תולדות 18 אותיפרון לאפלטון

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

//דיאלוג סוקרטי - זה אפלטון מדבר אבל מביע דעות שנוהגים לייחס לסוקרטס עצמו.
//מאפייני הדיאלוג הסוקרטי:

-הדובר הראשי הוא סוקרטס
-הדיאלוג מתנהל בצורת ELENCHOS - אלנכוס - כלומר שתי וערב. סוקרטס שואל שאלה ובן שיחו עונה, וכך מתקדם הטיעון.
-השאלה היא 'מה זה X', סוקרטס מניח שדיון ללא הגדרה מדויקת הוא עקר
-כל אחד מהדיאלוגים המוקדמים דן בטיבה של אחת מהסגולות הטובות (מידות טובות, מעלות). הסגולות הטובות הן למעשה הערכים המוסריים: המונח היווני הוא arete ארטה, שברומית הוא כמובן virtus - כמו virtue - פירוש המילה הרומית/יוונית הוא שלמות, או מצוינות (אפרופו 'שביל הזהב': הסגולה הטובה היא אוטרקית, אי אפשר להיות אמיץ מדי).
הסגולות לקוחות מהחברה האותנאית והן אלה שמקובל היה לחשוב שכל אזרח מחונך צריך לטפחן.
-בני שיחו של סוקרטס מציגים הגדרות/תזות, וסוקרטס מפריכן.
-סוקרטס אינו מגדיר. בני שיחו ייחסו לו אירוניה, כמעמיד פני אינו יודע, אך ניתן ללמוד מהאפולוגיה ומפידון שלא כך הדבר לדעתי, אלא הוא חמור סבר באי-ידיעתו.
-הדיאלוגים הם דיאלקטיים! הזדמנות טובה לכתוב את מה שהבנתי: דיאלקטיקה זה כמו דיאלקט, וזה לא לגמרי קשור לדיאלוג, אבל גם לא בלתי קשור: דיאלקטיקה היא התפתחות של דבר מתוך עצמו, כמו דיאלקט שמתפתח 'בתוך' גבולות מסוימים בחברה ומבדיל עצמו מהשפה הנהוגה מחוץ לו. אולי 'דיאלקט' זה בעצם 'שיח' (זה לא, זה 'דיסקורס')., כשגם שיח הוא בעצם דבר תחום שמתפתח מתוך עצמו (בשיח אנושי כל צד מציג דברים שחיצוניים לשיח...). הרעיון במתודה דיאלקטית הוא שהיא מתפתחת מתוך עצמה: היא מתכתבת עם עצמה, אפרופו הפילוסופיה כידיעה רפלקטיבית. סוקרטס מקדים כאן את קאנט וטוען למעשה שהתבונה פועלת באופן זהה עבור כולנו, כך באמצעות דיאלוג אנו גורמים לתבונה להתכתב עם עצמה - וצודק אותיפרון שסוקרטס הוא כמו דידלודדס הזה שהפסלים שלו היו נעים -- סוקרטס מראה את החשיבות בכך שהטיעון ינוע - יפתח את עצמו - ויתקרב כך לאמת השלמה).
-מסתיימים באפוריה - מבוכה והיעדר תשובה לשאלה
-האם אין מסקנות? קודם כל סוקרטס מלמד מתודה: ושנית כל כן יש לו דעות שעוד נכיר.

//אריסטו על סוקרטס: חיפש את הכולל שבענייני המידות והיה הראשון שתקע את המחשבה בהגדרות (ידיעה מודעת).

/אותיפרון הוא מומחה לענייני דת ונביא, מעורר את זעמו של המון העם
//הכל על רקע המשפט של סוקרטס - הוא עתיד להעיד בפני בית המשפט כמו אותיפרון. הדיאלוג רווי בהקבלות הפוכות ובאירוניה (סוקרטס מקטין עצמו לעומת אחרים במצב דומה, אבל בא לעמוד על הפגמים שבהם).
//הוא מבקש מאותיפרון להיות לו למורה ולעזור לו - מאחר שאם הוא הולך להעיד נגד אביו על רצח, הוא כנראה מאוד בקיא

//התכונה שמגדירים באותיפרון - חסידות. בתרגום לא מושלם מדובר בכיבוד האלים, או יראת שמים - כלומר אדיקות בקיום מצוות הדת.
//ביוון של אז כמו בכל חברה שיש בה דת - עבירה היא מוסרית ודתית כאחת.

//אותיפרון הוא כמו טרגדיה במובן הזה (גם להעיד נגד האב זה חטא וגם לתת לו לחמוק מעונש על רצח זה חטא) - אבל כתוב בסגנון יומיומי רווי אירוניה וכמעט גולש לקומדיה.

//ניתוח יפה: מאחר שהדיאלוג דרמטי, אנחנו יודעים שיש מרחק בין המחבר לדעות של כל אחת מהדמויות.

//בכל דיאלוג סוקרטי אנחנו מבדילים בין 'השאלה התחילית' ו-'השאלה העיקרית'. מתחילים משאלה קונקרטית כמו: מה יעשה אותיפרון עם אביו. ומגלים שזו למעשה שאלה עקרונית: כמו 'מה היא החסידות?'. (נראה לי שפה אנחנו כבר בצמצום של סוקרטס, את הכל לאותו הדבר).

-- ניסיון הגדרה ראשון של אותיפרון: חסידות היא 'מה שאני עושה עכשיו'
--בעצם התשובה היא 'לתבוע לדין את עושה העוול' - אבל סוקרטס לא ביקש דוגמה לחסידות, אלא את טבעה של החסידות עצמה (למה החסידות לא יכולה להיות אינספור דוגמאות?)

--סוקרטס מחדד עבור אותיפרון מה היא 'הגדרה' - דבר שהוא כנראה יותר מרכזי עבורו מהמושג 'צורה' (אבל הוא קיים אצל סוקרטס, תכף).
--ההגדרה לחסידות צריכה לחול על כל מעשי החסידות, ורק על מעשי החסידות. כלומר: על ההגדרה להיות ממצה ומוציאה (כמובן שאפשר לחבר את זה ללוגיקה פרמינדית).
--ההגדרה היא למעשה ה-'צורה' הסוקרטית: יש 'דבר מה' (תכונה משותפת) בכל מקרה של המושג, שהופך את כולם לחלק מהמושג. תכונה זו היא ה-'דמות' של המושג, ביוונית: eidos. פירושה המילולי הוא צורה: ובעיקר צורה חיצונית. גם idea שאפלטון השתמש בה משמעותה צורה, ונראה לי שיש קרבה בין idea ל-eidos אבל אולי לא.
--ההגדרה היא כמובן לא צורה במובן המרחבי, אלא כאמור 'משהו' (לא גופני...) שנוכחותו במקרה עושה אותו למקרה של המושג (נניח חסידות).
--הנוכחות של התכונה, של הeidos במקרה, היא הסיבה לשיוכו למושג.
--סוקרטס לא מבקש הגדרה של מילים באמצעות מילים, אלא את הגבולות (ידיעה מודעת) של התכונה שמגדירה את המושג, שבאמצעותה ניתן לבחן האם מקרה מסוים נופל תחת המושג.
--זוהי לא תורת האידאות -- סוקרטס סבור שניתן להגיע למושג.

-- ניסיון הגדרה שני: חסידות היא מה שאהוב על האלים --

//בתור התחלה, מסכים שהאלים רבים מאותה סיבה שאנשים רבים - אי הסכמה בענייני מוסר. זו סתירה להגיד שמה שאהוב על האלים הוא הטוב. לכן הוא מתקן - מה שאהוב על כל האלים.
//סוקרטס מקבל את הסייג וממשיך לשאלה המפורסמת: האם החסידות אהובה על האלים מפני שהיא חסידות, או שחסידות היא מפני שאהובה על האלים?
//הוא משתמש בטיעון שלו, כמו תמיד, בדוגמאות מקבילות, כדי להציג עמדה עקרונית שנכונה לגבי כולן (עמדה מושגית/צורנית - חסרת תוכן פיזי!!!) - סיבתיות איננה הפיכה. (יש גם סיבתיות הפוכה, הוא לא יכול לראות את ההטרוגניות של הסיבתיות).
//כלומר, אם חסידות היא מה שאהוב על האלים, זה מפני שהם אוהבים אותה, ולא מפני שהיא אהובה - כך שנפתחת השאלה: מדוע הם אוהבים אותה? להגיד שהם אוהבים אותה בגלל שהיא חסידות, זה להגיד שהיא חסידות כי היא חסידות.

//סוקרטס שואל למעשה: מה היא ההגדרה, eidos, צורה של החסידות.

//בכל אופן, אם הסיבתיות לא יכולה להיות דו-כיוונית, עלינו לבחור: או שהחסידות היא מה שאהוב על האלים, והם אוהבים אותה משום תכונה שאינה מוסרית, או שהם אוהבים אותה משום תכונה מוסרית כלשהי - ואז היא זו שהופכת אותה לחסידות, ולא אהבתם.

//סוקרטס מחדש חידוש לוגי חשוב: ניתן להחליף בין 'המגדיר' ו-'המוגדר' באופן שרירותי. אם המגדיר הוא ביטוי שלם של המוגדר, לא צריך להיות הבדל. כך ניתן להראות שהגדרה היא למעשה מעגלית, אך מציגה אותו תוכן בניסוחים שונים.

//הדילמה שנפתחת היא: האם הדת יכולה להיות מקור לערכי מוסר?
//לפי אפשרות א' יכולנו לגלות את המוסר לבד, אלוהים מיותר.
//לפי אפשרות ב', המוסר הוא שרירותי - הוא פשוט מה שהאל אוהב/רוצה/מצווה.

הטיעון של סוקרטס מול טיעון 2 של אותיפרון פועל בשלושה מוסרים:
1. לוגי - מראה שבהגדרה שלו יש סתירה, ולמעשה נפתחות שתי אופציות
2. אונטולוגי: ההגדרה צריכה להתייחס לתכונות הפנימיות של הדבר ולא ליחסים שלו עם דברים אחרים
3. דתי ומוסרי: מעלה את בעיית אותיפרון ושואל אם הדת היא בכלל מקור למוסר

-- ניסיון הגדרה שלישי: חסידות היא חק הצדק שמטפל באלים
//עורך הבחנה שלימים תקרא הבחנה אריסטוטלית: כל דבר מוגדר ראשית על פי הסוג, שהוא הגדרתו הכללית, והמין, שהוא תכונה המייחדת אותו בתוך הסוג.
//החסידות היא סוג של צדק - כל חסידות היא צדק, ולא כל צדק הוא חסידות - כפי שכל פרט ממין מסוים בסוג מסוים הוא חלק מהסוג, אבל לא כל פרט בסוג הוא חלק מהמין.
//אז למעשה מתקבלת הגדרה די מגוחכת - חסידות הוא 'טיפול' (תרפיה) באלים - לא במובן של שיפור או הבראה, אלא של עשיית צדק - עשיית הנכון. מדובר למעשה בלדעת איך לעבוד אותם - וסוקרטס קורא לזה בזלזול ('סחר גומלין עם האלים').
//הנקודה היא כזו: לאלים לא אכפת כלל אם נהיה צודקים כלפיהם. הם לא יכולים להרוויח דבר מסחר גומלין איתנו.
//אז כל דבר שמצווה האל כחלק מעבודת האל - אינו מועיל בכלום. הוא נחשב צודק או חסוד מפני ש, שוב, האל ציווה אותו בשרירותיות. (האהוב על כל האלים). או שאם יש סיבה אחרת שציווה אותו - אנחנו יכולים לדעת אותה, וזו למעשה לא מצווה.

//חוזרים להתחלה. סוקרטס מתחנן לאותיפרון שילמד אותו. לא פלא שהוא מואשם באירוניה: אותיפרון הוא זה שבצרה. אלא שסוקרטס באמת סבור שעל מנת להתקדם בדעתו, עליו להגיע לבד למסקנות - לפתח אותן בעצמו תוך בדיקה עצמית.
//יש מי שהאשימו את סוקרטס שהוא חסר אמפתיה, אוהב את האמת יותר מאת חבריו (ברור מה יענה)
//אז סיימנו באפוריה

//באפולוגיה, סוקרטס מצדיק את עצמו באמצעות נבואה אלוהית, ומתעקש שהוא מאמין בדימונים ולכן מאמין באלים. אנתרופומורפיה שאופיינית לדת העממית. באותיפרון הוא יוצא חזק נגד הדת העממית (פולחן וציות, יחסי קח-תן עם האלים).
//בכל זאת ניתן לדלות: סוקרטס מכפיף את החסידות לצדק, ובכך את הדת למוסר - על הדת להיות מוסרית. התנגדות להאנשת האלים - אם המשמעות שהם מסוגלים למעשים רעים.
-להגיד שאלה דעות של סוקרטס זו אי-הבנה עמוקה של השיטה הדיאלקטית שלו - הוא מציע הנחות שהוא מאמין שבן השיח יקבל, כלומר שהוא חייב לקבל, לא שהוא תומך בהן...

//להכניס לרשימה המתמשכת שלי:
-סוקרטס משתמש בדוגמאות יומיומיות שבן שיחו יקבל. מדוע יקבל? כי אלה הנחות יסוד עליהן בנויה תפישת המציאות. העניין הוא לא המציאות החיצונית אלא המתודה להכרה.
//החוברת שואלת: מה לגבי ההצעה שאותיפרון הוא איש מוסרי

//ממש נכנסתי לווייב של סוקרטס כמי שהיה ללעג פילוסופי, לא הצליח להגיע לידיעה אחת מעניינת שלא נראתה לו ולאחרים כטעות. ועם האפולוגיה הוא מבין למה. אופולוגיה היא כתב הגנה, לא התנצלות.
//