תולדות 16 סוקרטס

[[שמואל שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית - הפילוסופים הקדם-סוקרטים]] [[יוונית]]

//ללמוד פרק ביום ותפרתי את שני הפרקים. דיאלוגים לקרוא בלי לסכם.
//לא משנה זה רק 4-5!!! לקרוא פרק ביום במהלך השבוע ויהיה לי את הסופ"ש לכתוב

//סוקרטס היה הפילוסוף הראשון שלדברי קיקרו 'הוריד את הפילוסופיה מהשמים ארצה', כלומר המפנה הסוקרטי מפילוסופית טבע לפילוסופיה שעוסקת בעניינים של בני האדם.
//ידוע לנו עליו מ: כתבי אפלטון, כתבי קסנופון ('זכרונות'), אריסטופנס ('עננים'), כתבי אריסטו - שנולד 15 שנה לאחר מותו, אבל למד באקדמיה של אפלטון
//סוקרטס הוא התחלת הפילוסופיה המערבית - חי את החיים שהטיף להם ומת את המוות שהטיף לו
//לא ידוע הרבה מעבר לעובדות שאין עליהן עוררים: חייו ומותו, שירותו הציבורי והצבאי, משפטו הפומבי
//היה ממשפחה אמידה - שירת כחייל מסוג 'הופליט' (חיר כבד) שדורש הוצאות כבדות מצד החייל
//אבל התרושש בחייו, כפי שידוע מאפולוגיה ומעננים. התמקד בפילוסופיה. בזקוניו נשא אישה, יש אגדה שהייתה מרשעת.
//הציל את אלקיביאדס
//מעניין וחדש לי -
-יש עדויות שסוקרטס עסק בצעירותו בפילוסופית הטבע. ב-'עננים' הוא מופיע כמיזוג בין סופיסט ופילוסוף טבע.
-ב-'פידון' של אפלטון ההתפתחות שלו מתוארת כך: עסק בפילוסופית טבע בהתחלה, אבל פרש כי הרגיש שאין לו כישרון לזה - הרגיש ש'בשום דבר אינני יודע משום מה הוא כלה או מתהווה או ישנו'.
-יום אחד נקלע לידיו הספר של אנקסגורס (שוב, לפי 'פידון'), והוא אהב לקרוא שם שהשכל הוא הסיבה הראשונית של הדברים. אבל הוא התאכזב לגלות שהשכל הוא לא באמת חלק מהשיטה של אנקסגורס, שכוללת את 'הכל' כנתון מראש.
-הגיע למסקנה שהסיבה האמתית למעשה היא 'בחירת הטוב', כלומר שהסיבה היא זו שמגדירה את המעשה, והסבר פיסיקלי או פיסיולוגי אינו במקומו. בענייני אדם - פילוסופית הטבע לא עוזרת! (הסברים פסיקליים ופיסיולוגיים לא תקפים בעניינים אנושיים. טיעון גדול.).
-ב-'אפולוגיה' ההסבר שלו אחר: שאלו את הפיתיה של דלפוי אם יש חכם מסוקרטס, והיא ענתה שלא. אז הוא הלך למדינאים - שלא ידעו כלום. ולמשוררים - שלא ידעו כלום. ולאנשי המקצוע - שלא ידעו כלום. וכן הלאה, עד שהבין שאם הוא החכם מכולם, זה רק כי הוא 'יודע שאינו יודע'.

//סוקרטס הסתובב בציבור וניהל שיחות על שאלות מוסר עקרוניות וחיפוש ההגדרות הנכונות של תכונות היסוד המוסריות, שכל אתונאי עליו להיות ניחן בהן.

//מעניין: בעצם כל התקופה הזו היא על רקע המלחמה הפלופונסית, ומתישהו לא רחוק ההפיכה של אתונה לדמוקרטית. אנלא סגור על זה צריך לוודא. בכל אופן ההגדרות של החברה האתונאית התערערו במלחמה הזו, ולכן חיפוש אחר 'ההגדרה הנכונה'.

//השיחות מסתיימות במבוי סתום וללא מסקנה סופית
//צעירים רבים העריצו אותו ודמויות בעיתיות פוליטית התחברו איתו. היו לו הרבה שונאים שלא אהבו את השפעתו - ערעור תורתם שהם מלמדים, ערעור סדרי אתונה - ולמרות שב-403 הוקמה מחדש הדמוקרטיה והוכרזה חנינה כללית, ב399 נתבע לדין.

//ההאשמות על סוקרטס:
-1. אי כיבוד האלים שהמדינה מכירה בהם והכנסת אלהויות זרות
2. קלקול הנוער

כידוע הוא התייחס בבוז להאשמות, סירב להתנצל, סירב להציע לעצמו עונש קל, סירב לברוח.
//קוראים ב-'פידון' שאשכרה קראתי לפני סמסטר אז זין

//שתה את כוס התרעלה בכיף וכידוע אמר שהוא חייב תרנגול לאסכליפיוס

//אפלטון //
(להשלים)

//הדיאלוג בנוי ככה שלכל טענה שמעלה הדובר (סוקרטס) הצד השני צריך להסכים.
-לא סתם להסכים אלא שזה באמת יהיה סך השיקולים שלו.
-כלומר, סוקרטס הולך על טיעונים שנובעים בהכרח, ומאמת שהם אובייקטיביים - כלומר שהם לא חוויה סובייקטיבית שלו אלא חלק מהתבונה, מהכללי
-הדיאלוג הוא 'דיאלקטי' - כלומר תלוי בהנחות מפורשות או מובלעות ובנקודת מבטו של בן שיחו של סוקרטס, ואינו חורג מהמרחב המתווה ע"י הנחות אלה.
(מאוד מאוד מעניין - מה שדיאלקטי הוא נובע מהמפורש או המובלע בלבד. הוא לא בא מבחוץ - דיאלקט כ'פיתוח סגור' של משהו).
-גם הקורא צריך לבחון כל טענה לפני שממשיך

//בני שיחו הם:
1. פילוסופים וסופיסטים מפורסמים: פרמינדס, פרוטגוראס, גורגיאס, תרסימכוס
2. אנשי מדינה: לאכס, ניקיאס, מנון ואניטוס, אגתון ואריסטופנס.
3. דמויות שאינן מוכרות ממקומות אחרים. חלק היו מוכרים ככל הנראה לבני הזמן, כמו קליקלס, וחלק המצאות, כמו דיוטימה.

-'הבעיה הסוקרטית' היא בעלת שתי שכבות: אין לנו כתבים או דברים של סוקרטס בכלל. מיד עם מותו הפך לאגדה וקיבל כל מיני ייצוגים, שאנחנו לא באמת יודעים מה השפיע עליהם, ואיך למקם כל אחד מהם ביחס לסוקרטס האותנטי. אנחנו מקבלים את סוקרטס של אפלטון כזה שמעניין אותנו, אבל גם לגביו, אין לדעת אם מדבר 'סוקרטס של אפלטון' או 'סוקרטס האפלטוני'.

שוב, מקורות על סוקרטס:

1. אריסטופנס בעננים מציג אותו כמיזוג מגוחך בין סופיסט לפילוסוף טבע
2. קסנופון: מצביא והיסטוריון אתונאי. כתב כמה דברים לא רק את זכרונות. גם אצלו סוקרטס מסתובב ומדבר על פילוסופיה, אבל הוא בסה"כ אזרח שמרן שמכבד את הערכים המקובלים. זה לא כ"כ הגיוני שהיה נשפט או מושך אחריו כ"כ הרבה תלמידים אם זה היה המצב, ובכל זאת יש פרשנים שאומרים שהוא קרוב יותר לאותנטי.

3. סוקרטס של אריסטו: אריסטו נולד 15 שנה אחרי מות סוקרטס, הוא מזכיר אותו לפעמים כדי לנסות להבדיל אותו (ובכך את עצמו) מאפלטון, ומכיר אותו כנראה כי מסורתו השתמרה באקדמיה של אפלטון בה למד

4. אפלטון: סוקרטס שלו הוא זה שמעניין אותנו, ושנכנס לתולדות הפילוסופיה המערבית.
   //אבל 'הבעיה הסוקרטית' היא בעיה שיש לה שתי שכבות: אין לדעת אם אפלטון מנסה להראות דימוי של סוקרטס כפי שתפש אותו, או להשתמש בו ככלי להבעת דעותיו שלו.
   נהוג לבחור באופציה השלישית: בתוך הכתבים של אפלטון יש התפתחות, כלומר שהדיאלוגים המוקדמים מציגים את 'סוקרטס של אפלטון' (הדימוי ה'היסטורי'), והמאוחרים הם אפלטון השם את תורתו בפי סוקרטס ('סוקרטס האפלטוני').
   (יש גם את 'סוקרטס ההיסטורי' שאין לנו עליו ידע ואינו רלוונטי אלא כנקודת בסיס לדיון).

חלוקת הדיאלוגים:
-הדיאלוגים המוקדמים: אפולוגיה (הראשון שנכתב כנראה), קריטון, איון, לאכס, ליסיס, כרמידס, אותיפרון, היפיאס זוטא. ולבסוף 'פרוטגוראס' ו-'גורגיאס' האקסטנסיבים יותר.

מלבד האחרונים, הדיאלוגים המוקדמים קצרים. הם כוללים שיחה בין סוקרטס לדמות נוספת וניסיון לברר מושג יסוד פילוסופי כלשהו.
-יש הקוראים להם 'הדיאלוגים הסוקרטיים', כדי לציין שבהם מוצג 'סוקרטס של אפלטון' (הצגתו של אפלטון את סוקרטס עצמו), אבל אין לטעות שזה תמיד ככה. הרבה פעמים אפלטון מדבר מתוכו, וגם בדיאלוגים המאוחרים מבליח סוקרטס עצמו
//באחד הדיאלוגים המאוחרים הוא מביע את רעיון 'המיילדות', שמשויך לו גם ב-'עננים' - שהאמת גלומה בנפש של כל אדם, ותפקיד הדיאלוג הוא לסייע לו 'ללדת אותה'.
(האמת נמצאת בנפש של כל אדם = עמדה סוקרטית? היא נובעת מהשיטה לדעתי, ותורתו שיטתו).

//לדיאלוגים המוקדמים אין לרוב מסקנה. הם 'מכינים' - מטרתם להסב את הקורא לעיסוק בפילוסופיה דרך הצגת המתודה הפילוסופית והדגמתה על סוגיות מפתח.

//המבנה שלהם הוא elenchos, 'אלנכוס' - שתי וערב. כלומר, רוצים להגיע לנקודה מסוימת, כמו הבנה של מה הוא היפה. סוקרטס שואל, ובן שיחו מאשר/שולל/מעיר, עד שיש הסכמה ומתקדמים צעד נוסף. סוקרטס משתמש באירוניה (מעמיד פנים שהוא לא יודע את התשובה על שאלתו, או לאן מגיעים בסוף).
//הדיאלוגים מסתיימים ב-'אפוריה' - 'מבוכה של אין מוצא' -- כלומר הסיום שלהם סתום, חסר מסקנות, חסר הסכמה או קרקע להמשך הדיון (אפוריה לעומת קתרזיס...).

-הדיאלוגים האמצעיים: פידון, המשתה, המדינה, פוליטיאה, פידרוס.
-בעלי מבנה ספרותי עשיר ומורכב, לכאורה מיצירות המופת של הספרות היוונית.
-מאבדים את מבנה האלנכוס/שתי וערב, לעתים קרובות סוקרטס ודמויות נוספות ינאמו כשהצד השני מגיב באופן מינימלי
-בדיאלוגים האלה אפלטון מציג את עיקרי תורתו הפרטית, ובראש ובראשונה את תורת הצורות - שאין לייחס אותה לסוקרטס!!! אידאות זה אפלטון בלבד כידוע.
ניכרת השפעה של המתמטיקה ואולי של פיתגורס, למשל ב-'מנון'.

-הדיאלוגים המאוחרים:
-הדובר הראשי הוא לרוב לא סוקרטס אלא דמות אחרת מהסוגים שפורטו לגבי בני שיחו
-עוסקים לרוב באונטולוגיה או באפיסטמולוגיה
-כוללים ניתוח פילוסופי טכני
-יש המחלקים אותם לשתי קבוצות: אלה הנגמרים באפוריה ואלה שלא.
-ב-'פרמינדס' אפלטון תוקף בחריפות את תורת הצורות שלו. האם זנח את התורה עם זקנתו? אין לדעת.
--בשלושה דיאלוגים מאוחרים: 'סופיסטן', 'מדינאי' ו-'פליבוס' - אפלטון בונה תורת צורות שונה במידה ניכרת מזו המקורית!!! (לברר מה ההבדלים דחוף).
-'החוקים' הוא בוודאות האחרון.