.
//האושר קשור לתורת המוסר בגלל שאלת המוטיבציה - ההנעה המוסרית
//אם הצדק משתלם - יש הנעה
/אודימוניה היא לא הנאה רגעית, אלא חיים רצופי אושר, לא שיא אחד. הצלחה בחיים לאורך זמן, חיים שהסבל בהם מועט והנחת רב.
//סוקרטס, כשאר היוונים בני תקופתו, לא מבדיל בין האושר להנאה.
//סוקרטס הוא הראשון לאמץ את התפישה האודימוניסטית, המשיבה לשאלה 'למה להיות מוסרי?' ב-'כדי להיות מאושר'. ניתן לקשר בין השניים במגוון דרכים, אבל המהלך הזה הופך תפישה לאודימוניסטית.
//הניסיון האנושי רב השנים, הסופיסטים וכולם אומרים: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. סוקרטס מתכוון להפריך את זה.

//אותידמוס:
-סוקרטס מדבר עם שני סופיסטים, הם מוצגים באופן מגוחך, סוקרטס מדגים כיצד לקיים דו שיח חינוכי ובונה.
-הטיעון של סוקרטס:
1) כל אדם רוצה להיות מאושר
2) כדי להיות מאושר אדם זקוק לטובין מסוימים
3) הטובין האלה מתחלקים לשני סוגים:
א. עושר, כבוד, בריאות וכו'
ב. סגולות טובות
4) רק שימוש נכון בטובין מביא לאושר
5) אי אפשר לעשות שימוש נכון בטובין ללא סגולות טובות, ובייחוד החכמה

מסקנה:
6) הסגולות הטובות הן תנאי הכרחי לאושר, בלעדיהן גם כל הטובין שבעולם לא יקנו לך אושר.

(כמובן, לפי הטיעון הזה הטובין הגשמיים הכרחיים לא פחות...)

-מבחינת סוקרטס, הטענה שכל אחד רוצה להיות מאושר ברורה מאליה,אבל ניתן להרחיב אותה ולהגיד שכל אדם דואג לעצמו, או קודם כל לעצמו, שבכל אדם יש מן האגואיזם, או שהוא אגואיסט בראש ובראשונה. אבל מה זה עצמו? (כלומר, תכלס, מה זה אושר?)

-מקובל להגיד שטובין גשמיים דרושים לאושר. אבל כיצד מתבצע הקישור? כיצד הטובין תורמים לאושר, ומה תפקידה של הסגולה הטובה במהלך הזה? לא ברור, סוקרטס לא מפרט.

-יש המפרשים את זה כעמדה הדוניסטית של סוקרטס: השימוש בטובין מסב אושר, והסגולה הטובה מאפשרת הנאה מיותר טובין (כמו הטענה ההיא על תחשיב ההנאות ביחס לחולשת הרצון).

-סוקרטס מדבר על כל הסגולות הטובות כמקשה אחת, והן לא מצטמצמות למשמעות המקובלת של 'חכמה' (זו שאנשים הבינו כשהוא דיבר איתם על 'חכמה' בנפרד): גם אומץ הלב, החסידות וכו' דרושות - הן פשוט ביטויים שונים של אותו הדבר.

//בפוליטאה א (סוקרטי, לעומת ההמשכים שהם יותר אפלטון), סוקרטס טוען שהסגולה הטובה היא תנאי מספיק לאושר, או אפילו שהיא האושר.
תרסימכוס ('החוק הוא הכלי של בעל הכוח', הסופיסט החכם אך המרושע) טען מולו שכדאי לעשות עוול: "העוול הוא יתרון ותועלת לעצמו"!!!

-בפוליטאה א, סוקרטס מציג טיעון שסוגר את החור שהצבעתי עליו - לפיו הסגולה הטובה היא לא רק תנאי הכרחי לאושר (לצד טובין גשמיים), אלא תנאי מספיק לאושר:

1) לכל דבר ודבר, יש תפקיד מסוים שהוא מיועד לבצע.
2) הסגולה הטובה של כל דבר ודבר היא פעולתו המוצלחת: מילוי תפקידו על הצד הטוב ביותר
3) נשמת האדם נותנת לו חיים, כלומר: פעולת הנשמה הם החיים.
ולכן:
4) הסגולה הטובה של הנשמה היא פעולתה המוצלחת - מי שניחן בסגולה טובה חי חיים טובים
(הניסוח של סוקרטס קצת סתום: למה חיים טובים הם מאושרים?)
(ניחוש: תפקיד הנשמה הוא לחיות בצורה הטובה ביותר, וחיים כאלה הם מהגדרתם גם מאושרים?) --

-כן נגזר מהטיעון הזה שצריך לדאוג רק לנשמה, כמאמר סוקרטס באפולוגיה: "איש טוב לא יקרנו רע, לא בחייו ולא במותו"

//לפעמים ההצדקה של סוקרטס לאושר=סגולה טובה היא הקבלה בין הגוף לנפש - לא שווה לחיות בגוף מקולקל, לא שווה לחיות בנפש מקולקלת.
(אני חושב שהסתירה היא כזו: הנשמה מוגדרת בכך שהיא לא גופנית. כיצד היא יכולה לחלות או להתקלקל?)
ה-'סתירה' היא שזה רק מראה תנאי הכרחי, לא תנאי מספק (לפי החוברת).

בקיצור לזכור:
-סוקרטס מאמין באגואיזם
-האושר הוא אודימוניה
-האושר קשור בסגולה הטובה ולכן סוקרטס אודימוניסט
-לאודימוניזם שלו שתי גרסאות: הסגולה הטובה כתנאי הכרחי לאושר והסגולה הטובה כתנאי מספק לאושר

-משמעות שיש לזה: מעשה אלטרואיסטי הוא רק על פניו, אם הוא נעשה כמימוש של אחת הסגולות הטובות הוא למעשה מעשה אגואיסטי. מעשה אלטרואיסטי 'סוקרטי' (משיקולים סוקרטיים) הוא פשוט מעשה אגואיסטי.

-בפילוסופיה של העת החדשה, ההסבר לאלטרואיזם יהיה שונה לגמרי: הוא יהיה קשור למושגי החובה והזכות המסדירים את הנושא. הם זרים לפילוסופיה היוונית.

// אושר והנאה
-התפישה המזהה את האושר עם ההנאה נקראת הדוניזם (הגדרה מעולה! הדוניזם זה אושר=הנאה, זה די כמו להגיד הטוב=הנאה).
-בפרוטגורס סוקרטס מסכם בעמדה הדוניסטית, אבל זה יכול להיות גם מהלך דיאלקטי בלבד
--עם זאת, הטענה שההנאה היא האושר והטוב, ושכניעה לחולשת הרצון היא טעות בחישוב ההנאות בלבד, מחזקת מאוד את הטענה שאדם אינו עושה עוול מרצונו.
--בגורגיאס וכן בפילבוס, סוקרטס ממש יוצא נגד ההדוניזם. פרשנות אחת היא שהייתה התפתחות במחשבה שלו. פרשנות נוספת, שאני נוטה אליה, היא שהוא מבטא עמדות שונות מהדוניזם כבר באפולוגיה ובקריטון (כמובן שבקריטון!), ולכן יש לקרוא את הטיעון שלו בפרותגורס כדיאלקטי בלבד.
-גורגיאס הוא הדיאלוג המוקדם הכי ארוך, ויש בו שלושה דיאלוגים:
1) ם גורגיאס
2) 2) עם פולוס, צעיר יהיר ולא חכם, תלמיד של גורגיאס
3) עם קליקלס, הפרוטו-ניטשאני האהוב עלינו שמסתבר שגם היה מהטירנים האכזריים שידעה אתונה :)

עם גורגיאס הוא מדבר על הרטוריקה לעומת הפילוסופיה, עם פולוס על אתיקה ועם קליקלס על מיהו השליט הראוי למדינה. אנחנו מתמקדים בביקורת על ההדוניזם שהציג בפני קליקלס:

עמדת קליקלס כזכור: תועלתו של החזק היא א) הגדלת תאוותו ככל שאפשר בלי לכבוש אותה, ו-ב) סיפוק תאוותו בכל אמצעי שנתון בידיו, כולל שעבוד של אחרים
זה יוצא נגד סגולה טובה מרכזית: יישוב הדעת, שהיא דחיית הסיפוק (של התאוות).

//מעניין מאוד: 'קוסמוס' = תיקון. אני חושב על תיקון של טעות, ועל פירוק דרידיאני של ההבדלה הזו תיקון לעומת טעות (הטעות נצחית), אבל נסחפתי.

//ההפרכה של סוקרטס לא רעה, אבל הוא סתם מתעלל במושג האושר המוגבל של קליקלס:
-הוא מקביל את האושר למילוי ואת הסבל להתרוקנות, לפי ההיגיון הצורני: כדי לרוות צריך להיות צמא, כדי לגמור צריך להיות חרמן וכו'. ההנאה דורשת סבל - ולכן לא ניתן להגיד שההנאה כנבדלת מהסבל היא האושר והמטרה בחיים.
//במקום, הוא מציע את יישוב הדעת, במובן של הסתפקות במועט: להתאים את התאוות שלך לזמין מעת לעת.
//בהמשך הוא נותן נימוק מטאפיסי לצורך ביישוב הדעת, יש מצב שזה יותר אפלטון מדבר: על הנשמה לעבוד כמו הקוסמוס, שהוא תיקון ולא פריצות, כלומר לשלוט בעצמו. מי שעבד לתאוותיו אין לו ידידים או ערכים, רק תאוות. מול אידאל הרודן הפריץ של קליקלס, סוקרטס אומר: מי שרוצה לשלוט היטב בזולת, עליו לדעת לשלוט בעצמו. שליטה עצמית היא אידאל האושר.

(לגבי פיסיס VS נומוס - סוקרטס אומר: כל מה שאינו התאוות הוא נומוס. אבל הנומוס דרוש: הוא זה שמבנה את הפיסיס ועוזר לצמיחה להיות טובה ולא פרוצה.

אחרי שאמר לגורגיאס שהרטוריקה היא מעשה תרמית, פולוס אומר לסוקרטס שהרטוריקן/דמגוג הוא חנפן עם כוח גדול להשיג מה שירצה. סוקרטס מנסח מולו גם את הטענה שלא עושים עוול מרצון, וגם את הטענה שמוטב לספוג עוול מלגרום עוול.

הטיעון של פולוס:
1) הכוח תמיד טוב לבעליו (מה עם כוח בלתי נשלט? ספיידרמן שיט)
2) היכולת לעשות מה שברצונך = כוח
לכן:
3) היכולת לעשות מה שאתה רוצה היא תמיד דבר טוב
ואם:
4) לרודנים ולרטוריקנים יש יכולת לעשות מה שברצונם
אזי:
5) לרטורים ולרודנים טוב מלכל אדם אחר

סוקרטס מסביר בחטף משהו די... לא סוקרטי. שיש שני סוגים של מעשים בהקשר של עשיית מה שאתה רוצה:
1) עשיית הרצון האמיתי שלך
2) עשיית מה שנראה לך כטוב

התזה המוכרת של סוקרטס היא שהטוב הוא מה שאתה רוצה במילא. אז מה הסיפור? (וגם בפשוט יותר: לעשות מה שנראה לך טוב, אם להתעלם מידיעה, זה לא פשוט לעשות מה שאתה רוצה? אני כן חושב שיש פער בין מה שאתה רוצה/חושב ומה שאתה חושק/עושה, אבל זה לא סוקרטס)

ההבדלה שאני מצליח לחשוב עליה - מעשה נעשה מכוונה לטוב, אך לא מרצון ,כשהוא נעשה מחובה. אבל זה לא מושג יווני כאמור.
-סוקרטס הולך כמובן על משהו אחר: אם אתה עושה משהו בטעות, בלי כוונה, אתה עושה אותו בלי רצון. לכן, אם אתה עושה משהו שנראה לך טוב (2), אבל התוצאות שלו גרועות, זה כי לא ידעת - זה לא מה שרצית (1). אפשר להגיד את זה יותר פשוט - הרצון שלך הוא שיהיה לך טוב, ואתה עושה מה שנראה לך שיממש אותו, אבל לפעמים טועה. מה שכן, ההבחנה לא ברורה לי, כי אי אפשר 'לעשות את הרצון האמיתי שלך' מבלי לעשות מה שנראה לך טוב ופשוט להיות צודק.

//אבל אולי פשוט הגעתי לפאנצ' של סוקרטס: הוא אומר שהרודנים והרטוריקנים טועים לעתים בשיקולים שלהם, ואם הכוח שלהם לממש את החלטותיהם בלתי מוגבל - הרי שהם פועלים באופן חמור בניגוד לרצונם -- הכוח הבלתי מרוסן שלהם גורם להם למעוד בטעויות רבות.

//ההבחנה בין עשיית הרצון (טוב באמת) לעשיית מה שנראה כטוב (ההשערה לגבי הטוב) חשובה מאוד בפילוסופיה הסוקרטית: זו בעצם ההבחנה בין התאוריה או התופעה לאמת.
אנחנו לא יודעים ולא יודעים שאיננו יודעים וכו'

//בכל אופן, ההבדלה הזו מאפשרת לסוקרטס לטעון כך:
1) כל אדם שואף להשיג את אושרו (האגואיזם של סוקרטס)
2) כל מעשה שמזיק לעושהו נעשה מתוך אי ידיעה (והוא אינו 'עשיית הרצון' אלא 'מה שנראה כטוב'
3) כל מעשה עוול מזיק לעושהו (משחיט את נשמטו)
לכן:
4) כל מעשה עוול נעשה מתוך אי ידיעה (או: אדם אינו עושה עוול מרצונו).
5) הסגולה הטובה היא ידיעה (אני לא חושב שזה נובע... לא כל אי-ידיעה היא עוול, אז מה אם יש סוג אחר לגמרי של אי-ידיעות שהן הסגולות הטובות?)

//בקיצור, מה שחשוב לזכור זה שבגורגיאס מופיע הקשר החיוני בין הטיעון המוכר שאדם אינו עושה עוול מרצונו, להפרדה בין עשיית הרצון ועשיית הנדמה כטוב - כשאי ידיעה = אי רצון.

//סוקרטס אומר במילים אחרות שאדם הוא טוב מטבעו! הוא אגואיסט, והטוב הוא אושרו.
(אני ממש לא מסכים עם הפרשנות שסוקרטס אגואיסט - כמו שדלז הסביר, ההגדרה שלו לטוב ולאושר מקיפה ומתעלה על המגבלות של החלוקה אגואיסט-אלטרואיסט).

//בעיות שהטיעון מותיר:
א. שאלת האחריות למעשי העוול (אם זה לא בכוונה אתה לא אחראי?)
ב. בעיית חולשת הרצון (ועכשיו ברור שמה - מה אם משהו גבר על הרצון שאמור להנחות כל החלטה? מה אם אתה רוצה להזיק לעצמך?)

לגבי א' - אפשר להאשים את האדם בכך שלא למד את הסגולה הטובה. אי ידיעת חוק אינה פותרת מעונש מאחר שאנחנו מצפים מכל האזרחים ללמוד ולהכיר את החוק.

//'חולשת הרצון'

-קודם כל, זה לא חולשת הרצון. החוברת זיינה במוח ומודה עכשיו שזה מינוח יהודי-נוצרי. המושג היווני היה 'אקרסיה', ומשמעותו אי-שליטה!
-אנשים עושים דברים שהם יודעים שיזיקו להם. כלומר בהכרח בניגוד לרצונם. לא טעות בתחשיב - הם יודעים בוודאות שזו טעות. סוקרטס היה מודע לזה, כי זה היה נוכח בטרגדיות של התקופה, למשל מדאה - שהורגת את בניה ואומרת בפירוש שהיצר השתלט עליה.
-הניתוח ה-'הדוניסטי' הוא מפי סוקרטס ההדוניסט, בפרוטגורס. טענתו: זו בסך הכל טעות בתחשיבי ההנאות, למרות הכל.
-אבל כאמור זו כנראה לא עמדה שסוקרטס באמת החזיק בה, וההתמודדות העיקרית שלו אינה כהדוניסט.
-הגנה נוספת, היא פשוט הטענה שכשהיצר גובר עליך אתה לא פועל באופן רצוני. זה מצב זמני של שיגעון או משהו כזה. אבל זה באמת לא רציני כמו שהחוברת אומרת - אנשים עושים עוולות מורכבות ולאורך זמן, לצד חייהם הרגילים - הם שפויים בכל חוץ מבעוולה?
-מעניין: החוברת מסכימה שסוקרטס לא התמודד לגמרי עם תופעת אי-השליטה/אקרסיה, ואומרת שאפלטון ואריסטו שניהם ניסו בדרכם - כשהטיפול של אריסטו הוא מאוד מפורסם ומצוטט (לחשוב אם אני מכיר או יש לי השערה).
-