אריסטו 3 צורה וחומר

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

במוצרים מלאכותיים:

החוברת מדגישה שלא מדובר בחומר as in החומר שממנו משהו עשוי, ובצורה כמתאר הפיזי של יחידת החומר. מדובר בשני מושגים שהם כלים לניתוח מושגי של העצם.
החומר הוא כאמור האיברים השונים, שיכולים להיות גם חומר פיזיקלי, והצורה היא דבר ש-"קיים בראשו של הפסל עוד טרם יצר את הפסל".
הצורה היא ההגדרה המושגית של העצם -- כלומר ההגדרה שהופכת את החומר (מרכיבים נתונים) לעצם מסוים ומאפשרת לנו לזהות אותו ככזה (כלומר, מדובר גם בקריטריון הזיהוי).
עבור אריסטו, הצורה מוגדרת באופן טלאולוגי: הצורה מזוהה עם התפקיד שלו העצם משמש. כאשר אנחנו שואלים "מה הוא העצם", מבחינת אריסטו אנחנו שואלים מה התכלית שלו. ולכן התנאים לקיום התכלית של עצם מסוים הם ההגדרה שמאפשרת לזהות יחידה נתונה של חומר עם הצורה המתאימה.

לגבי יצורים טבעיים:
הצורה לא "ניתנת" להם מבחוץ. הצורה היא עיקרון פנימי של החומר. החומר "לעולם לא מסוגל לממש את הצורה מתוך עצמו" - מבחינת אריסטו, החומר כשלעצמו הוא האיברים הנתונים בלבד. ללא יכולת היקשרות או פעולה. הצורה מתחילה מיד עם ראשית תהליך ההתהוות שלה: סט נתון של איברים מזוהה כגור חתולים בזכות קיום של צורה מסוימת, שהיא ראשית ההתהוות של הצורה הבוגרת של החתול. הצורה הראשונית הזו - של גור החתולים, מכילה מראש את הצורה הסופית של החתול הבוגר, בכוח.
למעשה - זוהי ההגדרה היחידה שלה - הצורה של גור החתולים היא זו שמייצרת לבסוף את החתול הבוגר. (אכן דלז צודק שאריסטו היה הראשון להגיד שהוירטואלי הוא ממשי).

ההבחנה בין חומר לצורה מאפשרת לאריסטו להגיד כמה דברים מעניינים על שינוי:
הוא מבחין בין שינוי מהותי - כזה שבעקבותיו העצם פוסק להיות, כלומר החומר מפסיק לקיים את הצורה, המאפשרת לזהות אותו כעצם; לבין שינוי מזדמן - כזה שבמהלכו העצם שומר על הגדרתו, ומשתנות תכונותיו המקריות (הפרדיקציות שלו).
בהתאם לכך שההגדרות הן טלאולוגיות, קח אפשר להגיד משהו טריביאלי כמו שאם השולחן נצבע, הוא עדיין שולחן, אבל אם נוסר ונשרף - הוא כבר לא.
במהלך שינוי צורני - החומר נשמר! הוא רק משנה צורה.

החומר הוא למעשה עיקרון האינדיבידואציה במטאפיסיקה האריסטוטלית:
שתי טיפות מים הן זהות מבחינה צורנית, את שתיהן אנחנו מזהים באמצעים מושגיים כטיפות מים. בכך הן שותפות לצורה כללית - במטאפיסיקה של אריסטו, הצורות הן כלליות ומשותפות לפיסות רבות של חומר.
הדבר שמבדיל את שתי טיפות המים - אפרופו זנון והשרירותיות, או הבלתי-אפשריות של ההבדל - הוא שהן יחידות נבדלות של חומר, החולקות את אותה הצורה.

אריסטו אמר משהו מעניין: כל אפיון של המקרה הפרטי מתואר באמצעים כלליים. כלומר, שכל עולם המושגים שלנו הוא כללי. החוברת מעירה שלעתים אנחנו יורדים לפרטי פרטים של נסיבות ייחודיות ולמעשה עוסקים ב"צורה פרטית".

ההבחנה היא יחסית כמובן: כל דבר הוא צורה לאיברים שלו, ואיבר בצורה שהוא חלק ממנה. העלה הוא איבר בצורת העץ, והוא צורה לאיבריו שלו.
אריסטו האמין גם בארבעת היסודות, אז החוברת מקשה בצדק - האם לאלה יש צורה? אם כן, אמורה להיות אפשרות לחלק אותם לרכיבים נוספים (אמפדוקלס פשוט אמר שזה מעגלי לא?). ובהרחבה:
לגבי חומר ללא צורה: אריסטו אמר שזה יהיה חומר "ששום דבר לא משמש לו כחומר" - הכוונה שלכל חומר שאנחנו מזהים יש צורה מסוימת, לכן הסאבסטנס שלו יאלץ להיות כלום - כלומר, חומר כזה לא קיים אלא כתולדה דמיונית של הפשטה מושגית. (אני חושב שזה קצת מתחמק - חומר בלתי ניתן לזיהוי אינו יהיה ניתן לזיהוי =/= אין חומר שבלתי ניתן לזיהוי).
לגבי צורה ללא חומר: עבור אריסטו זה השכל המשכיל את עצמו, המניע הבלתי מונע, או אלוהים.